אבל אני יודעת שאם אני לא אמנע, ואכנס להריון לפני שאני מוכנה,אז רגשות האשמה שיש מדי פעם יתחלפו ברגשות קשים יותר: דכאון, עייפות נוראית שמתבטאת בחוסר תפקוד ובעצבנות כלפי בעלי והבנות, כעס (על מי? לא יודעת. על עצמי, על ה'...).
לי עוזר לזכור שבעצם, המצב הטבעי הוא שמניקים עד גיל שנתיים ורק אח"כ יש עוד הריון. (אולי גם פחות משנתיים, אבל בכל אופן באופן טבעי פשוט- נשים פעם לא היו מתעברות חודשיים אחרי לידה!!)
אז היום, רובנו רחוקות מהטבעיות שלנו, וההנקה לא מונעת בדר"כ- לכן צריך "לעזור" לעצמנו. נכון שזה פחות נעים מהנקה...אבל אם חז"ל כתבו ש24 חודשים אחרי לידה אישה מוגדרת ש"אבריה מתפרקין" (נכון? משהו כזה...), ואם ההנחיה של חז"ל, ושל עוד פוסקים ושל ארגון הבריאות העולמי (גם כן סוג של פוסק...
) היא שטוב להניק עד גיל שנתיים- אז כנראה יש דברים בגו. זה לא סתם, זה לטובת האישה ולטובת ילדיה- בכל מיני הבטים.
בהבט הבריאותי, כמובן- יתרונות ההנקה, התאוששות מלאה מלידה, התאוששות של רצפת האגן (לוקח בערך שנתיים)
וגם בהבט נפשי- הריון זה לא קל, ועומס יתר עלול (כידוע לכולנו) לגרום לקשיים גדולים.
כל אישה מכירה את עצמה ואת נסיבות חייה ובעיני צריך כנות אישית כדי להודות: אני לא יכולה עכשיו, או להפך: אני יכולה עכשיו אפילו שזה לא נראה הגיוני.
גם כדאי לזכור שקודם כל צריך לדאוג לילדים שקיימים, לפני שדואגים לאלו שעוד לא קיימים. כלומר- בוודאי שאני רוצה עוד הריונות, אבל אני לא יכולה להרות וללדת בקצב כזה שעלול להזיק לי ולילדים שכבר נולדו- רק בגלל שאני דואגת לנשמה של אלו שטרם נולדו.
צריך להאמין שכל ילד יורד בזמן הנכון והמתאים, ולעשות את ההשתדלות שלנו שהזמן יהיה נכון ומתאים. (וברור שבסופו של דבר ה' מחליט.....אפשר לחכות זמן ממושך בלי מניעה ואפשר להרות תוך כדי מניעה...)
בהצלחה עם השק הזה, שק רגשות האשמה שמלווה אותנו ....
)
