כשהענן של דניאל

ירד מהשמים,

ערפל כיסה את גופו,

ודניאל היה מאושר.

כשהענן של דניאל

התאבך והסתבך

דניאל הביט לשמים,

והתפלל לאלוקים

שישמור על הענן שלו.

דניאל אוהב את הענן שלו,

והוא חושב

שגם הענן שלו אוהב אותו בחזרה.

ולכן דניאל,

כשהתחילו לרדת טיפות עגולות

מהענן שלו,

נשכב על המדרכה

ונרדם.

הוא לא ראה את הענן נושר

הוא לא הרגיש את הטיפות הדוקרות

הוא ישן,

והענן נדם

יחד איתו.

אתגר לבאים אחרי

בהצלחה!

ניסיתי

היא סוגרת את הקופסה במהירות

כאילו עצם הסגירה שלה תעלים את הזיכרונות

מוציאה עט חצי גמור מהקלמר ומתחילה לקשקש

הכל רק לא לחשוב

לא להיזכר

עוד צמרמורת בלתי נשלטת עוברת בה והזיכרונות שוטפים

סופה והיא הולכת בצעדים נמהרים את הרחוב החשוך 

חוזרת מהופעה מוצלחת

הנה הוא בא

תופס אותה

היא מנסה לצעוק

אבל קולה נעלם

כמה דקות והוא הולך משם כמו שהוא בא

היא קמה בזריזות וחוזרת הביתה

לא מספרת לאיש

לא כי לא רצתה

כי ברגע שהוא בא הלך הקול

בקופסה שסגרה היו תמונות שלה שרה במקהלה

זה היה השיר האחרון ששרה 

פעם יכלה לשיר פעם דיברה פעם הייתה

היום היא רק אותה ילדה ששתקה כשהוא בא

אני ינסה...

בלי מילים היא כותבת,

בלי מנגינה, היא מזמרת.

עט בלי דיו,

דף מלא

בצלילי הנפש,

מנסה להסביר,

להוציא, לספר,

נאנחת.

מנסה לשיר,

ללחוש אל הדממה,

את מה שהיא עוברת.

אבל הסופה שבפנים

מלאה ברוחות,

שלא נותנות לפתוח דלתות.

אז הכל נשאר בפנים,

ואף אחד לא שומע, ואף אחד לא יודע,

איך נשמע צליל קולה

של עלמה במצוקה.

כי אף אחד לא שואל,

ואף אחד לא מבין,

שצריך להכניס אליה קצת שמש,

שתאיר מחשכים.

ואף אחד לא שם לב,

לשקיפות המחלחלת,

לצליל ליבה הנמוג,

לנפש המתפתלת,

והיא,

היא ככ רצתה לספר

אבל כל מה שהיה לה

היה שיר בלי מילים, עט בלי דיו, וסופה שהיא רוח פרצים.

אז היא לא דיברה, ולא שיתפה,

ולאט לאט

נעלמה.

שיר. עט. סופה.

אין לי מושג אם את יודעת אבל בא עט בלי דיו היה הניק הקודם שלי.
 

שיר נוגע אמיתי וכואב.
מזדהה מאוד עם המילים שבחרת.

בחודש הזה

בשנה ההיא

רסיסים של אדם

התפזרו בחלל

ותחת המילים הם נמוגו

כמו ערפל, בשממה.

מחברת אדומה

הפנקס פתוח

רוח מרחפת

ועוצרת דומם.

לוקחת עיפרון

ובחן האלוקים

גאולה ושלווה

כותבת בדם.

כותבת רחל

בדם הבנים

את גזר הדין

של המרצחים.

רחל, שבנו לגבולינו

אך ממשיכים אנו לברוח

בירושלים עיר קודשנו

מחיות

הצמאות לדמנו.

רחל, כי מחכים אנחנו לך.

החיוך הזה

שכובש כל חלק בלב,

וממיס כל מיתר.

והחיוך הזה

שגורם לנשירה,

הנשירה הבלתי פוסקת,

המלוחה כל כך,

מהעיניים הרוגשות.

והחיוך המדהים הזה

נכנס בקפיצה

למקום שכולו

שלמות ואהבה,

ואת החיוך הזה

לא אשכח לעולם.

-------------

לע"נ דודי, עידודי זולדן הי"ד, שהחיוך שלו היה משהו מיוחד.

לא הכנסתי את המילים עצמם לשיר

אבל הם נתנו לי השראה למשהו יפה....

מקווה שהוא מספיק מלוטש

אשמח להע/ארות

---שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד---

הארכתי ב"אחד" וכיוונתי בכל ליבי-למסור את נפשי על קידוש ה'.

__________________________________________

צומת עמוס,

אורות רכבים חולפים

צבעו את השמיים השחורים באלומות של אור צהוב.

שלוש מעלות צלזיוס,

נשימותיי מתמזגות בענני הכפור סביבי

יד שמאל בכיס 

יד ימין מזדקרת שלוחה

מסמנת לנהגים להאט ממרוצם,

גם אני רוצה להגיע הביתה.

רוצה מאד.

גם אמא רוצה,

אמא שלא ראיתי אותה שבועיים.

מה ביקשתי?!

לעשות רצוני כרצונך,

אתה שציווית עלי מצוות כיבוד אם.

ה' שלח לי שליח שיביאני אל מחוז חפצי.

זה היה מהר.

רכב מסחרי חבוט סטה ממסלול הנסיעה אל המפרץ בו עמדתי,

הוא המשיך להתקרב,

והמשיך עוד ועוד,

ובשברירי השניות המחשבות רצות

והמוח קלט את שהלב הכחיש,

הגיע הרגע להתקדש ולא בחיים.

נבחרתי אני

להיות לקרבן חטאת,

או אולי קרבן עולה,

אין זה משנה כרגע.

מה שמשנה עכשיו,-זה רק אני.

כיוונתי מחשבתי להתאחד עם רצונו

למען לא יעלה הקרבן פיגול לפניו,

הן גם עכשיו,

עושה אני רצונו כרצוני.

---שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד---

העפתי מבט אל החלון.

שקורא לי להסתכל אל מה שמעברו.

ידעתי מה אני הולכת לראות.

אבל בכל זאת רציתי קצת להזדהות.

מעבר לחלון עמד אדם.

שפעם היה פרח.

צבעוני.ונהדר.

אבל היום כבר לא.

היום הוא נבל.

היה לו קשה עם מה שעבר.

רציתי ככ לעזור,אבל לא היה לי איך.

כי אני בעצמי הייתי פרח צבעוני ושוקק.

שנבל..

בהצלחה עם המילים

עלה נשר מהעץ לאיטו,

גולש על זרמי האוויר בנחת.

רוח עדינה נשאה אותו הרחק,

והניחה אותו בעדינות על הגבעה.

הנה הוא שוב לבד, 

חוזר לעצמו. 

לאדמה.

שתיקה-

השתוקקות צלילים

ורחשי מילים

להיאצר---

וזרימתם 

אל האין-

סוף.

חוששת שהתבלבלת...

זה אילת השחר.

להבא שרשרי נכון (בדר"כ זה מונע טעויות מצערות)

שבע יפול

צדיק,

וקם מן האדמה

זוכר אותה,

ויפול על האדמה.

ותזכרהו האדמה,

ויפול לרגליה

וישטח לקודש.

קול לחישות מהדהד מעבר

הזכיר לה נשכחות

בריח טללי בוקר

ועינים מצועפות, בוהות

ראי בוהק

שמחזיר את דמותה

והיא ניצבת למולה

אבודה ובודדה

דף חלק

שהיוה את חייה

הפך נייר לטש

בדם עיניה.

והוא בחסדו הגדול מאציל עלי מהודו 

וחונן אותי בכישרון

תודה רבה לך!

בברכה

המחכה ומצפה לביאת גואל צדק בקרוב ממש!

כפיר גולן

יומקסימלאושרוחניותר

לילה שקט ורוגע

עת נפגשות אצבעות

שמחה מלב שנובע

כאב מחזק, רגשות

לילה רועש וסוער

עת הומים לבבות

נפילה לבור, חור פוער

את פיו לקלוט נפשות

נפילה עמוקה אל הרגש

שברון הלב, מילים כואבות

משפט אחד נלחש הרף

עת תקומה מרימה לבבות

שקט וטוב נבנים אט

תלי מילים משמחות

שנים שחולפות בלאט

תחייה ורצון להחיות

האיש האדום גר בבית עץ קטן בקרחת היער. כולם חשבו שזה נורא מוזר שהוא נולד אדום, וגם הוא חשב כך. אבל זה היה בסדר, כי הוא לא סבל כל-כך מלחיות לבדו. הוא הבין את זה שלהיות איש ירוק זה יותר מקובל, זה הרבה יותר נורמלי. פעם הוא היה נפגע, הוא היה מנסה להיות חלק מחבורת בני גילו הירוקים, אבל עכשיו הוא התבגר והוא חי בסדר גמור בביתו השקט, המרוחק מעט. הוא מבשל ומכבס (כשבגדיו נצבעו לפעמים אדום בכביסה, הוא תהה אם יש לדבר קשר לצבע עורו), שואב מים מהבאר הקטנה ומפזם לעצמו שירים שהוא אוהב, תוך שהוא מנגן על היוקליילי החבוטה שלו. 

היום קרה משהו לגמרי לגמרי לא רגיל. פעמון הדלת צלצל בפעם הראשונה. האיש האדום התפלא לשמוע שהוא משמיע צליל נפלא כל כך. כשפתח האיש האדום את הדלת ראה בכניסה שלושה אנשים נבוכים.

"שלום לך! רצינו לבקש... בקשה קטנה אם אפשר." אמר הימני מביניהם, שלחייו הסמיקו בסומק ירקרק.

"מה אפשר לעזור?" הרים המארח את גבותיו.

"אתה יודע, אנחנו בבעיה קטנה השנה. החורף יבש כל כך, וגשם אין. הבארות של כולנו יבשו כמעט לגמרי. אנחנו זקוקים למים." אמר האיש המרכזי, שהיה גוץ ועל ראשו שיער ירוק ומדובלל, שהיה נראה לאיש האדום כמו שיח קטן.

"אני מבין. גם אצלי הבאר מתחילה להראות סימני יובש." האיש האדום עדיין לא הבין למה הם הגיעו דווקא אליו כדי להתלונן על צרותיהם, כשיש להם שכנים רבים כל כך.

"לכן באנו אלייך," אמר האיש השמאלי, שהעביר את המשקל מרגל לרגל, מתוך לחץ קל- "אנחנו יודעים שאתה גר בטבע"

האיש האדום צחק, "אני לא יכול להוריד גשם". האורחים חייכו בנימוס.

"אבל אתה מכיר את היער. ואתה מכיר גם את האגדה?"

"איזו אגדה?"

"האגדה מספרת שעמוק ביער שלנו, ישנו נהר רחב וקסום. על גדות הנהר צומחים עצי פרי עסיסיים, פירות שאף אחד לא ראה מעולם. ציפורים שעפות בין צמרות העצים מזמרות סימפוניה מופלאה, מרגשת עד דמעות. טעם המים הוא מתוק כמו ששום מים בעולם אינם יכולים להיות, והכל שם נפלא כל כך..."

"קצת הגזמת." לחש השמאלי מתחת לשפמו הירוק.

"שמעתי על האגדה הזאת. אתם רוצים שאלך לחפש את הנהר הזה?" שאל האיש האדום, והם הנהנו.

הוא נשם עמוק, ואמר- "אני מוכן." הוא היה מוכן, בשביל שלו יהיה מה לשתות וגם כי הוא אוהב הרפתקאות.

עוד באותו היום הוא ארז קצת אוכל וקצת מים (כי באמת לא היו לו הרבה), ויצא לדרך. את היער באמת הכיר טוב, וגם כשהיו קצת צללים, הוא לא פחד. דווקא כי ידע להיות לבד, לא חש לבד כל כך. השמיים היו זוהרים, וכששכב לישון תחתיהם הם שלחו לתוכו נחמה, וזוהרם היה נותן לו תקווה אחרי ימים של חיפוש אינסופי. 

אך יום אחד זה קרה.

האיש האדום ישב בשיכול רגליים על הרצפה וניגן ביוקליילי שלו, ולפתע התנשף בהפתעה. "אני מנגן כל כך יפה!" אמר לעצמו, ופרט עוד כמה תווים עליזים. המנגינה שבקעה היתה נפלאה, אך משהו בה היה משונה. הוא כיווץ את גבותיו, ואז נאנח בדרמטיות.

המנגינה היפה לא בקעה מהגיטרה הזעירה שלו, אלא מבין הצמחייה הסבוכה מאחוריו. 

"אז מה זה בעצם?" הוא תהה לעצמו בסקרנות, קם ממקומו וכיתף את תרמילו על גבו. הוא זחל בסבלנות בין הענפים הצפופים, ואז נגלה לעיניו המראה הנפלא ביותר שראה אי פעם. מולו נפרש נהר רחב וקסום. על גדות הנהר צמחו עצי פרי עסיסיים, פירות שאף אחד לא ראה מעולם. ציפורים שעפו בין צמרות העצים זימרו את אותה סימפוניה מופלאה ששמע קודם לכן, שהיתה מרגשת עד דמעות. דמעות של אושר עמדו בעיניו. המראה היה מלא הוד. הוא רץ אל הנהר, רכן אליו וחפן בידיו מהמים הנוצצים. טעם המים היה מתוק כמו ששום מים בעולם אינם יכולים להיות.

ציפור אחת, וורודה ויפהפיה התיישבה על כתפו. היא הביאה בפיה פרי משונה עבורו. 

"הו, תודה לך!" אמר לה, והיא צייצה בקול הפעמונים שלה ועפה חזרה אל העץ. לפרי היה טעם מיוחד- חמצמץ ועסיסי ומתוק בו בזמן. את ידיו הדביקות מהפרי הוא טבל בנהר, ובעוד ידיו משתכשכות מתחת לפני המים, הוא בחן את הפרצוף האדום שהביט בו בעיניים מכווצות מהנהר. זה היה הוא, כמובן. 

אבל למה הוא?

"למה דווקא אני?" שאל את עצמו בקול, וגרם לכמה ציפורים שהביטו בו מהדשא לצייץ בבהלה.

"דווקא אני, האיש האדום, הטעות של הטבע- מצאתי את הנהר הקסום..." הוא אמר לעצמו כלא מאמין. הוא באמת לא האמין.

"אף אחד מהאנשים הירוקים לא הגיע לנהר, דווקא אני... דווקא האיש האדום שחי לבדו בקרחת היער!" חשב לעצמו האיש האדום בהתרגשות, ומילא את הדלי שלו ממי הנהר.

ניסיתי את שלי

השיר או מטופש בטרוף או עמוק מידי,

מחקה לתגובות,

תנסו גם

צמח פורח וגדל טנק מגן ושומר,

ועצם זה מה שנישאר אחרי שהטנק עובר,

אך הטנק זאת לא אשמתו,

לך תאשים את בוראו,

זה שאת הצמח דורס,

את הטנק הורס,

הוא שבלי להתבלבל,

ישאיר אחרו עצם עולל,

זה שלצמח לא יטן לגדול,

את הטנק י.חבול מיכול,

הוא שיקפיד לשמור,

את העצם לא לקבור,

כן,האיש שאת הצמח אם הטנק יכלה,

רק כדי שעצם אויבו תתגלה.

הוא ישב לשולחן המטבח הרעוע, פרוסות של לחם שחור עבה מונחות לפניו, וגם קערה של מרק לוהט. היא עמדה מעליו, והביטה בו במבט זועף. ידיה היו שלובות על חזה, וסינרה המלוכלך היו מרוח בכתמים של דם. מהתרנגולת ששחטה באותו הבוקר, כמובן. שאיש לא יחשוד שהיא גם שורטת בו, נוסף על המכות.

החלון הפתוח הניח למשב רוח קרירה להיכנס, והאיש נרעד. האשה טרקה את החלון והזגוגית נרעדה גם היא.

דפיקה נשמעה על הדלת. האישה פתחה אותה, המבט הזועף עדיין מונח על פניה הזקנות. בפתח עמדה ילדה קטנה, לבושה בשמלה ורודה קלה, שיערה הארוך החלק אסוף לשתי צמות עבות. היא הצביעה על האיש, וביקשה ממנו לבוא. האיש קם כשמבט מתנצל על פניו מופנה אל אשתו. היא רק הידקה את ידיה השלובות זו אל זו, וטרקה אחריו את הדלת.

הילדה הובילה אותו אל הים, והושיבה אותו על סלע. היא עמדה לפניו ופטפטה בחיוך מתוק דקות ארוכות. האיש הביט בה בתדהמה, ואז סגר את פיו והנהן. הוא ניגש לרחוץ את ידיו ופניו במי הים, ואז התכופף לקטוף מספר רקפות שצמחו בין הסלעים. הוא סידר מעט את שיערו והלך הביתה. בפתח חיכתה לו אישה זועפת, שפניה ועמידתה התרככו למראה הפרחים, ואצבעותיה אף התרופפו מקפיצותן.

והילדה? הילדה התכופפה מאחורי שיח, ופשטה את עורה. מתחתיו נגלה חייזר ירוק ומחייך. החייזר רץ בקלילות אל לב הים, ושם עלה על מדרגות שהובילו אותו מעלה מעלה, אל מחוץ לאטמוספירה.

שמשתלבות יפה בשיר? קצת קשה להכניס מילים כאלה ביצירה טובה...

בידי שושנה אדומה

אתן אותה לאמא

היא תתן לי נשיקה

ותאמר שאני ילדה מתוקה

הבובה בידי הלכתי בקו עקום

רגע נפלתי ומיד אקום

חיוך זורח על שפתיי

עשבים רבים בשתי צמותיי

אך פתאום הגיחה דמות

וצעקה "אללה אכבר הלוואי תמות"

נעמדתי דום בפחד

רק לרגע אחד

נפל הפרח

ודמם על הרצפה

ל:אנחנו יחד נבנה. עבדתי אם המילים שאת אמרת שאי אפשר להוציא מהם כלום.

תיפתחי תראש......

אני יודע שכתבתי שיר אם המילים שהבאתי, אבל היתי חייב לנסות...

למילים דאעש, מלון, כדור

לדאעש יש בית מלון,

בו די מענין לישון,

יש לך חלומות נעימים,

הראש פשוט עף לעננים,

אם תירצה למזכרת להיצתלם,

הם מספקים לתפאורה,

משהו ממש מהמם,

חולצה שחורה וכתומה,

ישנו גם טיול גיפים לבנים,

שעליהם מתנוססים דגלים שחורים,

ליווי נשק צמוד,

איזה חמוד,

הבעיות מתחילות כשלעזוב רוצים,

כי אז כדור בך תוקעים,

אבל תיזכרו תמיד,

שלהיכנס יכול רק כתב מתמיד,

אז אם אתם מחפשים מלון,

זה המקום,

כי זה לא סתם מלון

זה מלון אם רעיון

תמיד זה מזכיר לי את זה

שנים הייתי בטוחה שהשיר שם הוא "דם ואש תמרות עשנמו" ואז המשפט הבא "פתים וזרוע נטויה.." יש שם איזה רווח ועד היום אנחנו אומרים "דם ואש תמרות עשנמו"

טיפות קטנות של דם

נוצצות על המזבח

אש המון, עשן

פני כהן זורח

טוב, זה מה שיצא...

כשהרוח סחפה את הרחוב במחול

ועלה צהוב נשר בלאות מענף ירוק,

כשהנקיק הדק נמלא במי גשם

או אז ידעתי שהחורף כבר כאן,

ואלוקים ירד לעמו.

יש לי חור בכלי,

נשארתי ריקני.

תציל אותי רק התשובה,

אני מצפה לתשובה.

וכשאני מנסה להתקדם,

הנחל עלי זורם.

מרחוק מבחין בתשובה,

אך קשה לי להחזירה.

לפני שהכל התחיל

היא החזיקה את התמונה שעות ארוכות, בוכה ובוכה ומנגבת את הפנים, שקמטים עמוקים נחרשו בהם עוד לפני שהכל התחיל בכלל. כוס של תה חם הייתה מונחת על השידה, ממתינה לרגע בו כף היד החמה תעטוף אותה, אבל הרגע לא בא.

היא המשיכה לשבת, מלטפת את התמונה באצבעותיה היבשות, מילים של אהבה מתמלטות מפיה הרועד, והבכי עוד שוטף אותה בגלים.

זה היה ביום קר, יום של קרח. עכשיו כבר קצת יותר נעים, אבל הקור שבחוץ ובפנים עוד משתולל והורס הכל. הגשם ששטף את החלונות והשלג שנערם בכל פינה בישרו לה שמשהו רע עומד לקרות, והיא ידעה. היא ידעה עוד לפני שהכל התחיל. לא עזר הרופא שהזריק לה חומר שהיה אמור לשכך את כאביה, כאביה הקשים מנשוא. אך איזו תרופה תוכל לשכך כאב שכזה? כאב ששורף בחזה ובגרון ומרטיט הכל בפנים.

יד מנחמת מונחת על כתפה. יד שהייתה שם עוד לפני שהכל התחיל. יד של אהובה, יד חמה ומלטפת, סדוקה מעבודה קשה ורכה מדמעות. אין ניחומים באיש שלה, אין ניחומים בדבר שהציעו לה, אך הטישו הלבן הקטן ספג את דמעותיה בשתיקה, והחיבוק שהגיע אחריו מהאיש שאהבה כל כך לקח קצת מהכאב ושמר אותו אצלו. בלב הגדול, האוהב, שהיה שם עוד לפני שהכל התחיל.

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.

נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

1. אידיאולוגים - לצורך העניין הם אנשים שהיו רוצים להיות טובים או אפילו מאמינים בעצמם בשכל שהם טובים, ומכוח זה הם פוגעים באחר ומגלמים את הרע. אם תשכנעי אותם בשכל שמה שהם עושים הוא רע הם יחזרו בהם

2. קונפליקט פסיכולוגי - מהדוגמאות הקלות, של ילדה שמציקה לילדה אחרת מתוך רגשי קנאה, ועד לדברים פתולוגיים, כמו למשל אדם שפוגע באחרים כי הוא משחזר טראומת ילדות שהיו פוגעים בו (קפטן קניט למשל, מהספרים של רובין הוב).

3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%9C?wprov=sfla1 - בעיניי אולי לזה התכוונת, ובאמת קשה קצת לכתוב דמויות כאלה כי הן מאוד לא מעוררות הזדהות. הרוע שבהם מגיע מתוך משהו באמת לא אנושי. (פסיכופתיה נרקיסיזם ומקיוואליזם).

4. חולשת אופי - בעיניי זה הכי מעניין. נרקומן שבשביל המנה הבאה מוכר את אמא שלו;

אדם תאוותן שעושה דברים אסורים בידיעה שהם אסורים כי הוא לא מצליח להשתלט על עצמו;

בעל מכה שמרגיש רגשות אשם נוראיים אחרי כל פעם שהוא מכה ולכן הולך לשתות בשביל להעניש את עצמו...

זה מעגלים של הרס עצמי, אבל שם יש יכולת לעורר הזדהות, גם אם לדעת עדיין להוקיע את זה.  

הסוג הראשון לא בטוחה שהבנתי  למה אתה מתכוון.. לאנשים שבאמת מחפשים את הטוב אבל פשוט טועים? או לאנשים שזה לדעתי רוב ה''רעים'' (חוץ מהפתולוגיים שהם אין להם בעיה לייצג את הרע ורע בעיניהם זה ממש סבבה) שמחפשים לעצמם תירוצים.. ואז זה יכול להיראות אדם שמחפש הכי להיות צדיק ופשוט טועה בדרך.. אגב רוב הפעמים זה גם מה שהאדם יחשוב, כדי לא לחיות בדיסוננס קוגניטיבי..

ולגבי סוג 4 כשמדובר בהתמכרויות זה מסתדר לי- נגיד מעגל של בעל שמכה מתוך שכרות או סמים, מתפקח, מתייסר ברגשות אשמה ואז הולך לשתות שוב כדי לשכוח.. אדם כזה באיזשהו מקום אין לו שליטה על עצמו..

בעל מכה כשהוא פיקח לדעתי פחות ירגיש רגשות אשם.. לא כי הוא רע מוחלט אלא שוב כי קשה מאד לחיות עם כזה דיסוננס קוגניטיבי בין המעשים לערכים.. לדעתי עם הזמן אדם כזה מצדיק במידת מה את המעשים שלו.. או כי הוא מסכן ואין לו ברירה או כי היא אשמה וכאלה..

במובן הכי פשוט - כל הספרות השוביניסטית / פטריארכלית, שבה משדכים אישה לגבר ממעמד עשיר חרף רצונה - אם זה ספר פמיניסטי (נניח "גאווה ודעה קדומה") - הדמות ה"רשעה" שם פועלת פשוט מהצדק תרבותי.

אבא פטריארכלי ששולח את הילד שלו לפנימייה כי הוא לא נוהג לפי חוקי נימוס או משהו - פשוט מתנהג כמו שנהוג תרבותית.

אגב, דמויות כאלו יכולות להיות מעניינות במיוחד, כי יש להן פער שהן לא מצליחות לגשר בין המוסכמות לבין המצפון שלהן. הם כל הזמן ישכנעו את עצמם שזה בסדר, שכך צודק, "מה, הם לא יקבלו חינוך?"

-

עולים לי עוד נבלים מהסוג הראשון... בהרבה סדרות וסרטים שראיתי או ספרים שקראתי הרשעות שלהם מתבססת גם על זה

(דוגמה מובהקת - רסקולניקוב מהחטא ועונשו רוצח אישה זקנה כי הוא מגיע למסקנה אידיאולוגית שמותר להרוג אותה, אבל דוסטוייבסקי הגדיר את קווי הדמות שלו כ"אדם שיכול היה להיות צדיק גמור")

אני חושבת שדיברתי על השלישי או הרביעי... כאילו בשלישי אין לאדם ממש בחירה כי זו פשוט מחלת נפש ואני ברוך ה' לא ממש מכירה את זה...

ברביעי כאילו זה משהו שאני מזדהה איתו מלכתחילה רק ביותר קיצוני נקרא לזה...

"כיפה אדומה - הסיפור האמיתי"

רוב הספרים העלילתיים והסרטים שאני מכירה באמת לא מציגים את הדמות הרעה כדמות שאפשר להבין אותה איכשהו, שלא לדבר על הזדהות.. בהרבה סרטי דיסני דומים יש את דמות הנבל שזה דמות באמת שהיא פשוט רוע טהור..

הרבה יותר קל לכתוב ככה, קשה לכתוב על רע אנושי כמשהו קרוב ללב, כי הוא לא.. יותר קל לעשות את זה דיכוטומי ומוחלט, יש אותנו הטובים, ויש את הם הרעים וזה סוג אנשים אחר...

במציאות מעבר לדיסני, חושבת שיש מקרים פתולוגיים של הפרעות אישיות (מרקסיזם, אנטי חברתית..) ואז באמת זה רוע מוחלט ואנשים שהתפיסה שלהם את הרע והטוב היא אחרת משלנו.. שם יותר אפשר לראות ''רוע מוחלט'' ז''א אנשים שיודעים שהם הרע ולא אכפת להם מזה והם לא מתחרטים.. זה מיעוט של אנשים, רוב האנשים שעושים דברים רעים אם לחשוב איך הם נראים בפנים, לדעתי אין שם תחושה של זדוניות או דווקא כדרך חיים (במקרים ספציפיים אולי כן, כמו כולנו) בבחירה להיות גנב נגיד זה לא כי אני רוצה להיות רע ולא אכפת לי, זה כי למה לא, והרבה להפוך חיסרון לאידיאל..

אם לחשוב על הספרים שקראתי שדמות הרע שם כן היתה אנושית, חושבת שבאמת זה התנהלות רגילה של אדם שחי את חייו וזה הרגילות.. יש את מי שנולד לזה (שכונות מצוקה וכאלה), יש את מי שנפגע ונוצרה טראומה, יש את מי שזו הדרך היעילה שהוא מצא להתמודד (לא להתמודד) עם החולשות שלו.. אבל בסה''כ אני חושבת שכולם חיים עם עצמם די כמו אנשים רגילים, מקבלים החלטות כמו אנשים רגילים, רק שאיכשהו בדרך היתה סטיה בכיוון של קבלת ההחלטות..

נקודה חשובה בעיני היא זה שלדעתי רוב האנשים חיים יחסית בטוב עם המצפון שלהם. אבל לא כי הם רעים במקור אלא כי הנפש לא יכולה לשאת את זה שהאדם פועל בניגוד מוחלט לערכים ולאמונות שלו על החיים, מה שנקרא- דיסוננס קוגניטיבי. ברגע שיש כזה דיסוננס האדם מתאים או את המעשים לערכים, או את הערכים למעשים.. באיזשהו מידה כן? יכול להיות רגעים שאדם עם מצפון, קורה לכולם.. אבל שהדרך חיים מנוגדת לאמונה זה לא אפשרי לשאת את זה בשפיות..

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

הרחוב היה ממש ריק וזה היה קצת מפחיד, כי אתה מרגיש לבד. 

לפעמים יש דברים שהם פשוט מפחידים אותך, כמו להיות לבד בחושך, שאפילו שחושך לך יכול לעשות כלום, אתה מרגיש שאתה מפחד.

אבל הוא ידע את זה כשהוא ברח לבד, שיהיה מפחיד, ושמה שבטוח- זה שעכשיו הוא לא חוזר רק בגלל שהוא קצת מפחד. ממש לא.

הוא פשוט צעד בלי לחשוב לאן, מסתכל ימינה ושמאלה כל הזמן, בכל זאת, הסמטא הזאת די מפחידה.

יללה של כלב נשמעה מרחוק, והוא מיד עצר והרגיש את נשימתו נעתקת. הכוונה שהוא נבהל ממש. הוא חושב שהכלב היה די רחוק, אבל הוא באמת לא יכול להמשיך ללכת כל הלילה. צריך למצוא מקום לנוח בו.

התחיל לכאוב לו הרגליים כבר מרוב הליכה, אז הוא פשוט נכנס לאחד הבניינים והתיישב ברצפה של הלובי, נשען על הקיר ליד המעלית.

היה קצת קר, והוא חיבק את הברכיים שלו. היללה של הכלב שוב נשמעה קרוב יותר.

הוא בלע את הרוק שלו ונצמד לפינה של הקיר, שגם היה קפוא, אז הוא חיבק את עצמו חזק וניסה לא לרעוד.

הוא התחיל לפחד פתאום. זה היה ממש מטופש לברוח, אז מה אם הם חושבים שהוא מפגר? מה זה יעזור עכשיו הוא פשוט ישב פה עד שהוא ימות מרוב שקר לו. הכלב ילל שוב, קרוב יותר.

הידיים שלו התחילו לרעוד גם, והוא בכלל לא יודע כבר אם זה בגלל שקר או בגלל שהוא מפחד שהוא ימות ומהכלב הזה.

אז הוא ניסה חזק לא לבכות וטמן את ראשו בין הרגליים. הוא צריך לחשוב רק בגלל מה הוא ברח וזהו. לא רוצה שיחשבו שהוא מפגר. לכן הוא ברח.

אבל זה לא ממש עזר , הלב שלו התחיל לדפוק ממש חזק, ובעיניים שלו משהו רטוב ומלוח התחיל לטשטש את הראיה.

"הו, אלוהים" הוא שמע פתאום מישהי והרים את ראשו, הוא נשך שפתיים וניסה להיראות כאילו הכל בסדר. כאילו שהיא לא תראה שהוא רועד מקור ובוכה.

אישה מבוגרת עמדה שם והסתכלה עליו במבט מבוהל "ילד אתה בסדר?"

הוא רצה להגיד לה שהכל בסדר ושתעזוב אותו ושהוא מפחד שהוא ימות עכשיו ושקר לו ושהוא ברח מכולם בגלל שהם חושבים שהוא מפגר ושאמא שלו – 

אבל הוא פשוט בכה. בכה כמו תינוקת קטנה ומטומטמת.

הוא בכה ובכה והאישה הציעה לו לבוא לישון למעלה בבית שלה ומחר הם ימצאו את ההורים שלו , והוא עדיין בכה, 

והוא לא הצליח להירגע גם כשהיא הרימה אותו לאט ועלתה איתו במדרגות, הוא נתן לכל הגוף שלו להיות זרוק ולבכות.

בסדר אז מה אם היא הבינה שהוא מפגר. אולי הוא באמת מפגר אם ככה הוא בוכה.

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק