בלילה, בלילה

שכולם ישנים או נמים

הוא שוכב ער

מבטו מכוסה

עיניו מצועפות

ורק הכר רואה את דמעותיו

כי הרי הוא חזק! הוא גיבור! הוא חסון!

אך בעומק נפשו פנימה הוא כה פגיע

ונפש כלואה מתייסרת באלם

מחפשת מפלט לשווא

כלאה לחישות

אובך ערפלים

קולות מן העבר,

זיכרונות, רגעים

ויד כותבת, מדממת.

משפחה אין

פרנסה מאין

מירוץ רדיפות ותפיסות

חיפזון או זריזות

מבוכים, האבקות

דמעות זולגות בנתיים.

ולב מרוסק

מנסה קצת לגעת

ומוח עצור שרוצה רק לדעת.

ונפש בגוף איש

וגבר שבגר

קול תעופות

הרים, אגמים

לחישת עוף חול

נשרף בעשן חייו

צומח, נובל

בדם אויביו

ומחסום שנופל

עת הלב מדמם

ורוצה ומשתוקק

ומתאווה ונושק

אך במקום זאת משתתק.

לפעמים נמאס לי מכל המשחקים המטופשים האלה,

מהמירוץ, החוקים.

אני רוצה רק לפרוש כנפיים, לעוף, לדאות

מעל הכל

אל עבר שום מקום

קצת מפלט קצת בדידות

דווקא שם

אמצא חברה

מפלט לנפשי

מקום לשיחי

מישהו שיקשיב

אבל באמת!

לי כי הוא חייב/צריך/רוצה

אלא כי זה הדבר הנכון האמיתי והטוב ביותר

כי לפעמים גם הנותן צריך לקבל

וכי:

אנשים נשברים,

לא מפני,

שהם חלשים.

אלא מפני,

שהם היו חזקים,

ליותר מידי זמן.

לא סתם,

אמת.

נסיתי להביע את תחושתיי ורגשותיי

כחייל בודד, כאיש שמקולטג תחת החותמת "לא מובן"

וילד בגוף איש שמתאווה ומשתוקק לחוות ולחיות את העבר

שהוא לא זכה להכיר.

את הגעגוע האינסופי למה שהיה ואיננו עוד, את חוסר התקווה/התוכלת

בעתיד.

את הנסיון לחייך ולשמוח תמיד כלפי חוץ שבעומק הלב הנפש מתייסרת באלם,

ואין חבר ואין אח ואין ידיד.

וגם לאלה שאכפת לא באמת אכפת,

לפחות לא מספיק.

אבל...

זה יצא מבולבל, ומתוסבך וסבוך

ולא מובן אפילו לי,

וממש לא מה שרציתי לכתוב.

והייתי אמור להגיע לבסיס ב9:30
אבל עכשיו אפילו לא יצאתי.

ולפעמים אני אומר "לעזאזל העולם"

"שישרף הכל בלחש..."

ולמי אכפת מכלא? ולמי אכפת מחיים?

אני מפחד ממורשת,

ליתר דיוק מחוסר מורשת.

אני רוצה להנחיל את כל שירי,מכתבתי וכתבתי

זוהי ירושתי וזהו פרויקט חיי,

ובד בבד גם להעלות את המודעות לנושא,
הנושא ההוא.

אבל...

אבל אלו שכבר עשיתי עוד לא עלו על הדף,

ומאגר נפשי עוד לא תם למרות הכל.

הוא עודנו נובע ומחפש מפלט,

מפלט לנפשי הכלואה.

והגאולה,

אוי הגאולה...

משווע או רוצה נחמה?!

אני רוצה אתזה,

אני חושב שאני רוצה אתזה.

כי הרי מי כמוני יודע מה טוב לי?!

הטוב שלא!
כי תכלס,

רק הוא יודע! באמת!

אבל... ואבל...

קשה.

ערב טוב יאוש, ולילה טוב תקווה, 
מי הבא בתור, ומי בתור הבא...

אראה כי עייניך מקרחונים נחצבו.

הן לא תוכל לבכות,

הן לא תבטנה בי.

אז אתרום מדמעותיי 

למען חוב אהבתי.

כמה אלימות כמה עצבים 
באיזה רחמים גדולים אני 
מפנק אותי 
כולם סובלים מאהבה מאוד 
תתחנני אלי היום בלילה 
תבכי עלי הרבה. 

כמה שקשה אני תמיד מרגיש 
שזה עוד כלום שיש הרבה 
יותר נמוך 
אני נבהל ובורח 
אני לא יודע להיות שמח 
גם לא להיות עצוב 

עולם קשוח 
אני יכול עליו 
רק עם כוח 
רק בבעיטות למוח 
שישרף הכל בלחש 
תתחנני אלי 
תתחנני אלי 

עולם קשוח 
אני יכול עליו 
לך על כוח 
לך על בעיטות למוח 
שישרף הכל בלחש 
תתחנני אלי 
תתחנני אלי 

לחלון שלך הייתי מנגן 
עם גיטרה ופרחים 
דמעות וגשם

אולי בקרוב, אולי אחרי החגים 
מי יודע, מי יודע 
אולי במקרה כשכבר לא תצפה 
מי יודע, מי יודע 
בדלת הזו או מחוץ לחלון 
עוד הכול מחכה 
בבוקר אחד או בערב כמו זה 
אתה בטח תראה 

ברגע חולף או בגשם שוטף 
מי יודע, מי יודע 
כשכולם ישנים אף אחד לא רואה 
מי יודע, מי יודע 
וגם אם נדמה שהיה ונגמר 
עוד הכול מחכה 
גם אם רע וקשה וקרוב לקצה 
אתה בטח תראה 
אם תשאל אז הלב יענה 

ובלילה, בלילה 
בשעות הקטנות 
התפילות הפשוטות מבקשות 
בלילה, בלילה 
לחכות לתשובות 
כדי למצוא עוד סיבה לקוות 

רגע לפני שבכלל לא תרצה 
מי יודע, מי יודע 
ולפני שתגיד שכבר לא משנה 
מי יודע, מי יודע 
ואם הטעם קצת מר ושורף בחזה 
אז הכול יחכה 
אתה כאן, יש עוד זמן והכול ישתנה 
אתה בטח תראה 
אם תשאל אז הלב יענה

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף