ולעצם השאלה:

אולי תפרידי בין המטלות של הקטן למטלות של הגדולים או אפילו כל ילד- כל אחד אחראי על איזור אחר בבית, כל אחד לפי יכולתו והעדפותיו.

אפשר גם להגדיר שאת והקטן מסדרים יחד. למרות שבפועל את עושה 90% והוא 10%.

אצלנו נניח אם בעלי אומר לילד לסדר ואני רואה שהילד ממש לא במצב לסדר כי הוא עייף מדי או משהו כזה (בן 3)

אז אני אומרת לו בוא נסדר ביחד ובפועל מסדר את הכלוהוא אולי צעצוע אחד העיקר לא לשבור את המילה של אבא, אולי גם אצלכם הילדים יראו שגם לקטן יש מטלות ובהחלט אפשר להסביר להם שכל ילד לפי יכולותיו העיקר שלא יחשבו שהוא ממש לא עושה כלום.

היא עוזרת בכיף, למשל אני מבקשת ממנה: את יכולה להחזיר את הלחם למטבח?

והיא עושה.

אם היא לא רוצה, אני לא מכירחה אותה.

אני שואלת אוצה: רצה לעזור לי לסדר את הבית?

אם היא אומרת, לא אין לי כוח, אני לא מכריחה אותה, 

כי לדעתי היא עדיין קטנה ואני לא צריכה לחייב אותה.

אבל גם הקטן, בן שנתיים, מרוב הרגל, שהוא רואה אתנו כל הזמן מסדרים,

כשאני אומרת לו: שים את הנעליים במקום, הוא שם במקום.

אז למה בעצם שלא יקבלו בהבנה שגם בדברים אחרים של סדר וארגון הוא לא תמיד שותף ב100%?

הרי האמירה שכשהם היו בגיל הזה הם לא נדרשו תמיד לסדר היא גם נכונה.

טוב לי יש רק שתי ילדים . היא הגדולה בת חמש וחצי ובן 2.

אני אומרת באו נסדר ביחד (אז אני והקטן בן השנתיים מסדרים ..... בפועל זה אני והוא קצת עוזר )

אני מסבירה לה שהוא עוד קטן ולא יוכל לסדר את המשחקים ..... לכן אני אוספת במקום,

את מה שהוא שחק /בלגן והיא את מה שהיא שחקה.

והיא מבינה את זה . גם כשהיא עייפה ואין כוח אז אני מסדרת לבד .

אני מבינה אותך .... במיוחד שיש יותר ילדים והבלגן גדול .

פינוי צלחת - זה כל אחד בנפרד. כל אחד גומר לאכול בזמן שלו, לכל אחד יש הכלים שלו. כשילדה מפנה צלחת ורואה את אחיה עדיין אוכל או לחילופין משחק בסלון - זה מצב נורמלי ושגרתי, ולא מעורר תמיהה. רק אם במקרה ממש עוקבים אחריו ורואים שכשהוא גמר הוא לא פינה לפעמים עולים סימני שאלה, אבל זה לא צורם או מעורר התמרמרות, והם מקבלים את התשובה הפשוטה שלי.

לעומת זאת לסדר זו משימה 'ציבורית', וכשמסדרים כולם אמורים לעשות את זה ביחד, ואם הגדולים מסדרים והקטן יושב באמצע הסלון ומשחק זה לגמרי בולט ותקוע ומעורר קנאה. אפילו שהאמירה בעיקרון נכונה גם לכאן.

הקטן בן חמש, הגדולים שמונה ומעלה. אבל נראה לי שזה עניין של אופי לא פחות מגיל.

(הגדולה שלי קטנה מהקטן שלך, ובכל זאת)- ראוי מתישהו לשבת עם הגדולים יותר, שמהם את מצפה ליותר, ולהסביר בצורה נעימה, בוגרת ומכבדת את ההבדל ביחס שלך אל בן החמש ואליהם. את לא צריכה לומר להם לגבי התחושה הפנימית החזקה שלך לגבי מה נכון לבן החמש ומה לא (כי יש בזה מעין הצטדקות).

מה שכן כדאי לומר להם הוא שמכיוון שאת אמא שלהם, של דני ויוסי ומיכאל, ומכירה אותם מגיל קטן ויודעת מה טוב ונכון להם, את מחליטה כמה כל אחד עוזר בבית. את מבינה שזה אולי נראה להם מוזר או לא הוגן שדני הקטן עושה פחות מהם, אבל את, בתור אמא שלהם ושלו, יודעת מה טוב ונכון לו.

כמובן, זה גם המקום להוסיף שאת מאוד מעריכה אותם ואת היכולות שלהם- איך את מתייחסים יפה ל-xxxx, איך הם עוזרים בבית יפה וכו'. ואת מרגישה שמכיוון שהם ילדים גדולים יותר, ובוגרים יותר, יש לך יותר אמון בהם וביכולות שלהם. לכן לפעמים את מצפה ליותר עזרה מהם, מאשר עזרה מדני- כי את סומכת עליהם שהם יכולים לעזור ולסדר כשצריך.

עוד רעיון- אפשר לומר להם שהם מקבלים דברים שבן החמש לא מקבל (ולהדגים להם מה. בטוח יש דוגמאות לדברים כאלו). אפשר לומר להם שכשם שהם מקבלים יותר דברים ויותר זכויות, כך את מצפה מהם ליותר עזרה. זה חלק מלהיות בוגר יותר.

ועוד דבר אחרון- כתבת שהם אוהבים שהדברים מוגדרים מראש, אז אולי אפשר להגדיר מראש שכל ערב, בשעה מסוימת, כולם מתגייסים לסדר את הבית.

אפשר גם להגדיר מי מסדר מה (איזה חלק בבית, או איזה דבר (צעצועים/צבעים/אחר). אפשר גם לעשות סבב, כל פעם ילד אחר יסדר משהו אחר (שאף אחד לא ירגיש שהוא "נדפק" לסדר את החלק הכי קשה כל פעם).

לשים מוזיקה שמחה שהם אוהבים- ולעבודה

בהצלחה!

קודם כל, אני חושבת שגדולים בהחלט מבינים את ההבדל בינם לבין אח קטן

נכון שלפעמים הם מרגישים "לא פייר" אבל אפשר מדי פעם לצ'פר אותם (ממתק או ארטיק, לא בתור תשלום אלא בתור צ'ופר)

להזכיר להם שבתור גדולים יש להם גם הרבה זכויות שהקטן לא מקבל עדיין

(אצלנו למשל - מנוי לספריה שהם הולכים לבד ומבלים שם בכיף, לצאת לפעמים לארועים כמו בר מצוות וכאלה שהקטנים נשארים עם בייביסיטר, טיול מאוד שווה שאבא לקח רק אותם)

להזכיר שזה הבית של כולם וכולם מתגייסים לעזור\לסדר כדי שיהיה לכולנו נעים

ודבר אחרון, יש תרגיל קטן וחמוד לאיסוף חפצים (סליחה אם אני חוזרת על מה שכתבו לא קראתי הכל)

אני אומרת בקול רם, ובטון מאוד אטרקטיבי -

"בואו נראה מי אוסף הכי מהר מהסלון 5 דברים ששייכים לחדר ילדים"

(זה יכול להיות גם 5 עפרונות, לא אכפת לי)

אחרי שסיימו - עוד סיבוב. אם הבלגן ממש חוגג - כל סיבוב 10 דברים.

מנסיון - בערך החל מגיל 5 זה מאוד מדרבן אותם, לא צריך פרס, הם נהנים מהמשחק (אפשר להכריז בסוף על מצטיין)

(כמובן, לא תמיד יש לי כח וסבלנות ומצב רוח, אבל כשיש - זה ממש עובד מדהים)

חמוד לראות איך הם מוצאים פתרונות לקחת כמה שיותר חפצים כמו -

להעמיס על עגלת בובות, למלא אוטובוס במלא אנשי פליימוביל

ולא לשכוח שכל מי שמביא דברים לחדר גם צריך לסדר אותם במקום, ולא סתם לזרוק על הרצפה

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות