יש לך קישורים לדברים ספציפיים?

כדי להביש מעל הטיטול.

או לפחות פעם היה... את כל אלה שהיו לי זרקתי, כי אני לא אוהבת להלביש ככה (מעדיפה טייץ או גרביון).

אולי תחפשי מישהי כזו שעושה כמוני, ותבקשי ממנה את התחתונים האלה? הם במידה קטנה יותר מתחתון רגיל...

גם אני לא מלבישה ככה, ויכול להיות ששמרתי.

לא יודעת אם זה באמת יותר קטן, כי זה מיועד להיות מעל טיטול.

השאלה אם זה מתאים בתור ממש תחתונים, בלי טיטול מתחת.

לי זכור שזה היה איכותי.

בכל אופן, אם זה לשמלה שמתאימה לגיל חצי שנה - אז גם אם התחתון גדול יותר הוא עדיין קטן מספיק...

אם אני אמצא תחתונים שנשארו לי מהגדול, אני אוכל לבדוק.

אבל בדרך כלל המידה הכי קטנה זה אפילו לא 2, אלא 2-4.

וגם לאחרים שהיו די קטנים אבל לא פיצים כמוה

ואני ראיתי שבדווקא בבזארים הזולים כמו "ביגוד" המידות של התחתונים קטנות מהרגיל. אני קונה לילדים שלי מידה מעל

ה1.5-2 של נקסט היה הכי קטן שמצאתי.

קניתי אותם והצרתי עם תפר בגומי.

עכשיו אמנם קיץ אבל אני בחורף שאחרי הגמילה הסתבכתי גם עם למצוא גופיות שאין להם סגירה של תיקתקים למטה...

תקני אחד מכל סוג: בנים רגיל, בנים בוקסר, בנות,

ותבדקי מה הכי מתאים.

מקסימום אפשר להצר קצת עם חוט ומחט

שיש חברה אחת שקניתי לילד ולילדה שנגמלו במידות האלה.

אולי בבזאר שטראוס?

הגומי למעלה עבה מהרגיל. זה מידה 2-4 אבל קטנהה וזה היה להם מצוין. (כשהגיעו ל2-4 שלך חברות אחרות זה היה להם צפוף ממש) וממש רואים שהם קטנים יותר.

תמיד בחנות פתחתי חבילה והוצאתי אחד להשוות. 

זה נתפס עם המכנסיים.

יש בזה יתרון שלא צריך להתאמץ להוריד שני בגדים כשמתפנים.

תקני את של נקסט, אם יהיה גדול מדי תשמרי לו, ותחפשי יותר קטן.

לא הייתי קונה את של הבנות.

ההכי פשוטים, כמו שכתבו לך.

אצלי דווקא הבעיה היתה עם המכנסיים, כי רוב הגזרות שלהן בנויות לטיולים, וזה פשוט נראה מוזר בלי.

אבל זה מה יש (שלי לא היה קטן, אבל כן נגמל מוקדם).

גם הבת שלי פצפונת וזה היה לה טוב. נגמלה בגיל 2.5.

אבל נראה לי שדי דומה.

אני מכינה בעיקר בשרי:

נקניקיות, קציצות בלי רוטב, חזה עוף, עוף

וגם צ'יפס ותפוחי אדמה אפויים.

יש לי תבנית עמוקה שבה אני מכינה עוף ותפוחי אדמה, כתחליף לתנור.

יש מגש של טיגון באוויר חם, שבו אני מכינה צ'יפס ונקנקיות.

ויגש של גריל, שבו אני מכינה קציצות וחזה עוף.

נראות לי דומות.

אני מכינה בזה גם שניצלים ושניצל דג, בתוכנית של air fry, לא יוצא ממש כמו מטוגן אבל אם שמים שמן מתחת ומעל יוצא טוב.

על רשת גריל עושים המבורגרים, שיפודים וכו', מוכנים בבית או קנויים, וגם סתם חזה עוף עם קצת תבלינים. אוהבת גם' לשרוף' בזה תפוחי אדמה שלמים או בטטות חצויות לשניים, יוצא כמו ממדורה אם את יודעת למה הכוונה.

גם סתם לחמם דברים מהמקרר, על תוכנית reheat יוצא ממש טעים, נניח שניצל יוצא קריספי.

בתכנית אייר פרי- מכינה שניצלים שיוצאים פגז (צריך להתיז עליהם שמן משני הצדדים), מחממת אוכל (מרגיש טרי) ואפשר גם ירקות ופרגיות.

בתכנית גריל- שמה פרגיות ונקניקיות, חושבת שבתכנית של מדיום.

השימוש העיקרי שלי בו הוא לחימום אוכל- זה יוצא טעים ברמות! 

שכותבת המון על השימוש שלה בנינג'ה גריל..

@המקורית

אנחנו מתלבטים אם לקנות נינג'ה גריל אבל יהיה צפוף לשים גם וגם...

משפחה עם עוד מעט 7 נפשות בעז"ה

עושה אוכל די פשוט, תבנית אחת כל פעם

בעיקר מנסה להבין אם יש גודל של נינג'ה מומלץ שיכול להכיל תבנית עוף גדולה עם תפוחי אדמה או שקטן מדיי?

ואם יש עוד דברים חוץ מהגודל שנפסיד אם נעבור לניגג'ה במקום לתנור....?

כשאני מכינה לכל המשפחה אני עושה 2 נגלות או בתנור בתבנית גדולה..

לעצמי מכינה שם המון! 

כי אנחנו כרגע רק 3 נפשות,

אבל מבחינת שימוש - אצלי הנינג'ה מחליפה לגמרי תנור בשרי!! אני מכינה בה ההההכככללללל

עוף וירקות, תפוא, מוסקה, שיפודים, על האש, שניצלים, צ'יפס, רולים, מה שבאלך.

יש בזה כלכך הרבה אופציות ועובד כל-כך מהר ומצוין שמבחינת השימוש נטו זה שיא המשתלם, לדעתי ומניסיוני

נראלי אני אבקש מהם אחוזים על שיווק🤭

שלנו רק מפסח..

אז אנחנו עוד צריכים ללמוד איך לנצל אותו. אבל מאז שיש לנו אותו התנור הבשרי לא עבד אפילו פעם אחת (משפחה של 8 נפשות).

ציפס בפסח (לא אןכלים קטניות. אז הכנו כמעט כל יום והרבה) היה הרבה יותר מהיר איתו מאשר בתנןר. ככה שבארוחה יכולנו לעשות 2 נגלות כדי שיספיק לכולם.

תפוא כמו של מדורה, מאוד אוהבים פה. לוקח הרבה פחות מבתנור.

שניצל תירס כנל.

ירקות כנל.

השאר עוד לא יודעת. בנתיים שניצלים ועוף עשינו בסיר. מניחה שזה גם מהיר יותר מתנור. ככה אומרים.  

מכינה בו בשרים, ירקות, אופה והשוס - הוא מחמם אוכל למצב שהוא טעים כאילו עכשיו הכינו אותו.

אבל יש לי דגם אחר האמת

מכל מקום, זה נורא תלוי מה אוכלים בדכ. אני למשל לא מכינה בו שניצלים/ חצילים ואצלי הוא לא מחליף טיגון אבל אני מתחזקת (מנסה לפחות😅) תפריט תזונתי מסוים שממש מקל עליי להשתמש בו

אני משתמשת בתכניות reheat, grill, bake, roast בעיקר.

שעועית ירוקה,  אנטיפסטי,  נקניקיות צ'יפס המבורגר סטייק, עוף, תפוחי אדמה, עראייס, דגים,שניצלים, לביבות, קציצות טונה

מקצר זמנים ממש!

רק כשאני מכינה עוף לכל המשפחה אני משתמשת בתנור הבשרי..

או רוצה לפרט מה הכללים?

שלנו חדש ובנתיים משמש בעיקר לציפס ותפו"א.

עשיתי גם חציל שלם אבל נראה לי היה אפשר לעשות אותו טוב יותר.

עוף, דגים, שעועית ירוקה, קציצות אשמח לדעת איך לעשות.

יש לנו את הדגם מקס פרו נראה לי. 

וזה הרבה ניסוי וטעייה, להבין את המכשיר..

שניצלים מצפה כרגיל, מרססת ספרי שמן על כל צד ועל תוכנית אייר פרי ל13-16 דקות תלוי בעובי של השניצל (יותר ארוך מטיגון אבל היתרון מבחינתי שזה לא דורש השגחה צמודה כמו טיגון ויותר בריא)

שעועית ירוקה עושה גם על אפיה וגם אייר פריי. שמה קפוא מהשקית, שמן זית ומלח (אפשר גם קצת רוטב סויה ושומשום אם זה באפיה) ל10 דקות.

אנטיפסטי-חותכת את כל הירקות שיש לי במקרר (גזר קישוא בצל סגול, בצל רגיל, שום, בטטה גמבה שעועית, ברוקולי וכרובית.. או חלק כל פעם) לגודל אחיד, מתבלת

על אפייה או אייר פריי. הזמן מאוד משתנה לפי הגודל של הירקות. מרבע שעה עד 35 דקות בערך. כדאי לערבב באמצע

עוף על אפיה עם רוטב שאוהבת/פירורים כמו שניצל ל35 דקות פלוס (תלוי בכמות של העוף, זה בד"כ מכינה בתנור כי מכינה כמות גדולה. כשעושה רק לעצמי רבע עוף אז כחצי שעה..)

דגים עם רוטב שאוהבת/עשבי תיבול על אפייה לרבע שעה 20 דקות..

מה בעצם היתרון של הנינג'ה בהנחה שיש לי בבית תנור בשרי, פלנצ'ה איכותית ואפילו גריל גז בחצר?

מה היתרון שלו?

צ'יפס בתנור לוקח שעה לפחות על החום הכי גבוה, בנינג'ה לוקח לי 17 דקות... וזה הרבה היה יותר טעים.

אין לי גריל גז.. אבל את הפלנצה מסרתי אחרי שקניתי את הנינג'ה כי כבר לא היה לי בו שימוש 

בנינג'ה אנחנו עושים סתם ככה כנפיים וקבבים לבן שלי כשהוא רוצה, סטייקים פה ושם, המבורגרים. לא צריך לצאת, וזה זריז מאוד.

אני משתמשת בו הרבה אבל האמת שקניתי לצורך ספציפי, של טיגון ללא שמן. בלי זה לא יודעת אם הייתי ממליצה, זה תופס מקום על השיש

אם זה מעל הסכום הזה שהוא מבחינתנו רציני, אז נתייעץ, אבל מתחת קונה מה שאני רוצה.

אבל שנינו סומכי אחד על השניה וידעים שאנחנו לא נוטים לבזבז סתם ככה

אבל על דברים גדולים יותר,

אני לא שואלת מתוך מקום של מבקשת רשות

אלא מוודאת שיש כסף בחשבון ולא העביר לפר''י או למקום אחר.

לקראת המשכורות בעלי אוהב להעביר את כל מה שנמצא לקרן השקעה, חשוב לי לוודא איתו שיש בנזיל.

בקיצור, בטח הבנת אותי. 

לפעמים מוודאת שיש מספיק כסף בחשבון.

נניח מעל שלוש אלף הייתי מוודאת.

עשיתי קניה כזו רק פעם אחת.

מתחת לזה זה יוצא נניח כמו קניה חודשית של סופר , אז מן הסתם אין מה לשאול ואין מה לוודא.

דברים גדולים יותר כבר יותר מתייעצים יחד, כי מחפשים לרוב איפה אפשר לקנות יותר זול, הנחות מבצעים וכאלו.

אנחנו לא אנשים אמידים בכלל בכלל אבל אני לא רואה סיבה לעדכן/לשאול רשות.

עורכת ומוסיפה שהיו תקופות שאני לא עבדתי ותקופות שהוא לא עבד. 

בשני המקרים הוא לא שאל אותח ואנימלא שאלתי אותו כי אנחנו מתייחסים לתקופות אלו כזמניות ולכיס כמשותף. 

הקב"ה פעם מפרנס דרכי, פעם דרכו, פעם דרך שנינו עבורנו כמשפחה. 

על קבלת ההחלטות והתגובה שלו

כי הוא מרגיש על בשרו כמה קשה הוא עובד ואת כביכול לא שותפה כרגע אז את "מבזבזת" את העבודה הקשה שלו על דברים שהם לא נחוצים ככ לדעתו

זה רק כיוון, אולי רלוונטי אולי לא. אבל שמתי כאן

לעניין השאלה שלך אז לא. לא מתייעצת בדרכ,רק אם אני מתלבטת אם הקנייה חכמה או לא, אבל לא כי אני צריכה אישור כי בראש שלי אני לא

אני עובדת בדיוק כמוהו על הכסף. מגיע לי להנות ממנו לא פחות.

אבל מסייגת, בתקופה שהיינו צריכים להצטמצם - הייתי הכי חסכנית בארץ ובעלי ממש סומך עליי שאני פועלת בתבונה עם הכסף ומבחינתו הוצאה על עצמי לכיף שלי, זה ההנאה שלו

להחליט על תקציב מסוים לאוכל או לאוכל בחוץ אם להיות ספציפיים (אפשר גם לא להיות ספציפיים ולעשות תקציב כולל למזון ואוכל בחוץ יחד)

ואז לשים לב שבמהלך החודש אתם לא עוברים אותו.

זה דורש קצת עבודה לפני תחילת החודש כדי להחליט כמה וכו'. אבל אז כל החודש את יודעת כמה יש לכם להוציא וזהו, בלי רגשות אשמה. 

בעלי מחזיק ראש על החשבון, הכנסות והוצאות והכל, אני בעניינים בגדול אבל לא ממש על זה.

קניות מכל סוג (אוכל, ביגוד וכו) כמעט רק אני עושה וכן אומרת לו שאני הולכת להוציא סכום של בערך כך וכך היום על נעליים לילדים או כמה יצא בסופר

ואם אני לא בטוחה שזאת הוצאה שנכון לנו כרגע אז גם שואלת אותו לדעתו. אבל זה לגמרי עובד גם הפוך- על כמעט כל הוצאה מעבר לרגיל שלנו הוא שואל אותי.

אבל בסך הכל אנחנו די באותו ראש כלכלית אז זה מסתדר לנו טוב

הוא יכול לשתף אותי שהוא צריך בגדים או נעליים אבל זה כי הוא בדרכ רוצה שאבוא איתו לקנות.

אני לא שואלת על בגדים וכו ובוודאי שלא אוכל בחוץ וגם הוא לא.

מה כן? קניה של מוצר חשמל, נגיד כמה אלפים, ריהוט שרוצים להחליף וכו. כשרציתי שואב שוטף התייעצתי איתו אם כדאי..

זה שהוא עובד ואת לא, לדעתי לא אמור להשפיע אם המצב מקובל עליכם. ההורים שלי היו כך ואמא שלי מעולם לא שאלה את אבא שלי.

כמובן שאם מדובר במצב כלכלי בעייתי אז זה מקרה אחר. 

על קניות יותר גדולות בד"כ אני משתפת אותו, סתם כי אני אוהבת לפטפט איתו...

אני כן אוהבת גם לשאול אותו בקטע כלכלי כי אני סומכת על שיקול הדעת שלו ורוצה להרגיש שהכל נעשה בשותפות. הוא גם שואל לדעתי בד"כ.

השאלה היא אם את 'מחוייבת' לשאול אותו ולחכות לאישור שאז זה באמת קצת חונק, או שזה נעשה מתוך מקום של שותפות...

בגדים, נעליים, ציוד בי"ס, אוכל - לא שואלת.

מכשיר חשמל או ריהוט - בד"כ קונים וחושבים ביחד.

בגד / שמלה / תכשיט / מטפחת בשבילי - כן שואלת, והוא ממש מפרגן.

דווקא קפה ומאפה ופינוקים בשבילי, אני מתפדחת, לא יודעת אם מעצמי או ממנו. בפועל קונה בלי לשאול.

כלומר אני גם מתפדחת לומר שאני קונה לי סתם משהו מתוק.. או שלא קונה או קונה ולא אומרת...

אבל כן בשאיפה לא להתפדח לומר את זה

גם בעלי כזה

וזה שהוא אומר ראיתי שהיית בכך וכך עם חצי חיוך חצי טרוניה ..

אבל תראי בגדול הרבה שנים היה לנו ויכוחים על זה

אבל הבנתי שזה מגיע סך הכל ממקום טוב

של לשמור עלינו

הבעל אמון על הפרנסה

ולכן זאת גם הקללה שלו

כל הזמן לדאוג לזה

וכן זה מדיר שינה מעיניהם וזה לא קל לחיות בלחץ כלכלי

אז עם הזמן ולקח הרבה זמן

אני כבר לא עושה קניות גדולות כמו בעבר והיד שלי יותר על ההדק וגם אם ממש בא לי משהו אני מחכה לזמן המתאים.

אפשר שתסכמו ביניכם על הוצאה שבועית שמוסכמת על שניכם וככה הוא לא יזרוק הערות ואת לא תרגישי עם זה לא נעים . זה מה שאנחנו עושים וזה בסדר גמור.

אני לא שואלת אם אפשר לקנות משהו ..אבל כן אם הוא רואה שקניתי משהו ושואל כמה יצא אז אני מעגלת קצת כלפי מטה כדי לא לשמוע הטפות מוסר על מצב החשבון כי אני לא עוכבת והוא מנהל את זה ..לי קשה להסתכל וגם כל החשבונות והתשלומים הכל זה הוא ברוך השם ..  

אבל אם צריך משהו יקר לבית אז מתייעצים וחושבים יחד .

לק"י

שזה גם הדברים היקרים.

אם אני ארצה לקנות בגד ב1000 שקל, אני כנראה איידע אותו לפני (אבל אין סיכוי כזה כרגע). אבל נניח בגדים לכמה מבני הבית אני יכולה לקנות בכמה מאות בלי ליידע מראש.

אם המצב הכלכלי כרגע פחות טוב, אני כנראה כן אתייעץ איתו יותר גם לגבי דברים פחות גדולים, כי הוא זה שמבין פה בבית בענייני הבנק והחשבונות.

אבל נשמע מחרפן הציפיה שלו שתעדכני על כל 100 שקל.

בו רק הגבר עובד

יכול להוביל לאישו סביב הכסף

גם בגלל שאולי אין מספיק

וגם בגלל שרק הוא מביא כסף הביתה

כדאי לעבוד על יכולת התמודדות עם ההתערבות שלו

אבל זה לא יפתור את הבעיה מהמקור

פתרון אמיתי נמצא ביציאה לעבודה ובהכנסה שלא תלויה בו

מרגישה נורמלית קצת עכשיו בזכותכן

אין לי אפשרות לצאת כרגע לעבוד אז זה באמת רק עליו

באמת אנסה לדבר איתו על הקטע של להקציב סכום מראש

שיהיה מקובל על שנינו

הוא גם אחד שלא מפרגן לעצמו בקבוק שתייה אם יוצא נניח, אז לא מבין את הצורך

אצלי ההורים שלי זה מאסט לקנות שתייה לפחות כשהולכים לקניות או לסידורים

אז אנחנו באמת שונים

אבל מכן מבינה שיש דרך לגשר על זה

אבל סתם כי זו ההתנהלות שלנו בבית שלנו.. (גם אני פחות עובדת, הוא במשרה מלאה-אז מטבע הדברים גם סידורים, קניות, בגדים וכו זה עלי..)

אנחנו צוחקים על זה קצת שזו החלוקה אבל בסוף זה ממש מבחירה וגם כשצוחקים על זה זה ברוח טובה ממש.. וזה באמת חלוקת התנהלות שטובה לנו.

מבחינת שיתוף על הוצאות- הוא החבר הכי טוב שלי, אז אני משתפת אותו ביום יום שלי.. משתפת שהייתי אצל הרופא והוא היה מעצבן, משתפת שאין בסופר ביצים ואני תקועה, משתפת שאני רעבה אז קניתי אוכל...

זה לא בקטע של אישורים בכלל, אלא בקטע שיתופי.. גם לפעמים לא ייצא לי לשתף וזה גם ממש בסדר. בהחלטה משותפת לשנינו יש גישה לחשבון הבנק אבל אנחנו לא עוקבים אחרי כל שקל שיוצא. אנחנו כן מאוד מחושבים באופן כללי וב"ה מצליחים לחסוך בלי להתקמצן על עצמנו..

לפעמים יוצא לו תגובה קצת מבאסת על המחירים של דברים כי הוא ממש מנותק מכמה דברים עולים(כי הוא לא מגיע לחנויות בכלל כאמור)

אבל למדתי שהתגובות האלה יוצאות לו גם על דברים כמו דלק, אגרות, תרופות או חולצת שבת שלו, וסתם הייתי שמה דגש על הפעמים שהוא מופתע/מתבאס ממחירים של דברים שקניתי לעצמי.. אז למדתי להשתתף איתו בהתבאסות מכמה הכל יקר או לסנן, בלי לקחת אישית כי זה לא קשור אלי בכלל זה דרך שלו להביע את הבאסה מיוקר המחייה ואני מבואסת מזה גם...

הבאסה שלו

זה עניין אחד.

הכיווץ שלך מהבאסה שלו

זה עוד עניין.

כדאי להתבונן בזה ולראות איך את כשהוא מתבאס

האם את יכולה להיות שם או שזה בלתי נסבל עבורך?

האם את מגיבה ישר "לכבות" את הלחץ והדאגה שלו?

יש שם איזושהי דינמיקה ושווה להתבונן בה.

חוץ מזה

כדאי שההתנהלות הכלכלית (ובכלל) תהיה פחות מתוך נסיון לנהל את הרגשות שלו שאת רוצה או לא רוצה לפגוש,

ויותר מתוך שיקולים ענייניים.

האם הקניה הזאת נצרכת לי עכשיו?

האם יש לנו כסף בשביל זה?

האם ההכנסות שלנו מתאימות לרמת החיים שלנו?

יש לנו תכנית כלכלית משותפת לטווח הקצר והארוך?

החשבון שלנו הוא משותף

ואנחנו כל חודש יושבים ביחד על ההכנסות וההוצאות שלנו ומחליטים למה לחסוך את היתרה.

כל אחד מאיתנו קונה מה שהוא רוצה ואת התוצאות נראה בסוף החודש.

אם אחד מאיתנו רוצה לקנות משהו רציני אז מדברים על זה לפני.

לא שהשני צריך לאשר אבל כן להחליט ביחד שמסכימים שהכסף המשותף ילך להוצאה הזאת.

אבל זה בסכומים גבוהים של כמה מאות לפחות ולא קניות שגרתיות כמו אוכל, דלק וכדו'.

כשבעיני השאלה האמיתית כאן נוגעת לזוגיות.

את בעצמך אומרת שאת יכולה לקנות לעצמך דברים,

מה שקשה לך זו ההתנהלות

מה שמעיק עלייך זה הצורך לשאול

("מה אין לי חיים משל עצמי?")

ואת מרחיבה על ההתנהלות שלו, על היחס (דקדוקי עניות).

אז בעיני זה באמת קו אישיות. שמשפיע על החיים של שניכם.

למשל אני מכירה זוג שהבעל היה חסכן מאוד מאוד בדברים כמו לכבות את האור, לחסוך במים... אלו קווי אופי או ערכים שמשפיעים על הפרטים הכי קטנים בחיי היומיום, של כל בני הבית.

אז לדעתי שבי עם עצמך, אפשר עם דף ועט, ותעשי סדר במחשבות:

באיזה עוד תחומים, חוץ מקניות, התכונה שלו מתבטאת?

איפה זה משפיע עלייך?

איפה זה מפריע לך?

איך זה גורם לך להרגיש?

מה טוב בתכונה הזו?

ומשם אתם צריכים לדבר.

מתוך כבוד לערכים, ולצרכים של כל צד.

כי חיים יחד. יש עבודה פרטית, ויש גם עבודה זוגית.

עבודה שיכולה להתבצע לבד או עם איש מקצוע, על מנת ששני הצדדים ירגישו טוב, ירגישו חופשיים בבית שלהם.

דברים חשובים.

צריך לעשות את זה בדרך ארץ, מבלי לזרוע בהלה והלחצות של הסביבה, אבל לחסוך גם בדברים קטנים זה דבר חשוב.

אני באופן אישי מכבה כל אור שאינו נדרש בבית.

אני לא מבקשת מאחרים לכבות, אבל אני בהחלט קמה גם אם לא נוח לי וגם אם נשכבתי לישון ושמתי לב שנשארה מנורה אני קמה ומכבה.

יעקב אבינו חזר אחורה בשביל הפכים הקטנים, אפילו שאינם שווים ממון רב ויהודי שחס על ממונו עושה זאת (על פי רש"י אני חושבת) כיוון שאינו נותן ידו בגזל.

אין מה להתבייש לחסוך,

לפשוט יד אחרי שחייך לא לפי רמת החיים שמותאמת לך זה כבר קצת מבייש.

אני כותבת את זה בכוונה כדי שהפותחת, תראה את בעלה גם באור חיובי בנוסף לדברים החשובים שכתבת.

האנרגיה(כלומר הכמות חשמל כלומר העלות) שלוקחת ההדלקה כל פעם

לעומת העלות שלוקחת השארה של נורה דולקת לעוד שעה נניח

היא כנראה יקרה יותר...

ולכן אם זה לכבות ללילה זה משתלם, אבל אם זה נניח לכבות כשיוצאים לכמה דקות להוציא את הילדים או דברים כאלה, יותר חסכוני להשאיר את הנורות דולקות.

הכוונה שלי היא לנורות לד מהדור החדש.

נקודה מעניינת לבדוק אותה.

מצד שני, יש ערך גם בהתנהלות בריאה,

תמיד צריך למצוא את האיזון.

הפותחת תירה מציאות שלא נעים לה,

שכל דבר היא צריכה לשאול.

וזה העניין החשוב לדעתי

(אפילו לא פותחת את הנושא של אלימות כלכלית... כנראה המצב לא כל כך קיצוני אבל אין ספק שההתנהלות לא נוחה לפותחת ומפריעה לה).

רגילה ככה מהבית, לשתף בדברים שקונים/מקבלים

בקטע כיף וחברי.

כמובן לא כל כוס קפה שקניתי,

אבל כן אומרת לו "אני צריכה שמלה חדשה אני אחפש אזמין לעצמי" או "אתמול בערב הזמנתי כמה בגדים לילדים יצא כך וכך"

כל מיני כאלה… האמת גם קפה יוצא לי להגיד לו "עצרתי בדרך הבייתה לקפה מפנק" 

כנ"ל לגביו, גם משתף בקטע זורם לא בקטע של לעקוב.

וקניות גדולות סכומים גדולים כמו ריהוט זה תמיד ביחד כמובן.

לגבי עניין כספי של כמה מתאים להוציא בכל תקופה, אני די מחשבת בעצמי ועושה סדרי עדיפויות פשוט. 

החשבון שלנו משותף אם זה רלוונטי

בכל מקרה המקרה שלך נשמע רחוק מאוד ממשהו בעייתי, דווקא להפך- נשמע מחבר ושיתופי.

אני אוהבת לשתף מה קניתי

פשוט כי הוא מפרגן ושמח בשבילי

אז זה נחמד לי ומחזק אותי שטוב שקניתי

כבר סיפרתי פה שאנחנו בחשבונות נפרדים בגלל המזונות של בעלי.
וזה יתרון מובהק של חשבונות נפרדים (מלבד עוד כמה יתרונות).

ובעלי הוא ממש נדיב באופיו, הרבה יותר ממני
אבל פשוט שאם אני רוצה משהו לעצמי אני אקנה מכספי, והכל טוב
ואם יש לי קושי תזרימי בחשבון שלי- משתפת אותו והוא עוזר.
זו לא תחושה של התחשבנות כמו תחושה של חופש

לא מצליחה להבין מה היתרון בזה.

והפריע לי המילה "עוזר" 

מכירה הרבה זוגות כאלה, במיוחד של פרק ב'

שסוחבים איתם כל מיני עיינים אישיים וגם מניסיון מעדיפים כך. 

בעיקר כי אין לי מושג אף פעם מה המצב 

אז אני צריכה שהוא יגיד לי אם אפשר עכשיו או לא

דברים קטנים לפעמים אני שואלת בעיקר כי מתקמצנת על עצמי והוא מפרגן לי ומשכנע אותי לקנות 😅

ולפעמים קונה ורק מעדכנת- היום קניתי ארוחת צהריים והיה לי טעים

(למרות שזה משפיע)

עד כמה את מעורבת בתכנון הכלכלי?

כמה פעמים בחודש את נכנסת לחשבון בנק?

את על זה? (כמה הכנסות יש, כמה הוצאות, מתי יורד התשלומי? איזה הלואות יד? מה התוכנית הכלכלית לחמש שנים הבאות? האם יש צפי בהמשך להגדלת הכנסות?)

אם כן אז דפדפי הלאה אבל אם לא

אז כדאי להתחיל

נראה לי שלפעמים יחד עם הפער בהכנסות מגיע גם הפער באחריות הכלכלית התודעתית

בלהצליח להחזיק את כל הכדורים

לדעת שמסימים חודש בטוב

שלעבודה שלו יש תוצאה

וזה לא בור שחור שנעלם אליו הכסף בסוף החודש

כשיש עוד מישהו שמעורב בכל הפרטים זה עוזר לשחרר את הצורך בלהחזיק את במושכות

אבל זה מגיע גם עם העול...

