כתיבה היא ביטוי של הרגש, העברה שלו אל הדף.

כשאדם חווה דבר עצוב, הכתיבה עוזרת לפריקה של העצב, ובמקרים מסוימים לתיעוד. 

בד"כ עצב קשה יותר לפריקה.

לא לכולם, קל לפרוק את העצב בבכי, שהוא הדרך הטובה ביותר.

לכך נועדה הכתיבה.

לעומת זאת, 

אדם שחווה דבר שמח, יכול לבטא את הרגש שלו בכמה דרכים - צחוק, חיוך וכו'.

כתיבה שמחה, כביטוי של הרגש, לא תמיד מרגיש מספק.

במיוחד כשהצחוק והחיוך קל יותר.

זו דעתי, מוזמנים לחלוק עלי

דרך כתיבה, הם אנשים שחווים יותר דברים  כואבים? (בחוויה האישית, לאו דווקא באופן אוביקטיבי.)

מבחינה סטטיסטית? 

כלומר אנשים שחווים יותר כאב, הם אנשים שיבטאו אותו בכתיבה?

(הפכתי את השאלה, כדי לנסות להבין)

חוויות כואבות יכולות לעזור לאדם למצוא כוחות בתוכו, שאותו הוא יכול להפנות לכל מיני מישורים, כמו כתיבה.

לכן הגיוני שאדם שחווה הרבה דברים כואבים, יכתוב יותר מאשר אדם אחר.

ולא חושבת שהבנת אותי. אנסה להסביר: האנושות מחולקת לסוגים שונים של אישיויות, כאשר אנשים שונים שהתרחש להם אותו אירוע, עשויים לחוות אותו מבחינת החוויה האישית שלהם בצורות שונות לחלוטין. ומה שניסיתי לשאול, האם אומנים בכלל ובתוכם גם סופרים הם כאלה שחווים את החיים תמיד במבט של כאב, געגוע, חוסר שקט, חיפוש מתמיד וכדו'.

מקווה שהפעם הסברתי יותר טוב...

אפשר להתייחס לכתיבה בתור כלי שמפתח את יכולת החוויה של האדם, מכיוון שהוא מסתכל על ההיבט הרגשי של האירוע, ולכן חווה אותו בצורה יותר מלאה. 

שאדם יוצר (מכל סוג שהוא) הוא אדם שמסוגל לראות את הרגשות שלו בצורה חיצונית ואובייקטיבית בהירה יותר. זה לא עניין כמותי כי אם איכות שונה של רגשות.

שלדעתי כאב בד"כ הוא מורכב יותר משמחה.

שמחה כרגש עמוק היא הישג מדהים, אבל נדיר.

לכן קל יותר להגיע לכתיבה המבטאת רגשות מורכבים ועמוקים דווקא מתוך הכאב.

ועוד אומרים שכתבתי יפה!!

-התגובה נכתבה בהומור ואין לקחת אותה באופן אישי!-

מידי בשביל שכל האנשים פה יגיבו.

ותמיד מגיבים

ותמיד בצחוק יש טיפת אמת

חיחיחי

יש ענין שבכתיבה צריך להכנס לעומק

והעומק הכי "חיצוני הוא עצב" שתחתיו "מסתתרת" שמחה. קשה להגיע לשמחה הזאת ולכן לרוב כתיבה היא עצובה ויש מתי מעט שיודעים לכתוב שמח. אבל סופרים ומשוררים לא חווים יותר דברים קשים או יותר פסימים אלא פשוט יותר מודעים להם בגלל שהם נכנסים עמוק הם לא מכסים על זה בשמחה חיצונית...

זוהי דעתי העניה...

אנשים שמאוד מחוברים לכתביה וליצירה (אומנות ,מחול , שירה , ריקודים , ....) אלו אנשים עמוקים .

שיש בהם כוחות מיוחדים שכך הם מתבטאים , בכתיבה בשירה בהצגה -דרמה , ....

יש אנשים שטוב להם ומאושרים ויש כאלה שרע להם כמו כולם .

כל אחד לוקח את היצירה והכתיבה למקום אישי.

מי שרע לו ומר לו כותב על זה , מי שטוב לו ושמח אז כותב ממקום שמח .

מי שאוהב את המדינה /הנוף שלה / הטבע .... אז כותב על זה .

ומי שמשרת /שירת בצבא , מילואים , היה במלחמות /מבצעים ..... כותב על זה .

מי שמחפש אהבה / חברים / חברה .... אז הוא כותב על זה .

 מי שיש לו תסכול על משהו (צבא -מילואים , על המדינה - ראש הממשלה/שרים ......) מוצא את זה בכתיבה שלו .

 כל אחד כותב למה שהוא מחובר ואוהב /לא אוהב .

נ.ב

הדעה האישית שלי .

בס"ד

הם פשוט מבטאים את זה בצורה שונה.

והם מפרסמים את זה

יש הרבה אנשים שכותבים ושומרים את זה לעצמם.

מעבר לזה האחרים פה חכמים ממני בנושא..

בס"ד

הם פשוט מבטאים את זה בצורה שונה.

והם מפרסמים את זה

יש הרבה אנשים שכותבים ושומרים את זה לעצמם.

מעבר לזה האחרים פה חכמים ממני בנושא..

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.