מצאתי שעוזר להגיד:

אתה מתכוון שאולי היית מעדיף עכשיו שלא יצאת מהמיטה? ולתת לילד לענות.

ומה באמת קרה? כן הלכת לחדר או לא?

להסביר בפשטות את ההבדל בין דמיון למציאות אמת ושקר,

ולבקש שיגיד רק את האמת, גם אם היא לא מה שאתם רוצים לשמוע.

ותפקידכם כהורים לאפשר ולעודד גם אמירת אמת קשה.

"אתמול אבא שלי לקח אותי ל770"

או

"אתמול ראיתי רכבת עם דוב"

או

"אתמול אני ואבא ראינו נמר בכביש"

וכו' וכו'

אני פשוט לא יודעת איך להגיב....

גם בן 3 וחצי, ילד בכור, אם זה משנה

חברה של הבת שלי. היא סיפרה לבת שלי שבתקופת החגים היא נסעה לרוסיה וראתה שם נמר צבעוני ושרקן. הבת שלי האמינה לה, אבל כמובן שהכל בא מדמיונה הפורה של הילדה. ואני גם מכירה את המשפחה ויודעת שאין בזה אמת.

הקטן שלי, 4.5, גם נוטה לשקר לפעמים. אני לא מתרגשת אבל כשממש חשוב אני מעמידה אותו על האמת. סתם דוגמא שקרתה דווקא עם הגדולה- היא גזרה לעצמה קצת את השיער מקדימה בצורה בולטת ומכוערת, והכחישה. אמרתי לה שאין מה להכחיש כי זה כל כך בולט, ואז מיד היא הודתה בזה. אבל כשילד מספר סיפורים דמיוניים, לא הייתי מתרגשת.

לא להתרגש.

הרבה הורים חושבים שהילד בן הארבע מספר תמיד רק אמת.

אבל הילדים מבלבלים הרבה בין דמיון למציאות, ובין רצוי למצוי.

חשוב להסביר לילד את האמת ולחנך.

רק לא לכעוס, בדיוק כמו שלא כועסים על ילד בן שנה שהופך מגדל של קוביות.

ילד שגדל בבית בריא, וההורים שלו אנשים ישרים, בעז"ה יהיה גם הוא ישר.

השקרים הילדותיים עוברים בהדרגה ונעלמים בסביבות גיל 8.

פעם ילד סיפר לגננת: "ראיתי את אבא רוקד על השולחן, ואימא שברה ביצים"

מבירור שעשתה הגננת, התברר שהילד צדק:

הוא ראה את הדברים בסרט הווידאו מהחתונה של הוריו....

למי שעדיין לא הבין, אז בבקשה:

כשכל החברים הרימו את אבא (החתן) על השולחן, הוא רקד!

כשהחברות הרימו את אימא (הכלה) על השולחן, היא זרקה על הקהל ביצים מלאים בנצנצים...

בגיל הזה עוד לא שייך, לענ"ד, לגרום לילד להבין ששקר זה דבר פסול. הוא בכלל לא מתכוון לשקר ולומר משהו שאינו אמת. מבחינתו, גם הדמיון שלו זה אמת (מזכיר לי פעם אחת שבה בעלי ביקש ממני לעשות משהו, לא עשיתי את זה והלכתי לישון. כשישנתי, בעלי חצי-העיר אותי ושאל אם עשיתי את זה, אז אמרתי לו "כן, חלמתי את זה ואז זה קרה", והייתי משוכנעת לגמרי באמיתות דבריי . אז גם לאנשים בוגרים זה יכול לקרות).

מה שאני עושה עם בת הארבע שלי הוא שאני שואלת אותה, בנעימות ובנחת- זה קרה באמת או בכאילו? ואז היא אומרת ("באמת" או "בכאילו"), וממשיכים הלאה. ככה אני עוזרת לה להבדיל בין מה שבאמת קרה לבין מה שלא.

וקרה לי לאחרונה שהיא סיפרה לי שהיא עשתה משהו, שאח"כ התברר לי שהיא לא עשתה (היא סיפרה לי שהיא סיפרה משהו למישהי, ובדיקה שלי- מתוך סקרנות בלבד- העלתה שזה לא קרה). בסדר, לא קרה כלום
 

וזה לא נקרא שהם "משקרים"

לפעמים הם מאד רוצים משהו שנראה להם שזה באמת קורה.

הבת שלי בת 3 וחי אוהבת מאד את אחת החברות שלה מהגן, וביום שיש ביקשתי מהגננת שתראה לי מי זו הילדה שביתי מדברת עליה כל כך הרבה.

והגננת לא האמינה שאני לא מכירה אותה.

היא אומרת לי- הבת שלך כמעט כל יום אומרת לי אתמול הלכתי ל... היום ... באה אלי.

אפילו היום, יום שישי, היא אמרה בצהריים אנחנו הולכים ל....

הגננת חשבה שהמשפחות חברות ואנחנו מתראים הברה אחרי הצהריים...

אותי זה ממש הצחיק ולרגע לא אמרתי לילדתי שהיא משקרת.

אבל נראה לי שהמקרה הספציפי הזה קצת אחר. נראה לי שהילד פשוט פחד לומר את האמת. לא שאתם הורים "מפחידים", אבל מבחינתו ההודאה באמת עלולה לגרום עונש או משהו דומה.

עדיין, לא נראה לי ששייך לדבר פה על "שקר", כי הוא לא מבין שזה רע לא לומר את האמת. הרע והטוב אצלו מסתכמים במה שמשפיע ישירות עליו...

כל זה לעניות דעתי.

שההורים ישתדלו מראש להימנע משאלות שאתה יודע את התשובה עליהן.

למשל אם אתה יודע שהילד לא צחצח שיניים אז את תשאל אותו האם צחצחת שיניים? אלא תאמר לו- לא צחצחת, בוא לצחצח.

אז פה זה קצת שונה כי הוא לא שאל "האם יצאתם מהמיטות?"

אבל עדיין לחשוב מה הייתה מטרת השאלה. הרי ברור שהם יצאו כי לא רצו לישון, לא?

אז למה לשאול?

אני חושבת שאם השאלה הייתה נשאלת בכנות הם לא היו מרגישים צורך להכחיש.

שיחקתי עם שתי הבנות בנות 5 ו-3 משחק די טיפשי של "אנדנדינו" בלי מטרה... יעני המטרה זה שתצא... וכל פעם מישהי בחרה מספר ומישהי עשתה את הסיבוב (לפי המספר שיצא...)... ובאחת הפעמים הגדולה עשתה את הסיבוב, היא ספרה בשקט ויצא שהקטנה "ניצחה" (ספרתי איתה בלב.. בכלל לא בשביל לבדוק אותה סתם בהרגל) ופתאום קלטתי אותה מתלבטת שניה ואז היא המשיכה אליה ואמרה שהיא ניצחה ואני הייתי פשוט בשוק! ממש התאפקתי לא לבכות מולן. מה אני אמורה להגיב לה? עשיתי כאילו לא שמתי לב כי לא רציתי שהיא תחשוב שבדקתי אותה ושאני לא נותנת בה אמון... אבל זה פשוט היה לי שוק. יש לציין להגנתה שהרגשתי שהיא גם לא כל כך מרגישה בנוח עם עצמה - גם קצת אמרה כמה פעמים שהיא באמת ניצחה בשביל לחזק את זה וגם בסיבוב הבא למרות שהיא "ניצחה" היא העבירה את הניצחון לקטנה בשביל לכפר. ולא יודעת מאיפה זה בא לה! בחיים לא משקרים בבית וזה שקר ממש לשם שקר...

סיפור ארוך סליחה. ממש לא ידעתי מה להגיב. (אני לא הפותחת)

נשים צדקניות..  אז מזדעזעות: איך יכול להיות?..  בחיים לא משקרים בבית..  ב"ה.

זה לא "שקר לשם שקר"..  זה אחד הדברים המצויים במשחק הזה - ש"ממשיכים" עוד שניה. היצר לנצח..  וקל "להטעות" גם את עצמה.

מה שיש להתפעל, הוא שבסיבוב הבא העבירה לקטנה. זה ממש יפה. אדרבה, זו כנראה תוצאה של "תחושה" מהבית.

אולי הייתי צריכה יותר להחמיא לה על הוויתור.. או לפחות יותר להעריך את זה

מרוב שהייתי בשוק מהרמאות לא ידעתי להסתכל על הצד השני...

אבל תודה, ב"ה קצת הרגעתם..

על דבר כזה כלפיה - הויתור - את יכולה לומר למשל: כל הכבוד ששמת לב שאולי מקודם בעצם היא היתה צריכה לנצח, והחזרת לה כעת כשויתרת לה..

כך היא מקבלת שיקוף עדין של המציאות. לא נעלבת, אבל זה מעודד את ה"התיישרות" עם האמת..

אם הייתי אומרת לה כזה משפט היא הייתה חושבת שניסיתי לבדוק אותה...

והיא אמרה בפירוש לפני שהיא התחילה לספור שהיא סופרת בשקט ושלא נספור כולנו יחד.

האמת שלא חשבתי על זה שאולי זה היה לה בראש מלכתחילה... שזה אפילו יותר מפתיע - שהיא חישבה את זה מראש.. אבל זה לא היה נראה ככה.... זה היה נראה שהיא אמרה את זה כאילו בשביל ההרגשה שרק היא סופרת ועובדה שהיה נראה שהיא מתלבטת בסוף.. ולא שהיא תיכננה... אבל לא יודעת..... עכשיו כשאני חושבת על זה אני נכנסת לשוק מחודש

ובלי חשדנויות.

ולא אמרתי שצריך לומר לה. רק שאם מחליטים להגיב, לעשות את זה בדך מעודנת ולא ישירה; "אולי מקודם"..  אבל איך שזה נגמר אצלכם גם היה טוב.  ולא להיבהל מזה יותר מידי. לשים לב בנחת בהמשך.

ברוך ה' היא ילדה מתוקה וחכמה ולא שמתי לב לעוד מקרים בסגנון הזה...

שה' יתן לנו חוכמה לחנך נכון את ילדינו

היא לא באמת גדולה, בת 9 או עשר.

היא קטנה, בת חמש- והיא באמת רוצה לנצח. כ"כ רוצה לנצח עד שרעיונות מופשטים של "יושר", "צדק" או "הגינות" פשוט לא רלוונטיים לגביה.

זה די מצוי שילד "מציל" את עצמו כך - ולפעמים גם מאמין לשקר של עצמו..

לא צריך "לגרום לו להבין" ששקר זה פסול בכל מקרה - אלא יותר שיראה שלא יקרה דבר רע מהאמת..

לכן, במקרה כזה למשל, אפשר "לשקף" ולומר: כנראה שכחת.. אבל ראיתי שיצאתם. פעם הבאה, תשתדל לזכור מה היה באמת. זה חשוב לזכור מה היה באמת..

כלומר: אם "נעדכן" בעדינות את האימרה ביחס למציאות - יתרגל שזה "בסדר". לפעמים אפשר בחיוך: לא, זה לא בדיוק היה כך - בוא תנסה להיזכר איך היה באמת..

במקביל: אפשר לומר בנחת מידי פעם, אחרי שמבררים ביחד מה באמת קרה, שזה ממש חשוב להשתדל להגיד רק את האמת. לספר איזה סיפור בענין.

חינוך-מתון..  כמה שפחות יילחץ, כולל מעם ה"תעמולה" לנושא - כך יש סיכוי שההסברה תתיישב על ליבו ויישם.

לפני שאת מנסה לגרום לילד להבין ששקר הוא דבר פסול , שאלי את עצמך;

האם תרמתי באופן כלשהו (ביודעין או בלא יודעין) לכך שהילד משקר ?

האם אני שיקרתי לילד  ? (ותהא הסיבה מוצדקת ככל שתהא)

האם הילד נענש או ניזוק כשאמר את האמת ?

האם "ארבתי" לילד וניסיתי לתפוס אותו בשקר ?

רק אם התשובות לכל השאלות הנ"ל היא - לא , עלייך להבהיר לילד כי שקר הוא דבר פסול ואינך מרשה לו לשקר וללא כל פשרות.

ו"בומבסטי"...

לילד בן 4 לא "מבהירים כי שקר הוא דבר פסול ואינה מרשה לו לשקר וללא כל פשרות".

כך לא מחנכים ילדים. גם דבר כזה יכול לגרום לההיפך..

וזה גם מדובר בילד בן שש/ילדה בת שש???

בצורה מבהילה -

דבר שבעיני הילד עדיין אינו נתפס פנימית בחומרתו -

והוא גם דבר שקורה "בתוכו" (לא כמו מרביץ על כל מה שהאח לא מוכן לתת לו, למשל) -

אז הדבר הראשון שהילד ירצה, זה להינצל מהבהלה הזו.

ולכן, אם "יצטרך" לשקר, הוא פשוט ינסה להסתיר גם את זה. "שקר בריבוע"..

אם ילד לא יפחד - אז הוא גם יאמר את האמת. יתרגל שאומרים אמת, ואז מדברים על מה שהיה..

ואם לדוגמה (שייך יותר לגיל גדול יותר), יתנסה שהודה פעם על "פאדיחה" ("שיקרתי"..), והתגובה היתה קודם כל, כל הכבוד על האומץ להודות באמת. זה הכי חשוב. ואח"כ: באמת, לא להגיד את האמת זה ממש לא טוב. גם אי אפשר להאמין כך, וגם עושה הרגשה לא טובה, וגם אסור - אז פעם הבאה ממש תשתדל להגיד רק את האמת. וגם - תשתדל שהיא תהיה כזו שנעים להגיד אותה.. -

אז הוא ימשיך להודות על האמת.

בוודאי שצריך לחנך, כולל לדיבור אמת. אבל האופן שמסבירים מה אסור, צריך להיות גם עם הערכה עד כמה הילד במצבו הנוכחי בשל ליישום (ילד שמשקר תדיר, אמירה "אני לא מרשה בשום אופן" - כמובן לא תשנה את המצב..); וגם, באופן כללי, שילוב של הסברה קצרה כמה ולמה זה לא ראוי, עם הקרנת תחושה לילד, שבכל מצב אם זה יקרה, אנחנו נשתדל שוב מחדש (את זה, לא צריך "לומר" דווקא. את זה ילד מרגיש מאופן האמירה. בעיקר כשהוא קולט שהאמירה הברורה היא על הנושא, אבל לא "כנגדו" אישית. אפשר לפעמים להסביר מאד בהיר למה משהו הוא לא בסדר, והילד יזדהה, ועם זה - ירגיש בסדר לבוא אח"כ ולומר בצער שזה קרה לו בכל זאת.. ומשוחחים).

זו ענ"ד.

חשבתי שאתה עונה בכללי...

אם כבר באותו ענין ביתי חוזרת עם שלל קישוטים מילדות בגן סיכות צמידים וכו'

ויש לציין שאנחנו כהורים לא נותנים/קונים לעיתים קרובות משחקים לילדי (סבתא שלה כן מידי פעם)(מטעם שאין אמצעים)

אולי מכאן באה האוסף שלה אבל יחד עם זאת היא משקרת בלי סוף: היא נתנה לי במתנה... מצאתי בחצר...

וכו' מילא אם זה פעם ב.. אבל כמעט יום יום חוזרת עם שלל מה עושים איך עושים לזה סוף?

יודעת שיש חנות בשקל אבל בכל זאת לא אבזבז כל יום על מתנות כי זה מצטרף לכסף גדול וכו' דבר שלצערי במצב הנוכחי גם זה קשה לי.

אשמח לעשות לזה סוף גם אם אין בי היכולת לקנות לה!

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.