אחיין שלי, בן 7, נגמל לאחרונה בזכות הזמזם. וכמובן שזה בא אחרי כל מיני ניסיונות אחרים. 

http://www.kushnir.co.il/questions.php

תשאלי את עצמך איך היא מפעילה אותך דרך זה. גם לה זה לא כייף אלא אם כן היא מרוויחה משהו דרך זה

אני הרטבתי עד גיל גדול יחסית (יותר מ-10), וכל כך רציתי לצאת מזה שהייתי מתפללת על זה בבכי.. לא הרווחתי מזה כלום! פשוט לא ידעתי איך להפסיק..

קודם כל- אני בסופו של דבר נגמלתי בלי שום דבר, פשוט בשלב כלשהו ה' כנראה ריחם עלי וגרם לזה לעבור.. אולי מה שכן עזר היה תרגילי חיזוק שרירי רצפת אגן (כמו שעושים אחרי לידה) שאמא שלי אמרה לי לעשות, אבל זה היה הרבה יותר מאוחר מה שהייתי רוצה..

אני לא ממש הסכמתי בתור ילדה להשתמש בזמזם, כי התביישתי שאחים שלי הקטנים שישמעו אותו מצלצל, ובעיקר כי חשבתי שזה יותר יעיל לעצור את הסימפטום (זה מזכיר לקום כשצריכים) אבל לא מלמד אותי להתעורר מעצמי. היום אני יודעת שזה עוזר לגוף ללמוד את ההתניה שצריך להתעורר כשצריכים ללכת לשירותים, ולכן זה באמת אמור לגמול. אולי אם הייתי ודעת אז הייתי נגמלת הרבה יותר מוקדם.

לא הרווחתי כלום מההרטבות רק הפסדתי.

הזמזמם אצלי עבד מצוין!

אחרי הטיפול יכולתי לישון אצל קרובים וחברות!

אני יודעת שלא אצל כולם הזמזמם מצליח, אבל אצלי זה היה נהדר!

גם הבת שלי הרטיבה עד גיל 7. רציתי להתחיל את טיפול הזמזמם, אלא שבד בבד היא היתה צריכה להתחיל ליטול ריטלין, ולא רציתי להתחיל את שני הטיפולים יחד. החלטתי שנתחיל עם הריטלין, נראה איך משפיע, ורק לאחר תקופה נתחיל לטפל בהרטבה. אבל דווקא תוך כדי הטיפול בריטלין היא הפסיקה להרטיב.

הרבה שואלים: מה הקשר? התשובה שאנו משערים היא, שההרטבה כנראה הייתה על רקע רגשי. הריטלין גרם לילדה לתפקד טוב יותר, ולקבל יותר חיזוקים מהצוות החינוכי, וכך נפתרה הבעיה הרגשית.

תחפשי בפייסבוק good-car- תחבושות בריאותיות המכילות יונים שליליים ומחזקות את שלפוחית השתן.

 זה מיועד לנשים אבל זה עוזר מאוד לילדים!!!!!!!! שווה לנסות!

ועד שלא עלו על זה 

ועבדו איתי על להתאפק כל פעם יותר זמן

שום דבר לא עזר

ניסינו לשתות מעט מאוד שעתיים לפני שהולכת לישון

כשרואים שהיא מתהפכת במיטה מעירים ואומרים לה ללכת לשרותים. לפעמים היא מתעוררת אבל עד שמתאפסת יושבת במיטה ועושה

ניסינו "להעניש"-לתת לה לכבס את הפיגמה הרטובה וככה אולי תראה שמשתלם לקום..

תודה לכולכם

כשהיא תבין שאין לה ברירה ותהיה לה עבודה אח"כ...

ובאמת זה גם הוסיף הרבה לכביסה...כמה אפשר?

וניסינו בעוד דרכים כמו שראית, לא כ"כ עזר. גם עם הכביסה לא,אבל מחפשים.

בעזרת ה' נבדוק מה שהוצע פה...

פיספסת בלילה? לא נורא , קורה. אינך חסרת אונים,את יכולה לטפל בעצמך, להכניס את המצעים והבגדים הרטובים למכונה ולעשות מקחת נעימה. ועכשיו את רעננה ונקיה ומוכנה ליום חדש

אם הם מסתכלים על זה כעונש - זה להבנתי לא טוב.

אם הם מסתכלים על זה כקבלת אחריות, ואמון בילד וביכולות שלו - זה כבר משהו אחר (אמנם שנוי במחלוקת. אצלנו זה עבד)

בכל אחת מהאפשרויות הרגש של ההורה הוא שונה, ומתוך כך המסר שהוא מעביר לילד - אשמה או אמון - שונה.

של שפריסטים, 

חושבים שגם ילד עוור לא רואה כי יש לו רווח מכך או כדי למשוך תשומת לב.

שיהיו בריאים

6 ומעלה +++ (זה גנטי).

זה לא נעים לאף אחד.

אף אחד לא רוצה את זה.

בטח שלא מרוויחים מזה שום דבר.

באמת יש כדורים שלוקחים לפני השינה והם בעיקרון מונעים אתזה.זה אמנם לא פותר את הבעיה,אבל לפחות בינתיים-לתחושה טובה,או ללילות מחוץ לבית- זה מעולה. אולי שווה לקנות רק כאופציה לארועים מיוחדים..זה מאד מחזק את הביטחון,מנסיון...

אני גם הרטבתי עד כיתה ג', כי למדתי במקום שלא היה לי טוב חברתית. כשעברתי בית-ספר, גם בעיית ההרטבה נפתרה.

אמא יקרה,

"רק על עצמי לספר ידעתי"...

בתי החמישית, בת 13. רק בחודשים האחרונים הפסיקה להרטיב. מכיתה א' או ב' ניסינו כל מיני דברים. זמזם (דר' קושניר), טיפול תרופתי דרך אורולוג ילדים, ובשנתיים האחרונות טיפול תרופתי דרך "מרפאת הרטבה".

הזמזם התחיל להשפיע והפסיק, ניסינו שוב אחרי הפסקה ולא עזר. כנ"ל הטיפול של האורולוג. הטיפול התרופתי ממרפאת ההרטבה (נפרולוג ילדים) הוכיח את עצמו. קיבלה מינרין בשילוב כדור אחר (אנחנו בשלבי סיום הטיפול, כרגע רק מינרין).

עצתי לך:

קודם כל, האם חזרה להרטיב או שמעולם לא נגמלה מהרטבת לילה? אם פשוט מעולם לא נגמלה, תפני ל"מרפאת הרטבה" באזור מגורייך. תוכלי למצוא באתרים של קופות החולים, אמנם הם מתייחסים אך ורק להרטבה ולא שואלים כלום לגבי רקע אפשרי וכו', לכן את צריכה להיות בטוחה שאין רקע רגשי כלשהו.

מכירה גם ילדים שנגמלו מעצמם בסוף. 

לדעתי אין מקום ל"הענשה", אין לה שליטה על זה ובטוח שגם היא רוצה כבר להפסיק. תתייחסי עניינית, שהיא תהיה אחראית להוריד את המצעים ולפרוש נקיים בלילה (כמובן לעזור לה אם צריך), לא לכעוס, לא לעשות עניין.

בהצלחה!!

אלא משהו כמו "יש יותר מידי כביסה גם ככה אז את הפיג'מה שלך את תשטפי"

ועוד דבר ששכחתי להגיד- ממש משתדלים לא לצחוק עליה ולא להוריד את הביטחון והדימוי העצמי.ממש לא.

אבל כמו שאמרתי, לפעמים "עונש" כן יכול לעזור במידה מסויימת,כי לא בטוח שהיא פשוט לא יכולה,יכול להיות שהיא מתעצלת לקום...

אז ניסינו...תודה

אני הרטבתי עד גיל 15 ויותר. ניסינו כל מיני שיטות וחלקן עזרו לתקופה מסוימת. בסוף זה עבר מעצמו כשיצאתי לפנימיה. שם למרות שהכנתי את חברי החדר הראשון לא הרטבתי מעולם. (בבית זה המשיך עוד קצת...)

יש לי בן שהרטיב עד גיל 11 ועוד אחד בן 8 שזה קורה לו לפעמים השיטה שמצאתי שבאמת הכי עוזרת זה רוגע ושידור ביטחון לילד. "לא קרה שום דבר, תנקה אני אעזור לך ונעבור הלאה..." "זה בקרוב יעבור לך , אין מה לדאוג...".

אני שנים רבות נמנעתי מערבי פיגמות וכד'... הבן שלי בלי להתבלבל הלך בכיף לקח שקית אשפתון קם לפני כולם ו"העלים ממצאים..." כנראהה בגלל ששדירנו לו שזה תקין, בסוף הוא גם נגמל לגמרי מעצמו.

