ולא. אני לא בת 16.
מאז שאני קטנה היא דאגה לי וטיפלה בי במסירות.
היו לה קשיים מאז שאני זוכרת את עצמי, ובכל זאת היא דאגה לכל הצרכים שלי ושל אחים שלי כמו האמא הכי טובה בעולם.
החיים שבין ההורים שלי לא היו פשוטים בכלל.
אנחנו סבלנו בילדות בעיקר מהכעסים בינהם ומהעצבים של אמא שלי שנבעו ככל הנראה מהקשיים שלה.
מעבר לטונים הקשים שהיו בקול שלה.
התוכן היה קשה לא פחות.
וההאשמות ההדדיות שהיו בינהם רמסו אותנו לגמרי.
אף פעם לא הסכמתי לשמוע לה"ר על צד שני.
וכשהם היו אומרים משהו, לא הייתי מקבלת.
שניהם האשימו את הצד השני בכל הבעיות שלהם.
אבא את אמא, אמא את אבא.
אז חשבתי ששינהם טועים וששניהם צודקים.
היום אני יודעת ששניהם טעו.
אף אחד לא היה אשם בצרות שלהם.
כשההורים התגרשו, עם כל הכאב, חשבתי שסוף סוף יהיה שקט.
אמא גרה בלי אבא. אבא גר בלי אמא.
לאמא אין את מי להאשים בבעיות החדשות, התבדתי.
היא המשיכה להאשים אותו ואת עצמה.
קשה יש רק בלחם, ורק מי שלא רגיש לגלוטן אוכל גם אותו.
הבעיה היותר קשה היא שבתור בכורה, הייתי אשמה בהרבה דברים.
אבל מאז שאבא לא איתה, אני האשמה הלאומית.
בהכל. כמעט בכל הצרות שלה.
אם האחות הקטנה לא עוזרת- היא למדה ממני.
אם האח לא הולך לישון- כי אני לא הולכת.
"כל הבית הרוס בגללך"
"תעופי מכאן"
"מצידי תשכבי על הכביש ותמותי, את כבר לא מעניינת אותי".
אחרי שביקשתי ממנה להשתדל להפסיק עם הצעקות והקללות והיא אמרה שהיא יכולה לתת לי הכל, רק לא את זה,
הרבה זמן לא דיברנו.
שלושה חודשים בערך.
חודשים שלמדתי בהם קצת על עצמי ועל הכוחות שלי. חודשים שלמדתי בהם כמה היא מטורפת וכמה היא הורסת את עצמה ואת הילדים שהיא כ"כ דואגת להם במו ידיה.
בשמיני עצרת עשיתי את הטעות הכי גדולה שלי.
חזרנו לדבר.
לא עבר יום, והיא שבה לצעוק עלי את החיים שלה.
ולהאשים אותי בהכל.
אני ילדה טובה, ואני בטוחה בזה ביותר מ100%.
הביטחון שלי לא יורד בגלל הטירוף שלה.
אבל אני פגועה. ומתחשק לי לבכות.
כי אבי ואמי עזבוני, והלוואי וה' יאספני.
אני צריכה חיבוק וחיזוק אימהי בשביל להיות מסוגלת להתמודד מול האמא האיומה הזאת.
לא כי היא אישה רעה, אלא כי בשבילי היא אמא איומה.
קשה לי לסלוח.
והיא אף פעם לא ביקשה סליחה. אז לא!
תודה על הדבש שנתת לי.
על העוקץ אני לא סולחת.
תודה על המקום לפרוק ולבכות מאנונימי.
מאז שאני קטנה היא דאגה לי וטיפלה בי במסירות.
היו לה קשיים מאז שאני זוכרת את עצמי, ובכל זאת היא דאגה לכל הצרכים שלי ושל אחים שלי כמו האמא הכי טובה בעולם.
החיים שבין ההורים שלי לא היו פשוטים בכלל.
אנחנו סבלנו בילדות בעיקר מהכעסים בינהם ומהעצבים של אמא שלי שנבעו ככל הנראה מהקשיים שלה.
מעבר לטונים הקשים שהיו בקול שלה.
התוכן היה קשה לא פחות.
וההאשמות ההדדיות שהיו בינהם רמסו אותנו לגמרי.
אף פעם לא הסכמתי לשמוע לה"ר על צד שני.
וכשהם היו אומרים משהו, לא הייתי מקבלת.
שניהם האשימו את הצד השני בכל הבעיות שלהם.
אבא את אמא, אמא את אבא.
אז חשבתי ששינהם טועים וששניהם צודקים.
היום אני יודעת ששניהם טעו.
אף אחד לא היה אשם בצרות שלהם.
כשההורים התגרשו, עם כל הכאב, חשבתי שסוף סוף יהיה שקט.
אמא גרה בלי אבא. אבא גר בלי אמא.
לאמא אין את מי להאשים בבעיות החדשות, התבדתי.
היא המשיכה להאשים אותו ואת עצמה.
קשה יש רק בלחם, ורק מי שלא רגיש לגלוטן אוכל גם אותו.
הבעיה היותר קשה היא שבתור בכורה, הייתי אשמה בהרבה דברים.
אבל מאז שאבא לא איתה, אני האשמה הלאומית.
בהכל. כמעט בכל הצרות שלה.
אם האחות הקטנה לא עוזרת- היא למדה ממני.
אם האח לא הולך לישון- כי אני לא הולכת.
"כל הבית הרוס בגללך"
"תעופי מכאן"
"מצידי תשכבי על הכביש ותמותי, את כבר לא מעניינת אותי".
אחרי שביקשתי ממנה להשתדל להפסיק עם הצעקות והקללות והיא אמרה שהיא יכולה לתת לי הכל, רק לא את זה,
הרבה זמן לא דיברנו.
שלושה חודשים בערך.
חודשים שלמדתי בהם קצת על עצמי ועל הכוחות שלי. חודשים שלמדתי בהם כמה היא מטורפת וכמה היא הורסת את עצמה ואת הילדים שהיא כ"כ דואגת להם במו ידיה.
בשמיני עצרת עשיתי את הטעות הכי גדולה שלי.
חזרנו לדבר.
לא עבר יום, והיא שבה לצעוק עלי את החיים שלה.
ולהאשים אותי בהכל.
אני ילדה טובה, ואני בטוחה בזה ביותר מ100%.
הביטחון שלי לא יורד בגלל הטירוף שלה.
אבל אני פגועה. ומתחשק לי לבכות.
כי אבי ואמי עזבוני, והלוואי וה' יאספני.
אני צריכה חיבוק וחיזוק אימהי בשביל להיות מסוגלת להתמודד מול האמא האיומה הזאת.
לא כי היא אישה רעה, אלא כי בשבילי היא אמא איומה.
קשה לי לסלוח.
והיא אף פעם לא ביקשה סליחה. אז לא!
תודה על הדבש שנתת לי.
על העוקץ אני לא סולחת.
תודה על המקום לפרוק ולבכות מאנונימי.
הפותחת כנראה כן הבינה זאת, והיה חשוב לי לתקן
