כדאי לעשות סדר.
מה ההבדל בהלכה בין אנוסה למפותה?
המדובר על אשה שהיא נערה (פחות מ12 וחצי), בתולה, ופנויה (לא מקודשת).
באנוסה, על המאנס לשלם, מלבד קנס קבוע של חמישים כסף, גם דמי צערה (כלומר כאב), מה שאין כן במפותה שאין לה צער.
חילוק שני. באנוסה, עליו לשאתה לאשה, אם היא רוצה. אף על פי שהוא אינו רוצה, כופין אותו. מה שאין כן במפותה, אין לו חיוב לשאתה לאשה.
כעת, כל הנידון הוא, שאם היא טוענת שהיא נאנסה, ולכן היא תובעת ממנו דמי צער, וגם לשאתה אשה, והוא טוען שהיא היתה מפותה ושלכן הוא פטור מן הצער ומלשאתה לאשה - אזי, אם זה היה בשדה, היא נאמנת, ואם זה היה בעיר איננה נאמנת לתבוע ממנו לשלם דמי צער ולשאתה לאשה.
מלבד הפרט הזה אין שום משמעות להלכה הזו.
(פחות מבת 12, גם פיתוי קטנה נחשב לאונס).
כלומר זו פונקציה ממונית בלבד שנקראת "המוציא מחבירו עליו הראיה", שמשמעותה היא שאי אפשר לתבוע משהו מהזולת ללא הוכחה ברורה, ולכן רק בשדה היא נחשבת בחזקת אנוסה, והיא נאמנת ללא הוכחה, מה שאין כן בעיר, עליה להביא הוכחה טרם תוציא ממנו ממון.
אבל אין בהלכה זו שום אמירה לגבי צדקותה ותמימותה של הנערה היקרה. וללא ספק דברים כאלו משתנים במשך הדורות. יתכן שבזמן התורה היתה המציאות שבנות לא היו "קופאות", והיום המציאות השתנתה מטעמים שונים שאין כאן מקומם. אמנם את ההלכה היבישה לגבי הוצאת הממון ללא ראיה מוכחת אי אפשר לשנות, אבל לגבי ההתייחסות הרגשית לנערה - הקרבן, אין ספק שאין שום משמעות כלל וכלל להלכה המדוברת.
אקוה שהנחתי את דעתכם/דעתכן.
.