לכן אני מאוד מסכימה עם אמא יהודיה.

מצד שני חשוב גם לעבוד על עצמנו שבאמת נקח את זה בשלווה ולא נעשה מזה עניין אפילו בלב(האמת יש צרות הרבה יותר גדולות...) ואז גם אם בתת מודע הילד מנסה להפעיל אותנו ולשגע אותנו זזה יפסק מעצמו.

בכל אופן דבר אחד שאני כן עושה בעיקר בעונה הזו. לבדוק שהחדר מספיק חם. על הילד שלי משפיע האם התריס סגור מאחורי החלון או לא... אני קונה מצעים מפלנל (מפרגנת לילד חדש מתוך אמונה שאותם הוא לא ירטיב וגם אם כן...) ושמיכה חמה. מנסיון זה הוכיח את עצמו בהבדל.

בהצלחה וברגיעה

--גם אם מנקים את המצעים בשקט יש את הריח..

בס"ד

שתגיד לעצמה לפני השינה: "הלילה, אם אני אצטרך לשירותים, אני אקום ואלך לשירותים!", בנימה החלטית. זה עוזר.

בתור מי שהרטיב עד גיל מאוד מאוחר (אחרי גיל 18) ובתור מי שקצת חקר את הנושא. אין פתרון קסם אחד לכולם!

יש כאלה שאצלם זה נובע ממשהו רגשי ואז טיפול רגשי או שינוי סביבתי- גורם להפסקת ההרטבה ויש כאלה שאצלם זה משהו פיזיולוגי לגמרי -ואז כדורים יכולים לעזור, זמזם, תרגילים לפני השינה או שזה סתם יום בהיר אחד מפסיק... ויש כאלה שאצלם החלטה אמיתית להפסיק- עובדת!

מה שבטוח שלהורים אסור לבוא בהאשמה לילד!!!

הילד מת להיפטר מהבעיה הזאת שמבאסת אותו כל יום מחדש... מי שלא קם רטוב- מעולם לא יבין איזה תחושה נוראית זו! אז אנא- תעזרו לילד ,תזכירו לו ללכת לשירותים לפני השינה, תעזרו לו להחליף בגדים בבוקר (אם הוא צעיר מידי לעשות את זה בעצמו) תתיחסו בכובד ראש לבעיה הזאת כי היא מציקה גם פיזית וגם נפשית.

ואל תשכחו להתפלל על זה...  

עד גיל מאוחר בערך עד גיל 12,  הסדין לא עזר, הייתה מתוסכלת מעצמה -עד כדי בכי... הצעתי לה לדבר עם הקב"ה ולבקש

ממנו שיעזור לה, בנוסף שתברך "אשר יצר"  והקב"ה עזר...ישתבח שמו...

שיהיה בהצלחה

זה מדהים לשמוע על ככ הרבה אנשים שמכירים את הבעיה,אחרי שנים של בושה. אני תלמידת אולפנא כרגע,אבל עד אחרי גיל 12 הייתי מרטיבה. היו המון נסיונות: זמזם, לא לשתות מאוחר, כדורים, ועוד כמה רעיונות מוזרים... זה היה מאד קשה, מתסכל ומביך. כמובן שגם תפילה-שלא לומר זעקה-לקב"ה היתה שם תמיד. ממש לא חשבתי שזה מטראומה או משו דומה, אבל בשלב מסויים הלכתי למטפלת כלשהי(אגב,דתיה זה יתרון גדול מאד!!) שעבדה איתי בשיטת 'מח אחד'-שזה אומר שבמקום לשאול אותי שאלות שלא בטוח שאדע לענות עליהם,היא פשוט שואלת את המח(שיודע הכל,מסתבר..) ומקבלת תשובות דרך מעין 'זרמים'\פעימות כאלה בידיים.שיטה מדהימה!

עכשיו,לי אישית,היא הסבירה שאני תחרותית והישגית,ככה שכל היום אני ב'לחץ' להשיג מטרות ויעדים(לאו דווקא במודע!) ואז בלילה הגוף פשוט מרשה לעצמו להשתחרר.....

לא יודעת אם זה קשור,כי כל מקרה לגופו,אבל שני דברים ממש חשוב לי לומר..:

1)ממש תודה לכל מי ששיתף!!זה מעודד ממש וכיף לדעת שאת\ה לא לבד!

2)באמת להתייחס בהבנה-לא רחמים!!הבנה-לילדה ולבעיה. להסביר לה שהיא לא לבד בזה ויש הרבה אנשים שחווים אתזה, כי אחד הדברים שהכי הקשו עלי זו התחושה שאפחד לא מבין.אז מסתבר שלא. וגם באמת לנסות למצוא פתרונות ולא להתייאש. אגב,הכביסה נראית לי כמו לקיחת אחריות,לא עונש.גמאני הייתי עושה אתזה.זה לא נעים בכלל,אבל זה מה שנכון לעשות..

ובכלל-זה נסיון לא ככ פשוט ואשריכם שאתם מתמודדים!

בהערכה רבה, וב"הצלחה!!

חזרה לשגרה- ניתוח בעיות למידה לפי שיטת ’מוח אחד’

 

יוסי גולד
 

בעיות למידה הן נושא מוכר ולא כל כך חביב. אנו מכירים בעיות למידה מסוגים שונים כגון דיסלקציה- חוסר יכולת לקרוא. דיסגרפיה- חוסר יכולת לכתוב. דיסקלקולציה- חוסר יכולת חשבונאית. בעיות קשב וריכוז- קושי בריכוז במשימה מסוימת (או כמה). היפראקטיביות- עודף פעילות מוחית-גופנית שגורם לתזזיות יתר ועוד.

כיום יש ביכולתנו לאתר בכל כתה קשיים שונים ולהצביע בנקל על  הילדים שלא מסתדרים ולא משתלבים ב"מערכת החינוכית" ילדים שלא אחת קמים אומללים בבוקר ומגיעים לעוד יום של קושי ותסכול עמוק. תסכול הנובע מעוד יום עוד שעה ואפילו עוד רגע של התמודדות מול עוד אי הצלחה, עוד כשלון עוד נפילה, עוד מתח, עוד צעקות ומריבות (וגם... עוד תסכול של המורה וההורה)
בכל כתה ישנם כמה וכמה ילדים שהם "מאתגרים" כלומר דורשים מהמורה מההורים ומהסביבה מאמץ יתר למציאת פתרונות ודרכים שונות וחדשות על מנת לקדמם ולהביא אותם למיצוי טוב יותר של יכולתם.
במערכת החינוכית הקונבנציונאלית ישנה מערכת מסועפת של שיעורי עזר, תגבורים, אבחונים, עצות והצעות, חומרים ותרופות, ובמקרים מיוחדים אף לשלבם בכיתה מקדמת/ משלבת או בית ספר לחינוך מיוחד. (אני לא בא לשפוט אלא לתאר מצב).

 

מוח אחד היא שיטה שעובדת דרך הגוף, כלומר, דרך מנגנון משוב מהגוף אנו מאתרים את החסימה הרגשית שמונעת ממוח האדם לעבוד היטב. משחררים חסימה זו דרך עבודה עם הגוף ועל ידי כך נותנים למוח לעבוד נכון ולהצליח בלימודים ובכל נושא אחר. המטרה במוח אחד להגיע להפעלת המוח הקדמי- המוח החושב, המוח שהוא "מותר האדם מן הבהמה" זה שדרכו אנו חושבים, מבינים, מסיקים מסקנות, מפעילים כלים, ממציאים מכונות, מדברים, קוראים, לומדים ובוחרים באמת. המוח הקדמי הוא האיבר היחיד והמיוחד ושאיפתנו היא להפעילו לאורך זמן ובכל הזמן. במצב זה הגוף רגוע ושלו לחץ הדם מאוזן ההורמונים מאוזנים והגוף והמוח מתפקדים במיטבם. לעומת זאת יש להבין כי בשעת מתח אנו מפעילים את המערכת ההישרדות, את מנגנון ה"הילחם וברח" שנמצא במוח האחורי. מערכת זו מכינה את האדם למלחמה או לבריחה. מערכת זו מופעלת מהמוח האחורי, מפעילה מערכות שונות בתוך הגוף על מנת שנהייה מוכנים למלחמה מרוכזים בה בכל חושינו ובכל האמצעים בגוף ולהגיע למטרה החשובה ביותר- לשרוד. הדופק עולה, לחץ הדם עולה הנשימה מואצת מופרש הרבה אדרנלין וסוכר לדם על מנת שנוכל להלחם או לברוח הכי טוב.

 
ישנן במצב זה מערכות בגוף שחדלות לתפקד כמו מערכת העיכול מערכת ההפרשות ובעיקר, לעניינינו, המוח הקדמי. זרימת הדם אליו קטנה בהרבה ופעולות מחשבתיות שמתבצעות במוח הקדמי מופסקות.
המוח האחורי לא "חושב" או "מרגיש" דרך הפעולה שלו היא השוואת דפוסי העבר ופעולה על פי אותו דפוס. אין זמן לחשוב או להרגיש יש לפעול עכשיו ומיד אחרת מי יודע מה יקרה. (אולי פשוט לא נהייה לא נתקיים...)
זהו מנגנון ההישרדות, כלומר המוח האחורי מופעל על ידי בורר מצבים משוכלל שבו כל תמונה, מראה, ריח, צבע, פינת רחוב, צליל, תווי פנים, טמפרטורה או שילוב של כמה גורמים שמזכירים למוח האחורי טראומה. במצב זה המוח האחורי יופעל מידית על מנת לשרוד עכשיו.
כל זיכרון של טראומה מפעיל אצל האדם את מערכת ההישרדות ובאותו הרגע אין שהות למוח לחשוב, ללמוד או להגיב לאירועים מבחירה אלא מדפוסי התנהגות על פי העבר.

גם אם התוצאה לא נעימה במיוחד כמו כישלון במבחנים, אלימות, מכות, קללות, השתוללות, בריחה, מצב משותק, הסתגרות, שיבוש במערכות יחסים ועוד כל זה מכוון על ידי המוח האחורי מנגנון ההישרדות של האדם שהוא מעל הכל בסדרי עדיפויות.
אביא דוגמה אחת פשוטה. כל אחד חווה אירוע לא נעים שבו הוא הגיב לא כראוי (יש רעיונות בפסקה מעל) כשהאדם רגוע ומדברים איתו על מה שקרה הוא תמיד יצטער יבקש סליחה ויבטיח לעצמו ולסביבה שבפעם הבאה זה לא יקרה. הבטחה זו מגיעה מהמוח הקדמי בזמן שאין סכנה והכל רגוע. אבל בפעם הבאה שסיטואציה זו חוזרת שוב נפעיל את המוח האחורי נשווה דפוסי העבר ונגיב שוב על פי דפוסי העבר. פעולה המגיעה מהמוח האחורי (זכרו יש למוח האחורי עדיפות על פני המוח הקדמי).

עבר לה לבד

לארח. הם יקרים, לכן קשה להשתמש בהם ביום-יום, אבל בנסיעות, ערבי כיתה, או כשרוצים לארח חבר כדאי להשתמש בהם ולמנוע הרבה עגמת נפש לילד. בסופר פארם אפשר לקנות אותם לכל מידה וגיל.

לילד שלי בגיל 9 זה לא קורה אף פעם בקיץ, עכישו התחיל הסתיו וזה קרה כבר פעמיים

תחממו אם צריך ותדאגי לשמיכה/פיגמה מחממות יותר...

אחד מילדינו הרטיב בלילה מעבר לגיל המקובל

נעזרנו במרפאה של ד"ר קושניר (חפשו באינטרנט)

הטיפול היה בעזרת זמזם אבל חשוב מאוד ההדרכה והליווי והעידוד של אנשי המכון לאורך התהליך.

זה דרש ממני כאבא לקום עם הזמזם ולקחת את הילד החצי ישן לשרותים גם אם באיחור - כדי לייצר את ההרגל הנכון.

גרנו אז בישוב מרוחק ונסענו למרפאה באחת הערים אני וזוגתי והילד יותר מפעם אחת.

זה לקח מספר שבועות (אני לא זוכר כמה כי עברו כמה שנים...) אבל הילד חדל מלהרטיב.

כמובן זה על כסף ונדמה לי שהייתה השתתפות של קופת חולים אבל הצורך שווה את המחיר.

בקיצור מומלץ בחום, לחסוך את אי הנעימות וכל התחושות הנלוות של הילדה ואת התיסכול שבטיפול במצעים הרטובים מידי בוקר....

אבא אחד.

הבן שלנו בן שלוש וחצי, היה גמול לחצי שנה ועכשיו (כמעט שנה) מרטיב קבוע כל לילה ואנחנו מתלבטים אם להתחיל לנסות לטפל כבר עכשיו או לחכות עוד. 

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב