הבת שלי, תלמידת כיתה א', קראה לי הבוקר ואמרה שהיא רוצה לספר לי סיפור שהמציאה. הסיפור הוא כזה: פעם היו שתי כריות ששיחקו ביניהן יפה וממש נהנו, ואז באה כרית שלישית וביקשה מהן להצטרף לסיפור, אבל הן סירבו לצרף אותה, אז היא ישבה בצד ובכתה, וזה סוף הסיפור.
שאלתי אותה אם היא גם ראתה סיפור כזה של בנות מהכיתה ששיחקו ולא רצו לשתף בת אחרת. היא חשבה ואמרה שלא, ומיד חזרה בה ואמרה שזה קרה לה. היא סיפרה לי על שתי בנות שהיא מאוד אוהבת ששיחקו ולא רצו לשתף אותה. שאלתי אותה אם היא בכתה והיא אמרה שהיא רק נעלבה נורא כי הן לא רוצות לשתף אותה. לא כל כך ידעתי איך להגיב אז בעיקר הבעתי השתתפות ואמרתי לה שזו תחושה לא נעימה בכלל, וניסיתי לומר בעדינות שיש בכיתה עוד בנות שאפשר לשחק איתן, אבל מניסיוני כילדה זה לא ממש עשה לי טוב כשאמרו לי דברים כאלו.
בעיקרון פה תם הדיון, אבל אני מרגישה שהתגובה שלי מה-זה היתה לוקה בחסר! ושיכולתי לתרום לה הרבה יותר. אני מרגישה שבגלל הכוונה לקויה אני הייתי ילדת כאפות בתור ילדה, ואני לא רוצה שגם הבת שלי תהיה כזאת...
