אני יכולה רק לומר אם עם אמא זה לא עובד (ולא משנה מאיזו סיבה ובאשמת מי) כדאי לנסות למצוא את האדם הנכון לפרוק.. לא כדאי לשמור בבטן.. כמובן שעם אדם בוגר ומבין ושלא סתם ירע את המצב. אלא אדם חכם שתצליחי להקשיב לו ושיעזור באמת.. בהצלחה!

הדס- אין לי מושג למי לפנות, אדם מבוגר? איזה? חברות זה ראלי, אדם מבוגר פחות... וכשהילדים שלך יגדלו- תזכרי את מה שכתבתי טוב? 

ולשם שבו ואחלמה- חוסר הערכה מצידה גורם לי גם לחוסר הערכה מצידי, את מבינה? כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם? זהו- את מזלזלת ולא מוכנה לשמוע? אני לא מוכנה לדבר ולהקשיב. כן, גם לי זה עצוב. אני את הניסיון שלי לקשר קצת יותר חם עשיתי. אז רק פניתי אליכם כדי להגיד לכם- אל תהיו כמו אמא שלי.

מתוקה ויקרה!

יש משהו שאולי יעזור לך.

ניסית לכתוב אתת "המכתב שלא יישלח" ?

זה אומר שתשבי עם עצמך מול הדף ותשפכי את כל מה שהיית רוצה להגיד לאמא (או למי שהיית רוצה לדבר איתו וקשה לך).

את המכתב הזה אל תשלחי לאף אחד! אחרי כמה ימים תפתחי אותו שוב ותקראי, ותראי אולי יש דברים שאת יכולה לשים עליהם סימן שאלה? אולי יש דברים שתוכלי להגיד או לכתוב לה בצורה יותר מעודנת? לא יודעת מה יקרה, אבל אני משערת שאולי עצם הכתיבה והביטוי של הדברים הכואבים, אולי אפילו רק זה כבר יביא להקלה בהרגשה הקשה שלך....

לבת שלי נתתי את הרעיון הזה כשהיא התמודדה עם מורה שהיה לה קשה איתה, וזה עזר לה מאד. מקווה מאד שגם לך.

ובכל מקרה, אני שומעת מבין השורות עד כמה את מרגישה שמזלזלים בך וברגשות שלך (אפילו כשאת נפגעת) ובתור אמא ממש כואב לי על זה,   כי זה לא צריך להיות ככה.  אני מקווה ומתפללת בשבילך שתמצאי מישהי בוגרת וחכמה שתוכלי לדבר איתה בצורה פתוחה ושתוכל לעזור לך.

מקווה שמה שכתבתי פה יעשה משו. אני לא מבינה כמה מהר אישה שוכחת שגם היא היתה פעם צריכה הקשבה ותמיכה. אמא שלי נראלי לא מודעת לדבר הזה שנקרא הקשבה אמיתית, תמיכה אמיתית...

נשברתי מהמבוגרים, איכזבו אותי. חח מי היה מאמין שגם אני אהיה מבוגרת פעם.

חג שמח.

תנסי למצוא זמן שבו אמא שלך לא תהיה עסוקה נפשית ופיזית ותשאלי אותה - אמא, מתי אוכל לדבר איתך, רק איתך, משהו שאני לא יכולה להגיד למישהו אחר, רק לך.

ואם לא תצליחי למצוא זמן שבו תוכלי לדבר איתה - תפני לקו חם שיכול לעזור לך.

לא יודעת לאיזה מגזר את שייכת, אבל בכל עיתון את יכולה למצוא כמה מספרים כאלו

ואני יכולה לחפש לך ולמצוא בקלות מספר כזה.

מחזיקה לך אצבעות ו... אל תשמרי שום דבר בבטן.

וגם- אשרייך שאת חושבת על ילדות של אמהות אחרות וממליצה להתייחס ולהקשיב לבנות. (וגם לבנים כמובן)

בתור אמא - אני לוקחת את הדברים שלך ומתחילה ליישם אותם חזק יותר כבר ממחר בבוקר, כשהבת שלי תפקח את עיניה.

לכתוב את זה בצירוף נקניקיות)

איזה כיף שראית ולמדת מזה. אולי יש מבוגרים נחמדים..! פשוט תהיי שם בשבילה ותראי לה את זה, טוב?

אצלך בטח יש זמנים כאלה שאת לא עסוקה נפשית ופיזית. אצל אמא שלי אין. זה הולך ככה- מחשב-לנגן-להכין אוכל- לישון-לשטוף כלים (לא אני)- להתעצבן שמבולגן-מחשב-לנגן-להכין אוכל- לישון-לשטוף כלים-להתעצבן שמבולגן וחוזר חלילה..

ואם היה זמן היא לא נותנת את המקום הזה של-'תדברי איתי. אני פה בשבילך.' אין מה לעשות- אשכנזיה.

אני דתיה לאומית (איך אומרים? דתית לאומית? דתיה לאומיה? ) אבל אמממ לא נראלי אני אפנה לכל מני אנשים שאני לא מכירה...

לצערי המפגשים הלא כ"כ גדולים שלי עם מבוגרים כנראה היו עם המבוגרים הלא נכונים, אז האמון שלי בהם לא כ"כ קיים.

תודה על הרצון הטוב לעזור! רק אל תשכחו שגם המתבגרת הבלתי נסבלת שלכם היא בנאדם שחי ונושם וקשה לו.

טוב, זו סתם הייתה הכללה מצחיקה. כן יש משהו מאוד חם באנשים מעדות המזרח, אבל גם אשכנזים יכולים להיות אנשים חמים

(ואכן אומרים דתיה לאומית, אאל"ט).

לפעמים באמת הורים לא יודעים איך לדבר עם הילדים שלהם, כי אין להם את הידע ואת היכולות, וא"א לפתח בהם את זה. למה? כי ככה זה. וזה מתסכל ומרגיז וקשה, אבל זה ככה. אז לומדים למצוא את מקומות ההכלה והשיתוף במקומות אחרים (חברות, אחות/בת דודה, סבתא/דודה).

יכול להיות שתצליחי להראות לאמא שלך איך לדבר איתך, והיא תבין ותהיה יותר קשובה אלייך, כמו שכבר נכתב כאן בשירשור.

ויכול להיות שלא. וגם אם לא, אל תתני לזה להפיל את כל האמון שלך במבוגרים. כמו שלא היית רוצה שיכלילו מבני נוער אחרים- עלייך, אל תכלילי מאמא שלך, על כלל המבוגרים (ומכלל המבוגרים, על אמא שלך).

זה שאת מרגישה ורואה את החומסר- זה בונוס עבורך, להראות לך את הרגישות שיש בך, את המודעות לצרכים הנפשיים שלך. זה משהו שישמש אותך בעתיד.

הרבה הצלחה ושמחה. מקווה שתמצאי לך מקום של הקשבה.

ועוד דבר - אמא שלך נשמעת עייפה מהחיים ועצובה.

תנסו ממש  לשבת על כוס קפה ולדבר. תשמעי מה מעצבן אותה והיא תשמע מה מעצבן אותך.

אולי משהו כמו: אמא, קשה לך עכשיו לרחוץ כלים? בואי נרחוץ ביחד ואני אספר לך משהו שקשה לי...

כשהיא מתעצבנת שמבולגן - היא בעצם צועקת: תעצרו. משהו בבית שלי לא בסדר. אולי הבריאות שלי (היא מבוגרת יחסית?) אולי היחסים עם הילדים הנשואים (יש כאלו?) אולי בעיות כלכליות?

בלגן לא אמור להפריע לבן אדם בגלל היותו בלגן, הבלגן מעלה מעל פני השטח את העצבים האחרים שלנו

כך ראיתי על עצמי. בלע"ה הבית שלי תמיד מבולגן ומלא משחקים וניירות ומספריים ולורדים והפח מלא בטיטולים והסל מלא מלא בכביסה.

מתי זה מפריע? רק כשאני עצבנית בגלל סיבות אחרות. אם אני רגועה - הבלגן משמח אותי שב"ה יש כאן חיים!!

את מהממת. הנסיון הזה רק יעשה אותך טובה יותר.

אבא..

יפה כתבת.  צריך להאמין שקשה ולהתענין.  וגם לשאול ממה נפגעה.

אבל כדאי גם לדעת, שלא תמיד אמא תופסת שזה מה שאת רוצה. לפעמים היא יכולה לחשוב שאת בעצם "לא רוצה" לשמוע אותה..  יש דבר כזה, שאנשים קוראים אחרת את אותו מצב. אפילו שאת אומרת שניסית קשר יותר חם. אולי היא לא הבינה את זה.

יכול להיות גם שאמא מסויימת "לא בכיוון". אבל לפני שאת מחליטה שזה כך - תשקלי: אולי כן כדאי לנסות ישירות, בנינוחות, להסביר לה שכאשר את אומרת שקשה לך, ממש חשוב לך שהיא תתענין. וכאשר את אומרת שנפגעת ממשהו, גם חשוב שתשאל ואולי תעזור ותתמוך.

יש הורים, שכאשר ילדיהם הסבירו להם שחשובה להם עזרתם - ומיקדו את הדברים (כמו אצלך: כשאומרים שקשה, כשאומרים שמשהו פגע..) - אז ההורים ממש שינו כיוון.

אולי כדאי לך בכל זאת לנסות?..  יפה שאת מציעה במר-ליבך גם לאחרות. אבל בכל זאת, אמא יש אחת.. אולי שווה לנסות?

בהצלחה.

אני לא בטוחה שאני רוצה שהיא תשאל כי זה לא יבוא ממקום אמיתי אלא ממקום של מחויבות כי ביקשתי. ואת זה אני בוודאי לא רוצה.

זה בהחלט יכול להיות כי פתאום היא תבין שזה חשוב - ואז היא ממש תרצה. וזה יהיה אמיתי.

אני לא מכיר את אמא שלך, אבל זה יכול להיות.

ייתכן שהיא רוצה מאוד להיטיב עמך, אבל היא בטוחה שמה שייטיב עמך זו דווקא שתיקתה! ייתכן שהיא חושבת שאם היא תדבר ותשאל היא לא תקלע למטרה, היא תלחץ על נקודות רגישות, 'תחפור'... זה לא חשש בלתי סביר. אנשים בנויים אחרת. יש כאלה שמאוד קשה להם שכשהם מתחילים לשתף שואלים אותם שאלות. אז אם תסבירי לה כמה זה חשוב לך, והיא תיענה לך ותשאל אותך, זה לא יהיה מתוך מחויבות אלא מתוך הבנה שכך את רוצה לקבל את אהדתה ולא אחרת. זה ישמח אותה!

שבדר"כ התלונות הפוכות.

יקרה

בתור אמא לבן שסיים את גיל ההתבגרות (ישתבח שמו לעד),לבת שנמצאת עמוק בגיל זה ולבן צעיר שנכנס בצעדי ענק לשם (הצילו),כדאי שתדעי שגם להורים קשה מאד. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מלאת כוונות טובות ,מנסה להבין,לעזור,להכיל ולא תמיד זה מצליח.הרבה פעמים הבת שלי מטיחה בי שלא אכפת לי ממנה, שאני לא מבינה ועוד. לפעמים יש לי תחושה שהיא לא מבינה איך אני לא קוראת את המחשבות שלה ולא מציעה מיד פתרונות.אני בהחלט מסכימה עם מי שכתבו לך לדבר עם אימך בצורה גלויה יותר.יכול להיות שהיא כן מבחינה במצוקה שלך אבל לא יודעת איך לגשת אלייך.אל תוותרי,דברי איתה שוב. היא אמא שלך ובפרוש היא לא מזלזלת בך.

על העידודים והעצות.. אתם אנשים טובים..

אני אדבר עם היועצת, אסביר יותר בפירוט. הלוואי שיצא טוב.

אדל- היה מעניין לקרוא את מה שכתבת.. וכולכם, תודה רבה. בהצלחה בהורות, בקרוב אצלי..

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב