הבן שלי כמעט בן ארבע ובזמן האחרון התחיל לשקר...
אתמול היה פעם ראשונה שממש תפסנו אותו משקר, הוא ואחותו היו במיטות בלילה ושמענו שהם מרעישים אז בעלי הלך לכיוון החדר וראה שהם בכלל מחוץ לחדר.
איך ששמעו שהוא מתקרב רצו מהר למיטות.
ואז כשבעלי הגיע ואמר להם למה יצאתם מהמיטות? הילד ממש התעקש כמה פעמים שהם לא יצאו, רק אחרי שבעלי אמר שראה אותם בחוץ , הילד אמר שהם חפשו משהו.
מה לעשות? איך להגיב? איך לגרום לו להבין ששקר זה דבר פסול בכל מקרה?
אתמול היה פעם ראשונה שממש תפסנו אותו משקר, הוא ואחותו היו במיטות בלילה ושמענו שהם מרעישים אז בעלי הלך לכיוון החדר וראה שהם בכלל מחוץ לחדר.
איך ששמעו שהוא מתקרב רצו מהר למיטות.
ואז כשבעלי הגיע ואמר להם למה יצאתם מהמיטות? הילד ממש התעקש כמה פעמים שהם לא יצאו, רק אחרי שבעלי אמר שראה אותם בחוץ , הילד אמר שהם חפשו משהו.
מה לעשות? איך להגיב? איך לגרום לו להבין ששקר זה דבר פסול בכל מקרה?
(מזכיר לי פעם אחת שבה בעלי ביקש ממני לעשות משהו, לא עשיתי את זה והלכתי לישון. כשישנתי, בעלי חצי-העיר אותי ושאל אם עשיתי את זה, אז אמרתי לו "כן, חלמתי את זה ואז זה קרה", והייתי משוכנעת לגמרי באמיתות דבריי 
. אז גם לאנשים בוגרים זה יכול לקרות).
ואני הייתי פשוט בשוק! ממש התאפקתי לא לבכות מולן. מה אני אמורה להגיב לה? עשיתי כאילו לא שמתי לב כי לא רציתי שהיא תחשוב שבדקתי אותה ושאני לא נותנת בה אמון... אבל זה פשוט היה לי שוק. יש לציין להגנתה שהרגשתי שהיא גם לא כל כך מרגישה בנוח עם עצמה - גם קצת אמרה כמה פעמים שהיא באמת ניצחה בשביל לחזק את זה וגם בסיבוב הבא למרות שהיא "ניצחה" היא העבירה את הניצחון לקטנה בשביל לכפר. ולא יודעת מאיפה זה בא לה! בחיים לא משקרים בבית וזה שקר ממש לשם שקר...