מסתובבת בשקט,

סובלת בדממה.

מחכה שמישהו ישים לב,

יראה לי שאני חשובה.

מכאיבה.לעצמי.

מחכה לתגובה.

סוחטת את סף הכאב,

מפגינה שלווה.

לא תוציאו מפי

אנקה, צעקה.

אני רוצה שיראו לי

שגם אני חשובה.

אני צל של עצמי

דועכת בשתיקה

לא אומרת,

לא מחיכת.

אני רוצה

להיות חשובה.

לא אכלתי שבועים,

לא בכיתי דקה.

יש בי כאב,

אבל הוא כאיננו

ליד המועקה.

אף אחד לא דואג לי.

אין אחד שאכפת לו,

אין טעם לחיות

אויר כבר יש

ואני לא נחשבת משהו.

זה לא הכאב

זה היחס.

למה אף רחד לא שם לב

שנעלמתי?

אחרי שאלך,

תדעו להגיד מילים יפות

על קברי,

אבל תדעו

שאתם, מצבה, בניתם

בעודי בחיים.

אם היתם מרימים המבט,

אולי עוד הייתי,

אולי עוד חייתי.

החוסר שבכם

חסר בדמותי.

קשה להיות אכפתי?

אֲרוֹן חַשְׁמַל, יָצוּק

בֵּטוֹן וְצִירֵי מַתֶּכֶת (שֶׁיָּדְעוּ חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם חֲלוּדָה)

עֵשֶׂב עָלֶה בִּקְצוֹתָיו, פֶּרֶא

וְאוֹר מְרַצֵּד מִבַּעַד חַלּוֹן עָכוּר

מֵבִין אוֹתְךָ, שַׂחְתִּי לוֹ

גַּם הַחַשְׁמַל שֶׁלִּי

עוֹדֶנּוּ בָּאָרוֹן

יש גם רגעים טובים

זמנים שפתאום הכל משתחרר בחזה ואפשר לנשום. לנשום בשם האלים, לנשום סוף סוף!

אויר פסגות גם ברחוב.

והכל בהיר ונקי. ואתה רוצה משפחה. ואתה שמח.

ומאיר פנים. והכל פשוט יותר. הקשרים נפרמו. הלכלוך מתנקז.

ואתה תמה. וזה נראה מגוחך. איך לפני שעה קלה חרחרת ונפלת.

זה נראה כל כך רחוק. מה שהיה לפני דקות ספורות.

היאוש. האובדן הריקנות. השנאה.

הם אינם. אפשר מעולם לא היו.

ואז, הו, אתה מרגיש את הפחד המעקצץ.

ואמנם, הוא הוא רק צל קטם, עכשיו אתה שמח, הרי. אבל הוא קיים.

הידיעה הזאת, הקיימא.

שאתה על קצה צוק. ואמנם הראות נפלאה.

ומי יתן וימשיך. השכרון חושים הזה לנצח.

אבל יודע אתה. תנשום כמה שאתה יכול. כמה שריאותיך מסוגלות.

כי מי יודע. מתי תיפול.

אתה חי בין תהום לתהום.

שוחה מטינופת לשלולית. כך נגזר.

לעיתים אלוהים מרשה לך להירגע,  מושך את ראשך בכוח מעל הזוהמא, דוחף אויר נקי לריאותיך.

רק כדי לצנוח שוב פנימה.

חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן

וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים‏ לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.

אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.

באתר יד שניה

במדור 

דירה להשכיר

מסיבות מובנות

העדפנו בנות

ומייד קיבלנו

נזיפה חמורה

ה     ד      ר     ה!

הממ....

יש חובות להחזיר

המצב לא  שפיר

אין ברירה,

בא נעשה רשימה.

ראשונה היתה לי

אחריה היה צליל

הוא תובל

היא יובל

היא דניאל

(עם הכלבה גבריאל)

שתי חן

שני חן

(לא ביחד)

היא ריף

הוא אגם

היא אזוב

הוא נרקיס

גם היא.

(הגדיל לעשות

בחור בשם דין

שביקש אם אפשר עוד קצת להמתין

עד שבן זוגו (בחור בשם קים)

יספיק להגיע מסין.....)

כשעברנו שנית

על כל הרשימה

נתקפנו בכאב ראש

איום ונורא,

לא הצלחנו פשוט

להבין,

מי הוא מה

עכשיו בדירה

זוג מקסים ממוסקבה;

הוא אברשה היא מאשה

לחתול קוראים סשה

החתולה היא נטאשה

וזו הבוחשת ב kasha

היא כמובן ...

סבתא באשה!

הם חזרו בתשובה

לפני פחות משנה

ומקפידים על מצוות בהידור.

וכדי לקיים זריזין מקדימין

הקימו סוכה באלול...

יציבה

חזקה

(היתה שם סופה!)

לא תימוט

לא תיפול

לעולם!

הפאה הבלונדינית על ראשו של עובד נשארה יציבה על ראשו כשנאנח וטלטל אותו מצד לצד. היו לו חדשות קשות לבשר, והוא חכך בדעתו כיצד להתחיל.

“אני הולך לפרוש לחמישה ימים חבר’ה.” אמר בקול רך ומתחשב.

“עצוב, עצוב,” סלסל בקולו, “שככה לא עולים לי העוקבים.”

הוא עצר לרגע כדי לתת להודעה הדרמטית לשקוע באוזני שומעיו.

“אפילו יורדים לי העוקבים. אני עצוב, עצוב שככה.”

הוא החל לצעוד בנחת, הפאה על ראשו ישרה כתמיד.

“אני פורש לחמישה ימים, אולי לשלושה ימים או ליומיים.”

הוא נעצר לרגע וחיכה לרמזור הולכי הרגל שיתחלף לירוק.

“אני פורש לחמישה ימים לכל המאוחר, לא יהיה סרטונים.”

הוא חשב על זה מאית שניה וסייג את עצמו, “אולי יהיה סרטון מחר, כדי לשמח אתכם, אולי.”

הוא הביט ישר אל המצלמה כדי לוודא שהמסר נקלט.

“אני פורש לחמישה ימים, ביי, ביי,” ואז צעק בקול גדול, הפאה שעל ראשו לא משה ממקומה, “ביי!!!”

“ביירון, עשית את שלך!”

עובד יישר את המשקף העגול על אפו הבולמוסי והביט בטיפות המים שניתכו בעוז על הרחוב הריק.

“אם מחר יגיע,” אמר ועצר לחשוב, “אם יגיע היום של המחר, מי יודע מה יקרה? אמרו בחדשות שמחר אלו הולכות להיות הכמויות הכי הכי קשות.”

כמה טיפות סוררות ניתזו מאדן החלון הפתוח למחצה ופגעו באפו, מותירות אותו לח וקריר. עובד זינק לאחור בבהלה.

“אם לא הולכים ככה רחוק, כמו שאני,” אמר אל החדר הריק, “שטיפים של מים נקבל, אמאל’ה!”

הוא נשאר על עומדו זמן מה, וכשהרגיש בטוח יותר, התקרב אל החלון בשנית, מיישר את המשקף על אפו שוב.

“מה זה הכמויות האלו? ביירון, תפסה אותנו חזק ביירון.”

הוא שמע את השם שניתן לסופה כמה פעמים בחדשות, ומאז היא קיבלה אישיות וצורה רוחנית מיוחדת. הוא שלף את האייפון עשר מהכיס והביט בשעון שבחלקו העליון של המסך בדאגה.

“רק שיהיה טוב, רק שאני אגיע בשלום לעבודה.”

אכן, המשמרת שלו עמדה להתחיל בעוד ארבעים דקות, והוא חיכה בקוצר רוח שביירון תירגע ותנוח.

“ביירון, עשית את שלך!” קרא ביתר שביעות רצון ויישר את גבו הכפוף.

הגשם הזכיר לו שיר ישן, אבל הוא לא הצליח להיזכר בדיוק איזה, אז הוא ניסה להתחיל לשיר בתקווה שייזכר בהמשך תוך כדי שירה.

“רעמים וברקים… נשמעים כמו… כמו…”

לא, זה לא נשמע נכון. כדאי לנסות שוב, הפעם במנגינה אחרת.

“רעמים וברקים בלילות הקרים… וביום הקר… בום טראח!”

עַל הַסְּטֶנְדֶּר יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָיו

מַצִּית כּוֹכָבַי

כּוֹכְבֵי מָרוֹם וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם

מְצִיצִים בּוֹ, מְעַלְעֵלִים

בְּדַפֵּי הַצָּהֹב הַצָּהֹב הַזֶּה

בָּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת

לֹא כּוֹכָב, לֹא חֲצִי סַהַר

רַק עַב חוֹלֵף

בְּשָׁמֶיךָ