נעדא היה בדרכו לגבהה הגבוהה של השכונה. המקום הכי גבוהה בשכונה.מחוץ לההמולה, מקום שקט, בקצה,ורואים למרחקים.      נעדא זמנו הוא יהודי ליושבי המקום ההוא שאולי מעלים בדעתם כי אין הוא יהודי. ונחזור למעשנו. נעדא זמנו נקרא לו זמנו היה בדרכו לפגישה אישית עם הבוס מאלבץ שגם הוא יהודי שלא תחשבו אחרת. פגישה מאוד מכריעהץ הנה הגיעה היום שחודשים זמנו מחכה לו ושנים חולם לו. הרגע שבו מאלבץ יודיע לו כי החליט מה יעשה בו. האם ילך הוא יעלה דרגה וישלח לתפקיד החשוב עם שותף או שישלח גם לתפקיד אחר שזמנו אינו חפץ בו. לא שהתפקיד ההוא אינו חשוב. להפך. מדובר בתפקיד מאוד חשוב. אבל זמנו יודע גם יודע שהתפקיד ההוא נועד לאלה שלא התאימו לתפקיד הגדול. 

זמנו הביט מרחוק וראה איך חברו יוצא מהשיחה עם מאלבץ בחיוך כזה. מאלבץ מסתובב. מסמן לו לבוא. דפיקות הלב עולים ל140 מעלות.                                                                                                                                                                            "נעדא, אתה מקבל את התפקיד החשוב אתה תשלח לשליחות מיוחדת במוקד 04- 01" זמנו קופץ. טוב להודות לה' ולזמך לשמך עליון. הוא נשלח למוקד 4!!. לפתע עצר אותו מאלבץ. "תקבל שותף מהיחידה של מדגרנת קוראים לו מתשפא, אתה מכיר אות?". נעדא נעצר. מכיר בטח מכיר זה הזה ש.. איי.. אוי...גוועלד. "נעדא, אתה מרוצה?" שאל מאלבץ? "כאן מאוד ענה זמנו והראה פרצוף שמח". הלך מעבר לגבעה שם חיכו לו חבירו לשאול אותו לאיפה נשלח. "ל04 ב01" אמר זמנו בחיוך. "עם מתשפא". החברים מצפחי'ם "שיהיה בהצלחה" הם אומרים. הלכתי הבייתה. מביט על השכונה האהובה מביט על הכול וכולי עצוב ומבואס. למה? למכולם מתשפא? זה השותף האחרון שהייתי רוצה לדרך! למה? עם המתשפא הזה בקושי אפשר לדבר. למה מכול העולם נתקעתי עם משתפא? למה? מאלבץ!! טוב הוא ליועד. הוא לא מכיר את מתשפא. הוא לא יודע באמת מיהו.. אם היה יודע ודאי לא היה עושה את זה וכנ"ל מדגרנת בחיים לא היה עושה את זה אם היה מכיר ואתי. ואני מתשפא לא ביחד. לא!!

"שלום, נרא? אתה זוכר אותי? הזה שלמד אצלך פעם, נשלחתי לשליחות מיוחדת שצריך בה הרבה שיתוף פעולה עם אחד שאני מה זה לא אבל מה זה לא מסתדר איתו.."

"ומה אתה רוצה שאני יעשה?"

"שתייעץ לי"

"איך החיים?"

"בסדר, תודה, ביי"

"ביי"

|בוכה| 

ההמשך יבוא...

אני לפעמים מראה לאנשים קצת ממה שכתבתי אבל בכללי אני פחות בקטע, מרגיש לי מידי אישי.....

מה אומרים?

צפצופים מחרישי אוזניים מילאו את אוזניה הקטנות,

מרעידים את נימי נפשה הרוגשת ממילא.

כל אימת שניסתה להסיט את גלי הקול מלהגיע אל עמקי ליבה,

היו אלו מסתלסלים ומתלפפים על זרועותיה כאזיקי אסירים,

לבל תברח עוד...

לבל תמנע עוד מקול אנחת נשמתה מלהישמע

לאוזניה

היא.

***

עצמי ---

את עינייך

וליבך

מראות

את עצמך.

עצמי.

אין מנוס.

גם אז

לא תוכלי

לנוס

מהשתקפות

בבואתך

הצרה

אותך

בך.

***

אוהבת אותך כאנוש אל אנוש

כתבתי לך

לא ענית.

אולי גאווה

אולי כי בכית.

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אהבה חלש חרא קטן אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות, הסדוקות ממילא.

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אנחנו איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי המחורבן, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול שכמותה, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, אלים, חשוף. כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש, קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

בדיוק כמו פעם.

****

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

פתחתי עמוד של סיפורים קצרים ומחשבות ארוכות, מקווה שתאהב את המחשבות שלי

https://www.facebook.com/profile.php?id=61586822405537

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים