סיפור על אהבה וגעגוע
ערב אחד, הבטתי מחלוני אחרי עוד יום ארוך.
עיניי שוטטו סביב על פני האופק, ללא מטרה מוגדרת.
לפתע הבחנתי בדמות מוכרת, אי-שם במרחק.
ניסיתי לזהותה, לגלות מהיכן היא מוכרת, אך לשווא.
כשהבטתי שוב - נעלמה.
למחרת שוב מצאתי את עצמי מביט בחלון.
שכחתי מהדמות, והבטתי בשלווה על העצים הנעים ברוח.
ואז שוב - הדמות צצה לנגד עיניי.
הצרתי עיניים, ממקד את מבטי.
תווי פנים מטושטשים היו כל מה שזיהיתי.
לא ידעתי מהיכן היא מוכרת.
שפשפתי עיניים, והיא איננה.
גמרתי אומר בדעתי לדעת מי היא הדמות הזאת, הנראית ערב אחר ערב בחלוני.
שוב הבטתי בחלון, מחפש אותה במבטי.
ראיתי אותה ליד העץ בגני.
פתחתי את הדלת ומיהרתי החוצה, לפני שתיעלם.
הדמות נותרה במקומה.
התקרבתי עוד ועוד, אך גם בעומדי סמוך אליה, לא הצלחתי לזהותה.
התיישבתי לידה.
לאחר זמן-מה, אזרתי אומץ ושאלתי: "מי אתה?"
הדמות נדהמה.
"אינך יודע? הלא אני אחד מאנשי חצרך. יום אחר יום אני משרתך."
"האומנם?", שאלתי. "כיצד אם כך אינני יכול לזהותך?"
הוא נאנח.
"מגיל צעיר סירבת להכירני, וכעת אני בעבורך כלא קיים...",
באה התשובה.
שתקתי מעט, והמשכתי לשאול:
"איך אוכל להכירך שוב, לעשותך גלוי לביתי?"
הוא חשב במשך כמה דקות, וענה במתינות:
"הכר באהבתך, ואל תתכחש לעצמך.
חפש בתוכך, בעומק נשמתך.
משול בכוחך - והיה שוב אתה."
אחר כך הוסיף-
"אני הוא הגעגוע, ואני בא מאהבה."
