כשהענן של דניאל

ירד מהשמים,

ערפל כיסה את גופו,

ודניאל היה מאושר.

כשהענן של דניאל

התאבך והסתבך

דניאל הביט לשמים,

והתפלל לאלוקים

שישמור על הענן שלו.

דניאל אוהב את הענן שלו,

והוא חושב

שגם הענן שלו אוהב אותו בחזרה.

ולכן דניאל,

כשהתחילו לרדת טיפות עגולות

מהענן שלו,

נשכב על המדרכה

ונרדם.

הוא לא ראה את הענן נושר

הוא לא הרגיש את הטיפות הדוקרות

הוא ישן,

והענן נדם

יחד איתו.

אתגר לבאים אחרי

בהצלחה!

ניסיתי

היא סוגרת את הקופסה במהירות

כאילו עצם הסגירה שלה תעלים את הזיכרונות

מוציאה עט חצי גמור מהקלמר ומתחילה לקשקש

הכל רק לא לחשוב

לא להיזכר

עוד צמרמורת בלתי נשלטת עוברת בה והזיכרונות שוטפים

סופה והיא הולכת בצעדים נמהרים את הרחוב החשוך 

חוזרת מהופעה מוצלחת

הנה הוא בא

תופס אותה

היא מנסה לצעוק

אבל קולה נעלם

כמה דקות והוא הולך משם כמו שהוא בא

היא קמה בזריזות וחוזרת הביתה

לא מספרת לאיש

לא כי לא רצתה

כי ברגע שהוא בא הלך הקול

בקופסה שסגרה היו תמונות שלה שרה במקהלה

זה היה השיר האחרון ששרה 

פעם יכלה לשיר פעם דיברה פעם הייתה

היום היא רק אותה ילדה ששתקה כשהוא בא

אני ינסה...

בלי מילים היא כותבת,

בלי מנגינה, היא מזמרת.

עט בלי דיו,

דף מלא

בצלילי הנפש,

מנסה להסביר,

להוציא, לספר,

נאנחת.

מנסה לשיר,

ללחוש אל הדממה,

את מה שהיא עוברת.

אבל הסופה שבפנים

מלאה ברוחות,

שלא נותנות לפתוח דלתות.

אז הכל נשאר בפנים,

ואף אחד לא שומע, ואף אחד לא יודע,

איך נשמע צליל קולה

של עלמה במצוקה.

כי אף אחד לא שואל,

ואף אחד לא מבין,

שצריך להכניס אליה קצת שמש,

שתאיר מחשכים.

ואף אחד לא שם לב,

לשקיפות המחלחלת,

לצליל ליבה הנמוג,

לנפש המתפתלת,

והיא,

היא ככ רצתה לספר

אבל כל מה שהיה לה

היה שיר בלי מילים, עט בלי דיו, וסופה שהיא רוח פרצים.

אז היא לא דיברה, ולא שיתפה,

ולאט לאט

נעלמה.

שיר. עט. סופה.

אין לי מושג אם את יודעת אבל בא עט בלי דיו היה הניק הקודם שלי.
 

שיר נוגע אמיתי וכואב.
מזדהה מאוד עם המילים שבחרת.

בחודש הזה

בשנה ההיא

רסיסים של אדם

התפזרו בחלל

ותחת המילים הם נמוגו

כמו ערפל, בשממה.

מחברת אדומה

הפנקס פתוח

רוח מרחפת

ועוצרת דומם.

לוקחת עיפרון

ובחן האלוקים

גאולה ושלווה

כותבת בדם.

כותבת רחל

בדם הבנים

את גזר הדין

של המרצחים.

רחל, שבנו לגבולינו

אך ממשיכים אנו לברוח

בירושלים עיר קודשנו

מחיות

הצמאות לדמנו.

רחל, כי מחכים אנחנו לך.

החיוך הזה

שכובש כל חלק בלב,

וממיס כל מיתר.

והחיוך הזה

שגורם לנשירה,

הנשירה הבלתי פוסקת,

המלוחה כל כך,

מהעיניים הרוגשות.

והחיוך המדהים הזה

נכנס בקפיצה

למקום שכולו

שלמות ואהבה,

ואת החיוך הזה

לא אשכח לעולם.

-------------

לע"נ דודי, עידודי זולדן הי"ד, שהחיוך שלו היה משהו מיוחד.

לא הכנסתי את המילים עצמם לשיר

אבל הם נתנו לי השראה למשהו יפה....

מקווה שהוא מספיק מלוטש

אשמח להע/ארות

---שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד---

הארכתי ב"אחד" וכיוונתי בכל ליבי-למסור את נפשי על קידוש ה'.

__________________________________________

צומת עמוס,

אורות רכבים חולפים

צבעו את השמיים השחורים באלומות של אור צהוב.

שלוש מעלות צלזיוס,

נשימותיי מתמזגות בענני הכפור סביבי

יד שמאל בכיס 

יד ימין מזדקרת שלוחה

מסמנת לנהגים להאט ממרוצם,

גם אני רוצה להגיע הביתה.

רוצה מאד.

גם אמא רוצה,

אמא שלא ראיתי אותה שבועיים.

מה ביקשתי?!

לעשות רצוני כרצונך,

אתה שציווית עלי מצוות כיבוד אם.

ה' שלח לי שליח שיביאני אל מחוז חפצי.

זה היה מהר.

רכב מסחרי חבוט סטה ממסלול הנסיעה אל המפרץ בו עמדתי,

הוא המשיך להתקרב,

והמשיך עוד ועוד,

ובשברירי השניות המחשבות רצות

והמוח קלט את שהלב הכחיש,

הגיע הרגע להתקדש ולא בחיים.

נבחרתי אני

להיות לקרבן חטאת,

או אולי קרבן עולה,

אין זה משנה כרגע.

מה שמשנה עכשיו,-זה רק אני.

כיוונתי מחשבתי להתאחד עם רצונו

למען לא יעלה הקרבן פיגול לפניו,

הן גם עכשיו,

עושה אני רצונו כרצוני.

---שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד---

העפתי מבט אל החלון.

שקורא לי להסתכל אל מה שמעברו.

ידעתי מה אני הולכת לראות.

אבל בכל זאת רציתי קצת להזדהות.

מעבר לחלון עמד אדם.

שפעם היה פרח.

צבעוני.ונהדר.

אבל היום כבר לא.

היום הוא נבל.

היה לו קשה עם מה שעבר.

רציתי ככ לעזור,אבל לא היה לי איך.

כי אני בעצמי הייתי פרח צבעוני ושוקק.

שנבל..

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

עלה נשר מהעץ לאיטו,

גולש על זרמי האוויר בנחת.

רוח עדינה נשאה אותו הרחק,

והניחה אותו בעדינות על הגבעה.

הנה הוא שוב לבד, 

חוזר לעצמו. 

לאדמה.

שתיקה-

השתוקקות צלילים

ורחשי מילים

להיאצר---

וזרימתם 

אל האין-

סוף.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

שבע יפול

צדיק,

וקם מן האדמה

זוכר אותה,

ויפול על האדמה.

ותזכרהו האדמה,

ויפול לרגליה

וישטח לקודש.

קול לחישות מהדהד מעבר

הזכיר לה נשכחות

בריח טללי בוקר

ועינים מצועפות, בוהות

ראי בוהק

שמחזיר את דמותה

והיא ניצבת למולה

אבודה ובודדה

דף חלק

שהיוה את חייה

הפך נייר לטש

בדם עיניה.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

לילה שקט ורוגע

עת נפגשות אצבעות

שמחה מלב שנובע

כאב מחזק, רגשות

לילה רועש וסוער

עת הומים לבבות

נפילה לבור, חור פוער

את פיו לקלוט נפשות

נפילה עמוקה אל הרגש

שברון הלב, מילים כואבות

משפט אחד נלחש הרף

עת תקומה מרימה לבבות

שקט וטוב נבנים אט

תלי מילים משמחות

שנים שחולפות בלאט

תחייה ורצון להחיות

האיש האדום גר בבית עץ קטן בקרחת היער. כולם חשבו שזה נורא מוזר שהוא נולד אדום, וגם הוא חשב כך. אבל זה היה בסדר, כי הוא לא סבל כל-כך מלחיות לבדו. הוא הבין את זה שלהיות איש ירוק זה יותר מקובל, זה הרבה יותר נורמלי. פעם הוא היה נפגע, הוא היה מנסה להיות חלק מחבורת בני גילו הירוקים, אבל עכשיו הוא התבגר והוא חי בסדר גמור בביתו השקט, המרוחק מעט. הוא מבשל ומכבס (כשבגדיו נצבעו לפעמים אדום בכביסה, הוא תהה אם יש לדבר קשר לצבע עורו), שואב מים מהבאר הקטנה ומפזם לעצמו שירים שהוא אוהב, תוך שהוא מנגן על היוקליילי החבוטה שלו. 

היום קרה משהו לגמרי לגמרי לא רגיל. פעמון הדלת צלצל בפעם הראשונה. האיש האדום התפלא לשמוע שהוא משמיע צליל נפלא כל כך. כשפתח האיש האדום את הדלת ראה בכניסה שלושה אנשים נבוכים.

"שלום לך! רצינו לבקש... בקשה קטנה אם אפשר." אמר הימני מביניהם, שלחייו הסמיקו בסומק ירקרק.

"מה אפשר לעזור?" הרים המארח את גבותיו.

"אתה יודע, אנחנו בבעיה קטנה השנה. החורף יבש כל כך, וגשם אין. הבארות של כולנו יבשו כמעט לגמרי. אנחנו זקוקים למים." אמר האיש המרכזי, שהיה גוץ ועל ראשו שיער ירוק ומדובלל, שהיה נראה לאיש האדום כמו שיח קטן.

"אני מבין. גם אצלי הבאר מתחילה להראות סימני יובש." האיש האדום עדיין לא הבין למה הם הגיעו דווקא אליו כדי להתלונן על צרותיהם, כשיש להם שכנים רבים כל כך.

"לכן באנו אלייך," אמר האיש השמאלי, שהעביר את המשקל מרגל לרגל, מתוך לחץ קל- "אנחנו יודעים שאתה גר בטבע"

האיש האדום צחק, "אני לא יכול להוריד גשם". האורחים חייכו בנימוס.

"אבל אתה מכיר את היער. ואתה מכיר גם את האגדה?"

"איזו אגדה?"

"האגדה מספרת שעמוק ביער שלנו, ישנו נהר רחב וקסום. על גדות הנהר צומחים עצי פרי עסיסיים, פירות שאף אחד לא ראה מעולם. ציפורים שעפות בין צמרות העצים מזמרות סימפוניה מופלאה, מרגשת עד דמעות. טעם המים הוא מתוק כמו ששום מים בעולם אינם יכולים להיות, והכל שם נפלא כל כך..."

"קצת הגזמת." לחש השמאלי מתחת לשפמו הירוק.

"שמעתי על האגדה הזאת. אתם רוצים שאלך לחפש את הנהר הזה?" שאל האיש האדום, והם הנהנו.

הוא נשם עמוק, ואמר- "אני מוכן." הוא היה מוכן, בשביל שלו יהיה מה לשתות וגם כי הוא אוהב הרפתקאות.

עוד באותו היום הוא ארז קצת אוכל וקצת מים (כי באמת לא היו לו הרבה), ויצא לדרך. את היער באמת הכיר טוב, וגם כשהיו קצת צללים, הוא לא פחד. דווקא כי ידע להיות לבד, לא חש לבד כל כך. השמיים היו זוהרים, וכששכב לישון תחתיהם הם שלחו לתוכו נחמה, וזוהרם היה נותן לו תקווה אחרי ימים של חיפוש אינסופי. 

אך יום אחד זה קרה.

האיש האדום ישב בשיכול רגליים על הרצפה וניגן ביוקליילי שלו, ולפתע התנשף בהפתעה. "אני מנגן כל כך יפה!" אמר לעצמו, ופרט עוד כמה תווים עליזים. המנגינה שבקעה היתה נפלאה, אך משהו בה היה משונה. הוא כיווץ את גבותיו, ואז נאנח בדרמטיות.

המנגינה היפה לא בקעה מהגיטרה הזעירה שלו, אלא מבין הצמחייה הסבוכה מאחוריו. 

"אז מה זה בעצם?" הוא תהה לעצמו בסקרנות, קם ממקומו וכיתף את תרמילו על גבו. הוא זחל בסבלנות בין הענפים הצפופים, ואז נגלה לעיניו המראה הנפלא ביותר שראה אי פעם. מולו נפרש נהר רחב וקסום. על גדות הנהר צמחו עצי פרי עסיסיים, פירות שאף אחד לא ראה מעולם. ציפורים שעפו בין צמרות העצים זימרו את אותה סימפוניה מופלאה ששמע קודם לכן, שהיתה מרגשת עד דמעות. דמעות של אושר עמדו בעיניו. המראה היה מלא הוד. הוא רץ אל הנהר, רכן אליו וחפן בידיו מהמים הנוצצים. טעם המים היה מתוק כמו ששום מים בעולם אינם יכולים להיות.

ציפור אחת, וורודה ויפהפיה התיישבה על כתפו. היא הביאה בפיה פרי משונה עבורו. 

"הו, תודה לך!" אמר לה, והיא צייצה בקול הפעמונים שלה ועפה חזרה אל העץ. לפרי היה טעם מיוחד- חמצמץ ועסיסי ומתוק בו בזמן. את ידיו הדביקות מהפרי הוא טבל בנהר, ובעוד ידיו משתכשכות מתחת לפני המים, הוא בחן את הפרצוף האדום שהביט בו בעיניים מכווצות מהנהר. זה היה הוא, כמובן. 

אבל למה הוא?

"למה דווקא אני?" שאל את עצמו בקול, וגרם לכמה ציפורים שהביטו בו מהדשא לצייץ בבהלה.

"דווקא אני, האיש האדום, הטעות של הטבע- מצאתי את הנהר הקסום..." הוא אמר לעצמו כלא מאמין. הוא באמת לא האמין.

"אף אחד מהאנשים הירוקים לא הגיע לנהר, דווקא אני... דווקא האיש האדום שחי לבדו בקרחת היער!" חשב לעצמו האיש האדום בהתרגשות, ומילא את הדלי שלו ממי הנהר.

ניסיתי את שלי

השיר או מטופש בטרוף או עמוק מידי,

מחקה לתגובות,

תנסו גם

צמח פורח וגדל טנק מגן ושומר,

ועצם זה מה שנישאר אחרי שהטנק עובר,

אך הטנק זאת לא אשמתו,

לך תאשים את בוראו,

זה שאת הצמח דורס,

את הטנק הורס,

הוא שבלי להתבלבל,

ישאיר אחרו עצם עולל,

זה שלצמח לא יטן לגדול,

את הטנק י.חבול מיכול,

הוא שיקפיד לשמור,

את העצם לא לקבור,

כן,האיש שאת הצמח אם הטנק יכלה,

רק כדי שעצם אויבו תתגלה.

הוא ישב לשולחן המטבח הרעוע, פרוסות של לחם שחור עבה מונחות לפניו, וגם קערה של מרק לוהט. היא עמדה מעליו, והביטה בו במבט זועף. ידיה היו שלובות על חזה, וסינרה המלוכלך היו מרוח בכתמים של דם. מהתרנגולת ששחטה באותו הבוקר, כמובן. שאיש לא יחשוד שהיא גם שורטת בו, נוסף על המכות.

החלון הפתוח הניח למשב רוח קרירה להיכנס, והאיש נרעד. האשה טרקה את החלון והזגוגית נרעדה גם היא.

דפיקה נשמעה על הדלת. האישה פתחה אותה, המבט הזועף עדיין מונח על פניה הזקנות. בפתח עמדה ילדה קטנה, לבושה בשמלה ורודה קלה, שיערה הארוך החלק אסוף לשתי צמות עבות. היא הצביעה על האיש, וביקשה ממנו לבוא. האיש קם כשמבט מתנצל על פניו מופנה אל אשתו. היא רק הידקה את ידיה השלובות זו אל זו, וטרקה אחריו את הדלת.

הילדה הובילה אותו אל הים, והושיבה אותו על סלע. היא עמדה לפניו ופטפטה בחיוך מתוק דקות ארוכות. האיש הביט בה בתדהמה, ואז סגר את פיו והנהן. הוא ניגש לרחוץ את ידיו ופניו במי הים, ואז התכופף לקטוף מספר רקפות שצמחו בין הסלעים. הוא סידר מעט את שיערו והלך הביתה. בפתח חיכתה לו אישה זועפת, שפניה ועמידתה התרככו למראה הפרחים, ואצבעותיה אף התרופפו מקפיצותן.

והילדה? הילדה התכופפה מאחורי שיח, ופשטה את עורה. מתחתיו נגלה חייזר ירוק ומחייך. החייזר רץ בקלילות אל לב הים, ושם עלה על מדרגות שהובילו אותו מעלה מעלה, אל מחוץ לאטמוספירה.

שמשתלבות יפה בשיר? קצת קשה להכניס מילים כאלה ביצירה טובה...

בידי שושנה אדומה

אתן אותה לאמא

היא תתן לי נשיקה

ותאמר שאני ילדה מתוקה

הבובה בידי הלכתי בקו עקום

רגע נפלתי ומיד אקום

חיוך זורח על שפתיי

עשבים רבים בשתי צמותיי

אך פתאום הגיחה דמות

וצעקה "אללה אכבר הלוואי תמות"

נעמדתי דום בפחד

רק לרגע אחד

נפל הפרח

ודמם על הרצפה

ל:אנחנו יחד נבנה. עבדתי אם המילים שאת אמרת שאי אפשר להוציא מהם כלום.

תיפתחי תראש......

אני יודע שכתבתי שיר אם המילים שהבאתי, אבל היתי חייב לנסות...

למילים דאעש, מלון, כדור

לדאעש יש בית מלון,

בו די מענין לישון,

יש לך חלומות נעימים,

הראש פשוט עף לעננים,

אם תירצה למזכרת להיצתלם,

הם מספקים לתפאורה,

משהו ממש מהמם,

חולצה שחורה וכתומה,

ישנו גם טיול גיפים לבנים,

שעליהם מתנוססים דגלים שחורים,

ליווי נשק צמוד,

איזה חמוד,

הבעיות מתחילות כשלעזוב רוצים,

כי אז כדור בך תוקעים,

אבל תיזכרו תמיד,

שלהיכנס יכול רק כתב מתמיד,

אז אם אתם מחפשים מלון,

זה המקום,

כי זה לא סתם מלון

זה מלון אם רעיון

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

טיפות קטנות של דם

נוצצות על המזבח

אש המון, עשן

פני כהן זורח

טוב, זה מה שיצא...

כשהרוח סחפה את הרחוב במחול

ועלה צהוב נשר בלאות מענף ירוק,

כשהנקיק הדק נמלא במי גשם

או אז ידעתי שהחורף כבר כאן,

ואלוקים ירד לעמו.

יש לי חור בכלי,

נשארתי ריקני.

תציל אותי רק התשובה,

אני מצפה לתשובה.

וכשאני מנסה להתקדם,

הנחל עלי זורם.

מרחוק מבחין בתשובה,

אך קשה לי להחזירה.

לפני שהכל התחיל

היא החזיקה את התמונה שעות ארוכות, בוכה ובוכה ומנגבת את הפנים, שקמטים עמוקים נחרשו בהם עוד לפני שהכל התחיל בכלל. כוס של תה חם הייתה מונחת על השידה, ממתינה לרגע בו כף היד החמה תעטוף אותה, אבל הרגע לא בא.

היא המשיכה לשבת, מלטפת את התמונה באצבעותיה היבשות, מילים של אהבה מתמלטות מפיה הרועד, והבכי עוד שוטף אותה בגלים.

זה היה ביום קר, יום של קרח. עכשיו כבר קצת יותר נעים, אבל הקור שבחוץ ובפנים עוד משתולל והורס הכל. הגשם ששטף את החלונות והשלג שנערם בכל פינה בישרו לה שמשהו רע עומד לקרות, והיא ידעה. היא ידעה עוד לפני שהכל התחיל. לא עזר הרופא שהזריק לה חומר שהיה אמור לשכך את כאביה, כאביה הקשים מנשוא. אך איזו תרופה תוכל לשכך כאב שכזה? כאב ששורף בחזה ובגרון ומרטיט הכל בפנים.

יד מנחמת מונחת על כתפה. יד שהייתה שם עוד לפני שהכל התחיל. יד של אהובה, יד חמה ומלטפת, סדוקה מעבודה קשה ורכה מדמעות. אין ניחומים באיש שלה, אין ניחומים בדבר שהציעו לה, אך הטישו הלבן הקטן ספג את דמעותיה בשתיקה, והחיבוק שהגיע אחריו מהאיש שאהבה כל כך לקח קצת מהכאב ושמר אותו אצלו. בלב הגדול, האוהב, שהיה שם עוד לפני שהכל התחיל.

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

אבל להבא תדע שדברים כאלה אני חייב להעביר למשטרה אם הייתי רואה אותם בזמן.

כתבתי את הסיפור הזה אחרי שקראתי את מכתב ההתאבדות של אקוטגאווה ריונוסוקה (אקוטגאווה ריונוסוקה – ויקיפדיה

המכתב (באנגלית) כאן:

https://sites.socsci.uci.edu/~cjmayer/papers/cmayer_note_to_an_old_friend.pdf

אז אין מה לדאוג

תודה

אהבתי את סגנון הכתיבה