ולעצם השאלה:

אולי תפרידי בין המטלות של הקטן למטלות של הגדולים או אפילו כל ילד- כל אחד אחראי על איזור אחר בבית, כל אחד לפי יכולתו והעדפותיו.

אפשר גם להגדיר שאת והקטן מסדרים יחד. למרות שבפועל את עושה 90% והוא 10%.

אצלנו נניח אם בעלי אומר לילד לסדר ואני רואה שהילד ממש לא במצב לסדר כי הוא עייף מדי או משהו כזה (בן 3)

אז אני אומרת לו בוא נסדר ביחד ובפועל מסדר את הכלוהוא אולי צעצוע אחד העיקר לא לשבור את המילה של אבא, אולי גם אצלכם הילדים יראו שגם לקטן יש מטלות ובהחלט אפשר להסביר להם שכל ילד לפי יכולותיו העיקר שלא יחשבו שהוא ממש לא עושה כלום.

היא עוזרת בכיף, למשל אני מבקשת ממנה: את יכולה להחזיר את הלחם למטבח?

והיא עושה.

אם היא לא רוצה, אני לא מכירחה אותה.

אני שואלת אוצה: רצה לעזור לי לסדר את הבית?

אם היא אומרת, לא אין לי כוח, אני לא מכריחה אותה, 

כי לדעתי היא עדיין קטנה ואני לא צריכה לחייב אותה.

אבל גם הקטן, בן שנתיים, מרוב הרגל, שהוא רואה אתנו כל הזמן מסדרים,

כשאני אומרת לו: שים את הנעליים במקום, הוא שם במקום.

אז למה בעצם שלא יקבלו בהבנה שגם בדברים אחרים של סדר וארגון הוא לא תמיד שותף ב100%?

הרי האמירה שכשהם היו בגיל הזה הם לא נדרשו תמיד לסדר היא גם נכונה.

טוב לי יש רק שתי ילדים . היא הגדולה בת חמש וחצי ובן 2.

אני אומרת באו נסדר ביחד (אז אני והקטן בן השנתיים מסדרים ..... בפועל זה אני והוא קצת עוזר )

אני מסבירה לה שהוא עוד קטן ולא יוכל לסדר את המשחקים ..... לכן אני אוספת במקום,

את מה שהוא שחק /בלגן והיא את מה שהיא שחקה.

והיא מבינה את זה . גם כשהיא עייפה ואין כוח אז אני מסדרת לבד .

אני מבינה אותך .... במיוחד שיש יותר ילדים והבלגן גדול .

פינוי צלחת - זה כל אחד בנפרד. כל אחד גומר לאכול בזמן שלו, לכל אחד יש הכלים שלו. כשילדה מפנה צלחת ורואה את אחיה עדיין אוכל או לחילופין משחק בסלון - זה מצב נורמלי ושגרתי, ולא מעורר תמיהה. רק אם במקרה ממש עוקבים אחריו ורואים שכשהוא גמר הוא לא פינה לפעמים עולים סימני שאלה, אבל זה לא צורם או מעורר התמרמרות, והם מקבלים את התשובה הפשוטה שלי.

לעומת זאת לסדר זו משימה 'ציבורית', וכשמסדרים כולם אמורים לעשות את זה ביחד, ואם הגדולים מסדרים והקטן יושב באמצע הסלון ומשחק זה לגמרי בולט ותקוע ומעורר קנאה. אפילו שהאמירה בעיקרון נכונה גם לכאן.

הקטן בן חמש, הגדולים שמונה ומעלה. אבל נראה לי שזה עניין של אופי לא פחות מגיל.

(הגדולה שלי קטנה מהקטן שלך, ובכל זאת)- ראוי מתישהו לשבת עם הגדולים יותר, שמהם את מצפה ליותר, ולהסביר בצורה נעימה, בוגרת ומכבדת את ההבדל ביחס שלך אל בן החמש ואליהם. את לא צריכה לומר להם לגבי התחושה הפנימית החזקה שלך לגבי מה נכון לבן החמש ומה לא (כי יש בזה מעין הצטדקות).

מה שכן כדאי לומר להם הוא שמכיוון שאת אמא שלהם, של דני ויוסי ומיכאל, ומכירה אותם מגיל קטן ויודעת מה טוב ונכון להם, את מחליטה כמה כל אחד עוזר בבית. את מבינה שזה אולי נראה להם מוזר או לא הוגן שדני הקטן עושה פחות מהם, אבל את, בתור אמא שלהם ושלו, יודעת מה טוב ונכון לו.

כמובן, זה גם המקום להוסיף שאת מאוד מעריכה אותם ואת היכולות שלהם- איך את מתייחסים יפה ל-xxxx, איך הם עוזרים בבית יפה וכו'. ואת מרגישה שמכיוון שהם ילדים גדולים יותר, ובוגרים יותר, יש לך יותר אמון בהם וביכולות שלהם. לכן לפעמים את מצפה ליותר עזרה מהם, מאשר עזרה מדני- כי את סומכת עליהם שהם יכולים לעזור ולסדר כשצריך.

עוד רעיון- אפשר לומר להם שהם מקבלים דברים שבן החמש לא מקבל (ולהדגים להם מה. בטוח יש דוגמאות לדברים כאלו). אפשר לומר להם שכשם שהם מקבלים יותר דברים ויותר זכויות, כך את מצפה מהם ליותר עזרה. זה חלק מלהיות בוגר יותר.

ועוד דבר אחרון- כתבת שהם אוהבים שהדברים מוגדרים מראש, אז אולי אפשר להגדיר מראש שכל ערב, בשעה מסוימת, כולם מתגייסים לסדר את הבית.

אפשר גם להגדיר מי מסדר מה (איזה חלק בבית, או איזה דבר (צעצועים/צבעים/אחר). אפשר גם לעשות סבב, כל פעם ילד אחר יסדר משהו אחר (שאף אחד לא ירגיש שהוא "נדפק" לסדר את החלק הכי קשה כל פעם).

לשים מוזיקה שמחה שהם אוהבים- ולעבודה

בהצלחה!

קודם כל, אני חושבת שגדולים בהחלט מבינים את ההבדל בינם לבין אח קטן

נכון שלפעמים הם מרגישים "לא פייר" אבל אפשר מדי פעם לצ'פר אותם (ממתק או ארטיק, לא בתור תשלום אלא בתור צ'ופר)

להזכיר להם שבתור גדולים יש להם גם הרבה זכויות שהקטן לא מקבל עדיין

(אצלנו למשל - מנוי לספריה שהם הולכים לבד ומבלים שם בכיף, לצאת לפעמים לארועים כמו בר מצוות וכאלה שהקטנים נשארים עם בייביסיטר, טיול מאוד שווה שאבא לקח רק אותם)

להזכיר שזה הבית של כולם וכולם מתגייסים לעזור\לסדר כדי שיהיה לכולנו נעים

ודבר אחרון, יש תרגיל קטן וחמוד לאיסוף חפצים (סליחה אם אני חוזרת על מה שכתבו לא קראתי הכל)

אני אומרת בקול רם, ובטון מאוד אטרקטיבי -

"בואו נראה מי אוסף הכי מהר מהסלון 5 דברים ששייכים לחדר ילדים"

(זה יכול להיות גם 5 עפרונות, לא אכפת לי)

אחרי שסיימו - עוד סיבוב. אם הבלגן ממש חוגג - כל סיבוב 10 דברים.

מנסיון - בערך החל מגיל 5 זה מאוד מדרבן אותם, לא צריך פרס, הם נהנים מהמשחק (אפשר להכריז בסוף על מצטיין)

(כמובן, לא תמיד יש לי כח וסבלנות ומצב רוח, אבל כשיש - זה ממש עובד מדהים)

חמוד לראות איך הם מוצאים פתרונות לקחת כמה שיותר חפצים כמו -

להעמיס על עגלת בובות, למלא אוטובוס במלא אנשי פליימוביל

ולא לשכוח שכל מי שמביא דברים לחדר גם צריך לסדר אותם במקום, ולא סתם לזרוק על הרצפה

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...