אני לא באמת יודעת

זה היה סתם ניחוש פרוע...  

לא נוח לי מזה, זה לא נותן לי לרקוד בחופשיות.

נכון, בעיה הלכתית כמו במקרה הפוך, אין - אבל זה לא נוח, פשוט. ואני יודע על עוד הרבה שזה לא נוח להם ולכן נמנעים מלהגיע למקומות כאלו. הדבר הכי חכם שראיתי אי פעם שעשו, זה שעשו מקום בצד באיזה חדר גדול צדדי אחר, לבנות, לרקוד, עם מקום רחב לריקודים, והעבירו ברמקולים את המוזיקה של הלהקה/הדיסקים ששמו לריקודים (בהקפות שניות/פורים...)

זה מאוד רומנטי ואידיאליסטי לטעון את זה אממה - אתה בן אדם. וככזה אתה מושפע.

מצחיק שסעיף ב' שלך סותר את סעיף א' שלך שהרי הרמב"ם בפירוש כותב שאם אנשי עירו/מדינתו אנשים רעים וחטאים שיעזוב.

אם כן המוסר ההלכתי מבין שהאדם מושפע באופן טבעי מחברתו.

תמיד כיף להגיד "אני לא מושפע מאחרים מי שם עליהם בכלל?" אבל אולי תגובת הנגד שלך היא בעצם הדרך שלך לשוחח עם החברה שמסביבך?

עבודת מידות היא לא בדעת היא בחיים עצמם וככזאת לא מספיק רק לדעת שלא צריך לשים על אף אחד.

יש לי עוד הרבה מה להגיד בנושא אבל אני פשוט חושב שהגישה שלך לכל העסק היא שגויה - מה רע באדם שאכפת לו מה חושבים עליו? זה יצר טבעי שבורא עולם ברא בנו, כמובן הכל בפרופורציות אבל אין בכך משהו רע.

ריקוד זה משהו חשוף. זה לא כמו לעמוד במקום/ ללכת.

אדם לרוב לא ירקוד באמצע הרחוב..

יש פה מבוכה של גבר-אישה.

קשה להיות טבעי כשבת צופה בך במצב לא שגרתי.

זה בתמצות של התמצות.

[כתבתי משהו בתוכן, אבל לא היה מספיק מסודר. אכתוב אח"כ בלנ"ד..]

אנהג הפעם כדרך הרמ"א - לא אפתח שרשור חדש ואצטרף לזה.

זה לא נעים שמסתכלים עליך. נקודה!

בטח לא כשבוחנים אותך.

ודאי לא בזמן שנמצאת שם בחורה שחתכת קשר איתה.

וכמובן לא בזמן שבא לך להרגיש משוחרר וליחד כל כולך למשימה הרוחנית- הדבקות והתעלות בתורה.

א-ב-ל   אפשר לעשות זאת גם כשנמצאים שם בני אדם, מעבר למחיצה, כאילו הן אינן שם.

אבל לכל אבל יש אבל. 

כמה אנשים בעולם הזה יכולים באמת להתנהג כאילו לא רואים אותם כשכן רואים אותם??

ועוד בסיטואציה כזו?!

יש על כך גם מחקרים רבים, אבל נעזוב את זה.

והלוואי שזה היה ככה, והיינו מצליחים להתעלם ב 100%-- הרי לא היינו צריכים עכשיו כלל וכלל לדון בזה. לא? 

"ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל: רחמנין וביישנין וגומלי חסדים" (במדבר רבה).

אחת התכונות המאפיינות אדם יהודי - היא הביישנות, אז מה כ"כ מפריע ומזעזע שיש אנשים (כולל אנוכי) שכאשר ידוע להם שבנות מסתכלות עליהם - הם מתביישים ומתסגרים ובטח שקשה להם לרקוד בנחת וכמו שהם היו רוצים באמת לרקוד ? 

אין ספק שאדם צריך לעסוק במה שה' חושב עליו וזה לא העניין בכלל לדעתי מה זאת שמסתכלת עליי תגיד. העניין הוא שזה פשוט מרגיש לא נעים ולא צנוע שיש אנשים שבוחנים אותך.

בעיניי לרקוד לכבוד ה' - זה כמו להתפלל. אתה מוציא את הפנימיות, השאיפות והדבקות שלך החוצה.

להסתכל על אדם מתפלל - זה לא צנוע. הוא מתייחד עם בוראו ומדבר איתו - ואתה תסתכל עליו מתחנן ומוציא את ליבו בפניו ? אותו הדבר לגבי ריקודים.

זה פשוט מציק ומעיק בלי קשר למין שלי ולא יודע למה אתה אומר שזה אמור להיות הפוך, זה פשוט לא.

יותר מציקה לי הדרך שאתה מתמודד עם הסוגיה מאשר השאלה.

"אמור להיות אכפת לך רק מה' " וואלה? אז בעצם בשביל מה נכתב מסילת ישרים או כל ספר מוסר אחר אם כבר כתבת לנו בזה הרגע את "קיצור עבודת ה' להלוי"?

אתה לא חושב שבכך שאתה זורק ססמאות ומצפה שאנשים אוטומטית יתיישרו לפי זה אתה מרדד את נפש האדם ואת עבודת ה'?

זה מציק כי זה מציק. 

כי אנחנו בני אדם וככאלו אנחנו לא אוהבים שהופכים אותנו לאובייקטים לשעשוע או לאובייקטים לחתונה.

אנחנו לא גושים שכליים ואידיאליים שעושים רק הנכון והישר וכדברי הקוצקר גם לא צריך שנהיה כאלו - מלאכים יש מספיק.

יפים דברי הרב קוק על הנעלבים ואינם עולבים כדי להסביר את הסוגיה.

נשמע לפי איך שאתה מגיב כאילו אין צורך בספרי חכמים ברבנים ובמורים רוחניים הרי - כולנו יודעים מה נכון? אז למה אנחנו מחכים?!

וחוץ מזה שזה מציק אותי גם מעצבנת התודעה החברתית שבדבר - גבר שמסתכל על אישה רוקדת עושים לו רצח אופי בחברה הדתית הדוסית, וממש לא כי הוא עבר על ההלכה אלא כי פיתחתנו אמוציונאליות לא פרופורציונאלית לנושא.

אבל כשאישה עושה את זה היא יכולה בלי בושה ללטוש מבט ולצחקק על בחורים מעזרת נשים (כמובן לצלם ולשלוח לחברות) וזה בסדר גמור.

אותי הפער החברתי הזה משגע.

יחי זכויות הגבר במשפחה!!!

סליחה, גבר שמסתכל על אישה רוקדת עושים לו רצח אופי כי הוא כן!! עבר על ההלכה!

אסור להסתכל בפניה של אשה זרה!!

אויש נו באמת די לצביעות.

צריך להפריד בין דבר ה' כעול על האדם לבין דבר ה' כמזכך את האדם.

ברור שעדיף לא להסתכל על אישה פנויה אבל אדם שעושה זאת אינו מפלצת ידידי, כלל וכלל לא.

אם תחליט שהוא מפלצת צר לי אבל את רוב המין הגברי אתה מוציא רע מאוד.

אדם שעבר על דבר ה' הוא עבר על דבר ה', אבל הוא אינו מפלצת. הוא אדם נורמלי.

אדם שנוגע בחברה שלו הוא גם מפלצת? צריך לעשות לו רצח אופי?

לא! הוא אדם שעבר עבירה.

ואם נחשיב כל מיני עניינים יהודיים כאלו כמו לימוד זכות וכוכוכו

אז אולי אפילו... חלילה רק מעלה את האופציה כן? נחייך אליו אחרי?

אבל כנראה שדבר ה' היוצא מגרונך רוצה לעשות לו רצח אופי...

בהקשר הזה, אם אתה לא היית אומר את זה בהקשר הזה בדיוק.

ואם אכתוב בסגנון שלי, אז - גבר שמסתכל על אשה פנויה רוקדת, משחקת, שרה, מציירת, ולא משנה מה, עובר עבירה.

או קי??

אין כאן שום אג'נדה חברתית. יש כאן 1 מעשרת הדברות.

לא רצח אופי ולא נעלים

נ.ב.

אני בת.

אם לעולם לא היית אומרת אז למה את אומרת בגללי?

פשוט תגידי שהמושג לא שייך לא יותר פשוט ככה?

א. זה לא אחד מעשרת הדברות צר לי.

זאת לא נאיפה וזאת לא גניבה וכמובן שלא על אשת רעך.

ב. דווקא יש פה כי עובדה שמתייחסים לזה בצורה ממש הזויה לעומת היחס כשהצד השני עושה את זה - ולא, ממש לא רק בגלל ההלכה.

ג. למטרות חתונה דווקא מותר - אחרת למה לצאת לדייטים? (כמובן שאין קשר לאישה רוקדת. זה פשוט אסור)

נ.ב.

אני בן

אני מפריכה משפט שאתה אמרת. וכדי שתבין טוב טוב על מה אני מדברת, אני חוזרת שוב על המשפט הזה.

א. עשרת הדברות כוללות בתוכן את כל התורה כולה. הידעת? ולכן תחת כל דיבר יש תת סעיפים ותת מצוות.

ב. כן בגלל ההלכה. אם היה מותר לא היו מתייחסים לזה בצורה שלילית.

ג. הדרך חתונה לא כוללת ריקודים בכרמים.  וגם כשיוצאים לדייטים יש כללים איך לנהוג. משיחה למטרת נישואין ועד לריקודים הדרך ארוכה.

(למשל- מותר לדבר בפגישה כמו שמותר לגבר לדבר עם המוכרת או עם הרופאה..)

כי ממש לא הפרכת.

הוא עבר על ההלכה וזאת הנקודה שהבאתי - אדם שלא מברך את מתייחסת אליו אותו דבר?

פשוט שלא.

לגבי הדיברות - כולנו מכירים את הדרוש הזה ובכל זאת לא מצאתי בפוסקים בש"ע בגמרא וכוכו שיש איזה דין סעיפי כלשהו שבאו ואמרו על מישהו "אהההה הוא עבר על הדיבר הזה והזה" אלא יש מה שמוגדר בתורה כ"לאו" ושהגמרא רוצה לדעת איזה לאו עוברים היא מחפשת פסוק מפורש ולא רמז בעלמא מקשר לעשרת הדברות.

נא לא לערבב הלכה ואגדה.

כשמישהו עובר על משהו את צריכה לציין את הפסוק המפורש - סתם נפקא מינא נחמדה, אם תעידי באדם שעובר עבירה ותגידי לו שהוא עובר על אחד מעשרת הדברות הגיוני שהוא לא יתחייב כי ההעדה שלך לא תקפה שהרי אין קשר בין מה שאמרת למעשה. (לא למדתי את הסוגיה בעיון אבל בכל זאת זה נפקא מינא הגיונית שיכולה לצמוח מהנקודה הנ"ל)

סתם סיפור לדוגמא -

חבר שלי נסע באוטובוס והתישבה לידו מישהי והוא ממש התלבט אם להתחיל איתה ולבסוף לא עשה כלום.

לאחר מכן הוא בא לאחד הרבנים בישיבה שלי ושאל אותו אם נהג נכון הרב אמר לו במפורש שהוא יצא טיפש שהרבה יותר עדיף להכיר ככה מאשר בדייט משום מקום.

וזה אחד מהרבנים שהכי מחמירים בהלכות צניעות אצלי בישיבה. (ונא לא להכנס לנאייעס בבקשה. )

אני לא אביא פה סיפורים מהחיים כי זה סתם יהיה להכנס לדקויות ופרטים.

שורה תחתונה היא שזה קורה.

לא התיימרתי להציג את עצמי כאמת מוחלטת - מוזמנת לא להסכים, ככה אני חווה את המפה של החברה הדתית לאומית הדוסית.

ועוד משהו -

עכשיו כשאני קורא שוב נדמה לי שלא הובנתי.

לא באתי להעלים את מישור העבירה, באתי להגיד שהציבור הדתי מוסיף עליו עוד נופך שלא קשור לעובדה שאותו אדם עבר את אותה עבירה.

הדתיים בסופו של דבר הם לא הדת בואי לא נשכח את זה. גם להם יש אג'נדות חברתיות לפעמים.

אתה שם בשורה אחת את החברה הדתית לאומית עם החברה הדוסית?

בלי לזלזל באף אחד מהמגזרים - מדובר בשני עמים כמעט!!

דתי לאומי הוא דתי לאומי. יש לעם הזה את הכללים וצורת החיים שלו.

ודוסי הוא גם כן עם. עם כללים וצורת חיים שונה לגמרי מהדתיים הלאומיים.

כך שלא מדובר במפה, אלא בשתי מפות. ואולי מכאן נובעת טעותך.

הר המור זו לא ישיבה למזרחיסטים?

אם כן, מה הקשר שלה למיר? אוי וייז מיר. <צ>

שתי ישיבות נפרדות, שונות זו מזו לחלוטין.

ברצינות -

אתה מגיע מאחד משני המגזרים המדוברים-

דתי לאומי או דוס??

הכוונה שלי לדוס הייתה שומר על ההלכה ושדעת תורה חשובה לו.

אם כן יש דוסים דתיים לאומיים ויש דוסים חרדים

ומה זה משנה מאיפה אני בא?

המשמעות של "דוס" היא בעצם "דת" בהברה אשכנזית.

סתם לידע הכללי.

בסלנג זה הפך ביטוי למישהו שהוא חזק ב...באופן מפתיע - דת.

מה נשמע חזק יותר, דתי יותר - תורה או תוירו? ערבית או מייריב?

אז דתי חזק זה דוס.

מקובל שדוס = חרדי חזק.

אז כן. החברה הדתית לאומית הדוסית - משפט המתקבל על הדעת.

עכשיו כבר לא משנה מאיפה אתה בא. פשוט חשבתי שאתה תלוש.

אולי אני זו שתלושה וכל פעם שכותבים כאן דוס אני חושבת שמדובר על חרדים??

זה תלוי ברקע של הבנאדם.

מניסיון אנשים חילונים למשל משתמשים במושג "דוס" ככינוי לחרדי.

דתיים לאומיים בכלל לא מקשרים את זה לחרדים כמעט.

חרדים לא יודע על מידע מהימן לגבי אופי השימוש.

מסברא הם בקושי משתמשים בו

להגיד "אני מדבר פשוטו" זה לא להסביר.

דורות על גבי דורות של אנשים עוסקים בענייני מוסר

כספים שלמים ומחקרים שלמים מוציאים כסף על פסיכולוגיה

אבל אתה בא ומפציץ במשפט אחד והכל יסתדר - מה זה אם לא סיסמא?

לגבי המסילת ישרים - אולי בקדושה או בחסידות ידידי.

אבל כשאני למדתי את מפסידי הזהירות אני זוכר שהחברה הרעה היא אחד מהם...

איפה בדיוק ה"לימוד" במשפט "מה אכפת לך ממשהו חוץ מה' "?

ספר לנו על זה - כמה שנים עמלת ויגעת בתלמוד בהלכה ובאגדה כדי להגיע למסקנה מופלגת זאת?

אני מניח שגם הגעת לגמרא הנ"ל במהלך העמקתך בקודש - 

• "אמרו לו (תלמידיו, לפני פטירתו) רבינו ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו תלמידיו עד כאן? אמר להם: ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם." ~בברכות כ"ח ב'

אחינו מחילה מכבודך, אל תחבל בי. אני הבנתי מעולה מה רצית להגיד - או שאולי הלימוד הגדול שלך "אל תשים על אף אחד רק על ה' " לא כולל את מידת הגאווה והכבוד לכל אדם?

בעיני זאת שחצנות ויהירות ממעלה ראשונה לקחת מאמצים וכספים רבים וקהל רב של אנשים שזה עזר להם ורבנים שאומרים שזה נחוץ ולהגיד "נהה זה לא רציני. המשפט המפוצץ שלי טוב יותר"

נדמה לי, או כשבית המקדש היה קיים.

היום לא מחפשים את בת הזוג בכרמים.

ברור שההלכה מוסרית,

אבל יש מעשים שאנשים עושים- ואינם מוסריים, ובכל זאת אין לזה התייחסות הלכתית

כך שאלו שני דברים שונים

(נזכרת ביום כיפור בילדים הקטנים המהלכים להם עם אוכל וחטיפים למול המתפללים המתענים)

מה שניסיתי לומר הוא שההלכה מוסרית

אבל מה לעשות שלפעמים אנשים אינם כאלה..

להבין את אלה שזה יביך אותם. 

תחשוב שאני אומר לך לרקוד ומאתיים זוגות עיניים נעוצות בך (לא משנה מאיזה סיבה), ברור שזה לא ממש ככה - אבל די דומה.

האם אתה סובר שאדם אמור לבטל את כבוד עצמו מכל וכל?

(נכון שיש מקומות שכן כמו שהרמב"ם כותב בשמחת מצווה אך הרמב"ם גם כותב שאדם שלא מרגיש בעלבונו וצערו הוא אינו איש המעלה)

משובב נפש.

שמע מתנצל על ההשתלחות אבל דיבורים מהסוג הזה מורידים לי את הפיוז תוך רגע.

אין דבר שיותר מעצבן אותי מאטימות ורדידות במסווה של יראת שמים.

אוי כמה ענווה יש בך, כן יש בי דינים ואחת המידות שאני צריך לעבוד עליהם.

אבל לחלוטין עול החברה והאדם סר מעליך וכל מה שנותר הוא להיות המוכיח בשער.

כנראה שלא למדת רמב"ם שמדבר על נימוסי החברה כדבר שיש לכבד.

כנראה שלא למדת הרב קוק על המוסר הטבעי וההסכמי.

כנראה שלא למדת מסילת ישרים לגבי העובדה שיש דברים שאדם מחדש בעבודת ה' מדעתו והם לא כתובים. (וזה עוד בחסידות! מי מאיתנו טוען שהוא שם?)

אז אם כבר יש בך דינים אנא חסוך מאיתנו ותפנה אותם אל עצמך קודם.

עד שאתה אומר לי (ולכולם פה כמעט) טול קיסם מבין שיניך טול קורה מבין עיניך.

ובכל זאת נשמע שיצאת קצת משיווי משקל.

למדת רמב"ם ובכל זאת טענת שאין כזה דבר נימוס הסכמי בין בני אדם - הילכו שניהם יחדיו?

אני אגיד לך - אתה לא מודה במה שנכון. אתה מודה במה ש'אתה' חושב שנכון.

זה הבדל עצום מבין?

התורה שיצאה מפיך התעלמה מכל גורם אנושי והמשכת בשיטיות להציג את זה כאילו זה דבר ה' עלי אדמות וכן, זה מעצבן אותי - הפתעה.

וכשאתה בא בגישה כמו שלך לאנשים תהיה מוכן שיתעצבנו למרות, כן כן, למרות שאסור לכעוס. למה? כי דעה שכלית לא מיישרת בני אדם תוך רגע.

מי אתה שתוכיח? האם אתה גדול מרבותינו שאמרו שהם מסופקים שיש בדור הזה מישהו שראוי להוכיח?

וצר לי, לשניה אחת לא באת בגישה של "גם אני בעל חסרונות וצריך לעבוד", יותר באת בגישת תם של "מה? זה באמת מפריע לך? אבל ה' אומר שזה לא אמור להפריע לך! איך זה הגיוני?"

וזכותי להגיב כשהפיוז שלי קופץ כמה שבא לי - תביא טענה תביא מקור תביא משהו. בינתיים לא ענית לטענה אחת או מקור אחד כמו שצריך.

אולי אני בכלל בריתחא דאורייתא ואז זה מותר?

אתה טוען שאני מסלף - תדגיש לי איפה ותסביר מדוע אני טועה ולמה באמת התכוונת. אני שומע.

אם כבר את רוצה לשחק קצת משחקי הורדת ידיים ומקורות - מי אמר לך שאני לא כעס הפנים בלבד? ובעצם בפנים אני לא כועס? ואז זה בסדר לא?

יכול ללכת לחדר צדדי לרקוד לבד

לדעתי זה ממודעות עצמית גבוהה מדי

ביישנות 

גאווה- כולם מסתכלים עלי, אני במרכז- אז זהו שאתם לא במרכז. לאף אחד לא איכפת איך אתם רוקדים. אם תחליקו או תעשו תנועות מצחיקות אולי קצת יסתכלו אבל זהו. זה הכל בראש שלכם. איך אני נראה 

וסתם משהו שכדאי לחשוב עליו: כשתיירים מגיעים והמתלהבים ומצלמים כל דבר ולא איכפת להם מי מסתכל ומי לא. ומי שיסתכל מהצד יכול לחשוב איזה מוזרים אבל להם לא איכפת, הם לא יתנו לאיך שהם אולי נראים לאחרים להרוס להם את הכיף וההתלהבות. אז למה בכלל לעשות את זה.

פשוט תשתחררו ותהנו. ואם מסתכלים אז מסתכלים

ואם יחשבו שאתה מוזר או לא משנה מה, זה באמת לא משנה!!

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

אם זה חסר טאקט זה שלה אבל כנראה היא רצתה ממש לשתף... 

היא כותבת לכן את זה דווקא בתור בנות שמבינות את הכאב ואת גודל הנס!!

אני בטוחה שהיא מתפללת עליכן!! ואולי היא חושבת שזה שקרה לה כזה נס יכול לעודד אתכן שבקרוב גם לכן זה יקרה!

זה לא טוב המבט הזה ששם במרכז את הכאבים של עצמו, לכולם יש כאבים... אז נשתף רק בדברים עצובים?? 

אומרים שיותר מלהשתתף בצער הזולת קשה להשתתף בשמחתו...  

מובן שיש קושי ומותר קצת להתמסכן אבל זה לא צריך להיות הלך הרוח שלנו אנחנו צריכים לחזק אחד את השני! 

אני לא שופטת אותך באופן אישי בטוחה שהיה כואב לקרוא דבר כזה... אבל זה ציבורי ואני חייבת להביע את התנגדותי כלפי המגמה והאוירה הזאת אצל רווקים... זה משגע אותי😟

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !