בלילה, בלילה

שכולם ישנים או נמים

הוא שוכב ער

מבטו מכוסה

עיניו מצועפות

ורק הכר רואה את דמעותיו

כי הרי הוא חזק! הוא גיבור! הוא חסון!

אך בעומק נפשו פנימה הוא כה פגיע

ונפש כלואה מתייסרת באלם

מחפשת מפלט לשווא

כלאה לחישות

אובך ערפלים

קולות מן העבר,

זיכרונות, רגעים

ויד כותבת, מדממת.

משפחה אין

פרנסה מאין

מירוץ רדיפות ותפיסות

חיפזון או זריזות

מבוכים, האבקות

דמעות זולגות בנתיים.

ולב מרוסק

מנסה קצת לגעת

ומוח עצור שרוצה רק לדעת.

ונפש בגוף איש

וגבר שבגר

קול תעופות

הרים, אגמים

לחישת עוף חול

נשרף בעשן חייו

צומח, נובל

בדם אויביו

ומחסום שנופל

עת הלב מדמם

ורוצה ומשתוקק

ומתאווה ונושק

אך במקום זאת משתתק.

לפעמים נמאס לי מכל המשחקים המטופשים האלה,

מהמירוץ, החוקים.

אני רוצה רק לפרוש כנפיים, לעוף, לדאות

מעל הכל

אל עבר שום מקום

קצת מפלט קצת בדידות

דווקא שם

אמצא חברה

מפלט לנפשי

מקום לשיחי

מישהו שיקשיב

אבל באמת!

לי כי הוא חייב/צריך/רוצה

אלא כי זה הדבר הנכון האמיתי והטוב ביותר

כי לפעמים גם הנותן צריך לקבל

וכי:

אנשים נשברים,

לא מפני,

שהם חלשים.

אלא מפני,

שהם היו חזקים,

ליותר מידי זמן.

לא סתם,

אמת.

נסיתי להביע את תחושתיי ורגשותיי

כחייל בודד, כאיש שמקולטג תחת החותמת "לא מובן"

וילד בגוף איש שמתאווה ומשתוקק לחוות ולחיות את העבר

שהוא לא זכה להכיר.

את הגעגוע האינסופי למה שהיה ואיננו עוד, את חוסר התקווה/התוכלת

בעתיד.

את הנסיון לחייך ולשמוח תמיד כלפי חוץ שבעומק הלב הנפש מתייסרת באלם,

ואין חבר ואין אח ואין ידיד.

וגם לאלה שאכפת לא באמת אכפת,

לפחות לא מספיק.

אבל...

זה יצא מבולבל, ומתוסבך וסבוך

ולא מובן אפילו לי,

וממש לא מה שרציתי לכתוב.

והייתי אמור להגיע לבסיס ב9:30
אבל עכשיו אפילו לא יצאתי.

ולפעמים אני אומר "לעזאזל העולם"

"שישרף הכל בלחש..."

ולמי אכפת מכלא? ולמי אכפת מחיים?

אני מפחד ממורשת,

ליתר דיוק מחוסר מורשת.

אני רוצה להנחיל את כל שירי,מכתבתי וכתבתי

זוהי ירושתי וזהו פרויקט חיי,

ובד בבד גם להעלות את המודעות לנושא,
הנושא ההוא.

אבל...

אבל אלו שכבר עשיתי עוד לא עלו על הדף,

ומאגר נפשי עוד לא תם למרות הכל.

הוא עודנו נובע ומחפש מפלט,

מפלט לנפשי הכלואה.

והגאולה,

אוי הגאולה...

משווע או רוצה נחמה?!

אני רוצה אתזה,

אני חושב שאני רוצה אתזה.

כי הרי מי כמוני יודע מה טוב לי?!

הטוב שלא!
כי תכלס,

רק הוא יודע! באמת!

אבל... ואבל...

קשה.

ערב טוב יאוש, ולילה טוב תקווה, 
מי הבא בתור, ומי בתור הבא...

אראה כי עייניך מקרחונים נחצבו.

הן לא תוכל לבכות,

הן לא תבטנה בי.

אז אתרום מדמעותיי 

למען חוב אהבתי.

כמה אלימות כמה עצבים 
באיזה רחמים גדולים אני 
מפנק אותי 
כולם סובלים מאהבה מאוד 
תתחנני אלי היום בלילה 
תבכי עלי הרבה. 

כמה שקשה אני תמיד מרגיש 
שזה עוד כלום שיש הרבה 
יותר נמוך 
אני נבהל ובורח 
אני לא יודע להיות שמח 
גם לא להיות עצוב 

עולם קשוח 
אני יכול עליו 
רק עם כוח 
רק בבעיטות למוח 
שישרף הכל בלחש 
תתחנני אלי 
תתחנני אלי 

עולם קשוח 
אני יכול עליו 
לך על כוח 
לך על בעיטות למוח 
שישרף הכל בלחש 
תתחנני אלי 
תתחנני אלי 

לחלון שלך הייתי מנגן 
עם גיטרה ופרחים 
דמעות וגשם

אולי בקרוב, אולי אחרי החגים 
מי יודע, מי יודע 
אולי במקרה כשכבר לא תצפה 
מי יודע, מי יודע 
בדלת הזו או מחוץ לחלון 
עוד הכול מחכה 
בבוקר אחד או בערב כמו זה 
אתה בטח תראה 

ברגע חולף או בגשם שוטף 
מי יודע, מי יודע 
כשכולם ישנים אף אחד לא רואה 
מי יודע, מי יודע 
וגם אם נדמה שהיה ונגמר 
עוד הכול מחכה 
גם אם רע וקשה וקרוב לקצה 
אתה בטח תראה 
אם תשאל אז הלב יענה 

ובלילה, בלילה 
בשעות הקטנות 
התפילות הפשוטות מבקשות 
בלילה, בלילה 
לחכות לתשובות 
כדי למצוא עוד סיבה לקוות 

רגע לפני שבכלל לא תרצה 
מי יודע, מי יודע 
ולפני שתגיד שכבר לא משנה 
מי יודע, מי יודע 
ואם הטעם קצת מר ושורף בחזה 
אז הכול יחכה 
אתה כאן, יש עוד זמן והכול ישתנה 
אתה בטח תראה 
אם תשאל אז הלב יענה

יש גם רגעים טובים

זמנים שפתאום הכל משתחרר בחזה ואפשר לנשום. לנשום בשם האלים, לנשום סוף סוף!

אויר פסגות גם ברחוב.

והכל בהיר ונקי. ואתה רוצה משפחה. ואתה שמח.

ומאיר פנים. והכל פשוט יותר. הקשרים נפרמו. הלכלוך מתנקז.

ואתה תמה. וזה נראה מגוחך. איך לפני שעה קלה חרחרת ונפלת.

זה נראה כל כך רחוק. מה שהיה לפני דקות ספורות.

היאוש. האובדן הריקנות. השנאה.

הם אינם. אפשר מעולם לא היו.

ואז, הו, אתה מרגיש את הפחד המעקצץ.

ואמנם, הוא הוא רק צל קטם, עכשיו אתה שמח, הרי. אבל הוא קיים.

הידיעה הזאת, הקיימא.

שאתה על קצה צוק. ואמנם הראות נפלאה.

ומי יתן וימשיך. השכרון חושים הזה לנצח.

אבל יודע אתה. תנשום כמה שאתה יכול. כמה שריאותיך מסוגלות.

כי מי יודע. מתי תיפול.

אתה חי בין תהום לתהום.

שוחה מטינופת לשלולית. כך נגזר.

לעיתים אלוהים מרשה לך להירגע,  מושך את ראשך בכוח מעל הזוהמא, דוחף אויר נקי לריאותיך.

רק כדי לצנוח שוב פנימה.

חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן

וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים‏ לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.

אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.

באתר יד שניה

במדור 

דירה להשכיר

מסיבות מובנות

העדפנו בנות

ומייד קיבלנו

נזיפה חמורה

ה     ד      ר     ה!

הממ....

יש חובות להחזיר

המצב לא  שפיר

אין ברירה,

בא נעשה רשימה.

ראשונה היתה לי

אחריה היה צליל

הוא תובל

היא יובל

היא דניאל

(עם הכלבה גבריאל)

שתי חן

שני חן

(לא ביחד)

היא ריף

הוא אגם

היא אזוב

הוא נרקיס

גם היא.

(הגדיל לעשות

בחור בשם דין

שביקש אם אפשר עוד קצת להמתין

עד שבן זוגו (בחור בשם קים)

יספיק להגיע מסין.....)

כשעברנו שנית

על כל הרשימה

נתקפנו בכאב ראש

איום ונורא,

לא הצלחנו פשוט

להבין,

מי הוא מה

עכשיו בדירה

זוג מקסים ממוסקבה;

הוא אברשה היא מאשה

לחתול קוראים סשה

החתולה היא נטאשה

וזו הבוחשת ב kasha

היא כמובן ...

סבתא באשה!

הם חזרו בתשובה

לפני פחות משנה

ומקפידים על מצוות בהידור.

וכדי לקיים זריזין מקדימין

הקימו סוכה באלול...

יציבה

חזקה

(היתה שם סופה!)

לא תימוט

לא תיפול

לעולם!

הפאה הבלונדינית על ראשו של עובד נשארה יציבה על ראשו כשנאנח וטלטל אותו מצד לצד. היו לו חדשות קשות לבשר, והוא חכך בדעתו כיצד להתחיל.

“אני הולך לפרוש לחמישה ימים חבר’ה.” אמר בקול רך ומתחשב.

“עצוב, עצוב,” סלסל בקולו, “שככה לא עולים לי העוקבים.”

הוא עצר לרגע כדי לתת להודעה הדרמטית לשקוע באוזני שומעיו.

“אפילו יורדים לי העוקבים. אני עצוב, עצוב שככה.”

הוא החל לצעוד בנחת, הפאה על ראשו ישרה כתמיד.

“אני פורש לחמישה ימים, אולי לשלושה ימים או ליומיים.”

הוא נעצר לרגע וחיכה לרמזור הולכי הרגל שיתחלף לירוק.

“אני פורש לחמישה ימים לכל המאוחר, לא יהיה סרטונים.”

הוא חשב על זה מאית שניה וסייג את עצמו, “אולי יהיה סרטון מחר, כדי לשמח אתכם, אולי.”

הוא הביט ישר אל המצלמה כדי לוודא שהמסר נקלט.

“אני פורש לחמישה ימים, ביי, ביי,” ואז צעק בקול גדול, הפאה שעל ראשו לא משה ממקומה, “ביי!!!”

“ביירון, עשית את שלך!”

עובד יישר את המשקף העגול על אפו הבולמוסי והביט בטיפות המים שניתכו בעוז על הרחוב הריק.

“אם מחר יגיע,” אמר ועצר לחשוב, “אם יגיע היום של המחר, מי יודע מה יקרה? אמרו בחדשות שמחר אלו הולכות להיות הכמויות הכי הכי קשות.”

כמה טיפות סוררות ניתזו מאדן החלון הפתוח למחצה ופגעו באפו, מותירות אותו לח וקריר. עובד זינק לאחור בבהלה.

“אם לא הולכים ככה רחוק, כמו שאני,” אמר אל החדר הריק, “שטיפים של מים נקבל, אמאל’ה!”

הוא נשאר על עומדו זמן מה, וכשהרגיש בטוח יותר, התקרב אל החלון בשנית, מיישר את המשקף על אפו שוב.

“מה זה הכמויות האלו? ביירון, תפסה אותנו חזק ביירון.”

הוא שמע את השם שניתן לסופה כמה פעמים בחדשות, ומאז היא קיבלה אישיות וצורה רוחנית מיוחדת. הוא שלף את האייפון עשר מהכיס והביט בשעון שבחלקו העליון של המסך בדאגה.

“רק שיהיה טוב, רק שאני אגיע בשלום לעבודה.”

אכן, המשמרת שלו עמדה להתחיל בעוד ארבעים דקות, והוא חיכה בקוצר רוח שביירון תירגע ותנוח.

“ביירון, עשית את שלך!” קרא ביתר שביעות רצון ויישר את גבו הכפוף.

הגשם הזכיר לו שיר ישן, אבל הוא לא הצליח להיזכר בדיוק איזה, אז הוא ניסה להתחיל לשיר בתקווה שייזכר בהמשך תוך כדי שירה.

“רעמים וברקים… נשמעים כמו… כמו…”

לא, זה לא נשמע נכון. כדאי לנסות שוב, הפעם במנגינה אחרת.

“רעמים וברקים בלילות הקרים… וביום הקר… בום טראח!”

עַל הַסְּטֶנְדֶּר יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָיו

מַצִּית כּוֹכָבַי

כּוֹכְבֵי מָרוֹם וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם

מְצִיצִים בּוֹ, מְעַלְעֵלִים

בְּדַפֵּי הַצָּהֹב הַצָּהֹב הַזֶּה

בָּאוֹתִיּוֹת הַקְּטַנּוֹת

לֹא כּוֹכָב, לֹא חֲצִי סַהַר

רַק עַב חוֹלֵף

בְּשָׁמֶיךָ

המחילה - כתב עת לסיפורים קצרים

הקול הקורא פתוח עד יום שישי הזה

אשמח לשמוע מחברי הפורום המוכשרים