ממש רע לי עם זה, כאילו אני אמא לא טובה. ואני יודעת שאני לא כזאת. אני גם עוסקת בחינוך וב"ה יש לי שם טוב מהמקום שאני באה. בקיצור אני לא מפסיקה לחשוב על זה....

עוד אומרת לי "תרימי אותו" אז עניתי לה (ואני ממש לא יודעת למה מגיע לה הזכות שתקבל ממני תשובה) שהוא יודע לקום לבד.

מה שאני עושה:

נותנת לצרוח מס' שניות. אח"כ אוספת אותו אלי, מתיישבת איתו במקום שקט ומסבירה שככה לא ממשיכים.

מבררת אם הוא עייף, רעב או שיש סיבה אמיתית אחרת, ואם לא, אני מזהירה.

אני לוקחת בחשבון שיש מצב שאני קוטעת את הביקור בקניון/סופר וכו'.

הילדים יודעים שאם ימשיכו כך אני חותכת, ואנחנו חוזרים הביתה.

באופן כללי יש ילדים שלא מסוגלים לעמוד בביקור בקניון. אני נמנעת מלקחת את השובבים שלי למקומות כאלו - הם מתרוצצים, הולכים לאיבוד, נתלים על כל קולב, נשכבים על כל מדף - בלתי אפשרי. ואם אין ברירה ויש צורך, אני מבקשת מאחד הילדים הגדולים להצטרף.

לגבי זה שעדיף להימנע ובאמת בדרך כלל זה מה שאני עושה. רק שפה לא הייתה ברירה. ולגבי להרים אותו, אז עם הילד שלי זה לא עובד, הוא משתולל ובועט. מניסיון צריך לתת לו את הפסק זמן שלו ורק אח"כ לגשת אליו. וזה מה שעשיתי פניתי אליו בקור רוח ואמרתי לו שאני הולכת הביתה כי מאוד לו נעים לי איך שהוא מתנהג. ואז הוא פשוט קם ובא איתי לאחר כמה רגעים הוא גם ביקש סליחה ואז נתתי לו חיבוק ואמרתי לו שאני מאוד אוהבת אותו אבל מעשים כאלו אני לא אוהבת.  וברור לי שאם אנשים לא היו מתערבים בצורה כזאת אז זה היה הולך יותר חלק. 

אני מבינה את הקושי של אנשים מבחוץ ושלא מבינים מה קורה, אבל ככה להתערב?! יש גבול! באותו רגע שהם התערבו אני הייתי בתהליך  עם הבן שלי והם ממש הפריעו ועוד לדבר בזילזול לאמא ליד הבן שלה? מה זה!!!!

אנשים בארץ נוטים נורא להתערב. את צודקת - זה לא בסדר.

קחי בחשבון שלאנשי העיר יש מנטליות אחרת .ובאמת במרבית המקרים אנשים נכנעים וזאת הסיבה שהם אף פעם לא באמצע תהליך עם הילד שלהם.

אל תקחי ללב. הדבר היחיד שיכולת אולי לעשות זה לחייך ולהגיד משהו כמו "את צודקת. אבל לילד הזה צריך לתת להירגע".

נכון שזה לא עניינם אבל כמו שאלעד כתב זו זירה ציבורית ואין ברירה אלא לקחת בחשבון את הקהל.

הוא מלחיץ, עמוס, ומלא בפרטים אורות ורעשים.

מכיל כל מה שיכול להכניס פעוט לסחרור חושים ולהתנהג בדיוק כפי שתארת.

לא כשפיטה, אלא כתהיה אישית בעלמא, הייתי שואל את עצמי מה היה קורה לו כולם היו מתעלמים.

האם החברה שלנו היתה טובה ומוסרית יותר? לא חושב.

את ההזדמנות לחנך אותו כרצונך ובשיטה שלך, בשקט ובסטריליות- הייתי מנסה בבית ולא בקניון בשעת לחץ ומול כולם.

אבל לפעמים יש מצבים בחוץ שדורשים התיחסות וטיפול ואם נחכה עד שנגיע הביתה אז נפסיד את כל העניין.

שלהם.

מאוד לא נעים

פעם בגן שעשועים אישה אחת העירה לי בסיטואציה דומה וילד שלה בינתיים כמעט נפל ממגלשה גבוהה על הראש, למזלו אישה אחרת שמה לב

צעירים שאין להם ילדים עדיין ומבוגרים שכבר שככו חיים בסרט, הם חושבים שאימא טובה היא בערך כמו מומין-אימא מסרט ילדים כלומר מרשה הכל, מטפלת בכל בעצמה ומאכילה משפחתה בעוגות

זו אי נעימות מוכרת אצל הורים לפעמים (לפעמים ילדים גם "בונים" על זה...).

אל תתרגשי, נהגת בסדר.

את אמא טובה לגמרי.

ואם היית "נבהלת" ממנו - בפעם הבאה היה עושה כפול.

חינוך ילדים זה לא יחצנות.

פעם הבאה, תגידי  לו שאת הולכת לקניון - אבל לא לוקחת אותו כי בפעם הקודמת השתולל (תזכירי לו את הפרטים), וזה יה לא נעים.  הוא יבטיח שהפעם לא.. "תהססי" קצת - ואז תשאלי: אתה רוצה עוד נסיון אחד?.. אבל אם הפעם משהו לא יפה (תפרטי: מתעקש על מה שאמא לא מסכימה. צועק אם לא קונים משהו..) -  אז יותר לא לוקחים אותך עד שתהיה ממש גדול.

וכמובן, תשבחי אותו על תהנהגותו המופתית. בסוף תקני משהו, "פרס" שתיקן את ההתנהגות..

להיות יותר רגוע.

סיפרתי בשרשורים אחרים שיש לי ילדה אוטיסטית. יש לי עבורה כרטיס מביטוח לאומי של 'פטור להמתנה בתור'. זאת אומרת שאני יכולה לקחת אותה לכל הקניות ותמיד לעקוף את כל התורות. אבל מאז שקיבלתי את הכרטיס ועד היום, השתמשתי בו רק פעם אחת כדי לקנות לילדה תרופה דחופה בבית המרקחת. ולמה? כי לקניות אני ת מ י ד הולכת בלעדיה. אם אקח אותה לקניות, ברור לי שאגיע לסרט כמו שאת עברת עם הילד שלך.

גם  את ילדי הבריאים, כשהם מתחת לגיל 5 אני כמעט ולא לוקחת לקניות, מסיבה זו. ההתערבות של האנשים מסביב, פוגעת בחינוך הטוב שאנו מתאמצים לתת לילדנו!

אני מסכימה עם מינימאוס. אנשים היום מבולבלים. הם בטוחים שאם לא קנית לילד את הצעצוע שהוא רוצה, אז את כבר אימא מתעללת. אך את תמשיכי, ולא תיכנעי ותתני לילד את הגבולות שהוא צריך. את צודקת!! טוב שפנית לפורום הזה, כי כאן בפורום יש הרבה מביני ענין, שמסכימים שצריך לחנך את הילדים. בהצלחה!!

על כך שזה מאוד לא נעים שאנשים מתערבים

אבל חלק מלהיות יהודי זה -כל ישראל ערבין זה לזה וערבין זה בזה

כולם מרגישים כמו משפחה, אז בטח שהם יקחו חלק

(ב"ה שיש בעיקר צדדים יפים לערבות הזו)

בכל מקרה אל תתני לזה לערער אותך

את יודעת מה טוב, את עושה את העבודה עם הבן שלך, מכירה אותו, יודעת מה נכון לו

כבר יומיים שאנשים ברחוב מעירים לי שאני לא נותנת לילדים שלי יד!! הם לא בני שנתיים, הקטן עוד מעט בן חמש. היום שאלתי אחד מהם אם זה יהיה ירגיע אותו אם אקשור את הילד עם קולר ורצועה. 

תני לנחש רב המעירים היו נשים מבוגרות +++ ואולי כמה צעירים בלי ילדים.

אני לרב מנטרלת ואומרת שזה בסדר אני לא צריכה עזרה אני אמא שלו ומכירה אותו והוא עוד מעט ירגע.

אני גם משתדלת לא לעשות איתם קניות אבל שאין בררה אחרת אז אני מראש אומרת שאנחנו נכנסים ל-X חנויות ואח"כ אנחנו נלך למשחקים (כל המכוניות למיניהם רק בלי לבכניס כסף)/ ג'ימבורי אם יש/ נקנה טרופית וכד'... ואז סביל יותר.

או שאני עושה את זה בהתחלה ואח"כ קניות.

בגדול זה מה שנח באזורים חרדיים. כולם רואים את זה ולרב לא מעירים אלא מסתכלים על זה כמשהו נורמלי כחלק מהחיים וכחלק מחינוך ילדים. הבעיה לרב שאזוריים אלו ממש צפופים ואין משחקים....

מזכיר לי שפעם נדחקתי לאיזו מעלית עם ביתי התינוקת. היה חנוק והורדתי לה את השמיכה. מישהי בה והעירה לי לשים את השמיכה כי קר עכשיו (טוב בחוף היה קר אבל היא לא בחוץ...) והיא אמרה לי שיש לה בעיה קר לה לראות תינוק בלי שמיכה זה ממש מפריעה לה. אמרתי לה: "את צודקת זו בהחלט בעיה....).

התכשיט שלנו זימן לי סצנות רחוב \ סופר לא מעטות,

ובאחת מהן, בה הרגשתי גיבורה ממש והוא פשוט עבר כל גבול, יצאנו מהסופר באופן שהוא מנסה לחסום את העגלה של הקטן ואני מנסה להתעלם וללכת הכי מהר קדימה לסיים כבר את המחזה הנפלא, והוא נשאר מאחור כשהוא צורח: תחזרי אל הסופר!!!! תחזרי אל הסופר!!!

ואז מרחוק אנשים החלו לנופף לי ולסמן לי

נופפתי בחזרה לשלום שיבינו שיש אמא בשטח ואני משגיחה וזה בסדר

ואז אחד לא נרגע

התקרב אלי בצעקות

אמר שזה מזעזע

דרש לדעת את שמי כדי לפנות לרווחה

וכיו"ב דיבורים איומים

ואני הרגשתי שדמי פשוט נשפך שם

עניתי לו בכעס גדול בניגוד להנהגתי בד"כ שאין טעם לוויכוחים עם זרים

אבל חזרתי הביתה גמורה

לא די שעלי להתמודד עם עקשנותו של בני מחמדי ברבים

יש עוד מי שמתערב???

שחושב שהוא יודע טוב ממני מה נכון???

שמאשים אותי בהתעללות?!!?

אהההה

לפעמים זה פשוט נורא.

אני בהחלט בגישה שלא אמורים לחנך ילדים *דווקא* בפרהסיא

אבל לא תמיד יש ברירה!!!!!

שאנשים יסתכלו לצד וזהו!!!!!!!!!!!

מה עושים עם זה? זה מעצבן ומזעזע מאוד.  

והכי נורא זה שמי שמעיר הוא בדר"כ אדם שלא נראה עליו שהוא חינך את ילדיו או שהוא בעצמו מחונך...אם אתם מבינים אותי....

אני סבלתי מזה מאוד

אנשים אוהבים להתערב ולחשוב שהם יודעים יותר טוב.

גם לי יש הורים כמו שלך וגם אני רק רציתי שיגידו להם די ועדין אני נגד התערבות....כי אנשים נורא גיבורים על הורה נורמטיבי אבל פחדנים גדולים מול הורה אלים ומקושר,שיהיו מעורבים איפוא שבאמת צריך ואחר כך שיפתחו תפה

אצלי שהבת הייתה קטן , תינוק בעגולה .

והיה אחר הצהריים אחד שיצאנו לטייל ולא היה לה כובע לראשה .

אז איזה מבוגרת (סבתא כזאת ...) אמרה לי למה אין לה כובע קר , היא תהיה חולה ....

או מקרה אחר כשלא היה לי שמיכה שהיא בעגולה , וכבר מתחיל להיות קררי ..... למה אין לה שמיכה /גרביים וכלה .

אז אמרתי להם (לחלק , לא זוכרת אם לכולם עניתי או התעלמתי ......)

תודה רבה שמעתי , בפעם אשים . (זה לא היה בהכרח נכון, כמובן .... לפעם כן ולפעמים לא ....)

נ.ב

גם אותנו אמא שלי חינכה אותנו כך . אני זוכרת (או יותר נכון מהספורים של אמא שלי )

שגם אחותי עשתה איזה ברדק בקניון או חנות נעליים .

היא רצתה איזה נעל מסוימת ואמא שלי לא הסכימה ..... היא בכתה השתוללה .

ואמא שלי אמרה הולכים , ביי אני הולכת . והיא יצא מהחנות .....עמדה יחסית רחוק (בטווח ראיה כמובן).

בסוף אחותי חזרה ובאה עלה חזרה .   

* לא התכונתי לאלימות .... לא שמתי לב שאתן מדברו על אלימות.

התכוונתי לפותחה השרשור . סליחה אם זה לא היה מובן !!

וילדים שמפחדים מהורים לא משתוללים בקניון כי הם יודעים שלא יקבלו שום דבר 

ונגיד משהו בילדות שלך היה מתערב ואולי היו שמים אותך בפנימיה, אז אולי היית סובלת מאלימות קשה מילדים אחרים שכל אחד הגיע עם תיק שלו, לא חסר גם סיפורים קשים על יחס של צוות חינוכי במקומות כאלו

הרגשתי שדווקא מי שהתערב הוא זה שמתנהג איך שאת מתארת לילדיו.

הוא זה שמרביץ, מדבר באלימות, בחוסר כבוד וזלזול לילדיו שלו. זה היה רגש מאוד חזק....

לא יעזור להעיר להם,

לעיתים הערות מחמירות את התגובה האלימה.

אנונימית יקרה,

לפני כשבוע הסתים השרשור 'אימא שלי שונאת אותי'.

בשרשור זה כתבתי את סיפור החיים שלי תחת הכותרת 'הסיפור שלי'. אם לא קראת את מוזמנת לקרוא.

אני רוצה להתייחס לתגובתך:

1. גם אצלנו בבית כשהגיעו אורחים לא הייתה אלימות.

2. למרות שהייתי בכיינית, מעולם לא העזתי לבכות, ליד זרים. על התנהגות כזו הייתי עלולה לחטוף...

3. כאשר הפסיכולוגית של בית הספר התערבה, היא רק החמירה את המצב שלי.

זה לא אומר שאני חושבת שבשום מקרה אסור להתערב. אבל אני לא רואה תועלת בהתערבויות ספונטניות. במקרה של התעללות, כל התערבות עלולה לגרום להחרפה, ועל כן יש לשקול את ההתערבות ולבצע אותה באופן מושכל.

אני חושבת שכל אדם שרואה הורה שמתעלל בילד, התעללות קשה, וההתעללות היא ברורה ויש הוכחות ודאיות, יש לפנות מידית למשטרה. ההורה יקבל צו הרחקה.

 מגיבה 666, את חוששת שיתעללו בו בפנימיה? לידיעתך, אולי יתעללו בו בפנמיה, אבל אם ההורה המתעלל לא ייתפס, הוא לא אולי ימשיך להתעלל, אלא ממש כמעט בטוח שימשיך בדרכו. התעללות בילדים לא חולפת מעצמה!  

אבל אם אתם חושדים בהתעללות, או יודעים על התעללות ואין לכם הוכחות ודאיות, תזהרו מהתערבות. ההתערבות עלולה להחריף את המצב של הילד! אתם תרגישו שניסיתם לעזור, אבל ההורה, שנחשד בהתעללות יוציא את זעמו כלפי הילד.

זה לא עניין של התערבות מרוע לב. אולי חוסר טאקט, או חוסר טאקט מוגזם.

עצוב לקרוא על הכאב שעברת, ועם זאת, אין שום ודאות שנוכחות אנשים אחרים הייתה עוזרת לך בצורה טובה ופותרת את הבעיה אחת ולתמיד.

צריך להבדיל, לדעתי, בין הכאב והקושי שחווית לבין הדרך שבה אפשר לקבל עזרה. התערבות של זרים בקניון לא הייתה מספקת לך את העזרה שהיית צריכה (לענ"ד. אולי רק משהו זמני. גם זה יכול להיות טוב, ובכל זאת).

פותחת השירשור חוותה התערבות פולשנית, ביקורתית, שהפריעה לה בניהול הסיטואציה. במצב הנתון היה לה קל יותר להתמודד עם הילד לבד (תגובת הסביבה מן הסתם גם השפיעה על התנהגות הילד). זה לא אומר שלגמרי לא שייך להתערב, אבל אפשר להציע עזרה בצורה נעימה ומעריכה, ולא כזו פולשנית.

שתדעי רק טוב.

לא לקחת ילדים לקניון 

ואם את לוקחת ילד לקניות כדאי להבטיח לו מראש שהתנהגות יפה תתוגמל במשהו 

לפעמים בא לי לתפוס את כל המעירים ולסגור אותם ביחד בחדר

אנשים מגזימים - לדוגמא פעם כשהייתי במשחקיה, הייתה שם אימא אחד עם ילד בן 6 בערך. באיזה שהוא שלב היא אמרה שבעוד חמש דקות הם הולכים ואז הוא התחיל לבכות - לא רוצה

אז אמו אמרה לו - מה אתה בוכה כמו תינוק

וישר מישהי העירה לה - מותר לו לבכות, לא רק תינוקות בוכים, את לא נותנת לו לבטא רגשות שלו!

הערות לא מעידות על אכפתיות אלא על גאווה מופרזת 

על התערבות בחינוך ילדים שאינה בצדק.

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב