אבל אני חושבת שאיומים לא עושים טוב.

ואם כבר את רוצה להעמיד לו תנאי אז חשוב שזה יהיה תנאי שבטוח את תעמדי בו.

ואי חגיגת יום הולדת כתנאי נשמע לי מאוד קשה עבורך.

מה גם שיום הולדת עם הכיתה מאוד חשוב לבניית הביטחון העצמי שלו וגם למצב החברתי שלו.

אני הייתי לוקחת אותו לשיחה רצינית. ומסבירה לו עד כמה כואב לי איך שהוא מתנהג ועד כמה את יודעת שיום הולדת זה דבר חשוב. ושהחלטת שאם הוא לא משנה התנהגות את תאלצי לנקוט דרכים אחרות שיעזרו לו.

ולחשוב טוב מאלו דברים את תוכלי לעמוד בהם עד הסוף ובלי פשרות.

בהצלחה

ובכל מקרה - אי אפשר בבת אחת לדרוש מילד להיות מלאך

אני כמובן נוטה לכיוון המחשבה של שלכן שאכן לא כדאי לערב.

דרך אגב, עונשים אחרים הוא כבר קיבל...

יש לכן אולי רעיונות לעונשים שבאמת ירתיעו אותו מלהמרות את פינו ויחזיקו מעמד?

העונש האחרון שקיבל- שבוע ללא הטאבלט (שגם ככה מבחינתי בדרך החוצה, יש לנו אותו רק בגלל שסבתא שלי קנתה להם מתנה)

הוא כמעט עמד בזה אך ביום שישי האחרון הוא נשבר ובסתר לקח אותו ושיחק בו. אחרי שהערתי לו שהשבוע לא נגמר הוא עזב אותו, לשניה אחת בדיוק! ברגע שהסתובבתי הוא חזר אליו...

רוב הבעיה היא שהוא לא עומד בפיתוי לעשות מה שהוא רוצה עכשיו לעשות (שזה בד"כ: טאבלט, סרט או משחק במחשב, לגו או סתם השוללות על המיטה...) בלי קשר מה צריך עכשיו לעשות ומה ביקשתי ממנו (שיעורים, לגמור את הארוחה, לסדר את את המשחק שהוא סיים לשחק בו וכו') 

אני מנסה לחשוב על משהו חינוכי שבאמת יצליח לנער אותו שישים לב שיש עוד אנשים בבית, ויש דברים שצריכים להיעשות לפני מה ש"בא לו עכשיו והרגע".

לפעמים כואב לי שאני כל הזמן מעירה לו "תעשה", "תקום", "תשב", "תאכל", "תגמור"- כל הזמן ציוויים... לכן אני משתדלת לא לדרוש ממנו בצורת דרישה יותר מידי אבל כבר אין ברירה, כשאני מבקשת ואף מסבירה נדמה שהדברים נכנסים באוזן אחת ויוצאים בשנייה אם בכלל נכנסים...

ב"ה הוא ילד עם יתרונות רבים, הוא חרוץ, "מתקתק" עיניינים, נבון מאוד והרבה פעמים מראה חיבה אליי ואפילו לאחיו... אבל ברגע שהוא רוצה לעשות משהו הוא יהיה חסר סבלנות ואת שאר הדברים "יתקתק" מהר מידי ולא בצורה טובה. לכן אני מנסה לחשוב על רעיונות לדברים שיכולים למנף את התכונות שלו וללמד אותו שאפשר לעשות דברים מהר אבל טוב, וגם לעשות את מה שאתה רוצה אבל בזמן ובדרך שמותר.

יש לכם רעיונות? עונש או תפקיד אולי..

תודה

אמרת שהוא עוד מעט (או כבר ) בן שמונה  נכון?

אז לתת לו תפקיד של אחריות , קבוע שהוא יעשה אותה .

נגיד למשל : בכל יום ג' להיות אחראי על פינוי השולחן /סדור השולחן לארוחה (או שטיפת כליים ....)

או לטאטא /לשטוף (אם הוא יודע ....) את הסלון בסוף שבוע ( או ביום מסוים ....)

סדור משחקים /חדר פעם /פעמיים בשבוע ......

וכן הלאה כיד הדימיון שלך .

כדי לדרבן אותו אחרי כל משימה להביא לו מדבקה או נקוד .... ואחרי כמה מדבקות /נקודות פרס קטן .

לעשות מעיין טבלה כזאת .  אם עשה את כל המשימה בלי שתעירי לו אז מדבקה שלמה .

אם הערת לו / או לא סיים אז אפשר חצי מדבקה /ניקוד  או להוריד לו מהניקוד הקודם /מדבקה .

זאת אומרת שאם את מעירה לו אז לא מגיע לו והפרס מתרחק .....

ולעולם לא נופלת בלעשות את מה שמתחשק לך?

את, אף פעם לא מחליטה ש"מעכשיו שבוע אני לא אוכלת שוקולד" וביום שישי נשברת וטועמת?

ואם מבוגר לא מצליח, קל וחומר - ילד!!

הוא ילד! ילד בריא, חופשי, טבעי, זורם, 

עוד לא בגיל שמקבלים שכל ומתחילים להבין שיש סדרי עדיפויות ומתחילים להתגבר (גיל 13 לפי התורה...).

את, מענישה את עצמך כל פעם שאת לא עומדת במטרות שלך?

לא תקני בגד לחג כי "לא מגיע לך" כי לא ניקית את כל הארונות כמו שתכננת, ובמקום זה דיברת עם חברה?

אני מרגישה שאת נוקשה איתו מאוד, שהציפיות שלך ממנו הן כאל מבוגר, ואפילו לא מבוגר רגיל אלא מבוגר מושלם.

בעוד שהוא ילד, ונשמע ילד נורמלי לחלוטין ובריא בנפשו! שיש לו רצונות משל עצמו וגם יכולת לעמוד עליהם (ובעצם לצפצף עלייך...). תתאימי את הדרישות ליכולות שלו, לגיל שלו, לנפש שלו, ויהיה בסדר

(מציעה, אני לא יודעת בדיוק מה הם..)

אולי צריך להעמיד את הגבולות בדרך אחרת? לתת לו להלחם מול עצמו ולא מולך..

לגרש את היצר הרע- ולא לחשוש מהעונשים של אמא.

נותן הרבה יותר כלים לחיים, סיפוק עצמי,

כח להתגבר ויחסים טובים עם ההורים.. 

לדעתי, מראש, בהתניה הזאת.

לא כל דבר צריך "להתנות". 

דיון עקרוני אם עושים או לא - זה בינך לבעלך. בנחת. לילד אפשר לומר שאצלנו עושים או לא עושים. אבל ללא קשר להתניה.

ומה שייך להביא מישהו.. מארגנים לבד. כיבוד, משחקים, אפשר שאבא יגיד דבר תורה קצר ויברך. זו הוצאה לגמרי לא גדולה (לא הבנתי מה רע בשוקולדים, אלא אם כן זה חשבון של עלות).

רב הגולשים פה מתיחסים אל מסיבת יום הולדת בסגנון של ההורים שלך ולא בסגנון של בעלך ולכן יותר "מזדעזעים" מהמחשבה לבטל את המסיבה.

אבל כיון שקישרת כבר בין הדברים את יכולה להגיד לו אני מחכה עד חמישי שבוע הבא לראות ואם יהיה ראוי לכך ביום ראשון שאח"כ תעשי לו ואם לא אז לא. מסיבת יום הולדת זה לא דבר כ"כ חשוב.

אבל אם אין לך את המשאבים(זמן,כח,כסף) וגם לא מגיע לו אז למה לעשות? שיחלק ממתק בכיתה.

חשבתי - ונראה לי שהמסיבה זה מאד חשוב לך ומשמח, ולכן לא נקשור את זה להתנהגות. אבל בכל זאת תשתדל ממש א-ב-ג.... [זה גם יעזור הרבה יותר להתנהגות, כנראה..]

ב. הדעה של בעלה - זה ענין לבירור ביניהם.

ג. מסיבת יום הולדת לילד שכולם בכיתה עושים והוא רוצה גם - זה מאד חשוב. אני רוצה לשאול אותך רטורית (בהנחה שאת עונדת..) : עגילים זה חשוב?..  עגילים זה שטויות - חתיכת ברזל תלויה על האוזניים....  אבל אוי למי שיתייחס כך לרצון אשתו לעגילים.  יום הולדת לילד - חשוב לא פחות. מה זה "לא מגיע לו - שיחלק ממתק בכיתה".. ילד בן שמונה..

וכבר אמר אביר המוסר, ר' ישראל סלנטר (מצטטים בשמו): אם ילד לוקח חתיכת קרש, שם על המים ואומר, זו אוניה.. אז מי שלוקח לו את זה, הרי הוא כמטביע אניה של אנשים גדולים..

אני לא מאמינה שיום הולדת עם חברים זה משהו שעושים לכ-ו-ל-ם. ולא חושבת שזה כמו צעצוע לילד.

 אני אישית גם לא רואה בזה משהו חיובי(אם כבר להיפך) בילדותי השתתפתי במעט מאוד מסיבות יום הולדת של חברות בבתיהן וזה ממש לא זכור לי כחויה חיובית.

יש לי המון מה לכתוב לך...

גם לי יש בן בן 8.

ילד בגיל הזה יכול הרבה יותר להתקדם עם מבצעים ממוקדים -

למשל - מבצע ש.ב. - שבועיים שהוא כל יום מכין שיעורי בית בזמן.

את מכינה טבלה עם משבצות, ומסכמת איתו מראש על פרס (לא ענק, אבל גם לא פושטי מדי, משהו שיהיה לו שווה להשקיע בשבילו, זה גם יכול להיות טיול קטן או יציאה משותפת רק של שניכם, שבה תקני לו פיצה או פלאפל או משהו, ונגיד עוד פרס קטן. ילדים בגיל הזה מאד מתלהבים מדברים כאלה)

בשבועיים האלה חשוב מאוד להניח להערות, לתת לו את מלוא האחריות, להשתמש הרבה בדרבון חיובי - תראה איך התהקדמת, אתה ממש קרוב לפרס, כל הכבוד על ההשקעה. לא לאיים עליו שהוא עומד להפסיד. אם הפרס מספיק יקרוץ לו - יהיה לו מספיק חשוב להצליח.

אגב, אם אחרי שבועיים הוא לא עמד בתנאים - אז הוא לא יכול לקבל את הפרס, אבל בהחלט יכול לקבל הזדמנות שניה - מבצע של שבועיים נוספים.

אבל לבטל מסיבת יום הולדת שזה דבר ממש חשוב לכל ילד, וכולם בכיתה עושים - זה ממש תנאי בלתי אפשרי. עבור שניכם. יכול להיות גם שמרוב שזה "גדול עליו" הוא לא ממש ידע איך לאכול את התנאים ולכן לא עמד בהם. כשהתנאים ברורים ומדוייקים לילד יהיה קל להבין מה מצפים ממנו. חשוב גם לא להרבות בכללים בבת אחת, כי ילד לא מסוגל להפוך תוך חודש למישהו אחר....

יש לי עוד המון מה לכתוב, אבל גם ככה יצאה לי מגילה... בהצלחה....

הילד לא מקשיב לה.

אם הוא רוצה שהיא תקשיב לרצונות שלו שהוא יקשיב למה שהיא אומרת.

סבלנות..

באיזה גיל אתה חושב שילד צריך להקשיב להוריו?

אי אפשר לומר  במוחלט "אם הוא רוצה שהיא תקשיב לרצונות שלו אז שיקשיב לרצונות שלה".. אע"פ שזה כיוון טוב.

גם לאמא לקח זמן עד שהתרגלה לדחות דברים שלה מפני "רצונות אחרים".

הרי ראוים לפי התיאור, שלמרות רצונו הטוב - למעשה זה לא קורה. סימן שהוא עוד לא שם.

אז צריך תהליך של חינוך. בלי עצבנות. ו"זבנג" כזה לא יחנך. לכל היותר יעזור לזמן קצר, ולא בדרך בונה.

בוודאי שראוי שילד יקשיב להוריו. מחנכים לזה, כמו שמחכנים לעוד דברים חשובים.

מקווה שאני לא מפריעה בשאלותי.

ב. עיקר מה שרציתי להדגיש, הוא שגם דברים חשובים - משיגים בתהליך. לרוב.

קשה לפרט - אבל ככלל, הייתי אומר, לענ"ד:

קודם כל, הסברת הענין, למה זה חשוב (מצוה, הם יודעים דברים מהנסיון שלהם וכד').

גם הסברת ה"סייגים". מתי אפשר להשיג על הדברים; באיזו צורה (כשמחנכים למשהו, צריכים להיות אמיתיים..  אם ננסה להזיג משהו שאינו מוצדק - עלולים לאבד גם את המוצדק..)

אח"כ - הסברה בהירה של ההתנהגות הנדרשת. ולא מיליון דברים..

לפעמים אפשר להציע "חיזוקים". אבל להזכיר שהפרס הגדול הוא זה שנתנהג יפה, כמו שטוב, שמו שה' רוצה. הפרס משמח - אז הוא מעודד לשמוח במה שעוד יותר חשוב.

ואח"כ, תהליך. להזכיר מידי פעם. לפעמים להעיר. "פעמים שאתה מתעלם" כדי לא ליצור לחץ שמקשה על ההתרגלות הנכונה. לפעמים "לבוא לקראת" - לנסות להבין מה הקושי, ולהציע חלופות כשאפשר.

כמה שאפשר, פחות "עימות חזיתי". כדי לא ליצור אצלו כאילו הוא באמת אחד כזה ש"לא שומע להורים". למשל, לא "מסכים" למשהו - אפשר לומר: מה שאבא ואמא אומרים, עושים. אם זה קשה לך, תסביר למה - ונחשוב ביחד מה אפשר לעשות..  כך לא וויתרנו על העיקרון החשוב, אבל גם יצרנו "שיח", ועוררנו רצון, וגם לא העמדנו בנסיון קשה מידי...

כך נראה לענ"ד.

זה בערך כמו שתשאל כמה זמן לוקח להיות מושלמים במידת הכעס

ואני באמת משתדלת לו להעיק בבקשות שלי, רק מה שצריך ולצורך סדר היום הבסיסי. וכמובן כשנעשים דברים מסוכנים בלי תשומת לב מבחינתו.

"עכשיו זה הזמן לארוחה, אז שיחקת עד עכשיו ותשמיך גם אח"כ, אבל עכשיו כולם יושבים לאכול."- לא ממש מזיז לו באוזן, ואם הוא קם למטבח (לפעמים בכח), הוא בורח אחרי שנייה...

כשחוזרים מבית הספר, אני נותנת קצת זמן חופשי כי באמת אי אפשר מיד כשנוחתים בבית לפתוח את הספר, אבל יש לנו סיכום שבשעה מסויימת פותחים את היומן (ביחד), בודקים במה יש שיעורים, נכנסים לחדר ופשוט יושבים לעשות. גם אחיו הצעיר יותר בכיתה א' וכל עניין השיעורים ביחד.

הסיכום הזה מעולם לא קויים במלואו (גם באשמתי, יש עוד ילדים בבית... אבל כשתפילת מנחה עוד הייתה יותר מאוחרת בעלי היה יושב איתו). תמיד יש מה שיעסיק אותו ויפנה את תשומת ליבו, בעיקר המחשב, אבל זה יכול להיות כל דבר. וכשהוא לא מרוכז בשיעורים, אחיו מיד אחריו...

ננסה את שיטת הניקוד והפרסים. ואולי באמת להתמקד איתו קצת יותר.

(אם כי, בחוסר הקשבה זה בהכל, קצת מוזר להתמקד על הקשבה בביצוע הוראות בנושא מסויים, ולהתעלם בנושא אחר)

תודה רבה לכולם.

דרך אגב, לגבי השוקולדים (תשובה לדן) גם שוקולד בבסיסו הוא סוכר ולא בריא בעליל, מה גם בשאחת מימי ההולדת לאחרונה התברר לי שהוא אכל כ"כ הרבה עד הקיא, פשוט הקיא... אז באידיאל אשתדל לא להגיש שוקולד ממש אלא בקישוט העוגה, וופלים וכד'.

וכדאי לדאוג בשכל להרגלים בנושא הזה מגיל צעיר.

יש לי הרגשה ש'חוסר ההקשבה' הוא בגלל הרבה דרישות שלי, או כי אני לא יודעת איך לבקש... (והלוואי שאצליח גם לפתור את זה...)

אני לא אומרת שזה המצב אצלך, אלא לחדד שזה לא שהוא לא מקשיב לך, אלא יותר לא עומד בכללים של הבית. וזה קורה בהרבה משפחות.

נשמע שיש כאן צורך בתהליך מהותי. אולי כדאי לכם להתייעץ עם איש מקצוע, ולראות כיצד לפתור את בעיית חוסר ההקשבה של הילד (שבסך הכול עוד די קטן).

[ואני לא מומחית, רק מניסיון של כמה אחים - אבל אולי יש לו אתגרי קשב וריכוז כלשהם? לפי התיאור שלך זה יכול להישמע כך. ולכן כדאי לדבר עם איש מקצוע].

בהצלחה לכם!

כך אני רואה את זה על כל פנים.

ברגע שזה תחום "שלך" הוא לא מרגיש שזה קשור אליו, אלא - תפקיד שלך לרדוף אחריו ולשבת לו על הראש שיבצע.

יש ילדים שבמצב הזה מאוד קשה להם לשבת, הם חובים את זה בתור עול מעיק ומיד מאבדים את הריכוז.

אני כמובן לא מכירה את בנך, ואין לי מושג מה רמת הריכוז הכללית שלו, אבל גם לעזוב משחקים ולהגיע לאכול זה קשור לנושא.

ברגע שאת עושה לו מבצע את מסירה את האחריות מנושא ש.ב. וזה עובר לתחום אחריותו, בצורה מתגמלת.

(האם הוא תמיד צריך עזרה בש.ב. או שמסתדר לבד?)

לגבי מחשב...

אפשר להגביל את השעות במחשב.

אפשר לעשות תנאי שמי שמסיים ש.ב. יכול במחשב.

מה שכתבת על השוקולד מתחבר לשאר הנקודות, נראה שיש לילד קושי מסויים עם גבולות.

הרעיון של המבצע זה להחליט מה הדבר שהכי חשוב לך כרגע לטפל בו, ולהתמקד רק בו.

זה מאוד הגיוני, בדיוק כמו שאדם מבוגר מנסה לשנות בבת אחת 5 הרגלים גרועים (ונניח שכולם קשורים לאותה מידה שאינה מתוקנת אצלו) - יהיה לו הרבה יותר קשה מאשר אם הוא ילך צעד-צעד.

אגב, אפשר ומומלץ להתייעץ עם דמות חינוכית כלשהי, אולי רבנית שאת מתחברת לשיעורים שלה, או מישהי אחרת שאת סומכת על הגישה החינוכית שלה.

"איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" 

(אני מקווה שציטטתי נכון את השם, אם לא- כל מוכרת בחנות על בטוח תדע מה זה...) 

לדעתי יום הולדת זה הזמן לחגוג את עצם קיומו של הילד

זה חגיגה בלתי מותנית- אחנו אוהבים אותך כי אתה פה ואתה שלנו

לא כי אתה מתנהג טוב או רע או משו אחר. הקשר שלך לא מותנה במעשים שלך

לכן מאוד פוגע בצורה יסודית מבחינתי- לבטל יומולדת בגלל התנהגות 

תחפשי גם לקרוא עוד ספרים על "עיצוב התנהגות"

להבין יותר את העיקרון של -הדרכה לעשה טוב היא אפקטיבית הרבה יותר מאשר אמירות של סור מרע

אפילו לנו כמבוגרים כשאומרים להתנהג טוב יותר, למשל בעבודה, לעבוד טוב יותר, קשה מאוד לעמוד בזה. אז קל וחומר לילד!

הוא לא יודע איך ליישם את זה. וזה גם קשה מאוד.

צריך לטעמי לתת משהו יותר ספציפי. למשל לסדר את המיטה בבוקר, להוריד את הכלים מהשולחן בסוף הארוחה. לא להרביץ לאחות הקטנה. דברים כאלו.

ולהזכיר לו מדי פעם את העניין. 

אמנם זה כבר קצת מאוחר כי היומולדת מחרתיים.

אבל באופן כללי כדי לשפר התנהגות, אני מאמינה שזו הדרך. ולא בקשה כללית.

לא קראתי את התגובות לפניי. אז יתכן שחזרתי..

בהצלחה יקרה!

כל תגובה ועצה מתקבלת . באמת תודה.

ישבתי איתו לשיחות נפש ומוסר, והסברתי לו בדיוק מה אני מצפה ממנו, גם אבא שלו ישב איתו. (גם לפני כל סיפור יום ההולדת)

זה קשה לו, אני יודעת, ולכן אתמול גם אמרתי לו שכילד בוגר, ולכבוד יום ההולדת אני מבקשת ממנו החלטה אחת טובה ובה ישתדל להשתפר ונתתי לו כמה רעיונות שיחשוב ויחליט עד המסיבה (מחר-ביום רביעי).

הנחתי אותו שכשיש לך משהו שממש קשה לך לבצע ואתה בכל זאת מנסה ומשתדל זה נחשב להצלחה והקב"ה מקבל את ההשתדלות הכי באהבה וכן גם אנחנו ההורים מעריכים כל השתדלות והתגברות. 

אמרתי לו שמאוד חשוב לי שיקשיב ויבצע את מה שצריך, הסברתי לו למה, והכל. הוא היה דיי קשוב בסה"כ אם כי קצת נודד..

רעיונות שנתתי לו, חוץ מהקשבה וכיבוד הורים: התגברות על כעס (בעיקר כלפי האחים אך גם בסיטואציות שונות שלא מאות חן בעיניו),  לברך ברכת המזון בסבלנות מתוך הברכון, להתפלל שמע ישאל ושמונה עשרה יותר לאט ולהשתדל להגות את המילים נכון. (אלו בעיקר בגלל שהזריזות המבורכת שלו לפעמים באה לו לרועץ כשהוא מברך ומתפלל תוך חצי דקה...) וכד'..

לגבי כיבוד הורים דיברנו איתו על החשיבות והתמורה שהק"בה מבטיח- אריכות ימים, פיתחנו על כך דיון נחמד.

בסופו של יום החלטנו איתו ביחד שנערוך את יום ההולדת מחר .

ובעזרת ה', דברים היוצאים מן הלב יכנסו אל הלב, וגם אם לא נראה תוצאות בקרוב, כל דבר שאנו אומרים חודר עוד קליפה בדרך פנימה.

 תודה רבה לכולם!

אבל אני ממש לא חושבת שילד בן שמונה צריך להתפלל ולברך בסבלנות. זה אוסף של מילים שהוא לא מבין את משמעותם וגם לא באמת מבין מה זה אלוקים(לא שאנחנו מבינים)

אני גם לא חושבת ששיחות ארוכות מובילות לאן שהוא

קצת לגילו. הוא בסה"כ בן 8.

גם לי קשה להתגבר על מידת הכעס ואני כבר מזמן עברתי את גיל 8.

זה גם דרישה טיפה ארטילאית. רק בתאור שלך היית צריכה המון מילים כדי להסביר למה התכוונת. (גם עם האחים, גם בסיטואציות שונות וכו'. איך הוא יזכור את כל זה?).

להתפלל לאט וכו'? הוא בסה"כ ילד. זה עוד לא הזמן לכוונות ומחשבות עמוקות.

צריך בגיל כזה להגדיר דברים יותר ממוקדים ופרקטיים.

למשל- לאסוף משחקים בסוף היום. לפנות משהו מהשולחן. לאסוף את הילקוט מיד כשאת אומרת. דברים כאלה.

זה לא סותר את זה שאפשר לדבר ולפתח שיחות וכו'. שזה גם חשוב וטוב.

1. על מידת הכעס לכולנו קשה להתגבר, ולכן אמרתי לו להשתדל. כי הוא מתפרץ מיד על כל דבר, לא נותן לאחיו להכנס לחדר (שהוא גם שלהם) וכל דבר שמישהו עושה לא בצורה מושלמת כמו שהוא חושב זה בשבילו סוף העולם... לכן הסברתי לו שגם כשיש מצב שהוא לא מסכים איתו הוא צריך לנסות לשנות את המצב ביותר רוגע, לא מצפה ממנו להפסיק לגמרי, רק קצת יותר רגוע ואז גם לא יגיב מיד ובחריפות (דחיפות, צעקות וכו')

2. לגבי הברכות והתפילות, אם היית רואה איך הוא מברך היית מבינה למה בקשתי ממנו להתחזק בזה.

הוא מחזיק את הברכון, עובר עם העניים וממלמל "מממממממממממ........" אחרי לא יותר מ 2 שניות הוא קם- "סיימתי"

אני כן חושבת שבגיל כזה שהוא יודע לקרוא וכן מבין את משמעות הברכה ולמי מברכים ראוי שיקרא לפחות את החלק הראשון כמו שצריך. (כמו שאחיו בכיתה א' עושה, הוא יושב וקורא מילה במילה, בגלל שהוא עדיין לא קורא שוטף , וגם אם לא מבין את מה שקרא זה מלמד אותו ומחבר אותו לברכה ולהודות לקב"ה). כנ"ל ברכה ראשונה על משהו שהוא רוצה לאכול:"ברוך אתה בלה בלה בלה..." שאלתי אותו מה הוא אמר בברכה, הוא לא ממש ידע לענות...

כנ"ל לגבי התפילה, "שמע ישראל" , גם בלילה, הוא אוסף של מילמולים, למרות שהוא יודע בעל-פה. כמה מקסים לראות ילד בן 3 אומר את קריאת שמע באופן רהוט וללא פספוס מילים, למה ילד בן 8 לא יכול?? 

הכל נובע מזה שהוא ממהר (לאן... מי יודע??) העיקר לסיים, ואני רוצה ללמד אותו שהדרך היא החשובה ולא להגיע ליעד בלי כלום ביד...

ודרך אגב, כשהוא יושב בסבלנות ומבין שלא יעזור לו למהר כי אין למה, הוא מתפלל ומברך מקסים.

ושוב, אני בקשתי ממנו רק להשתדל ורק בקטע, שניים.

עוד משהו, נדמה מדבריי כאילו לבני השני יש באופי ,סבלנות הרבה יותר ולכן הוא "יושב בשקט וקורא" אז כן הוא קצת יותר רגוע אבל גם הוא אוהב לסיים מהר וללכת, ובכל זאת, שומעים שהוא אומר מילים ולא מילמולים! 

3. מבחינת דברים מעשיים, לפנות מהשולחן, לאסוף משחקים וכו'. אלו דברים שהוא יחסית עושה, אמנם לא הכי מושלם אבל בזה יותר קל לו לעשות מה שאני מבקשת כי אפשר לעשות אותו מהר וללכת. (מהבחינה הזאת דווקא טוב לי שהוא עושה דברים מהר... )

בכל אופן, תודה על ההערות הבונות.

שוב, אני מקבלת כל עצה ורעיון.

אני ממש מעריכה את המוכנות שלך לקבל הערות ולהסביר את עצמך, במקום להפגע.

אורטל, כפי שכתבה 'מידי פעם פה', יש לך הרבה מוכנות לקבל, וזה מדהים.

כמו שהבן שלך לא מושלם, אף אחד אינו מושלם.

אבל התפקיד שלנו, הוא ללמוד ולהתקדם , ולא להיתקע במקום.

גם אם לא כל העיצות מתאימות לך, טוב שאת ממשיכה את הדיון כך את מקבלת עיצות נוספות, ובסופון של דבר כמובן תסנני את רובן, ותבחרי את אלה שהכי מתאימות לך.

גם לי יש עצה, ואת יכולה לסנן גם את שלי....

רציתי להציע לך להבהיר לבן במדויק מהם הדברים שהוא חייב לשנות מידית, ולשים את הדגש עליהם:

למשל בנושא הכעס, גם אם בינתיים קשה לו להפסיק את הכעס לגמרי, אלימות פיזית (דחיפות) אינה באה בחשבון.

כך גם אם הוא כועס, תוכלי לשבח אותו שבמשך כל היום הוא לא דחף. ככל שיותר תשבחי אותו, בוודאי תראי יותר התקדמות, ותוכלי להציב לו גבולות נוספים.

היעד לא מעניין את הבן שלך בגיל 8, ולכן גם לא הדרך.

זה נכון לגבי כל הדרישות שלך ממנו (תסדר, תאכל, תלך לישון בזמן וכו') - הוא לא מבין את החשיבות שלהם, הם לא משמעותיים עבורו, ולכן בגיל 8 הוא מזדרז לעשות דברים שכן משמעותיים עבורו - משחק!

אני לא יודעת איך הבן שלך משחק, אבל מן הסתם את יכולה לשים לב שהוא משקיע רבות במשחק. הוא לא מסתפק בכדור, הוא מכין מסלול, הוא מזמין חברים מסויימים, הוא מבקש כדור טוב יותר, הוא אוסף קרשים וכו'.

כשהיעד - ברכת המזון - יתחיל להיות משמעותי לו (גיל 16? 18? 25? 30?) הוא גם ישקיע.

ואם רוצים לחנך לרצינות, חוץ מדוגמא אישית (שזה הדבר הכי חשוב), לדעתי צריך לחכות קצת. 

בגיל 12 כשהוא ירצה לרכב על אופניים, הוא יבין שהוא צריך לתקן אותן, ולתקן טוב, כדי שחווית הנסיעה תהיה טובה. וכן הלאה...

ה"יעד" לא כ"כ משמעותי לו.

וזו קצת תמימות לחשוב שהרי הוא מבין למי מברכים ואת המשמעות ולכן צפוי שיברך לאט יותר.

אבל אפשר לחנך לזה, גם בגיל הזה. בנחת. להסביר קצת על הברכה - ובאופן שמתאים ילדים. להציע לתרגל בהדרגה. לתת פידבקים חיוביים (אחר הפעולות יימשכו הלבבות - יש ענין להתרגל לברך קצת במתינות גם כשלא מובן בדיוק).

ואפשר לראות את זה גם ביום הולדת.

היעד, יום הולדת, כן חשוב לו ומשמעותי לו.

אבל כדי שתהיה יומולדת, אמא צריכה לנוח בצהריים... אז הוא צריך לשחק במשחקים שקטים ולהתאפק לא לריב עם אחיו...

וצריך לסדר את הצעצועים, כדי שלא יפריעו ולא יהרסו. אז אוספים ביחד את הצעצועים.

וצריך להכין "חבילה עוברת", וכדאי שהסלוטייפ יהיה מודבק היטב כדי שהמשחק לא יהרס.

וכן הלאה...

כמובן להזהר לא להרבות במטלות ולהעיק עליו. זאת לא המטרה - לנצל את ה"מתנה" שאת נותנת לו.

המטרה שהוא יקח חלק בהכנות ליום ההולדת, וילמד שהשקעה משתלמת! שהמאמץ נותן סיפוק!

היעד שלו-לסייים, גם אםאין לו מה לעשות אח"כ. כמו קריאת שמע על המיטה, אחרי שהוא יסיים הוא ילך לישון אז למה אתה ממהר???

בכל אופן המטרה שלי בזה דווקא (ברכות ותפילות) היא לחנך אותו שהן הדרך שלנו לדבר עם הקב"ה (והוא יודע ומבין טוב מאוד את קיומו ותפקידו, ברמתו שלו כמובן), ואמנם זה קשה, גם לי ולכולם!!!  אך אנחנו צריכים להשתדל לדבר איתו כמו שמדברים לבן אדם- שיבין מה אנחנו אומרים! ולשם כך צריך יותר בסבלנות ומילים ברורות. כשהוא מתפלל /מברך מהר אך המילים הן מילים, אני "מוותרת" לו ולא מעירה, זה באמת בסדר גמור.

וסתם לספר לכם:

ביום ההולדת (אתמול) הכנו לילדים נקניקיות בפיתה וירקות (חוץ מהממתקים, אל תדאגו, גם זה היה ), בסוף היום הולדת התננו שאת ההפתעה של הסוף מקבלים רק לאחר ברכת המזון, לכן כולם ישבו (כמעט בשקט) ובני הופקד להיות המזמן ולברך בקול וכולם יענו "אמן" אחריו. הוא קרא/ אמר את ברכת המזון (עם קיצורים כמו בביה"ס) כ"כ יפה וידע בדיוק מה לומר. והילדים גם שיתפו פעולה. החלק הכי שווה בכל הערב הזה!!!

(וכמובן, זה שכמעט כולם שיתפו פעולה כ"כ יפה לא ברור מאליו בכלל... גם ילדים, גם בנים, גם אחרי ממתקים...)

בקיצור, זה הוכיח לי שזה אפשרי. קשה! אבל אפשרי.

(ואני לא מתממת, גם לי מאוד קשה בברכות (והתפילות כש...) והן כאילו נאמרות בעצמן... אבל כמו שאני רואה בזה חשיבות למרות הקושי,אני חושבת שעליי להקנות לילדיי כבר מגיל צעיר את החשיבות. גם אם לא יחדור עכשיו זה יחדור מתישהו.. לא כן? )

אין כמו חוויות מרגשות, כדי להטמיע חינוך אמיתי.

רק לא כדאי עכשיו כל הזמן לטפטף לו, שהוא צריך רק לרצות.

גם אנחנו לפני קהל לא מתנהגים כמו ביום ביום...

תדרשי ממנו דרישה קטנה כמו למשל להגיד לאט את ברכת "הזן את הכל", ועל המשך הברכה תתמקדי בהמשך הדרך.

מידי פעם תזכירי לו כמה הוא עשה לך נחת ביום ההולדת שלו, ושרואים שהוא ממש התבגר. רק שוב: אל תגררי את ההצלחה הזו למקום שימאס עליו. אם הוא ידע שבעקבות יום ההולדת אומרים לו כל הזמן: "אתה צריך רק לרצות", הוא יאבד את הנוסטלגיות כלפי היום הולדת!

הרבה נחת!

מזל טוב!

באמת לא שייך לומר לילד "אתה רק צריך לרצות" ואני לא חושבת שאשאגע אותו עם זה, אך באמת זה נותן לי "משהו ביד" , לשבח אותו על כך ולעודד אותו להמשיך כמה שהוא מסוגל עכשיו.

תודה רבה.

ונחמד לשמוע על השיחה הערכית.

יתכן שיש לו קצת בעיית ריכוז?  זה יכול להסביר "נדידה" בשיחה; תפילה וברהמ"ז מהירות וכד' (אפשר למשל להציע, פרשה ראשונה יותר לאט וכד'. ולהגיד שכשיתרגל, ינסה להרחיב את זה)..

ל"התגברות על הכעס" כדאי לתת גם עצות פרקטיות. אחרת קצת קשה לעמוד בכך בעידנא דריתחא.. (לדוגמה, תספור בלב לאט עד 10 לפני שאתה עונה/עושה, כשאתה ממש כועס.. ולהסביר שזה עוזר אח"כ כבר לבטא יותר רגוע מה שרצינו להגיד)

בהצלחה.

ממש לא חושבת שזה רעיון טוב להתנות חגיגת יום הולדת בהתנהגות יפה.
את משדרת לילד בעצם: 'אתה לא ראוי שנשמח ונחגוג איתך כי אתה לא מתנהג כראוי'.

אני עם ילדי ראיתי גם שהרבה יותר ממריץ אותם

שאני למשל נותנת להם קרקר שבקשו ואז שולחת אותם נניח להביא משהו מהחדר
מאשר "תביאי קרקר ואז תקבלי".

בכ"מ בעיני הדוגמא שאת נתת היא ממש קשה.
ממש שדר של אהבה על תנאי.

אני חושבת שאם יש בעיות עם ההתנהגות והיחסים עם הילד
מחובתך כהורה לברר ולחשוב בלעדיו ואיתו מה קשה ומפריע לו.
להטיל עליו את האחריות 'לשיפור היחסים' ועוד לשלול ממנו בגלל זה
משהו שבעיניו וכנראה גם בעינייך איפשהו הוא טבעי ומתבקש זה עוול גדול.

את צריכה להפריד בין 2:
1. היחסים בינך לבין הילד לא טובים, היית רוצה שהתנהגותו תשתפר.
שבי וחשבי עם עצמך- מה הוא מנסה 'להשיג' או לבטא?
חסרים לו אהבה? תשומת לב? גבולות?
אולי יש לו קשיים חברתיים? אולי הוא מקנא באחיו התינוק?
לא מסתדר עם המורה? פגוע ממכם ההורים?
נסי להבחין ולחשוב על דפוסי ההתנהגות שלו.

עכשיו כשיש לך גם כיוון את יכולה לדבר איתו ולהגיד לו שאת רואה שהוא מתנהג כך וכך, לשאול למה, האם משהו קשה לו?
איך אפשר לעזור לו? איך הוא יכול לפתור את הבעיה שלכם איתך?

2. יום הולדת- תפרידי בין הכעס שלך עליו לבין זה שאין לך כח להתעסקות.
תנסי לחשוב בצורה נקיה אם זה דבר שצריך ורצוי להיעשות או לא.
את יכולה גם לומר לו שתשמחי לחגוג לו עם כולם אך היות ואת עמוסה תזדקקי לעזרתו
בתחומים אלה ואלה.

בהצלחה רבה,
וממש ממש חשוב להזהר מלהכנס למאבקי כח עם ילדים.
הילד לא בר התמודדות מולך.
לא מסוגל לקחת אחריות על מעשיו ולהבין מה קשה לו וגורם לו להתנהג לא נכון,
בטח אם את גם ממך דורש מאמץ להבין את הגורמים לה והוא לא קיבל את הכלים לכך..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....