הוא מגיע מבית שלא ממש מבטאים רגשות ואני מגיעה מבית שהכל חופשי ליד הילדים.

מה שבטוח מבחינתי, על אף שלא רצוי לריב בפני הילדים, אם לא מצליחים לא לריב לידם, חייבים גם לבטא גילויי חיבה לידם. (לא יכול להיות שיהיה חשופים רק למריבות)

לגבי אהבה וכבוד שיכולים לתת להם צידה להמשך החיים לא רק בהיבט זוגי אני חושבת שזה רצוי ונכון.

(לקבל אותו במאור פנים כשהוא מגיע, להגיש אוכל/ שתיה, להחמיא, לפרגן, להודות, לבטא הערכה במילים ובמעשים כמו מתנות וכד')

לגבי דברים כמו חיבוק ונשיקה אני לא מבינה למה לא, מבחינת הילד זה בדיוק כמו שאבא מחבק ומנשק אותו ואת אחותו אז הוא מחבק ומנשק גם את אמא. יש לו גם קטע שהוא אוהב "חיבוק משפחתי" שכולם מחובקים במן קבוצה והוא מתלהב וקורא "כוווולם". בעלי נגד. הילדים עוד קטנים אולי כשהם יגדלו גם אני ארגיש שזה כבר לא שייך.

שידעו שאבא ואמא אוהבים אחד את השני ולא רק יודעים לריב חחח

איזו סיבה יש שלא להראות לילדים שההורים אוהבים זה את זה?

בית צריך להיות מלא ברגש ובאהבה.

לא יודעת באמת עד איזה גיל....

כי פתאום הילד נהיה בן עשר אז נפסיק? אז הוא יחשוב שאבא ואמא לא אוהבים יותר?

זה כמו שמפרידים את המיטות אז הילדים לפעמים אומרים למה? אני צריכה להסביר שהכל בסדר אבא לא כועסים אחד על השני, פשוט אני קצת רוצה לישון עם המיטה שנשענת ליד הקיר, כי לפעמים זה ככה יותר נח לי.....

אבל נגיד הם רואים שאנחנו לא נוגעים בשבועים האלו, אני באמת לא יודעת מה הם חושבים... שאולי אנחנו כועסים?? זה באמת בעיתי.

אין סיבה שהילדים יחשבו שההורים ברוגז. ולעומת זאת כשיש מתחים וזלזול הילדים לא יקנו הצגת האהבה.

אנחנו נפרדים כולם בנשיקה בדלת מכל הילדים ואני ובעלי.

פתאום יכולה להיות שנה הריון ושנה הנקה שמותרים אז זה כל יום.

אח"כ הקטנים  שלא הבינו כשהיו קטנים עברו שנתים, פתאום הם רואים שבועיים נותנים נשיקה כשנפרדים בבוקר ושבועים לא, אז אני לא יודעת אם להפסיק אם זה. כי שבועים רק הילדים מקבלים נשיקה אז הם יכולים להגיד אמא תתני גם לאבא....

אז השבועים האלו יוצא שאני מתחמקת, אני עושים לכולם מרחוק נשיקה... אז למה הילדים מפסידים?

או שאני לא מתקרבת לדלת נפרדת מהילדים בנשיקה בסלון, אבל אני מקוה שהם לא חושבים שמשהוא לא בסדר

יש לכם פתרון?? בעיה קשה. חחחחחחח

את חוששת שהם יחשבו שמשהו לא בסדר רק כי יש שינויים, אולי אם תמיד לא יהיה מגע פיזי אלא רק ב'אוויר' הילדים יקבלו את זה בטבעיות?

(מה שמחזיר לשאלה של פותחת השרשור)

רק באוויר

מצד שני אני לא רוצה רק באוויר וגם בעלי לא רוצה!! כי זה גם לא טבעי אני רוצה שהילדים יראו גילוי אהבה

זה כמו שיש לי חברות שבאופן קבע המיטות מופרדות, בלילה מחברים, באמצע הלילה כבר מפרידים כדי שבבוקר הילדים יראו מופרד ולא יבינו למה לפעמים ככה ולפעמים ככה.

מצד שני יכול להיות לי שנתים במשך החיים שזה הריון פלוס הנקה שמותרים, אז לא נתחבק ונתנשק ליד הילדים? נפריד את המיטות? בשביל נגיד עוד שנתים בערך בין סוף הנקה להריון הבא? אבל מצד אחד גם שנתים של שבועים שבועים זה הרבה...בשביל שהילדים שבינתים גודלים לא יבינו מה קורה..

אם היתי נכנסת להריון מיד בסיום כל הנקה אז מילא, היה חודש חודשים של אי הבנה, אבל יש לפחות שנתים  של שבועים שבועים

לא חייבים לקיים טכסי חיבה קבועים כמו נשיקות בוקר ליד הדלת.

אם יש גוון אז יכול להיות פעם כך ופעם כך בלי לעורר שאלות מביכות.

הילדים מבינים, ככה זה היה מההתחלה ונמשך. יש בזה גם משהוא יפה  כך שאני לא יודעת אם אני רוצה לבטל.

זה גם כשאבא הולך וחוזר לבית כנסת  עם הילדים בשבת וחג... באמת אז עד מתי זה ימשך? גם כשהילדים יהיו נשואים?

מה להגיד לילדים? אתם כבר גדולים? האמת שהבנים הגדולים מתחמקים מנשיקות אז מצד אחד זה קצת מקל כי כבר חלק בורחים עוד לפני..

יפה שאתם מחזיקים מעמד באותו טקס קבוע כ"כ הרבה זמן.

אבל זה לא מחייב יכולה להיות תקופה ככה, תקופה אחרת. אם זה בא בתקופות ולא בשבועיים- שבועיים הילדים לא ישימו לב.

אגב, לגבי טקסים קבועים- לדעתי זה לא נכון ללכת עם זה ראש בקיר גם אם זה מאוד יפה.

כמו שאמרת כשהילדים גדלים הם כבר לא כ"כ אוהבים את זה.

תחשבי שזה כמו טקס שינה- בעיקרון יש טקס שחוזר על עצמו כל ערב, אבל הוא משתנה מתקופה לתקופה.

ועוד משהו, תנסי לחשוב למה כ"כ חשוב לך טקס שכולל מגע, אולי תמצאי פתרון אחר שיענו על הצרכים האלו.

או כמה פתרונות שכל אחד יענה על צורך אחר.

אולי בגלל מה שהיה חסר לו בבית...

כשאני אומרת משהוא על זה (וכבר דיברנו על זה המון) אז הוא מיד אומר הלואי והייתי רואה את ההורים שלי מתנשקים ומתחבקים...אז אני לא יכולה כל הזמן לדחות אותו וגם אין לי הרבה מה לענות לו... כי אני כן ראיתי את זה, לא ממש בטקסים אבל מידי פעם.

אני באמת צריכה לעשות את זה יותר זורם שלפעמים מסתדר מרחוק או מקרוב... אבל אם זה מרחוק לפעמים אח"כ אני אוכלת את הלב.

הקטן שלי החמוד בן שנתים השבוע צרח לבעלי שיעלה אותו שוב הביתה (והוא עלה..)כי הוא לא נתן לאמא נשיקה.. בגלל שאני הלכתי לשרותים בשביל להתחמק ואמרתי מרחוק שלום ונשיקות.

חח.. גם הבן שלי ככה, כל יום אומר לי "שיהיה לך יום נעים".

היה בוקר אחד שלא הרגשתי טוב אז חזרתי לישון ובעלי יצא איתו כבר לגן ואז הוא נזכר שהוא לא אמר לי "שיהיה לך יום נעים" אז הם חזרו והעירו אותי במיוחד בשביל זה.. 

ולגבי בעלך, תעשי הפרדה בין מגע בילדים לבין מגע ביניכם. בילדים זה מאוד חשוב עם טקס ובלי טקס סתם ככה בטבעיות.

ולגביכם- א. יש תקופות שאתם מותרים רצוף אז זה לא לדחות אותו כל הזמן.

ב. לפי מה שאת מכירה את הקשר שלו ושל ההורים שלו, באמת מה שהיה חסר זה "לראות"? אולי הם גם לא שידרו את זה בשום דרך אחרת ואם אתם תשדרו אהבה ביניכם גם בלי מגע זה יהיה מספיק?

אפשר לשלוח נשיקה באוויר מלאת אהבה ואפשר לתת נשיקה על הלחי ללא שום רגש.

לא המעשה קובע והילדים קולטים את זה.

אני חושבת שהם לא שמים לב מתי אתם נוגעים ומתי לא... 

אני לפחות לא שמתי לב שהייתי ילדה.

שאני סתם מדמינת והם לא ממש עוקבים?

פעם ישבנו בעלי ואני כועסים על הספה, אז הילד בן השנה וחצי ישב בריצפה מולנו ואמר, אבא ואמא תצחקו....אז הם כן שמים לב.

אני גם ממש רואה את זה בחוש, אם יש עצבים בבית הילדים נהיים חולים, או חוטפים קוצר נשימה או חום, או שפתאום כואב להם הראש, הרגלים, הבטן וכו.

פשוט יש לי ילדים מאוד רגישים..הם רואים גם לטוב וגם לרע

לבין הגבלות בתקופת ההרחקות. מה שמשפיע הוא לראות שההורים אוהבים אחד את השני ולא עצבניים, וממש לא המגע הפיזי. (יכול להיות שהוא טוב לדברים אחרים, אבל לא לזה דווקא)

כפי שאמרת, כשכועסים אפילו בלי להגיד כלום, ואפילו אם לא שומרים על ריחוק ילדים מרגישים וזה עושה להם ממש רע!

לא סתם הם נהיים חולים ולא מרגישים טוב. (ויש גם מחקרים על זה שזה מזיק פסיכולוגית)

אבל אם אתם באמת אוהבים אחד את השני והילדים רואים את זה, לא ברור אם הם שמים לב אם נוגעים או לא. כי העיקר האהבה והפרגון. זה מה שעושה טוב לילדים (ואת זה אפשר לראות במחמאות, עזרה הדדית, דיבורים אוהבים. לא חייבים דווקא מגע פיזי)

זה לא אומר שההורים מסתובבים כל היום מחובקים ומנושקים, זה אומר שמדי פעם מתחבקים, מחזיקים ידיים, מניחים יד זה על זה, מנשקים בלחי, מחלקים מחמאות, חולקים מנת עוגה או גלידה, צוחקים בקולי קולות וכיוצא באלו גילויי חיבה, אהבה והערכה. את רוב הדברים הללו ניתן לעשות גם בזמני האיסור.

גם עם הילדים יש להרבות מגעים כאלה וגילויי אהבה וחיבה.

בית עם אהבה הוא בית מלא אור ושמחה.

חוץ ממחמאות וצחוק בקולי קולות.

כל שאר מה שכתבת ממש אי אפשר.

מו"ר הרב שמואל טל פוסק כך:

"מצד הדין מותרת התנהגות רגילה, רק לא לדבר על היחוד עצמו, אך לב יודע מרת נפשו שלא לעבוד גבולות שהם עלולים להיכשל." עכ"ל

הילדים יתפסו את זה. לא חייבם "להגדיר"..

הם עלולים לסחוב מצוקות של שנים בתחום הזה,

כתוצאה מחשש שמא הבית שלהם מעורער ולא יציב

גילויי חיבה נפשית, בדיבור באופן המתאים ל"כלים" שלהם, בוודאי שטוב (ועיקר מה שילד רואה בדוגמה שנכנסים/יוצאים מהבית למשל, הוא את היחס הנפשי; צורת הדיבור, השמחה, האיכפתיות, ההתענינות, הכבוד-העדין. לפעמים תשובות על הצדדים ה"חצוניים", באים דווקא כי את היחס הזה, האמיתי, יותר קשה ליישם. כי הוא צריך להיות אמיתי..).

לגבי צדדים "חיצוניים", זו האמת שאלה טובה. יש צדדים לכאן ולכן - ויש דקויות.

זה תלוי באופי של הבית אילו גילויי חיבה? כמובן שלא מיניים אבל כל אחד והסגנון שלו.

הילדים צריכים לדעת שאבא ואמא אוהבים זה את זו מאוד. 

אם רבים לידם חייבים להסביר להם שאבא ואמא אוהבים וגם לאנשים מבוגרים יש אי הבנות.

קשר טוב מלבד היותו טוב לנישואים הוא נתינה גדולה מאוד לילדים, לפעמים כדאי להתגבר על המידות ולוותר.

אני בעד קשר חיבה ביו ההורים .

מדי פעם להכין /להביא אחד לשני משהו. לחבק /להביא ידיים מדי פעם (אולי גם נשיקה קטנה ) .

(את המגע הפיזי רצוי לעשות בפעם בשבוע או בפעם ב..... כדי שלא יהיה חשוד כשאסורים )

((כי הילדים מבינים ועוד איך .....כבר בגלאים קטנים סביב גיל 3-4 ....))

לדבר אחד אם השני לצחוק ולחייך , לעשות דברים משותפים גם אם הילדים .

באו נשחק יחד אבא אמא והילדים (שבת /חג ...)

דוגמא מההורים פה ושם... לא באופן קבוע.

והורי עד היום נוהגים  כך.

(אני משערת שזה כבר מותר להם לתמיד...)

אצלינו אין גילויי חיבה "פיזיים" כלל ליד אנשים אחרים, קרי כל בן אדם שהוא לא אני או בעלי.

לא משפחה, לא הורים , לא ילדים

אנחנו צוחקים ביחד, נהנים, מדברים בהערכה אחד כלפי השני אבל לא יותר מזה.

אני לא חושבת שהבית שלי לא יציב בגלל זה והילדים (שעדין קטנים) חושבים שיש משהו לא בסדר.

הם יודעים שאבא ואמא אוהבים אחד את השני וכולם אוהבים את כולם

ככה זה נהוג אלינו, בציבור שלם, ואני לא חושבת שיש לאף אחד חסך מזה

הם לא אמורים לראות אותי מתנשקת או מתחבקת עם בעלי.

אני מדגישה, אני לא מדברת על גילויי חיבה מהורה לילד אלא בין ההורים.

אני חושבת שזה הרגל טוב, כי אחר כך הם גודלים ומתחילים להבין את הקטע של האיסור של נידה ומתי מותר ואסור

ואז זה בכלל נכנס לפרטיות שלנו כבני זוג.

אני מרגישה החמצה, ואין שום בעיה הלכתית (רב ששמעתי חזר והדגיש, ראש ישיבה ומורה הוראה עצום)

שידעו מתי מותרים ומתי לא.

יש עניין להצניע את ליל הטבילה והטבילה עצמה. זה כן.

ילד שרואה את גילויי החיבה בין הוריו, וגם את הריחוק מרוויח פעמיים:

הוא מרגיש את האהבה בין הוריו וזה מקנה לו בטחון. זה מלמד אותו על יחס בריא בין איש לאישה (כמובן לשמור על הצניעות כפי שצוין בשאלה הפותחת)

הוא לומד שהוריו מקיימים את הלכות טהרת המשפחה.

אין גילויי חיבה בפני אחר נקודה.

אין מה לדון על זה בכלל.

(לתת צ'אפחה מידי פעם זה בסדר, אבל על נישוק וחיבור ל"ר)

ילד יכול לראות שאבא ואמא אוהבים אחד את השני גם בלי שיראה נגיעה של ממש.

לא יפה להגיב כך.

וכמובן, למי שלא מראה חיבה פיזית יש יותר אחריות לא להראות גם גלויי כעס אחד כלפי השני, זו דעתי לפחות.

העיקר שהילד יגדל בבית חם ואוהב כלפי הילדים (לא לחסוך במגע עם הילדים!) ושיראה אהבה בין ההורים, יש צורות שונות.

אנחנו לא נוהגים כך ומדי פעם כן נותנים יד או נשיקה לכבוד שבת וכדומה, אך אני כן חושבת שאת מירב האהבה וההערכה הילד רואה בעיניים של אבא ואמא שלו אחד כלפי השני.

אני מסתובבת פה הרבה ואנשים פה לא בדיוק יודעים לקבל את הדעה של האחר

את הדעה השונה

אני לא מבינה אז מה הקטע בפורום?

לקרוא רק את הדעה שלכם? שדומה לכם? שמקובלת עליכם?

תלמדו לקבל גם דעות שונות משלכם, ואם לא

אל תאשימו אחרים בדבר זה ממש.

וכבר כתבתי מקודם שלא פעם, ה"חיצוניות" אינה באה דווקא כי  הללו "אוהבים יותר" או שילדיהם מבחינים בכך יותר. לפעמים זה גם ההיפך. אז מתון..  העיקר זה באמת מה היחס באמת. וזה ניכר ביחס עצמו, בדיבור, בכבוד, בשמחה איש ברעותו, בהתענינות-הכנה, בסיוע מהלב כשאפשר. ילד מבחין מיד..

בדבריך הסברת את תחושותי והשקפתי

ולענין זה אחדד בשאלה, האם "מגע פיזי" הוא מדד ל"אהבה"? (לעניות דעתי היו פה כמה שרשורים בנושא)

האם בזמן ה"אסור" ההורים "אוהבים" פחות?

האם בציבורים אחרים כאשר יש "מגע פיזי" מידי עם ההכירות זה אומר משהו?

נקודה למחשבה.

ילד מרגיש את הלך הרוח בבית, כמה ההורים מאוחדים בדעותיהם, כמה הם מקריבים אחד למען השני, כמה התבטלות יש לפעמים בין הגבר לאישה או בין האישה לגבר,  כמה כנות יש, כמה שותפות בדרך הארוכה הזו

וזה מה הילדים לוקחים הלאה, לזוגיות שלהם בעזרת השם

מגע פיזי הוא דבר חשוב מעין כמותו (שלא יחשבו שאני לרגע מזלזלת בזה)  בחיי הנישואין

אך רק בהסתר, בצניעות, לבד

בינן לבינה, זה היופי בזה

ילדים לא קולטים מסרים באותה צורה שאנחנו קולטים.

לדברים מוחשיים ותדירים יש חשיבות רבה.

הילד בהכרח נחשף למריבות וכדו' בין ההורים, ולכן חשוב שייחשף גם לאהבה. למגע פיזי יש השפעה הרבה יותר חזקה מדברים אחרים שהם הרבה פעמים דקים מכדי שהילדים יקלטו אותם.

כפי שהודגש בכל השרשור, לא מדובר על מגע בעל אופי מיני, אלא מגע שמראה על חיבה. חיבוקים חמים וכדו'.

ההסתר והצניעות חשובים מאוד, אבל מול הילדים יש שיקול נוסף שצריך לקחת בחשבון.

זה אולי נושא לשרשור אחר

אבל אין בזה משקל אחד כנגד השני.

בנוסף, לענין הילדים- דוקא המסרים שמועברים כדרך אגב, בעדינות, מתחת לפני השטח זה הדברים שהם הכי קולטים

לדוגמא: אם אבא רב עם אמא לא ליד הילדים, אבל אחר כך הילדים רואים הורים מאוד מאופקים ועיניניים הם מבינים שקרה משהו....

הילדים יותר חכמים ממה שאנו חושבים, והם קולטים לרמות שלפעמים אנחנו לא חושבים עליהם בכלל

זה נכון שהרבה פעמים ילדים קולטים דברים דקים, אבל הרבה פעמים גם לא, והרבה פעמים להורים חשוב ערך מסוים, אבל במעשיהם הם מנחילים ערך אחר. דוגמא אמיתית (מספר אותה הרב יעקובסון בשיעוריו, מהיכרות אישית עם האנשים):

זוג הורים אמידים יחסית החליטו לעשות מעשה ולצמצם את עסקי הבעל ואת ההתנהלות הכלכלית כולה, כדי שהבעל יוכל להקדיש שעות ניכרות ביום ללימוד תורה. הדבר הצריך הרבה התארגנות כלכלית, וההורים קיימו מדי פעם ישיבות בענייני כספים, כיצד אפשר להצטמצם וכו'. הילד הפנים מסר אחד: כסף זה דבר נורא חשוב וכל החיים סובבים סביבו. כי זה מה שהוא ראה הכי הרבה. לימוד התורה, שהיה בעצם מרכז העניין - לא היה מוחשי לו, וגם אם הוא ידע עליו - זה לא הועיל.

אבל הם פרשנים גרועים מאד.

הם רואים, הם שומעים הם מרגישים אבל הם לא ממש מבינים.

לכן דברים מוחשיים הם טובים בשבילם.

אבל הקשר בין ההורים הוא לא רק הצגה חינוכית בשביל הילדים, יש לו גם ערך כשלעצמו.

אתם לא נהנים להחזיק ידיים?

את לא אוהבת שבעלך מחבק את כתפך או מתישב לידך ונשען עליך?

אני כן.

(וגם להפך)

ואני לא רואה סיבה לשמור את מגעי החיבה המזדמנים הללו לפרטיות של חשכת הליל בלבד.

לגבי האמרה הפותחת שלך- אני חושבת שילדים הם פרשנים מדויקים מאוד.

בפרט ככל שהגיל עולה ועולה ואז הם מתחילים להבין דברים מעבר...

ועם כל זאת,יש חשיבות כי הילדים יראו כמובן אבא ואמא אוהבים ומאוחדים אבל ללא מגע פיזי

זו דעתי, או יותר נכון דעת רבותינו וכל אחד יעשה כרצונו וכהבנתו.

המטרה יכולה להגיע על ידי מספר דרכים שונות.

דבר נוסף ואחרון, הרחמים שהפגנת פה בגלוי, בואי נגיד, בלשון העדינה, לא היו במקום כלל.

יש כח גדול בידי ההורים להדגיש את הערכים שהם רוצים לתת בבית על ידי כלים שונים

ואני סבורה, שלא באמצעות מגע פיזי אלא בכלים אחרים ושונים

(ושוב אני מדגישה, אין פה התנזרות או משהו בסגנון, אלא אין חיבוק ונישוק מפורשים ליד ילד שמתחיל להבין)

הילד לא צריך לראות כל היום את הוריו מגלים חיבה אחד לשני, אך מצד שני כדאי שידע שהם אוהבים אחד את השני.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?