מה הבעיה בעצם?

את יוצאת לעבודה בקרוב?

והוא יהיה גם יותר מזה, אני חוזרת לעבודה.

וגם, הימים הולכים ונהיים יותר ויותר חמים אז עוד יותר מלחיץ שהוא לא מסכים לקחת בקבוק

היו פה בפורום כמה פעמים המלצות על בקבוק של לנסינו לסרבנים.

לפעמים גם טמפרטורה שונה יכולה להשפיע.

אפשר לבקש מהמטפלת שתיתן לו קצת חלב/ מים בכפית או במזרק. זה לא בכמות של ארוחה, אבל לפחות שיהיה משהו.

ואם הוא ממשיך לסרב, אולי אפשר להתחיל טעימות ואפילו כבר לתת יותר מזה, אם הוא מסתדר עם המוצקים.

לנסות שמישהו אחר יתן.

הקטנטנים האלה חכמים... למה להסכים לבקבוק כשיש אותך?

להתפלל שאצל המטפלת או מי שנשאר איתו הוא יבין שאין לו ברירה ויסכים.

בהצלחה, מוכר ומלחיץ בו זמנית

אני יכולה להגיד שאלתי חלק מהנאמנים לקחו ואחת נותרה בעקשנותה

תנסי בבוקר בעצמך ובערב ע"י מישהו אחר.

לפעמים דווקא הרוגע של האמא וההכירות הקרובה שלה עם התינוק יעילים יותר מאשר כשאדם אחר מנסה.

אז לנסות גם וגם.

לק"י

אלייך.

ובהצלחה!

אני גם חייבת לנסות כבר בקבוק.

אפשר להשקות בכוס

זו כמובן מיומנות שלוקח זמן להשתפשף בה אבל את יכולה להתחיל.

אני כמעט נרדמת גז לא במצב חשיבה אבל באלי לשלוח לך חיבוק ענקקקק!!!!!!

וברגעים קשים אין כיו להרים עיניים לשמיים, להתפלל על זה ולהגיד שאין עוד כוח..

וגם, להרגיש בלב שלא משנה מה תמיד ה' איתך.. גם אם אף אחד לא..

חיבוק!!!

שקלת לקבל אבחון וטיפול תרופתי?

לדעתי, שיחות ואימונים זה כלי מעולה אבל נראה שאצלך זה לא מספיק עובד לאור מה שאת מתארת

הייתי ניגשת לאבחון במקומך

לפעמים זה ההבדל בין להרגיש מנצחת לבין הייאוש

הרופאה משפחה נתנה לי בעבר הפניה לפסיכולוגית.

הבעיה שאני לא מרגישה שזה עוזר, אני יכולה לשבת ולדבר אבל לא מרגישה שמקבלת כלים למצבים כאלו.

זה בעיקר לפרוק אבל זה לא יתן לי את הפיתרון שאני רוצה להגיע אליו

גם לי יש את זה לפעמים, בקשרי משפחה או לפעמים עם חברות.

שמתי לב שכשאני באה מפוחדת "יתייחסו אליי? מה אני צריכה לעשות בשביל זה?" אני מרגישה מאוד מאולצת ולא טבעית.

אבל כשאני לא שמה על המחשבות האלה,

ושואלת את עצמי מה יהיה לי כיף, או מה בא לי לשתף- אז אני הרבה יותר נינוחה.

זה לופ של המוח שבסוף מוביל אותנו לתחושה של סבל וגם להאשמה עצמית שאני לא טובה מספיר.

ההאשמה היא החלק היותר גרוע של הסיפור.

כי את פוגעת בעצמך, וכועסת על עצמך, וזה הדבר שהכי קשה להשתחרר ממנו.

ואת צודקת שהתחושה שאת שקופה זה הכי לא נעים בעולם.

גם לי זה היה והייתי הולכת לבכות בשירותים וחוזרת.

כי זה לוקח ממך את הערך העצמי.

אבל... ככל שתעצרי את הלופ במוח יותר  מוקדם, וככל שתהיי בכיף שלך

ומבחינתך את בסבבה שלך

את לא מסתכלת על איך כולן מדברות זו עם זו בכיף ורק את לא

ואת לא אוכלת את עצמך שזהו, בחיים את לא תהיי חופשיה וזורמת

אלא את עוצרת את הלופ ושואלת את עצמך מה מעניין אותי לשתף, ואת מי?

ומשתפת. קצר. נחמד. יתפוס שיחה? סבבה. לא יתפוס- מה עכשיו יעשה לי כיף.

הכלל הוא לא לרדוף אחרי תשומת לב, ולא לחיות מתוך תחושה שהאושר שלך מופקד הידיים של מישהו אחר ובתשומת הלב שלו

זאת גישת טיפול נפוצה יחסית ויש המון מטפלים שמתמחים בזה, אפשר לברר

רק חשוב שזה יהיה כמובן מישהו מוסמך- עובדת סוציאלית או פסיכולוגית קלינית ולא מישהו שרק עשה קורס של cbt... 

בין אנשים שמרגישים שקופים לאלה שאינם

זו ההרגשה הפנימית שלהם

ולא איך אנשים מתייחסים אליהם

כי התחושה של נראות

היא תרגום של שלווה/ שמחה/ מלאות פנימית

ואז גם אנשים יותר נמשכים לאנשים מלאים פנימית

יכולה להמליץ לך על הומאופת מאוד מוכר ומומלץ

יכול לתת לך פתרון מעולה וטבעי לא כימיקלים שרק משתיקים וגורמים להיות בדאון עוד יותר.

אני מטופלת אצלו המון שנים. היו לי המון חרדות ודיכאונות במהלך השנים מכל מיני סיבות שלא אפרט וברוך השם הייתה סיעתא דשמיא גדולה.

מה עם טיפול רגשי? אימון אישי?

נשמע שאת צריכה באמת להחליט על שינוי ולפעול ולא לחכות עוד רגע אחד. זה לא בושה לבקש עזרה ולעשות שינוי בשביל עצמך קודם כל!!!

אישה ואמא היא העמוד של הבית, ואם את לא מאושרת ולא מסופקת, זה יעבור לזוגיות, לילדים ,לעבודה ולהכל בעצם. טפלי בזה כמה שיותר מהר ואל תזניחי. הנפש לא פראיירית והיא לוקחת בריביות דריביות וחבל.

שולחת לך חיבוק ענק ,וזה יעבור ,אם רק תרצי ותחליטי.

ה' שפתיי תפתח

דבר ראשון, אפשר לשלוח לך חיבוק גדול גדול גדול?❤️

הלוואי והשרשור שפתחת באמת יעזור לך, יעודד אותך וגם יתן לך כיוונים מעשיים טובים. מה שעולה לי:

1. את אלופה שאת מנסה ליצור שיחה, שוב ושוב! ושאת היית באימונים ובקורסים ושאת עושה את כל המאמצים האלה! אני מאמינה חזק שבע"ה בסוף תראי את הפירות המיוחלים "יגעת ומצאת - תאמין!". חזקי ואימצי. תמשיכי. אל תתייאשי. תמשיכי לחפש ולחקור ובסוף תפצחי את מה שצריך לפצח בע"ה. אם זה בקודים בינאישיים, אם זה במצבים שונים ואם זה בתוכך. זה שעוד לא הצלחת להרגיש טוב בתחום הזה רק אומר שעוד לא הצלחת. בע"ה בעתיד עוד תצליחי!

אני רוצה לספר לך שאני התחלתי את חיי כילדה לא מקובלת ובגדול בלי חברות. זה הגיע עד לכדי חרם. וכמובן מחשבות אובדניות, עוד כילדה. זה היה סבל מאד מאד גדול. המון שאלות על עצמי מגיל צעיר מאד. בעיקר: למה עובד לאחרים להתחבר ולי לא? מה דפוק בי? סביב גילאי 11-12-13 אני ממש זוכרת את עצמי סורקת את האינטרקציות בין האנשים סביבי ומנסה ללמוד מהן. ואז מנסה גם אני. ולפעמים פוגשת הצלחות והרבה פעמים מרגישה שיצא לי עקום. אבל עם הזמן הדברים כן השתכללו בי ב"ה. מי שהכיר אותי רק בשנים האחרונות בבית הספר (כיתה י' ואילך) או מי שמכיר אותי היום בדרך כלל ממש מופתע שככה התחיל מסלול חיי. אמנם א לי השינוי קרה בשנות ההתבגרות, אבל אני מאמינה בכל ליבי שאין גיל לעשות שינוי, ושזה אפשרי בכל שלב בערך ❤️

2. חלק מה"מחקר" שלי הנ"ל היה להבין שיש מצבים מסוימים שכדאי מראש להנמיך ציפיות. נגיד אירוע המוני (ערב עובדים, שמחה משפחתית, מפגש חברים וכו'), זה מקום שיש בו סיכוי גבוה שלא אגיע לשום שיחה איכותית עם אף אחד, מעבר ל"שלום, מה נשמע, מה את עושה היום". זה טיבם של אירועים כאלה.

או שבמצבים שאנחנו כמה קרובי משפחה, יש סיכוי לא רע שתתפתח שיחה שלא תכלול אותי. או שאחד מבני המשפחה תתיחס בני משפחה אחרים ולא אלי. (אגב יש גם מצבים הפוכים, שקרוב משפחה אחר הוא זה שירגיש שלא דיברו איתו, ואני כן אזכה לשיחות הפעם).

וגם שאכן יש דבר כזה שאנשים מסוימים תמיד יהיו מוקפים בבני שיחה לא משנה מה. אני לא בטוחה במה זה נובע. אני השלמתי עם זה שאני לא כזאת. אני כן רוצה חברות בחיים. אני כן רוצה שבחיי יהיו מספיק סיטואציות שאוכל לנהל שיחות נעימות. אבל לא קריטי לי אם יש אירועים מסוימים שארגיש קצת out. זה לא נעים כשזה קורה, אבל זה ממש טיב העולם בעיניי.

דומה אבל קצת שונה - יש אנשים שלא נחמדים 😬! או שנחמדים רק בחלק מהזמן. או שנחמדים אבל רק עם אנשים מסוימים. אפשר שהם יהיו חלק מהמשפחה, או השכנות שלנו או אימהות אחרות בגינה... צריך לדעת את זה, לקחת את זה בחשבון, ולהשתדל לא לקחת ללב, כמה שניתן... זה שלהם יותר משזה שלנו בסופו של דבר.

(וכמובן שיש גם אנשים סבבה אבל שכרגע ממהרים / עסוקים / בהיסח דעת / טרודים.... ואז המפגש במעלית או בחדר המדרגות יהיה די קר, למרות שבכללי אלה כן אנשים נחמדים סך הכל).

עוד נקודה שעוזרת זה לדעת שהרבה נשים שנראות שהן טובות בסמול טוק וכאלה גם פוגשות תחושה של בדידות בחלק מהמפגשים. זה דבר טבעי שקורה כמעט לכולן.

מה שאני מנסה להגיד פה, זה מצד אחד להמשיך לנסות ולשכלל את הכישורים החברותיים שלנו - ומצד שני לדעת שלרוב זה אף פעם לא יהיה 100%, ובמיוחד שיש מצבים מסוימים (אנשים מסוימים, שמחות משפחתיות, אירועים רבי משתתפים וכו') שטבעי ביותר שלא נגיע בהם לשיחות ממלאות. אם נזכה, זה יהיה נהדר ובונוס, אבל לא לבנות על זה מלכתחילה.

3. אני גיליתי סביב גיל 30 שאני אדם רגיש מאד (HSP). זאת הייתה אחת מתגליות חיי. זה הסביר לי המון דברים לגבי הקשיים החברותיים שפגשתי. ואני חושבת שזה מסביר גם מצבים מסוימים של היום, למרות שב"ה ב"ה אני מרגישה במצב ממש טוב. אז אצלי הרבה ישב על זה. אצל אחרת זה יכול לשבת גם על זה, או אולי על דברים אחרים כמו מופנמות גדולה (היום יודעים שזה מאד קשור לגנטיקה), או לטראומות מסוימות, או אפילו על קשיי תקשורת (נגיד משהי על הרצף אבל היא לא אובחנה מעולם כי היא בתפקוד גבוה). ואולי אצלך זה בכלל סיפור אחר לגמרי. רק מנסה לפתוח כל מיני כיוונים כי אולי אחד מהם יהווה בשבילך מפתח, מי יודע?

4. חיבוק ענק ענק על המחשבות האובדניות. בתור משהי שהתמודדה עם זה (גם בתור אדם מבוגר, הרבה שנים אחרי שכבר היו לי חברות וכו'), זה דבר מאד כואב, קשה ומפחיד 🫂. כל הכבוד שכתבת לנו גם את החלק הזה. זה חשוב כל-כך. גם עם הפסיכולוגית לא מצליחה לקדם אותך בעניין החברותי, אם הטיפול טוב לך הוא אמור לעזור לך מול המחשבות האובדניות (זה תהליך כמובן, אבל בכללי את אמורה לראות שיפור). אם תמשיכי להרגיש שזה סטטי ושאין שיפור לגבי זה הייתי מציעה לך לשקול חיפוש אחרי מטפלת אחרת. זה נורא מבאס כשזה קורה אבל לפעמים החיפוש הזה שווה כשמגיעים אחר-כך לאיש מקצוע שבאמת מתאים לנו. בכל מקרה בבקשה אל תוותרי על טיפול, כי מחשבות אובדניות כן עלולות להתפתח לדברים יותר חמורים חלילה כשהן לא מטופלות. וכי מגיע לך לחיות בטוב ולהיות מאושרת בע"ה.

5. לגבי חינוך הילדים, שולחת לך חיבוק, כוח ותמיכה. את בטח יודעת שגם נשים מאד מקובלות, חברותיות ואהובות מכולן יכולות לפגוש קשיים גדולים. כך שאלה יכולים להיות שני נושאים נפרדים. ומצד שני, יש סיכוי טוב שהנושאים מזינים אחד את השני. שחוסר ההצלחה בחינוך הילדים מזין את תחושת ערך העצמי הנמוך. ושתחושת הערך העצמי הנמוך מזין את חוסר ההצלחה שאת פוגשת מול הילדים. לפעמים טיפול פסיכולוגי יהווה מפתח חזק גם בתחום הזה. לפעמים צריך להמשיך ללמוד על ההורות, בספרים, קורסים או הדרכה פרטנית. לפעמים צריך ללמוד שדברים שנראים לנו יוצאי דופן הם בעצם ביטוי רגיל של השלב ההתפתחותי בו הילדים נמצאים. ולפעמים אנחנו צריכים לעבור תהליך ולשנות את ההורות שלנו. כך או כך או כך, חשוב לזכור שהטעויות, תחושות הכישלון והמקומות התקועים בהורות הן חלק מהדרך. שצריך לפני הכל אורך רוח, אמונה וכוח לנסות מחדש שוב ושוב ושוב למרות כל מה שלא הצליח עד היום. שהניסיון בא עם השנים, ושלפעמים זה לוקח די הרבה שנים...🫶🏼

ושוב חיבוק ענק.

מאמינה בך אהובה.

אל תתייאשי ❤️

ה' שפתיי תפתח

דבר ראשון, אפשר לשלוח לך חיבוק גדול גדול גדול?❤️

הלוואי והשרשור שפתחת באמת יעזור לך, יעודד אותך וגם יתן לך כיוונים מעשיים טובים. מה שעולה לי:

1. את אלופה שאת מנסה ליצור שיחה, שוב ושוב! ושאת היית באימונים ובקורסים ושאת עושה את כל המאמצים האלה! אני מאמינה חזק שבע"ה בסוף תראי את הפירות המיוחלים "יגעת ומצאת - תאמין!". חזקי ואימצי. תמשיכי. אל תתייאשי. תמשיכי לחפש ולחקור ובסוף תפצחי את מה שצריך לפצח בע"ה. אם זה בקודים בינאישיים, אם זה במצבים שונים ואם זה בתוכך. זה שעוד לא הצלחת להרגיש טוב בתחום הזה רק אומר שעוד לא הצלחת. בע"ה בעתיד עוד תצליחי!

אני רוצה לספר לך שאני התחלתי את חיי כילדה לא מקובלת ובגדול בלי חברות. זה הגיע עד לכדי חרם. וכמובן מחשבות אובדניות, עוד כילדה. זה היה סבל מאד מאד גדול. המון שאלות על עצמי מגיל צעיר מאד. בעיקר: למה עובד לאחרים להתחבר ולי לא? מה דפוק בי? סביב גילאי 11-12-13 אני ממש זוכרת את עצמי סורקת את האינטרקציות בין האנשים סביבי ומנסה ללמוד מהן. ואז מנסה גם אני. ולפעמים פוגשת הצלחות והרבה פעמים מרגישה שיצא לי עקום. אבל עם הזמן הדברים כן השתכללו בי ב"ה. מי שהכיר אותי רק בשנים האחרונות בבית הספר (כיתה י' ואילך) או מי שמכיר אותי היום בדרך כלל ממש מופתע שככה התחיל מסלול חיי. אמנם אצלי השינוי קרה בשנות ההתבגרות, אבל אני מאמינה בכל ליבי שאין גיל לעשות שינוי, ושזה אפשרי בכל שלב בערך ❤️

2. חלק מה"מחקר" שלי הנ"ל היה להבין שיש מצבים מסוימים שכדאי מראש להנמיך ציפיות. נגיד אירוע המוני (ערב עובדים, שמחה משפחתית, מפגש חברים וכו'), זה מקום שיש בו סיכוי גבוה שלא אגיע לשום שיחה איכותית עם אף אחד, מעבר ל"שלום, מה נשמע, מה את עושה היום". זה טיבם של אירועים כאלה.

או שבמצבים שאנחנו כמה קרובי משפחה, יש סיכוי לא רע שתתפתח שיחה שלא תכלול אותי. או שאחד מבני המשפחה יתייחס בני משפחה אחרים ולא אלי. (אגב יש גם מצבים הפוכים, שקרוב משפחה אחר הוא זה שירגיש שלא דיברו איתו, ואני כן אזכה לשיחות הפעם).

וגם שאכן יש דבר כזה שאנשים מסוימים תמיד יהיו מוקפים בבני שיחה לא משנה מה. אני לא בטוחה במה זה נובע. אני השלמתי עם זה שאני לא כזאת. אני כן רוצה חברות בחיים. אני כן רוצה שבחיי יהיו מספיק סיטואציות שאוכל לנהל שיחות נעימות. אבל לא קריטי לי אם יש אירועים מסוימים שארגיש קצת out. זה לא נעים כשזה קורה, אבל זה ממש טיב העולם בעיניי.

דומה אבל קצת שונה - יש אנשים שלא נחמדים 😬! או שנחמדים רק בחלק מהזמן. או שנחמדים אבל רק עם אנשים מסוימים. אפשר שהם יהיו חלק מהמשפחה, או השכנות שלנו או אימהות אחרות בגינה... צריך לדעת את זה, לקחת את זה בחשבון, ולהשתדל לא לקחת ללב, כמה שניתן... זה שלהם יותר משזה שלנו בסופו של דבר.

(וכמובן שיש גם אנשים סבבה אבל שכרגע ממהרים / עסוקים / בהיסח דעת / טרודים.... ואז המפגש במעלית או בחדר המדרגות יהיה די קר, למרות שבכללי אלה כן אנשים נחמדים סך הכל).

עוד נקודה שעוזרת זה לדעת שהרבה נשים שנראות שהן טובות בסמול טוק וכאלה גם פוגשות תחושה של בדידות בחלק מהמפגשים. זה דבר טבעי שקורה כמעט לכולן.

מה שאני מנסה להגיד פה, זה מצד אחד להמשיך לנסות ולשכלל את הכישורים החברותיים שלנו - ומצד שני לדעת שלרוב זה אף פעם לא יהיה 100%, ובמיוחד שיש מצבים מסוימים (אנשים מסוימים, שמחות משפחתיות, אירועים רבי משתתפים וכו') שטבעי ביותר שלא נגיע בהם לשיחות ממלאות. אם נזכה, זה יהיה נהדר ובונוס, אבל לא לבנות על זה מלכתחילה.

3. אני גיליתי סביב גיל 30 שאני אדם רגיש מאד (HSP). זאת הייתה אחת מתגליות חיי. זה הסביר לי המון דברים לגבי הקשיים החברותיים שפגשתי. ואני חושבת שזה מסביר גם מצבים מסוימים של היום, למרות שב"ה ב"ה אני מרגישה במצב טוב. אז אצלי הרבה ישב על זה. אצל אחרת זה יכול לשבת גם על זה, או אולי על דברים אחרים כמו מופנמות גדולה (היום יודעים שזה מאד קשור לגנטיקה), או לטראומות מסוימות, או אפילו על קשיי תקשורת (נגיד משהי על הרצף אבל היא לא אובחנה מעולם כי היא בתפקוד גבוה). ואולי אצלך זה בכלל סיפור אחר לגמרי. רק מנסה לפתוח כל מיני כיוונים כי אולי אחד מהם יהווה בשבילך מפתח, מי יודע?

4. חיבוק ענק ענק על המחשבות האובדניות. בתור משהי שהתמודדה עם זה (גם בתור אדם מבוגר, הרבה שנים אחרי שכבר היו לי חברות וכו'), זה דבר מאד כואב, קשה ומפחיד 🫂. כל הכבוד שכתבת לנו גם את החלק הזה. זה חשוב כל-כך. גם אם הפסיכולוגית לא מצליחה לקדם אותך בעניין החברותי, אם הטיפול טוב לך הוא אמור לעזור לך מול המחשבות האובדניות (זה תהליך כמובן, אבל בכללי אחרי תקופה מסוימת את אמורה לראות שיפור). אם תמשיכי להרגיש שזה סטטי ושאין שיפור לגבי זה הייתי מציעה לך לשקול חיפוש אחרי מטפלת אחרת. זה נורא מבאס כשזה קורה אבל לפעמים החיפוש הזה שווה כשמגיעים אחר-כך לאיש מקצוע שבאמת מתאים לנו. בכל מקרה בבקשה אל תוותרי על טיפול, כי מחשבות אובדניות כן עלולות להתפתח לדברים יותר חמורים חלילה כשהן לא מטופלות. וכי מגיע לך לחיות בטוב ולהיות מאושרת בע"ה.

5. לגבי חינוך הילדים, שולחת לך חיבוק, כוח ותמיכה. את בטח יודעת שגם נשים מאד מקובלות, חברותיות ומוקפות חברות יכולות לפגוש קשיים גדולים. כך שאפשר להתייחס לדברים האלה כאל שני נושאים נפרדים. ומצד שני, יש סיכוי טוב שהנושאים מזינים אחד את השני. שחוסר ההצלחה בחינוך הילדים מזין את תחושת ערך העצמי הנמוך. ושתחושת הערך העצמי הנמוך מזין את חוסר ההצלחה שאת פוגשת מול הילדים. לפעמים טיפול פסיכולוגי יהווה מפתח חזק גם בתחום החינוך. לפעמים צריך להמשיך ללמוד על ההורות, בספרים, קורסים או הדרכה פרטנית. לפעמים צריך ללמוד שקשיים שנראים לנו יוצאי דופן הם בעצם ביטוי רגיל של השלב ההתפתחותי בו הילדים נמצאים. ולפעמים אנחנו צריכים לעבור תהליך ולשנות את ההורות שלנו. כך או כך או כך, חשוב לזכור שהטעויות, תחושות הכישלון והמקומות התקועים בהורות הן חלק מהדרך. שצריך לפני הכל אורך רוח, אמונה וכוח לנסות מחדש שוב ושוב ושוב למרות כל מה שלא הצליח עד היום. שהניסיון בא עם השנים, ושלפעמים זה לוקח די הרבה שנים...🫶🏼

ושוב חיבוק ענק.

מאמינה בך אהובה.

אל תתייאשי ❤️

לא יודעת למה היא מופיעה פעמיים. 

שמחה ממש שזה חיזק אותך. ב"ה.

אני חושבת, שבשביל להרגיש לא שקופה, קודם כל ולפני הכל את צריכה לראות את עצמך.

לא להיות שקופה לעצמך.

להקשיב למה שאת רוצה, לתת לעצמך אפילו בדברים קטנטנים, כמו מה ללבוש בבוקר או באיזה כוס להכין קפה.

אבל לעצור שניה, לשאול את עצמך מה בא לך, ולתת לך את המרחב הזה.

מי שרואה את עצמו, אחרים יותר רואים אותו, ויותר קל לו לשאת גם זמנים והסביבה פחות רואה אותו.

ב. לפחות שישאלו אם אנחנו רוצים לבוא. מה זה הגועל נפש הזה??

והטיול מחר, זה לא שהם תכננו מתישהו כן להזמין.

אז באמת לא יפה מצידם ומבאס ממש🫂

האמת שבמקומך הייתי סקרנית למה לא הזמינו אותנו, אבל כנראה שהתשובה (מה שלא תהיה) רק תהיה מעצבנת יותר...

מה קורה למשפחות היום? חמות? תתעוררו.
סליחה שאין לי נחמה.
איך אפשר לנחם? לא יודעת
הכעס שלך מובן, חיבוק!!!!!!

מקווה שזה בסדר שאני שואלת

אבל עם יד על הלב.

יש להם סיבה למה לא להזמין אתכם?

נשמע כואב

במקרה כזה הייתי שולחת את בעלי לברר למה לא הזמינו אתכם

אפשר לומר שזה דיי בוטה

אני חושבת שאם היה קורה לי גם הייתי מתעצבנת. למרות שתכלס, אם לא כיף לך איתם, אולי עשו לך טובה.

אצלנו פעם גיסי הזמין אותנו למסיבת יומולדת של הבת שלו כשהוא ראה את בעלי במקרה יום קודם. אני התחלתי לחשב חישובים איך למען ה נצליח להגיע, ואיזה תוכניות של מחר צריך לבטל. ואז נפל לי האסימון שהם בכלל לא תכננו להזמין אותנו (כן הזמינו אחרים מהמשפחה). אז בלב שמח עדכנתי שלא נבוא והללויה רווח לשני הצדדים. 

האמת שנראה לי שלא הייתי מתאפקת והייתי מבקשת מבעלי לברר מה קורה. ואם לא היה שואל אולי הייתי שואלת איזו גיסה בעצמי. 

ואם זה מפריע לו - שהוא יפנה וישאל וידרוש הסברים

נכון שזה לא נעים ומעצבן, אין ספק, ואולי הגיסה גם דיברה על זה עם הורים? (מה שאמרת לה כאילו) ולכן לא הזמינו?

מציעה לשים לב מה את אומרת למי, את לא יכולה לדעת למי זה יגיע ואיך. בסוף הם הורים ואת גיסה, הקשר שונה

חיבוק♥️♥️

היו לי כמה אירועים מאוד לא נעימים לאחרונה עפ המשפחה של בעלי.

לא מסוגלת לראות אותם או לדבר איתם ואני שמה לב שזה משפיע לי על היחס לבעלי, אני קצרה אליו יותר ועצבנית למרות שמסכן הוא לגמרי בצד שלי ומבין וחושב שהם היו לא בסדר. לא מגיע לו ולא יודעת מה לעשות עם זה.

וחיבוק לך. האמת נשמע נורא❤️

שלו וכל כך מתוק ב"ה, אז זה לא מרגיש לי קשור אליו מה שהם עושים.

תודה, וחיבוק גם לך! משפחה של בעל יכולה להיות כזאת מעצבנת

והוא אמר שהוא פשוט לא חשב שנרצה לבוא.

אבל עדיין, הוא כתב הודעה בקבוצה המשפחתית, ותייג את כולם חוץ מאותנו!

מה הבעיה שלך לשאול אם אנחנו רוצים לבוא?

הוא יידע אתכם. זה כבר קצת יותר מובן.

למרות שבאמת מיותר לתייג בתוך הקבוצה את כולם חוץ מכם 

כולם חוץ ממנו, ואז הוא שלח בקבוצה תזכורת למשהו שקשור לטיול ותייג את כולם חוץ מאותנו.

ככה נודע לנו על הטיול בכלל...

ולהציע כשברור שלא תרצו.

אני מבינה למה זה מעליב, וכנראה שלא הייתי נוהגת ככה. אבל אולי אפשר להסתכל על זה אחרת.

גם לא הזמינו לדברים וממש ממש נפגעתי.

והערנו על זה והיו מריבות ולא עזר.

וכעבור שנים שהבנתי שהם לא רוצים בקשר איתי ואני לא יכולה לחייב אותם לרצות אותנו וכשאני כבר לא מעוניינת בקשר הם פתאום כן מזמינים וכן מעוניינים.

אז אני רק ממליצה לך לא לאכול את הלב על זה וחבל על העצבים ומי שלא רוצה אותי אז גם אני לא רוצה קשר איתו

וראיתי שכל הדיבורים הרעים חילחלו גם לילדים ובסוף אלו סבא וסבתא שלהם ואני לא רוצה שהם יפסידו אותם

ואת נהדרת❤️

אבל זה מרגיש לי שונה (לטוב ולרע) כשגם את הבן והנכדים (בעלה והילדים) לא מזמינים.

אפילו היצר האימהי הזה של - היי, אל תפלו את הילדים שלי 

כמובן שלא הזמינו גם את בעלי והילדים.

אבל מי שנפגעה זאת אני. בעלי לא נפגע והילדים לא ידעו.