מגיעה למצב הזה וגם אם כן היו רופאים שהיו מטפלים ישר בה ובתינוק ורוב הסיכויים שהנזק היה מופחת משמעותית.

מהכתבה אי אפשר לדעת מה בדיוק היתה הסיבה לסוף המצער. אין שם באמת פרטים.

רק אולי אולי אפשר ללמוד מזה ש- לידת עכוז היא דבר מורכב ובלי מיילדת מנוסה או רופא, שמנוסה בלידה כזאת, היא עלולה להסתבך יותר בקלות.

אין פה שום קשר ללידות בית באופן כללי.

וגם בבי"ח קורים לצערינו מקרים עצובים וסיבוכים קשים. רק שלא עושים עליהם כתבות.

ובבית לא 

מילא האימא הושפעה כנראה מכל הטרנד הזה של לידות טבעיות, ובחרה לסכן את עוברה,

אבל הדולה לעומתה הינה אשת מקצועה!

יש כמ הנושאים שיש להם אג'נדה לגביהם, חרדים, מתנחלים ולידות בית בין השאר.
הנה תגובה רשמית של ארגון המניפה על מה באמת קרה בלידה בניגוד למה שכתבו בכתבה.

ארגון המניפה מוחה על קשירת הקשר בין נוכחותה של דולה בלידת בית לבין הסתבכות הלידה כפי שפורסם ב ynet בדבר לידת בית שהסתבכה בנוכחותה של דולה.
בכתבה מופיעים עוד פרטים רבים לא נכונים..
הרינו ליידע את ציבור הקוראים כי לידת הבית היתה לידה מתוכננת בסיכון נמוך ע"פ הוראות משרד הבריאות ובהתאם לכל ההנחיות המחמירות.
העובר באולטראסאונד האחרון היה במצג ראש.
הלידה תוכננה מראש והיתה באחריות גורם רפואי מוסמך. 
הדולה שהיתה אמורה ללוות את הלידה היוותה תוספת לגורם הרפואי ולא תחליף.
הלידה מתחילת הצירים ארכה כשעתיים דבר שלא היה יכול להיות צפוי מראש.
הדולה הגיעה לבית היולדת כדי לתת תמיכה במקביל לגורם הרפואי למרבה הצער היא נאלצה להתמודד עם מצב בו הלידה התחילה בפתאומיות והתגלה כי העובר במנח עכוז. נסיונה ותושייתה הרבה בזמן אמת הצילו חיים.
עם תחילת הלידה הוזמן מד"א עד להגעת הצוות הרפואי ביצעה הדולה החייאה בתינוקת כדי להצילה. עם הגעת מד"א הטיפול הרפואי נמסר להם.
אנו מגנות את הקלות והזילות בהן מילים חורצות גורלו של אדם מצב או מקצוע.
תפקודה של תומכת הלידה היה מעל ומעבר למצופה באחריות מקצועיות ומסירות רבה.
רגעי האימה שעברו עליה אינם ראויים לגינוי. הם ראויים לגילוי האמת.
אנו מחזקות את ידיה. מאחלות רפואה שלמה למשפחה ולתינוקת. רגעים מסוג אלו הם המגלים את גודל השעה וחשיבות הנסיון המקצועי.
אין זו השעה לדון בהסדרה מקצועית וחובות ביטוחיות. ראשית על הדברים המובאים להיות אמיתיים ומדויקים ולא גיבוב מידע שרובו סילוף האמת.
שנדע שעות ברוכות ולידות בידיים מלאות
כנרת דרור - יו"ר
בשם ועד וחברות הארגון

אויל הוכחנו שהצוות היה בסדר אבל

זה מוכיח שאפילו על פי הכללים זה מסוכן ...

זה הכול

וטוב אני מודה אני נגועה מאוד

יש לי בנדוד בן שנתים שבקושי יודע להתפך מצד לצד בעקבות לידת בית

מתוארת לידה מהירה מאד (שעתיים מציר ראשון) אולי דווקא זה שהיתה מראש דולה עם תושיה (לא מקנאה בה) הציל את המצב.

כמו שאת אומרת שצריך להיות

והלידה שלה היתה מתפתחת תוך שעתיים מציר ראשון כמו שקרה

גם אז יש סיכוי שהיא לא היתה מספיקה להגיע לבי"ח (בד"כ מחכים קצת שהצירים יצטופפו ואז נוסעים נכון?)

ואז מצבה היה עלול להיות מלחיץ יותר כי יכלה גם לא להיות הדולה הנ"ל.

יש מצבים לא צפויים. וגם כשמאד ניזהרים יכולים להיות מצבים שאי אפשר לצפות.

קורים גם בבית חולים רק שאז אף לא מאשים את היולדת או הצוות הרפואי בעצם קיומם.

וזה הדבר העיקרי שחסר בלידות בית

שפותחים את הבטן? בד"כ מינימום חצי שעה

ולפי זה נקבע הכלל שלידת בבית לא תתרחש במרחק של מעל חצי שעה נסיעה מבית היולדת.
כשיש מיילדת צמודה היא יכולה לראות כבר תחילתו של סיבוך, היא מתקשרת למד"א ולחדר לידה כדי להודיע מראש על פינוי וחדר ניתוח מתכונן לבואה של היולדת.

מצבים בהם מלידה שלווה ללר כל סימן למצוקה בשניות יש צורך לחתוך את הבטן הם מאד מאד מאד נדירים. בד"כ כלל יש סימנים מקדימים, התעכבות, ירידת דופק, דימום חריד, מים מקוניילים, הרגשה לא טובה של האישה. בבית חולים אין מיילדת אישית ליולדת ולפעמים דווקא בבית בגלל הליווי הצמוד של 1:1 עולים מהר יותר שיש בעיה ולפעמים מגיעים לבית חולים רק בשביל ללדת בהשגחה רפואית ובלי צורך בעוד התערבות.

תראי בסטטיסטיקות של לידות בית איזה אחוז נמוך נגמר בקיסרי- בין השנים 2003 ל2010 רק 2.28% מלידות הבית נגמרו בקיסרי, כשהממוצע הארצי לניתוחים קיסרים הוא כ20%, כמובן שפה נמצאות גם מי שמראש הייתה מיועדת לקיסרי או שמראש הוגדרה כהריון בסיכון. זו שעה מאוחרת ולא הצלחתי למצוא את הנתון מה אחוז היולדות שלכאורה היו יכולות ללדת בבית, כלומר בהריון בסיכון נמוך והגיעו לקיסרי, אני מקווה שתאמיני לי שהאחוז גדול בהרבה ממה שבלידות בית.

בניתוח חירום- רצים לחדר ניתוח

ולגבי הסטטיסטיקות- הנתונים שכתבת לא מראים כלום

כי אלו שנגמרים בניתוח זה בדרך כלל מסיבות שמונעות לידת בית

זתומרת- מי שיולדת בבית זה רק כי הנתונים שלה מראים שהיא לא אמורה להגיע לניתוח

מי שמראש יש לה עובר גדול\עבר בעייתי\.. כל הדברים שגורמים לניתוח- יולדת בבית חולים

כמו שכבר כתבתי שרוב המקרים הלידה לא "מתהפכת" מלידה רגילה לניתוח שצריך לקרות עכשיו 
בגלל שבלידת בית יש ליווי צמוד מיילדת מזהה את תחילת ההסתבכות ויכולה לפנות הרבה לפני שזה חירומי.
 

יש מחקר של קוקראין שזה מחקר מאד רציני בינלאומי שמשווה בין לידות בסיכון נמוך בבית לבית חולים ומראה איך שלידת בבית היא לפחות בטוח כמו בבית חולים אם לא יותר.
המחקר באנגלית, אם זה מעניין אותך אחפש לך את הקישור.

(רק אבהיר: אני כלל לא נגד לידות בית, הלוואי והיה מתאפשר לי אי פעם לידה כזאת - אך עכשיו, אחרי קיסרי, זה כנראה לא אפשרי...)

בניתוח קיסרי החירום שהיה לי, אני זוכרת שהיו ירידות בדופק של אחד העוברים, ואז הרופאה אמרה משהו כמו: "תוך שתי דקות הם בחוץ" - ובאמת הריצו אותי מיד לחדר ניתוח.

השאלה שלי - "שתי דקות" זה רק ביטוי, או שבאמת תוך שתי דקות הצליחו להוציא את העוברים?

בלידת תאומים יתכן שחדר ניתוח היה מוכן בידיעה שיש מישהי עם תאומים בחדרי לידה. שתי דקות זה די מהיר ואני מניחה שלקח יותר זמן כי המנתח צריך להכין את עצמו מבחינת סטירליות, צריך לארגן אותך, לחטא וארגן. אז אולי תוך 2 דקות היית בחדר ניתוח אבל לפני שפותחים את הבטן חייבים לדאוג שכל אנשי הצוות סטרילים עם חלוקים והכל וגם הניתוח עצמו לוקח כמה דקות עד שמוציאים את התינוקות.

נראה לי, שאף-על-פי שלא היית שם, תיארת מה באמת יכול להיות שקרה... (וגם בעלי טוען שזה היה יותר משתי דקות...)

בכל אופן, כנראה שזה היה פחות מחצי שעה, לא? (אבל כמובן, לידת תאומים אף-פעם לא תתאפשר בבית). 

בגלל שממילא היו ערוכים לזה שיתכן שתלכי לניתוח.
אני משערת למשל שהיית עם אפידורל- חוסך את הזמן של להכניס את המחט אלא רק העלו את המינון שלו כדי להרדים טוב יותר, זה חוסך כמה דקות בטוח.
יתכן שהרופאה כבר ראתה את הנולד ובלי שידעת אמרה לחדר ניתוח להתכונן לבואך ורק חיכתה לתת צ'אנס אחרון- שוב אני לא יודעת אלא משערת תרחישים אפשריים.

וכמו שאמרת לידת תאומים לא מתרחשת בבית ולמרות שאפשר ללדת טבעי תאומים ניתוח זה לא תרחיש מפתיע במקרה הזה.
 

הגעתי בכלל עם ירידת מים (שחלקם היו מקונייאלים) ובלי צירים -רופא אחר כבר הרבה קודם היה מכניס אותי לניתוח, אך הרופאה הזאת הסכימה לקחת את האחריות, ב"ה. (ברוך ה' - כי כך אני יודעת שעשיתי את כל האפשרויות להימנע מקיסרי, גם אם הוא קרה בסוף).

אבל עדיין זה לא מצדיק לידת הבית

להפך

בדיוק בגלל סיבוכים כאלה אני מפחדת מזה

למרות שממש בא לי ללדת בבית

לידת עכוז בבית עם דולה זה כמעט גובל ברצח. בשביל לידת עכוז צריך צוות מקצועי 

בא"ס האחרון העובר היה במצג ראש.
הלידה היתה מתוכננת עם גורם מקצועי אך בגלל מהירות הלידה הוא לא הספיק להגיע והדולה היתה שם הזעיקה את מד"א והנשימה את היילוד.

כותבת את זה שוב למרות שזה כתוב ללמעלה למקרה שלמישהי לא יהיה כח לקרוא את כל הפירוט ותקבל את האמירה החריפה שלך.

יאשים את הצוות ברשלנות רפואית.

אפילו לא שאלו אותי. ובאחת הלידות הגעתי בלי מעקב הריון...והנושא בכלל לא עלה.

מה האיבר המוביל

אם אישה הייתה נוסעת לבית חולים ולא מחכה לאף אחד אז דולה לא הייתה נאלצת לטפל במצב

ובקשר לגורם מקצועי שלא הגיע, אז לדעתי מה שמעניין אותו זה הסכום הגדול שהוא יקבל על מאמץ קטן במקרה שהכל היה הולך כמתוכנן הוא היה צריך רק לתפוס את התינוק ולחתוך חבל טבור

 ממילא להגיע לבית חולים ואז זה היה רק יותר עגום.

אם אישה יודעת שאצלה זה מהר אז בשלב של ציר כל רבע שעה  או אפילו  דקות היא מזמינה אמבולנס

ככה אני עושה

לא ברור גם מתי היה אולטרסאונד אחרון? אולי גורם מקצועי לא נתן לה הפניה בסוף שליש שלישי, הרי לא אכפת לו, מה שמעניין אותו זה תשלום 

בד"כ אילו נשים עם לידות בזק, עד שקולטים שזה זה כבר מאוחר מידי.

אני רצינית!

זה בע"ה מה שאני אעשה בלידה הבאה שלי במקרה שאראה שהלידה מתקדמת מהר מדי.

להתכונן הכוונה קודם שבעלך ילמד מה צריך לעשות במידה וזה אכן קורה בבית, להכין מגבת ומצעים סטריליים, להכין שכנה אם בעלך לא יהיה בבית,

לדאוג לבייביסיטר שתבוא לקחת את הקטנה מיד כשאת קוראת לה. (ושהיא תבוא אליכם ולא אתם תביאו אליה)

להיות בקשר עם מד"א, לא לחשוב פעמיים, להתקשר כל פעם שנראה לך שיש שינוי בלידה גם אם הם קצת חסרי סבלנות.

לצאת לדרך רק בהתייעצות איתם, לא להסס להזמין אמבולנס.

שני טיפים שאני יכולה לומר בדיעבד-

1. ככל שמרגישים את הצירים יותר למטה זה אומר שהראש מתקדם והלידה מתקדמת.

2. גם אם את מרגישה צירי לחץ- ללא נוכחות של גורם רפואי שאומר לך ללחוץ, תנסי לא ללחוץ! זה מוזר, זה שונה מהצורך הטבעי אבל זה חשוב, תוציאי את הלחץ בנשיפות, בשרירי הידיים והרגליים.

שיהיה בהצלחה ובקלות ובבי"ח בע"ה בשלווה, ברוגע ובבריאות!!!

היום מילדת מגיעה לבית מצויידת היטב וזה יחסית בטוח

אבל!!!!!!!!!!!!!! בגלל האופציה של חירום ואין חדר ניתוח בצמוד, ואין בכל אופן את כל המכשור לחירום-

בגלל זה בכל אופן מסוכן ללדת בבית

ושוב אני מאוד מאוד נגד כי יש לי בנדוד עם פיגור מאוד קשה אחרי לידת בית

אבל צריך לדעת שגם בבתי חולים יש סיכונים, וגם בבתי חולים קורים אסונות.

דווקא יש מחקרים שמראים שלידות בית הן בטוחות יותר, ויש מדינות אחרות שבהן זה הדבר המקובל. ואלו מדינות מפותחות יותר מישראל לעיתים.

יש לידות בית שהיו מסתיימות טוב יותר בבי"ח, ויש גם לידות בבי"ח שהיו מסתיימות טוב יותר לו היו מתרחשות בבית. (נניח הלידה הראשונה שלי..)

אם יש ירידות דופק ומוניטור לא תקין או מחליטים ללכת על אפידורל בכל זאת - אז מתפנים לבי"ח. זה לא "חתונה קתולית"... ובגלל זה גם ההמלצה היא להיות במרחק סביר מבי"ח בלידת בית.

אבל זכותך להחליט ללדת במקום היותר בטוח בישבילך. זה לא שמכריחים מישהי ללדת בבית.

לא בצורה רציפה.

(גם בבי"ח לא תמיד בודקים רצוף. תלוי בי"ח ולידה).

ב. היה לי בעבר בלידות בבי"ח מוניטורים לא טובים וזה לא היה ריצה בהולה תוך שתי שניות לחדר ניתוח. זה גם לקח זמן.

ג. אם זה באמת דחוף ויש עם היולדת איש מקצוע כמו רופא פרטי או מיילדת מן הסתם לא יעשו את תהליך הקבלה הרגיל. ויכינו לה מקום כבר מהנסיעה וכו'.

ד. כשיש השגחה צמודה מזהים חלק מהמצוקות לפעמים מוקדם יותר ממה שמזהים בבי"ח ששם ההשגחה היא לא תמיד אישית.

ה. אם יש ח"ו בעיה ויש איתך רופא צמוד הוא מן הסתם מתחיל לעשות פעולות הצלה גם לפני הגעה לביה"ח.

מסכימה איתך לגמרי שיש פה עוד אלמנט של זמן. זה ברור לגמרי.

אבל רוב האנשים כשבוחרים משהו משסויים לא מתנהלים על פי המצב הכי קיצוני

(ומי שכן, זה זכותו).

הטענה שלי זה ש-

מכיוון שיש גם סיכונים בבחירה ההפוכה (הרי יש גם חסרונות בלידת הי"ח) אי אפשר להגיד שכל מי שבוחרת לידת בית, מכל סוג שהוא,  מעמידה את עצמה בסכנת נפשות ברורה וחמורה ומי שהולכת לבי"ח יש לה תעודת ביטוח...

צריך לראות אם החיוב הוא יותר מהשלילה ומה הסיכוי שיקרה מצב קיצון מסוכן במקום זה ובמקום האחר.

אני מכירה לא אחת כזאתי.

לודג' אחת נקרע לה וריד ראשי\עורק תוך כדי לידה, והתחילו את הניתוח בהסטריה תוך כדי ההרדמה הכללית

(שלוקחת אגב 3 שניות בדיוק. לא היה זמן לחכות אפילו לזה)

ההרדמה? עד שחדר ניתוח היה מוכן, והמנתח היה מוכן?

כי אז לא היה נשאר ממנה כלום

שבכל רגע ורגע מחכה שם חדר ניתוח סטרילי עם מנתח ערוך ומוכן לפצוח בניתוח בו ברגע?

הלוואי שהיו מספיק תקציבים ומספיק כוח אדם לאפשר דבר כזה... בפועל גם ניתוח חירום - לרוב לוקח כחצי שעה עד שמצליחים להיערך אליו. וכיוון שלידת בית אמורה להיות במרחק של לא יותר מחצי שעה מבי"ח, ומיילדות בית הן בקשר עם בי"ח במקרה של פינוי שיתכוננו, ועוד בלידת בית ההשגחה היא צמודה כך שלרוב מזהים מצבי מצוקה מוקדם יותר מבלידת בי"ח (אצלי בבי"ח המוניטור צעק חמש דקות ואף אחות לא הגיעה לבדוק...) --- אין כ"כ יתרון לבי"ח מבחינת הזמן.

כ20% מגיעות לקיסרי, על שלל הסיכונים ותופעות הלוואי שלו (כגון תסחיף מי שפיר שהזכרת בעצמך, שלידה קיסרית מגבירה את הסיכון אליו פי כמה וכמה). וזה עוד טוב, זה בארץ. בארה"ב הסטטיסטיקה קרובה יותר לשליש. ויש מדינות שעובר את החצי.

עכשיו, לא כל אלה היו מגיעות ללידת בית מראש. זה נכון. לחלק יש תאומים, עכוז, שליית פתח ועוד מצבים שבהם ברור היה מראש שצריך קיסרי או גם אם לא ברור קיסרי - בכל אופן מצבים שלא עומדים בפרוטוקולים המחמירים של לידת בית, ולכן בכל מקרה היו מגיעים לבית חולים. אבל עדיין ההפרש עצום - בלידות בית רק כשני אחוזים מגיעים בסופו של דבר לניתוח קיסרי!! ובסופו של דבר רואים בנתונים הסופיים שאחוז הלידות שמסתיימות רע לא גבוה יותר. אז מה יש בבית חולים שגורם להרבה לידות תקינות להתגלגל בסופו של דבר לחדר ניתוח? שאלה טובה...

על לידה עם רופא פרטי, בדרך כלל אחרי קיסרי

ואם אני לא טועה הוא כמעט לא היה נוכח, רק דולה הייתה

וכן אני שמעתי על לידות בזק - וברב המקרים נשים חיכו לכאבים בלתי נסבלים או לכל 5 דקות ציר ואז כמובן לא הספיקו להגיע לשום מקום כי אצלן זה כבר צירי לחץ ותינוק יוצא

גם אצלי זה ככה. אני יודעת שאם אני רוצה להספיק להגיע לבית חולים אז לא מחכה לשלב הזה.  למה זה מקובל במדינות מפותחות? כי שם לידה זו חוויה של פעם בחיים ורוצים שזה יעבור כחוויה מעניינת ועדיף עם תמונות בפייסבוק. באירופה חיים בכיף ורוצים שגם לידה תהיה בסגנון הזה. ואז באה התכחשות בסכנות הכרוכות בה, בדיוק באותה סיבה שבאירופה מעדיפים לא לראות גם סכנות אחרות שהתמודדות איתם לא כיפית

וגם אני נגד לידות בית, מאד מאד.

גם לי יש קרובת משפחה שילדה בבית ודווקא היא נפגעה, לא התינוקת, והיתה לה תקופת החלמה נוראית.

משהו שמישהו חכם אמר:

לבית חולים מגיעים כולם ובמיוחד המקרים המסובכים. כך שמה שהסתבך בבית חולים היה כנראה נגמר באסון בלידת בית, ומה שהסתבך בלידת בית היה לו סיכוי לעבור בשלום בבית חולים.

בעיני זה קיום בסיסי של "ונשמרתם". במיוחד שזו אחריות לשתי נפשות.

לא, עוד לא ילדתי, ויכול להיות שבבתי חולים לא נעים, עושים זירוזים כשלא חייבים ויש גם פאשלות. אבל בגדול הם מצילים חיים ומשפרים אותם. גם על בשרי ראיתי. הקב"ה נתן לנו את הבינה לפתח ולהתקדם וצריך להשתמש בה.

א. ללכת לבית חולים זה לא טרנד אלא השתדות רפואית גרידא למקרה שיתרחש מקרה חירום

ב. אני לא ארגיש שביטחון בלידה בבית אלא דוקא בבית חולים שאני סומכת בו על הצוות הרפואי

"הדולה הצילה חיים"

הרי לא היית יולדת בבית עם יומיים צירים וכשמזהים צורך בזירוז - את מין הסתם אדם אחראי, והיית עוברת בשלב כזה לבית חולים. אז מאיזו בחינה זה היה נגמר פחות טוב מאשר ללכת מראש לבית חולים?

כי הצירים לא הגיעו ספונטני הייתה רק ירדת מים קלה.

מים כבר היית מתייעצת עם הרופא/המיילדת מה לעשות וכו'.

לא היית נשארת בכח בבית כשהמצב של חוסר התקדמות הלידה לא מאפשר את זה.

פשוט מה שכתבת לא מוכיח כלום לגבי בטיחות\הצלחה של לידת בית. חוץ מזה שיש מקרים של לידות בית שבסוף לא מתקיימות בבית.

אחרי ירידת מים יש מס' שעות מוגבל שאפשר להישאר בבית. אף מיילדת לא היתה משאירה אותך בבית יומיים אחרי ירידת מים.

שתיכן יודעות שאין קשר בין התכנון בלידת בית לבין לידת הבזק שהתרחשה.

לאור הנתונים שתחיה הביאה לא היתה כאן רשלנות. כמו שה"גורם הרפואי" לא הספיק להגיע ליולדת כך היא לא הייתה מספיקה להגיע לבי"ח!!!!

לידה בדרך יכולה להיות מסוכנת הרבה יותר מלידת בזק בבית.

ולכל החכמות שטוענות שהיתה יכולה להגיע לבי"ח אם הייתה יוצאת בציר ראשון, נחמד מאוד לשבת בבית לא בזמן צירים ולשפוט סיטואציה שאין לכם מושג בה... 

אז לידיעתכן, ייתכן בשעה ראשונה של צירים אפקטיביים שבכלל לא ברור אם זה צירים, לא ברור מה התדירות שלהם (זה היה ציר אחרי 3 ד' או שלא היה ציר ואז ההפרש הוא 7 דק'? כשהמים החמים הזורמים מעלימים את הכאב- באמת פסקו הצירים או שהצירים ממשיכים רק ללא תחושה?)

עד שמחליטים שאכן מתרחש תהליך לידה יכול לעבור זמן מאוד קריטי. ולידה מהירה יכולה להתרחש גם אם לידה קודמת הייתה כמה שעות טובות. גם כשמחליטים לצאת לא ברור עוד כמה זמן יש והאם בכלל יקבלו ללידה...

תאמינו לי שאף אחת לא רוצה למות או שיקרה משהו לתינוק שלה ח"ו. ובכל זאת קבלת ההחלטות בדיעבד מסתברת כשגויה ומסוכנת.

ממש קל לשאול למה לא נסעת לבי"ח הקרוב? למה לא יצאת מיד? איך התלבטת אם זה צירים? למה לא הזמנת אמבולנס מראש? אז התשובה לכל השאלות- לא ניתן לצפות שהלידה תתרחש כ"כ מהר! ולידה תוך שעתיים מציר ראשון היא לידה מאוד מהירה! לצורך פרופורציה, בקורס הכנה ללידה של עין כרם אומרים לחכות שעה- שעתיים בבית לפני שיוצאים וגם אז לא בטוח שיקבלו ללידה.

חכמה גדולה של אחרי מעשה.

תאמינו לי שבתסריט הכי גרוע של חיי לא דמיינתי תחילת צירי לחץ בכביש ראשי שהיציאה הבאה שלו בעוד 15-20 ד' נסיעה...

אז הייתה לי שרשרת של ניסים. רק השגחה עליונה ועדיין אני לא מסכימה לקבל שהיתה במקרה שלי ובמקרה הנ"ל רשלנות.

לידה זה משהו שא"א לצפות- שלא נדע.

מדובר כאן בצירוף מקרים אומלל של לידת בזק בשילוב של עכוז לא צפוי.

דווקא התכנון ללידת בית- כהפוך על הפוך- בדיעבד מסתבר שדווקא הועיל. אחרת ייתכן והיולדת היתה בבית לבדה או בנוכחות ילדים קטנים או בדרך לבי"ח לא ברור באילו תנאים- כפי שקורה בלידות בזק...

לאמא ולתינוק

לשטוף איתך כלים (אפשר גם לבד)

בובות ועגלה

כלי מטבח

בצק

כדור

מכוניות

פאזל פשוט (2-4 חלקים, לפי מה שהיא מצליחה)

פאזל עץ שמתאימים צורה לתוך שקע

לוטו

ממש רשימה מרשימה 😊

היא מאד אוהבת מים 

בגיל הקטן הם לא נעלבים אם תשטפי אחריו שוב, מבחינתו זה משחק.

הוא עומד לידך, את מניחה קרוב אליו כמה כוסות פלסטיק וכמה כפיות, הוא מסבן ומניח חזרה בכיור...

בסוף כשאת שוטפת הכל, את יכולה לתת גם לו לשטוף את הכלים 'שלו' ולהניח לייבוש. אבל גם בלי זה, הוא ייהנה לשטוף איתך כי הם מאוד אוהבים את המשחק במים ובסבון.

אני שמה במקום שונה את מה שאני שטפתי ואת מה שהוא שטף. את שלו מחזירה לכיור אחרי שהוא עובר למשחק אחר.

בשטיפה לכל אחד מאיתנו יש ספוג. הוא שוטף ומסבן להנאתו, באיזה סדר שרוצה וכמה פעמים שרוצה. אני שוטפת באמת, קודם סכינים חדים וכלים שבירים ואז מה שנשאר מהכלים האחרים

אני שמה במקום שונה את מה שאני שטפתי ואת מה שהוא שטף. את שלו מחזירה לכיור אחרי שהוא עובר למשחק אחר.

בשטיפה לכל אחד מאיתנו יש ספוג. הוא שוטף ומסבן להנאתו, באיזה סדר שרוצה וכמה פעמים שרוצה. אני שוטפת באמת, קודם סכינים חדים וכלים שבירים ואז מה שנשאר מהכלים האחרים.

לקחת בחשבון שהילד, בגדיו וכל הסביבה ירטבו. סיר עם מים שמנסים לשטוף בהחלט עלול להשפך על הרצפה

תכניסי לשם כלים קטנים מפלסטיק או כפיות מתכת, שימיממעט מים עם מעט סבון ושישפשף בהנאה 😄

כמובן אח"כ שוטפים הכל שוב.

אפשר גם לתת כלים נקיים מראש ואז לשטוף רק מהסבון.

שירי משחק ואצבעות (הקטנה שלי משוגעת על זה).

עגלה ובובה.

סתם לפזר כל מיני צעצועים ואז לאסוף.

להיכנס למטבח ולפתוח ארונות ולהוציא כלים כדי שלאמא תהיה יותר עבודה בערב.

לטפס על דברים בצורה מסוכנת ולהפיל לאמא את הלב.

לחטט לאחים הגדולים בדברים שלהם, לפלח משם אוצרות, ואז להסתכל בעיניים תמות כשהם כועסים.

להיכנס לשירותים ולא להבין למה לאחות הגדולה יותר יש התנגדות להיכנס לשם - הרי יש שם כל כך הרבה אוצרות! מים שאפשר לזרוק לתוכם דברים, מברשת אסלה מעניינת, אסלה שאפשר לפתוח ולסגור שוב ושוב...

🤭😅😵‍💫

אצלינו הקטן (7.5 חודשים) גילה את השירותים והמקלחת🤦‍♀️

יום אחד מצאתי כתמים כחולים על הרצפה

ממש עקבות מסלול שלם

עד שגילית שהגברת שלפה את הסבון אסלה הכחול והלכה איתו בכל הבית

מאז יש סבון אסלה שקוף😅

מגה בלוקס

משחקי דמיון כמו כלי מטבח ובובה ועגלה

כשהוא רואה שהמילים מפעילות אותך הוא ימשיך להשתמש בהם. גם אם תכעסי עליו או תענישי אותו..

אפשר להגיב במשפט קבוע בנחת, לדוגמה- בבית שלנו אנחנו שומרים על הפה נקי וממדברים במילים נעימות.

גם כשכועסים אנחנו שומרים על הפה..

אנחנו באדישות מוחלטת שולחים לשירותים

לא בכעס, בציון עובדה- זה מילים שאנחנו מרשים להגיד רק בשירותים. לך לשירותים תגיד את זה כמה שבא לך תחזור אלינו.

זה משהו שלמדתי מאמא שלי וזה עובד נהדר. לכל ילד יש את השלב שהוא הולך לשירותים וצורח משם פיפי-קקי-פיפי-קקי וכו וגם מילים מעבר לזה. נותנים לו לצעוק כמה שבא לו וזהו

מתייחסת לזה ממש בצורה זהה לזה שילד אומר לי "יש לי פיפי" אחלה אז תלך מהר לשירותים ותעשה שם, ככה גם אם הילד אומר את המילים האלה בתור קללה- אה אוקי אתה צריך להגיד מילים של שירותים- אין בעיה, לך לשירותים תגיד ותחזור אלינו אחרי.

יצא לי גם לקחת אקטיבית ילד לשירותים כשהוא אומר מילים כאלה.. קצת כמו שלוקחים אקטיבית ילד בגמילה שצועק "יש לי פיפי!!!" מהר מהר לשירותים- אותו דבר ומשתדלת לשדר שזו אותה התייחסות. זה מילים שצריכות לצאת כמו הפסולת של הגוף שצריך לצאת

זה שצריך אשכרה ללכת לשירותים כדי להגיד מוריד מזה את העוקץ מהר מאוד וזה פשוט מפסיק מתישהו..

כמו מנטרה.

ילד שלי בן 5 אמר עליי שאני מטומטמת ושהוא קורע אותי בשניות !

הייתי בהלם ממש. חוצפן.

למעשה עדיין לא הגבתי על זה כי הייתי גוססת במיטה.

היום אני מתכננת להגיב, ולא בא לי רק דיבורים כי כבר דיברנו איתו מלא פעמים, הוא ילד מותק ממש, אבל יש לו יציאות שממש חוצות את הקווים, אם יש לכן רעיון איך להגיב. 

לגבי מילים לא יפות, אני מגיבה הכי מהר שאני יכולה

לא בכעס, אלא עוצרת הכל - מגיעה למקום, אומרת שאין מילים כאלה בבית שלנו ו"קונסת" את מי שברח לו, כדי שהפה שלו יזהר יותר.

כרגע זאת דקה שיורדת מהתור היומי במסך. זה יכול להיות - לשים 3 דברים במקום.

העניין הוא להיות עקביים ומהירים.

לי זה מאד מאד חשוב אז אני ממש על זה וזה עובד.

ואני בצד של הילד - עוזרת לו לשמור על הפה שלא יברחו מילים לא יפות

בשביל ילד בגיל הזה כבר עבר נצח מאז שאמר את המילים האלה, הוא כבר הלאה...

וזו לא חוצפה, המילים האלה. אלה דברים ששמע איפשהו והוא חוזר עליהם. הוא עדיין קטן מכדי לייחס לו כוונות של חוצפה...

(כמובן, קל מאוד לכתוב את זה והרבה יותר קשה להפנים את זה ללב... גם לי הבוקר בת הארבע, שקמה בעייפות גדולה מדי, אמרה לי שאני סתומה, ואף שידעתי היטב שזו פשוט מילה שהיא שמעה והבינה שהיא מעליבה ולכן חוזרת עליה בזמני עייפות כאלה - נעלבתי בכל זאת, ולקחו לי כמה רגעים לפני שיכולתי לחזור לארגן אותה...)

אפשר להגיד אפילו:

פעם קראו לי מטומטמת וזה היה לי לא נעים כפתיח לשיחה.

העניין הוא לא מתי זה נעשה, אלא עצם המעשה ואנו רוצים ללמוד לעתיד איך לנהוג בחברה.

לכן גם אפשר לספר סיפור על שני אחים או שני חתולים שרבו וקראו אחד לשני בשמות גנאי ואיך זה הרגיש ואיך היה אפשר לנהל את הסיטואציה אחרת.

מהבחינה הזו לזמן ולדמויות בסיפור פחות יש משמעות, אלא למעשה עצמו ולמסר שאנחנו רוצים ללמד ממנו.

הוא יודע שזה מילים אסורות ואפשר גם בזמן רוגע להתייחס למילים ולדבר על זה אבל בזמן אמת הייתי מנסה רק לתת מקום לרגש הכועס / נעלב / עצוב/ מתוסכל וכו.

לא להתרגש זה לא אומר שיגדל להיות איש שמדבר ככה

כשאומרים מילים לא יפות אנחנו מסתכלים עליהם בפנים רציניות אבל אדישות לחלוטין ואומרים להפ שבבית שלנו לא מדברים ככה. אם הם אומרים שיש ילדים בגן שכן אז אומרים להם שבכל בית יש כללים אחרים, אבל בבית שלנו זה הכלל כי אלה מילים לא יפות.

לגבי איומים, גם לי יש ילד שאומר אני יותר חזק ממך וכאלה. אמנם דברים פחות קיצוניים. אני אומרת לו זה בכלל לא משנה מי יותר חזק, אני אמא שלך ואתה גם צריך לדבר בצורה מכובדת וגם אנחנו במשפחה מתנהגים בצורה מכבדת אחד לשני. לא משנה מי יותר חזק. הקטע לדבר איתם באדישות על הדברים האלה, כשזה מפעיל אותנו אז קשה להם לקלוט את המסר כי הם עסוקים בדינמיקה ויחסי הכוחות ביננו ובפחד שלנו ממה שהם אמרו. כשמדברים איתם באדישות הם קולטים שזה בכלל לא אישיו התוכן וזה לא מפחיד אבל שהצורה צריכה להשתנות כי לא מדברים כך ולא מתנהגים כך.

לגבי הפחדים הגיוני לצערנו, אפשר לפנות לפסיכולוגית של הגן או לקבל עזרה ממרכז חוסן בשירות הפסיכולוגי של העיריה.

נשמע שבאופן כללי זה משהו שיושב עליו ואולי ההתנהגויות שתיארת לפני זה נובעות מרצון להרגיש חוזק ושליטה באיזשהו מקום בחיים שלו. 

תעשה לכם פלאים.

במקום להקצין תגובה כדי לשדר לו כמה זה חמור

תשאלי את זה עצמך למה הוא עושה את זה?

כל ילד יודע שזה מילים של "שירותים" ושלא ראוי להשתמש בהם.

האם להגיד לו שזה אסור יקדם פתרון? פחות. וגם אם הוא יקבל מרות שזה אסור כי אמא אמרה, זה עדיין לא פותר את הבעיה מהשורש.

מה שהכי מדליק נורה אדומה, זה שהוא מהצד שלו גם מחריף צעדים.

את בעצמך בתת מודע מבינה שכשהוא אומר אני אהרוג אותך, זה נובע מאותו מקום שהוא אמר את המילים האחרות.

כשילד מחריף צעדים, זה אומר שמשהו בתגובה לא פתר לו את הבעיה שהוא מתמודד איתה.

במקרה כזה כשגם ההורה מחריף צעדים, נוצר ריחוק ופער בין ההורה לילד, הילד מתחיל להיות יותר מופנם, וההורה אמנם נתפס כסמכותי אבל לא כהורה נגיש. כשיגדל ויהיה במצוקה, ההורה זה לא בדיוק הדמות שהוא ירצה לפנות אליה.

במקום כל זה, כדאי לנסות להבין יותר לעומק מה מציק לו ולטפל בגורם ולא בסימפטום.

יכול להיות שילד בגן מדבר אליו ככה ואין לו כלים להתמודד

יכול להיות שהילדים בינם לבין עצמם מדברים ככה והוא לומד שכדי להיות בחברה צריך להשתמש במילים גסות.

יכול להיות שזו דרך שלו לבטא מצוקה

יכול להיות שהוא מנסה להתקרב אליכם וכדי להפעיל אתכם הוא משתמש באסטרטגיה שלא תוכלו להישאר אדישים כלפיה.

יכול להיות פה הרבה אולי, מה שבטוח שלתת לו עונש או לעשות משהו שירגיש שזה חמור בדרך מרחיקה, לא תפתור אף תרחיש שהעליתי פה כדוגמה. וגם לא תפתור תרחישים אחרים.

אפשר ורצוי להפריד בין חינוך ילדים, לבין תגובה ותקשורת בבית. במיוחד כשזה משהו שחוזר על עצמו.

כשילד עושה משהו שלא לרוחך, תצייני לך את זה בראש. לא צריך "לחנך" אותו לזה באופן מיידי.

למשל את רואה שהוא זרק עטיפה על הרצפה, והוא עייף ומוצף ועצבני, לא יקרה כלום אם את תרימי את העטיפה ותצייני לעצמך שזו נקודה לעבוד עליה בזמן שהוא קשוב.

בזמן שהוא אומר את המילים האלו, תנסי לקלוט רמזים מהסביבה מה יכול לגרום לו להגיד אותם.

האם הוא ביקש לפני כן משהו ולא הירשת לו? (שזה בסדר, רק שזה שופך אור שהוא כרגע מתמודד עם דחיית סיפוקים)

אולי חזרתם הביתה וחם לו?

האם הוא משועמם?

האם הוא מבטא מצוקות בעוד דרכים והמילים האלו זו עוד דרך?

איפה הוא ואיפה את עומדים/ יושבים כשזה קורה?

האם זה קורה גם בגן? גם ברחוב או רק בבית?

בנוסף לכל זה, אפשר להגיד:

אני מבינה שאתה נסער/ עייף/ עצבני/ שילדים הציקו לך

ועכשיו הלב שלך עמוס וקשה לך להירגע.

מה יעזור לך להירגע?

אתה רוצה שנעשה משהו ביחד?

אתה רוצה להתקלח אולי?

אם הוא ממשיך להגיד מילים כאלו, לומר בפשטות, זה לא נעים לי לשמוע מילים כאלו. אם תרצה שאעזור לך להתמודד אני פה בשבילך. לא צריך להחריף כלום. ילד בבסיס שלו רוצה שיהיה נעים איתו.

רק שהוא לא יודע איך לעבור מהמצב שהוא נמצא בו למצב של רוגע ונעימות ושיתוף פעולה.

לגבי 2, פתרון טכני אפשרי הוא לסדר לו מזרון בחדר שלכם לידכם. יהיה לכם את תחילת הלילה בפרטיות, ובמהלך הלילה כשהוא מתעורר, במקום שאתם תקומו ותהרסו את רצף השינה שלכם, הוא יוכל להיכנס ולישון לידכם.

אם הוא בוכה, אפשר להניח עליו יד. או לתת לו חיבוק ארוך. שיצליח להרגיע את הפחד. ככל שתרחיקו אותו מכם הוא יצטרך יותר, ככל שתמלאו את הצורך בקרבה, הוא ירגיש חזרה מוגן ובטוח וישחרר מעצמו.

יש ילדים בני 10 שעדיין מתקשים להתמודד עם הפחד בלילות, המצב הביטחוני זה לא מפלצת בארון שאפשר לפתור עם לוכד חלומות או פנס.

הם באמת צריכים את החוסן שלנו קרוב קרוב.

ומספיק אזעקה אחת כדי לעורר את המצוקה שחוו בתקופות קודמות.

יכול להיות שלשבת לידו לא פותר לו את המצוקה, יכול להיות שהוא צריך יותר קרבה כמו מגע ולכן גם לשבת לידו שעה לא עוזר.

תנסי לחבק אותו ארוכות לפני השינה, לעשות מסאג והרפיה לפני השינה. אולי זה יקל עליו וההרדמה לא תהיה כ"כ ארוכה.

תשאלי אותו מה יכול להקל עליו. לפעמים בגיל 6 כבר מספיק מודעים למה מרגיע. לא תמיד, אבל שווה לנסות.

כנראה שעוברת עליו תקופה קשה, וזה מתבטא הן בפחדי הלילה והן בדיבורים הלא יפים.

הדרך הנכונה והקשה היא לשדר לו הכלה והבנה ואהבה, להראות לו שאתם דואגים לו ורוצים בטובתו, רוצים שהוא יהיה רגוע ושליו ושפשוט יהיה לו טוב... אבל כאמור, זו הדרך הקשה והארוכה.

אפשר בינתיים להיעזר בטיפים נקודתיים -

בשביל הלילה: לומר איתו קריאת שמע מלאה בטון איטי ורגוע, לשיר לו מספר שירים שאתם קובעים מראש, לקנות לו בובת חיבוק ש"תגן" עליו, להשאיר מנורת לילה אם אין...

בשביל המילים הלא יפות: לומר בטון תקיף אבל רגוע שאצלנו בבית לא מדברים ככה. אם הוא ממש מרגיש צורך לדבר ככה - אז שיצא החוצה (לא ממש לצאת החוצה, כמובן, אלא למרפסת אם יש לכם או להושיב על אדן החלון). ואפשר גם להגיב לו בצורה שתבטא את האהבה שלכם: "ואני דווקא אוהבת אותך ובכלל לא רוצה להרוג אותך" וכו'.

בהצלחה...

לפעמים באמת מקצרת ולא אומרת מהרחמן.

לא יכולה לומר שהברכה נעשית בכוונה של ממש

תפילות לצערי זה רק ברכות השחר ותהלים. (ברכות השחר זה לפני שהילדים קמים) פעם הייתי מתפללת תפילה אחת בשבת (בד"כ מנחה) אבל לאחרונה לצערי אין לי כוח אפילו לזה, כי זה דורש לעמוד, ובאמת הריכוז בתפילת עמידה חשוב יותר...

וגם לי נקיפות מצפון שאני מזכירה לילדים להתפלל או שולחת אותם לתפילה ובעצמי לא...

בכל אופן, בקשר לברכת המזון - זה חינוך טוב לילדים שרואים שאסור להפסיק באמצע הברכה גם אם לילד יש משהו דחוף. (גם בתפילה זה ככה, כמובן...)

אני משתדלת גם ללמוד פרשת שבוע, וזה משהו שאפשר להפסיק בו באמצע אם ילד צריך אותי, ומצד שני אני לרוב לומדת בקול, אז הילדים רואים ושומעים. אז אולי אפשר משהו כזה...

ברכת המזון אני מקפידה לברך מיד כשאני מסיימת לאכול, ברגע שזה נדחה קל לשכוח... משתדלת לברך מתוך ברכון ואז גם הילדים רואים שאני מברכת, וגם זה עוזר יותר לכוונה (לא תמיד מצליח🫣).

תפילה לצערי ביום יום בד"כ לא מגיעה, משתדלת בשבת שחרית/ מנחה לפחות, גם קורה שמתפספס לצערי. אבל הי כרגע אני במשימה אחרת בדיוק😉👶🏻 לא סתם נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן.

כדי להרגיל את עצמך בחזרה.

אם זה משהו שהיית רגילה אליו אז תוכלי לחזור להרגל הזה מאוד מהר.

תרגילי את עצמך לברך בקול, הילדים יקלטו שזו ברכה ולאט לאט יתרגלו לא להפריע. בעיניי זה ממש דרך פשוטה להחדיר אמונה בילדים ששם שמיים שגור בפה.

תקראי על המעלה של הברכה וכמה זה חשוב. תדמייני כמה התפילה והברכה שלך חשובה. דווקא, בתור אמא למשפחה, עסוקה ומוטרדת, שבתוך סדר היום העמוס את עוצרת ומתפללת.

אם היית בתוך זה בעבר, תוכלי לחזור לזה בקלות בסיעתא דשמיא.

תפילות, תתחילי ממנחה, היום ארוך ויש זמן. לא צריך לייחד יחודיים, זה ממש עצה של היצר הרע שאומר לך שעדיף לא להתפלל בכלל כי את לא מרוכזת . בניגוד לגברים שיש להם את המניינים שלהם אנחנו יכולות להתפלל כמעט מתי שרוצות אז זה יכול להתמסמס כי מרגיש שתמיד אפשר אח''כ. אז תקבעי לך שעה שבה את עומדת להתפלל והיא תהיה קבועה.

אני יודעת על עצמי שיש תקופות שיותר חסום לי להתפלל, ויש תקופות שיותר קל, אבל מה שקובע והגדרתי לעצמי אני עושה ומאוד משתדלת לא לפספס. ברגע שעולים על הגל זה הרבה יותר פשוט.

מעריכה אותך מאוד על הרצון הזה, שתראי ברכה !

לצערי גם לא כל כך מתפללת וזה כואב לי מאוד

מקפידה, זה ממש דאורייתא... אבל לא מלחיצה את עצמי להתרכז. התרכזתי- מה טוב, אבל בסוף החובה היא לברך עם או בלי כוונה.

תפילות- לצערי אני חלשה. משתדלת תפילה אחת ביום אבל בתכל'ס לא כל יום מתפללת, לפעמים כן ולפעמים לא.

אבל גם כשאני מתפללת אני לא במקום של "אם לא התכוונתי זה לא שווה " כל אחרת אני לא אתפלל לעולם... משתדלת כפי יכולתי, בנחת.

כן מנסה שהיו עוגנים לתפילה. למשל, אם אני מצליחה להקדים קצת לעבודה אז נכנסת לבית הכנסת של מקום העבודה ומתפללת שם כמה דקות 

נראה לי כדאי לחשוב איך בכל זאת אפשר.

הילדים לא יוכלו 2-3 דק' בלעדייך?

לפני הרבה שנים קיבלתי החלטה שאין דבר כזה מבחינתי יום בלי ברכות השחר ועמידה.

אז כן, יש פעם ב.. איזה יום שפספסתי עמידה. אבל משתדלת ממש כי זה חשוב לי.

במבט שלי- עבודת ה' היא בראש סדרי העדיפויות והכל נובע משם. העצה שהכי עוזרת לי היא כל הזמן להוסיף עוד קבלה, להיות כל הזמן בתנועה קדימה.

לפני כשנתיים לקחתי על עצמי שברכת המזון תהייה מתוך הכתוב. באופן מעניין זה דווקא גרם לי לזכור יותר לברך.. (וברור שעדיין קורה לפעמים שאני שוכחת.. אבל משתדלת במיוחד שברכת המזון זה דאורייתא)

ובסוף, מרגישה ממש שזה לא בזכותי, אלא חסד ה' שאני מצליחה עם 8 ילדים ועבודה להגיע לזה...

בתפילה - יש אומרים שאשה שטרודה בענייני הבית יכולה לומר רק ברכות השחר ובתוכם ברכות התורה , ובזה יוצאת ידי חובת תפילה.

בברכת המזון גם אפשר לקצר, אני לא זוכרת בדיוק איך נכון לקצר . זוכרת שיש נוסח בלאדי ממש קצר .

בהצלחה !

ואני בסדר גמור עם זה. בשלב הזה בחיי זה לא הגיוני. לא סתם נשים פטורות מזה.

בשבת שיש לי קצת יותר נחת אז משתדלת יותר,אבל הרבה פעמים הסעודות שלי נקטעות בללכת להניק או להחליף טיטול...

(אני עם 2 מתחת שנתיים איתי בבית)

לה לאסוף אחרי שאתם הולכים

אופציה אחרת - תביאי איתך שקית לבגדים משומשים ותכניסי מיד. אני תמיד כשהתארחתי או ישנתי מחוץ לבית - אף פעם לא השארתי תחתונים זרוקים בחדר. ואני חושבת שכדאי לקחת בחשבון שבלי קשר יכולים להיכנסאנשים לחדר באמצע האירוח אז כדאי להימנע מלהשאיר בגדים אינטימיים (גם לא משומשים) בחוץ

סיטואציה מאוד לא נעימה. ממשש

חיבוק♥️

ועל המיטה שלי

כשהיא לקחה את המגבת זה נפל ונפתח

וחוצמזה שהייתי באמצע להתארגן מהמקלחת, כמובן לקחתי איתי הכל הכל 

היא לחוצת כביסה. הייתה חייבת לקחת כל מה שאפשר. אוף בא לי למןת

והאמת? תני לזה רבע להירגע. אולי גם היא הייתה מובכת ותחשוב פעמיים לפני שהיא נכנסת. וכן הייתי מבקשת מבעלי שידבר איתה ולא תכנס עד שאתם יוצאים

קודם כל בשבילי זה ממש חדירה לפרטיות להכנס כשאת עוד בשלבי התארגנות... זה כבר לא נעים.

בעסה ממש על הפדיחה והאי נעימות שלך!

אני רק ינחם אותך שכנראה הייתה כ"כ חדורת מטרה על הכביסה שלא עניין אותה בטח כל המתרחש מסביב, העיקר שהגיעה לכביסה...

זאת אומרת לא היית לבושה לגמרי? נכנסה בלי לדפוק?

מנסה להבין את הסיטואציה 

זה באמת נשמע חולי.

מבינה את הפדיחה שלך, רק שיהיה ברור לך שההתנהלות שלה לא תקינה.  שבעל יבהיר לה שהיא נכנסה לרשות הפרט..

לא הבנתי מה הלחץ לכבס כשאת עוד מתארגנת ...

אבל נראה לי שבסוף כדאי לך לנסות לשכוח מהמקרה... אל תעמיסי על זה דימוי גוף וכו'.

ואם מותר לי- סליחה אבל הצחיק אותי הצורך לשאוב את הריצפה בגלל תחתונים שנפלו 🙈 נשמע קצת הזוי...

הבעיה האמיתית היא שזה פגע לך בביטחון העצמי

כמה אפשרויות. את יודעת מה הכי יעבוד.

או שבעלך ידבר עם חמותך כמו שכתבו פה

או שתנסי להיות מסודרת יותר שם (במסגרת האפשרי. אפשרי?)

או שתנסי לעשות עבודה בעצמך שההערות/מעשים כאלו לא יפגעו בך.

השלישי הכי חשוב. בסוף היא עושה את זה מכוונה טובה, ואתן פשוט מאוד שונות.

פשוט לא לעניין להיכנס לחדר שמתארחים בו.

בעיני ממש חשוב להגדיר עכשיו גבולות כאלה

ואולי אפילו להגיד לה שאתם תדאגו לשים הכל מסודר במכונה כשאתם יוצאים..

סתם חושבת בקול, תראי אם מתאים לך.

את מתארת שחמותך חולת ניקיון.

שבת יוצאת אחרי שלכולם יוצאת הנשמה.

האם מתאים להתקלח בבית החמות בסיטואציה הזו?

מתי תכננתם לצאת?

אני הכי יכולה להבין אותך, שאת רוצה המשך של הפרטיות עד שאתם עוזבים,

אבל גם יכולה להבין אותה שהיא רוצה כבר להפעיל מכונה מיד במוצ"ש.

גם אותי משגע שכל הבגדים והמגבות הכל מפוזר בבית במוצש, ואני ממש ממש לא חולת ניקיון. אז מה היא..

אני חושבת שהתיאום ציפיות פה צריך להיות לגבי העזיבה.

מתי נכון שתעזבו כדי שהיא תוכל לנקות ולארגן את החדר אחריכם (ופחות יש סיכוי שהיא תסתפק בניקיון שלכם אחריכם אם היא חולת ניקיון. היא תרצה לנקות בעצמה)

ומצד שני לא נכנסים לחדר עד שאתם מוציאים את כל הדברים שלכם מהחדר. בסיסי.

(זה יכול להיות בגלל בגדים פרטיים וזה יכול להיות בגלל תכשיט יקר ששמת במקום מאוד ספיציפי וזה יכול להיות בגלל ציוד מסוכן שיש לכם בחדר (נשק למשל).

שטיפה של החדר נניח אפשר לחכות עם זה חצי שעה, להפעיל מכונה חצי שעה באיחור, או לגלות שאחרי שהפעלת מכונה יש עוד מגבת גוף מסתובבת זה ממש מעצבן.

פה אני חושבת שהיא צודקת וספציפית לגבי הכביסה כדאי לעשות מאמץ עילאי לוודא שאין טקסטיל שלה בחדר השינה שלכם במוצש כשהיא רוצה להפעיל מכונה. אולי תביאו איתכם מצעים ומגבות.

אולי כדאי שתארגני את החדר מיד כשהגברים יוצאים לערבית, כשבעלך חוזר הוא יעזור לך לארגן ורק אח"כ תעשו הבדלה.

בזמן הזה שחמותך תתעסק עם המטבח או משהו.

זה יכול לענות בדיוק על הרבע שעה החסרה שתסדר לכולם את הלו"ז ותאפשר לכם לצאת מהחדר עם מזוודות סגורות לפני שהיא נכנסת אליו.

לגבי בגדים אישיים, באמת כדאי לקנות שק ייעודי ומסומן לבגדים משומשים. ובגדים נקיים לאחסן בתא ייעודי בתוך המזוודה.

מותר לך להיות מבולגנת, זה לא חטא. הדבר היחיד שצריך לפתור פה, זה את הפער בינך לבין חמותך בנקודות חיכוך האלו. תסתכלי על זה ככה ולא כשאשמה/ בושה על מה שאת.

במהלך השבת היא מכבדת את הפרטיות שלכם שם? יש מפתח לחדר?

בגלל הרגישות הגבוהה שלה לניקיון, כדאי לוודא שהיא לא מפרה צרכים שלכם. לפעמים מפתח עושה את העבודה מצויין. היא לא רוצה לפגוע לכם בפרטיות,

היא רוצה שהבית שלה יהיה נקי.

כשמגדירים את זה ככה יותר קל למצוא פתרונות שמכבדים את כולם.

לגבי הדימוי גוף אין לי מה להגיד אבל לא בא לי להשאיר בלי התייחסות, אז חיבוק גדול!

את טובה וראויה! 💚

אצלנו ההורים שלי כאלו !!

וואי על כמות הפדיחות !!! מאז שהיינו ילדים, למשל היו מסדרים לנו את השולחן וזורקים לנו בטעות ציוד...הכל מהר בלי מחשבה. וזאת הנקודה.

פשוט ממש ממש מנסה להיות מסודרת שאני אצלם, לא משאירה כלום בשום מקום, אפילו לא לדקה ומחשבת כל דבר שאני עושה. נגיד נכנסתי להתקלח ואני יוצאת להתארגן, אני מודיעה שלא סיימתי ולא להיכנס עד שלא ניקיתי.

להגיד לך שזה נעים? לא.

אבל אני לא מתעסקת עם חולי סדר וניקיון, לא יעזור כלום.

אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות

לא יפה לצחוק, אבל כתבת את זה כל כך חי שהרגשתי את הפדיחה בכל הגוף שלי

ואני מכירה ומלמדת שלא נכנסים לחדר בלי רשות! מכבדים את הפרטיות, כן, גם הילד שויתר על החדר שלו לא נכנס עד כל האורחים עושים צ'ק אאוט, או שמוודאים שסיימו.

ואם צריך משהו - מבקשים רשות!

והאמת נראה לי שהפריחה היא שלה, כי היא זאת שהפילה ולקחה, ולא שמה לב

אוף

לפחות תנצחי בתחרות פדיחות 

לנעול את הדלת כל פעם כשאתם בפנים שאף אחד לא ייכנס ויפתיע אותך.

את אנושית!!
זה בהחלט היה יכול לקרות גם לי...
חיבוק גדול. איזו סיטואציה קשה וכואבת.

האמת היא שהיא קצת הביאה את זה על עצמה. לו אני חמות שנכנסת עכשיו לחדר של כלתי עוד לפני שהם יצאו מהבית (מה שלא יקרה!! בע"ה), ברור לי שאני יכולה ליצור פאדיחות.

היא יצרה את הפאדיחה, לא את.
את לא רובוט, ולא צריכה להיות רובוט.
כשהבן של בעלי ישן אצלנו בחדר שבו יש עוד ילדים, אני לא נכנסת. אם אני צריכה פתאום טיטולים, אני דופקת בשקט, כדי שאם הוא יבין את הרמז, הוא יוכל להתארגן ולפתוח.

אם לא פתח- בעיה שלי! לא שלו. 
אין מצב להפתיע אנשים מבוגרים ולהתעסק בכלי המיטה שלהם. זה מזמין בושה לשני הצדדים!
 

תודה לכל אחת ואחת, כל כך הייתי זקוקה לאמפתיה הזאת ולפריקה. מי ששאלה על מפתח, זה הממד

משום מה היא מרגישה איתי יותר בנוח מכלות אחרות ואני לא מדמיינת אותה מעיזה להיכנס כשחלקן שם בלי רשות

אני מנסה להרגיע את עצמי שזה יותר פדיחה שלה משלי ושגם אני נתקלתי בחזיות שלה אבל עדיין מתקשה לעכל את האירוע. ולא נראה לי רלוונטי שבעלי ידבר איתה כי זה אולי יעכיר קצת את הקשר וגם כי הוא לא ממש מבין את הבושה שלי אבל גם די התעלם כשסיפרתי לו כי אין לו מה להגיד על זה

עדיין לא מאמינה שזה המקרה שלי

@שוקולד פרה. איזה כיף לו שאת ככה ואיזה כיף לכלות העתידיות שלך בע"ה!

@אמאשוני זה קצת שונה, ספיציפית במקרה הזה זהלא היה העניין וגם היא הציעה שנישאר (אחרי לידה ועוד) אם אפרט עוד כבר יהיה לי אאוטינג אבל מבינה מזה שכתבת שוט הפעם זה לא היה העניין בכלל. 

סתם אובסססיה להפעיל ברגע זה את המכונה ולא עוד כמה דקות כמו שבעלי הציע לה שיעשה בעצמו

2. אני חושבת שהאיזון זה הדבר העיקרי שעוזר. כל תקופה/שלב זה משתנה לפי הצרכים שלי ושל הבית. אבל להיות קשובה לעצמי לגבי הכוחות ולהשתדל לא להלקות את עצמי על מה שבכוחות שלי כרגע לעומת אחרות. ואני יודעת שאני מפצה בתקופות אחרות או כשאין ברירה.

3. לצערי לא, אצלי בבית תמיד הכול היה קשה ועמוס ובלתי אפשרי (כך ההורים הציגו את זה). אני יכולה להגיד מהבית של בעלי ששונה לגמרי משלי: סדר עדיפויות ברור, לקחת הכול בקלות ולא בהיסטריה, דוגמה אישית של ההורים, לעמוד במחויבויות ולא לעשות עניין ממה שהחיים שבחרנו (ילדים, זוגיות, עבודה) דורשים.

4. האמת שאצלי זה כל כך משתנה בהתאם להורמונים. אני גם וגם, תלוי בתקופה.

בול מה שבא לי

חלום שלי

להיות קלילה מול עומס וצריך ועוד צריך

ולהיות בחויה של חיות וקלילות

לא לעשות עניין בלב מכל ה3צב המהיר של החיים

פשוט מרגישה שזה ההפך מהאישיות שלי

אני מרגישה עומס גדול בחיים, שהולך ומתגבר כל הזמן. עומס נפשי לא פחות מעומס טכני... ובכל פעם שאני חושבת שהתרגלתי - אני מגלה שלא...

בכל אופן, בעלי הוא העוגן שלי מהבחינה הזו. אנחנו נושאים את העומס ביחד, וזה מקל.

לא יודעת לומר על הבית שגדלתי בו... ההורים שלי טיפוסים הרבה פחות לחוצים ממני, הם פחות לוקחים את החיים קשה כמוני... אבל אמא שלי מודה שלנו יש יותר עומס ממה שהיה להם.

כשאני חושבת על זה - יש מצב בהחלט שאני משדרת לילדים את הלחץ שלי, ושזה ישפיע עליהם בעתיד... אבל לא יודעת מה לעשות עם זה🤷‍♀️ מתפללת ומקווה שאני מצליחה לשדר להם גם דברים חיוביים

ואולי באמת הבעיה העיקרית היא שאני טיפוס שאוהב נחת - שזה טוב במובן מסוים, אבל באמת מקשה להתנהל כשיש עומס.

לא הייתי רוצה להשתנות, כן הייתי רוצה יותר "להחזיק" את עצמי כדי שאוכל להחזיק את החיים...

בינתיים חולמת על היום שבו נשב בנחת על המרפסת, ולא נצטרך לדאוג לשום טיפול לילדים

1. הוא לא בהכרח מתגבר

יש תקופות יותר/ פחות עמוסות

אני לא זורמת עם החיים

אלא מתכננת אותם ככה שיתאימו לקצב שלי רוב הזמן

2. מודעות לרצונות/ כוחות שלי

תכנון יומיומי/ שבועי/ חודשי למה שמתאים לי

3. את רוב הכלים הנדרשים לא קבלתי

אפילו להיפך

אבל כן קבלתי סטנדרטים בסיסיים של תפעול בית מבחינה טכנית

זה גם משהו

מה שילדים צריכים זה בעיקר לתת להם להתנסות בחיים נטולי שיפוטיות ועם מרחב בחירה שלהם

שההורה נמצא ברקע להכווין ולתמוך במה שצריך/ תואם גיל

וגם סטנדרטים בסיסיים בחיים של סדר/ ניקיון/ התנהלות כלכלית/ התנהלות אישית

4. איטי רגוע

אם כי אני גם יודעת לתקתק דברים בעיקר בעבודה

לא מתוך לחץ ומהירות

אלא מתוך פוקוס ומקצועיות

וזה קורה לעיתים גם במלאכות בית

5. אוהבת את האני השלם

את המעלות והחסרונות ביחד

את ההצלחות והטעויות

וגם אוהבת להיות בתהליך תמידי של שיפור/ שינוי

כי לחיות בתנועה זה כל הכיף והמשמעות בחיים 

2. לזכור שזה זמני ולרוב תוצאה של שפע (ילדים, פרנסה, התפתחות אישית..)

כן חושבת שהגוף והנפש מתרגלים לקצב בסוף, רק כדאי לעצור ולראות שזה עדיין משתלם.

3. גדלתי בבית שהיתה מחשבה על איך לעזור לאחר, לוקחים את הדברים בפרופורציות, רצו שנשקיע ונצליח באופן כללי אבל בלי להשתגע, המסר תמיד היה לי אנשים טובים. מרגישה שזה עוזר לי לפקס את עצמי על מה חשוב ומה פחות..

זוכרת שבתור ילדה אמא שלי היתה עובדת בימי שישי והיה המון לחץ סביב שבת, וראיתי את העבודה שהיא עשתה כדי להגיע למצב של כניסת שבת בנחת.

4. כשיש לי משימות מוגדרות ולחץ של זמן זה מאתגר אותי ואני מתקתקת. כשיש לי זמן פנוי והמשימות משמימות אני נכנסת למוד הרגוע שלי ומתעלמת מהן 😅

5. משמח אותי שבזמני לחץ אני מצליחה לשדר רוגע ונחת, וקשה מאוד להוציא אותי מהכלים. 

עומס זה חיים, זה אומר שקורה משהו.

ב"ה זה אומר שיש עבודה, שיש ילדים ושיש בשביל מה לקום בבוקר.

גם מאוד עוזר שהעומס בא בשלבים ולא בבת אחת (אין לי תאומים חח)

עוזר להצליח- להרגיש שהחיים הולכים לקום חיובי ולהתפתחות. הילדים גדלים ומפתחים אישיות וההורות הופכת להיות משמעותית יותר.

בקריירה מתקדמת, יש עניין והמשכורת עולה.

מה שעוזר לווסת את העומס- שתמיד יש מה להוריד למיקור חוץ או להוריד סטנדרטים.

מרגישה סבבה כי הקטנים גדלו 😄

הקטן שלי בן 5 וזה חיים אחרים. ויש גם גדולים שאפשר להשאיר איתם את הקטנים אז הרבה יותר גמישה וחופשית. זה מגיע לא לדאוג.

לא חושבת שהבית נתן לי כלים, אבל כן מתנה גדולה יותר- את הדרייב להצליח. ידעתי שאם אין אני לי, מי לי.

בניגוד לחברותי, לא היו לי קשרים, ואף אחד לא פתח לי דלתות. זה רק תדלק אותי יותר, הכל השגתי בזכות עצמי ביזע ועמל. יש מורים שלא נתנו לי הרבה סיכוי סתם מטעמי גזענות, דווקא להם אהבתי להכניס מכה מתחת לחגורה ולהוכיח מה אני שווה. הרגשתי עונג צרוף לראות את המבט התמה שנמרח על הפנים שלהם כשהם היו עושים את הקשר בין השם עם הציון, לבין הפנים שלי. זה הסב לי אושר יותר מהציון עצמו.

(לא כל המורים היו כאלו, אבל בהחלט היו. מרגישים את הזלזול הזה בשיעורים עד המבחן הראשון)

לגבי רגוע- תקתקן, לא זה ולא זה.

אני עושה הרבה דברים ואוהבת את העשיה, אבל זה לא שזה "אופי" זה הרבה עבודה עצמית.

אני כן בן אדם שאוהב לאתגר את עצמו.

אני יומאת לריצה של 20 דקות, אני ארוץ 22 דקות.

אני מעריכה את עצמי 90 במבחן מבחינת יכולות, אני ברבאק ינסה להוציא את ה92.

המטרות שלי תמיד יהיו בגובה העיניים ועוד קצת. חייב את העוד קצת כדי לצאת מאזור הנוחות ולדחוף את עצמי קדימה.

אני אוהבת בעצמי שדווקא איפה שקשה לי, שם אני דורשת מעצמי ולא עושה לעצמי הנחות.

עוד משהו שאני אוהבת בעצמי, שאני קשובה לעצמי הרבה יותר מאשר שאני קשובה לסביבה מבחינת מה מקובל, ככה האנרגיות שלי מופנות למקומות שנכונים לי, ותורמים לי בחיים ולא על לקבל פידבק מהסביבה שיום אחד תשתנה ואז למי אכפת אם עמדתי בסטנדרטים של הסביבה או לא.

עוד משהו שאני אוהבת בעצמי (לפחות עם הזמן זה התפתח)

אני פחות שוקעת בגלל טעויות. כלומר עושה תחקור קטן עם עצמי מה מקור הטעות ואיך ניתן למנוע מקרים דומים להבא ומתקדמת הלאה.

להישאב לתוך אשמה והלקאה עצמית, גוזל המון אנרגיה מיותרת.

ומנגד לא ללמוד מטעויות גם גרוע.

לגבי השאלה מה כהורה צריך להעניק לילדים כהכנה לחיים זו שאלה ענקית והיא עומדת בפני עצמה.

הגיוני שיהיה מסובך בהתחלה. ברגע שהיא תקלוט את זה את תראי שהיא מצליחה בלי בעיה גם בדברים דומים.

שזה אותו עיקרון רק עם יותר דרגות קושי.

בהתחלה היא ממש הייתה צריכה הכוונה בשביל להבין את הקטע של המטריצה אחרי כמה משחקים התחילה להיות טיפה יותר עצמאית וגם ברמות הכי נמוכות זה מאוד לא אינטואיטיבי להם הקטע של למלא מטריצה (לעומת שורות בודדות).

לא בטוחה שאני זוכרת, אבל ממש לא לגיל שנתיים.

בגיל שלה את יכולה ללמד אותה לסדר רק לפי צבע או רק לפי צורה, מספרים עדיין לא נדרש בגיל שלה (אפשר למיין בין 1 ל2). אח''כ תראי איך זורם לה, יש ילדים שאחרי שיקלטו את הקטע כן יוכלו לעשות מטריצה שלמה.

אבל עדיין יהיה לה שימושי וכיף לסדר רק לפי קריטריון אחד של צבע או צורה.

לק"י

הסתכלתי שוב בהודעה הפותחת, וראיתי שהיא כתבה לגבי השנתיים+

אז זה בכלל פדיחה שלי🤭

זה לוח מבלבל ממש.

יש את המשחק של הצורות בצבעים עם הלוח התכלת.

ההסתכלות על כל חלק, פעם כצורה ופעם כצבע היא אינטואיטיבית ברגע שנתרגלים את זה,

שזה הרעיון גם במשחק הזה.

לא הייתי מצפה ממנה להשלים את הלוח.

את יכולה לערבב את הכרטיסים ולבנות לה שני לוחות נפרדים:

אחד לפי צבע

והשני לפי צורה

וכל פעם ממיינים את כל הקלפים לפי אחד הקטגוריות ולא ביחד.

אחרי שהיא מצליחה את זה,

אפשר את הקטגוריות להכין בתור כרטיסים בשתי ערימות.

ערימת חפצים

ערימת צבעים

ואז צריך להרים פתק של חפץ

ופתק של צבע

ולחפש איזה כרטיס עונה גם על החפץ וגם על הצבע.

זה דומה למשחק למה כובע אם את מכירה והוא מיועד לגיל 4.

בקיצור נשמע לי תואם גיל.

עוד רעיון לחזק את ההסתכלות על חפץ מסויים בשתי קטגוריות שונות, זה חרוזים להשחלה.

פעם משחילים עיגולים ולא משנה הצבע

אח"כ משחילים ריבועים וכו

פעם אחרת, משחילים קודם כחולים לא משנה הצורה ואת ירוקים וכו'.

אח"כ מעלים רמה.

לפי צורה. קודם עיגולים אבל כן משנה צבע:

עיגול אדום, עיגול ירוק, עיגול כחול

ריבוע אדום, ריבוע ירוק, ריבוע כחול

משולש אדום, משולש ירוק, משולש כחול.

ואז השחלה בסט כללים הפוך:

קודם משחילים את כל הכחולים:

עיגול, ריבוע, משולש.

ואז את האדומים:

עיגול, ריבוע, משולש

ואז את הירוקים:

עיגול ריבוע משולש.

ואז עולים עוד רמה.

מכינים כרטיסים של צבעים וכרטיסים של צורות,

ואז מרימים שני כרטיסים אקראיים מכל ערימה ומשחילים את החרוז שעונה על שתי הקטגוריות.

(שזה בעצם העיקרון של משחק המטריצות, רק הויזואליה מבלבלת)

לעשות איתו ועשתה ממש יפה והוא לא עוזר כמוני😅

אולי כי זה היה פעם ראשונה לקח לה זמן לתפוס את הקטע

בהלם ממה שאנשים מרשים לעצמם להתערב...

קודם כל הגבת ממש יפה ברגע האמת! אני נראה לי הייתי משתתקת מההלם.

לגבי מה לעשות- כיוון שהיא כבר התקשרה והתנצלה אז לא יודעת אם יש עוד משהו לעשות כרגע, אבל אולי לפני הפעם הבאה שאתם באים (ואלופה אם תסכימי בכלל😉❤️) שבעלך יבקש בעדינות לא להתערב בענייני הילדים.

ובנוסף להבא את האמת הייתי נמנעת מלשתף אותה בדברים שאני לא רוצה שאחרים ידעו, אם אח"כ זה יוצא ועוד מול כולם...

ובבקשה תני לעצמך לכאוב את הפגיעה, תוציאי את זה לחברה או מישהו קרוב אחר שיהיה לך קצת עיבוד לזה, חוויה לא נעימה בכלל!❤️‍🩹❤️

עברו שנים

העלתה את זה מהאוב

אם חלילה שוב יקרה,

תזכרי את הנעלבים ואינם עולבים ..

ותתפללי בשקט מיד על מה שחשוב לך . 

יכול להיות שהיא מדקנת...

ולעת זקנה לפעמים הטקט גן כן מזדקן...

כדי שלהבא לא יקרה.

אולי היא מאלה שחושבות שאם היא התנצלה אז זה נמחק, ובפעם הבאה שוב הלשון תשתחרר...

משהו בסגנון- שלום רבקה. חשוב לי להתייחס למה שקרה לפני שבועיים. אמנם התנצלת מאז אבל זה עדיין כואב לי ואני מבקשת שלא להתייחס לתפקוד שלנו כהורים.

את האמת שזו הלבנת פנים, וטוב מאוד שלא הלבנת את פניה חזרה. אבל זה ממש ממש פוגע. חיבוק גדול 

עם הארוחת ערב כי לא נורא לא צריך לקום מוקדם...

אין אי אפשר לתכנן כלום פה. 

מסחרר ומבלבל

כאילו מישהו משחק בנו 

הוא בנה על חופש יותר ארוך

אני בקושי שמתי לב למלחמה הזו

בלי חדשות

אזעקה אחת בבוקר

כשחזרתי מהעבודה לרגע שמתי וויז והדרך היתה פנויה לגמרי

ואז נזכרתי

כן יש מלחמה

הכבישים פנויים

טוב שזה נגמר

כבר ברור שזה לא מועיל לכלום 

זה מטריף אותי

אתמול בלילה

אין לימודים

היום בערב

מחר סבבי כרגיל מה סבבה ומה כרגיל.

יום ככה יום ככה

התנודות החדות האלה

הזיה

אז עכשיו כבר כולם אוהים אותנו ונוסעים לטייל בטהרן?

איף

כבר קרה שבבוקר החזירו פתאום ללימודים.

את כנראה לא היחידה שזה הטריד אותה😉

אבל בסוף אני כן שמחה שחוזרים

עם כמה שזה מבלבל

לא מתאים לי עכשיו מלחמה🙈

סוף סוף משהו חיובי יוצא מזה שלא חזרנו לשגרה משאגת הארי. רצף מילואים מקצת אחרי פורים.

אנחנו ממילא הפוכים, קצת ימינה קצת שמאלה לא משנה הרבה.

לא הרגשתי שום אפס, שום מאה, לא מבינה על מה אתן מדברות חח אנחנו בעננה מתמשכת של בלאגן.

כבר לא מתרגשים מכלום 😄

גם לא הייתי מתרגשת אם היו מקפיצים עכשיו לסבב נוסף.

מעניין מה יכול לקרות שכן יפתיע אותי.

וקצת שמחה שהירי היה גם עלינו ולא רק על הצפון, אולי זה הכי מפחיד אותי שנקבל בשלווה וכמובן מאליו ירי על הצפון.

במובן מסויים היום הזה בבית עם כולם עזר לי להתאפס  דווקא.

גם כשהן חיוביות... (אם כי ברור שאני מעדיפה את הצד החיובי)

אבל בעיקר לא ברור לי - חזרו לשגרה כי נגמרה המלחמה או רק כדי לא "להשבית את המשק" וכו'?

כלומר - אפשר לגמרי להסתובב חופשי בלי חשש או שלא?

ככה מובן מהחדשות.

ביבי העדיף להקשיב לטראמפ...כדי לא להלחם בלי תמיכה של ארהב.

אני דווקא שמחה לחזור. היו לי הרבה תכניות לימים האחרונים האלו שנשארו לי לעבוד, וחבל לי להפסיד.
 

אבל לילדים שלי היה ממש קשה ההודעה שפתאום כבר חוזרים (למרות שבבוקר נתתי לכל אחד מהילדים לנחש כמה זמן תהיה המלחמה הזאת, ואחד מהם אכן ניחש שזה יהיה רק יום אחד... הוא באמת קיבל את זה יפה כשהודיעו שחוזרים. אבל האחרים ציפו למשהו ארוך יותר...)