מצאתי שעוזר להגיד:

אתה מתכוון שאולי היית מעדיף עכשיו שלא יצאת מהמיטה? ולתת לילד לענות.

ומה באמת קרה? כן הלכת לחדר או לא?

להסביר בפשטות את ההבדל בין דמיון למציאות אמת ושקר,

ולבקש שיגיד רק את האמת, גם אם היא לא מה שאתם רוצים לשמוע.

ותפקידכם כהורים לאפשר ולעודד גם אמירת אמת קשה.

"אתמול אבא שלי לקח אותי ל770"

או

"אתמול ראיתי רכבת עם דוב"

או

"אתמול אני ואבא ראינו נמר בכביש"

וכו' וכו'

אני פשוט לא יודעת איך להגיב....

גם בן 3 וחצי, ילד בכור, אם זה משנה

חברה של הבת שלי. היא סיפרה לבת שלי שבתקופת החגים היא נסעה לרוסיה וראתה שם נמר צבעוני ושרקן. הבת שלי האמינה לה, אבל כמובן שהכל בא מדמיונה הפורה של הילדה. ואני גם מכירה את המשפחה ויודעת שאין בזה אמת.

הקטן שלי, 4.5, גם נוטה לשקר לפעמים. אני לא מתרגשת אבל כשממש חשוב אני מעמידה אותו על האמת. סתם דוגמא שקרתה דווקא עם הגדולה- היא גזרה לעצמה קצת את השיער מקדימה בצורה בולטת ומכוערת, והכחישה. אמרתי לה שאין מה להכחיש כי זה כל כך בולט, ואז מיד היא הודתה בזה. אבל כשילד מספר סיפורים דמיוניים, לא הייתי מתרגשת.

לא להתרגש.

הרבה הורים חושבים שהילד בן הארבע מספר תמיד רק אמת.

אבל הילדים מבלבלים הרבה בין דמיון למציאות, ובין רצוי למצוי.

חשוב להסביר לילד את האמת ולחנך.

רק לא לכעוס, בדיוק כמו שלא כועסים על ילד בן שנה שהופך מגדל של קוביות.

ילד שגדל בבית בריא, וההורים שלו אנשים ישרים, בעז"ה יהיה גם הוא ישר.

השקרים הילדותיים עוברים בהדרגה ונעלמים בסביבות גיל 8.

פעם ילד סיפר לגננת: "ראיתי את אבא רוקד על השולחן, ואימא שברה ביצים"

מבירור שעשתה הגננת, התברר שהילד צדק:

הוא ראה את הדברים בסרט הווידאו מהחתונה של הוריו....

למי שעדיין לא הבין, אז בבקשה:

כשכל החברים הרימו את אבא (החתן) על השולחן, הוא רקד!

כשהחברות הרימו את אימא (הכלה) על השולחן, היא זרקה על הקהל ביצים מלאים בנצנצים...

בגיל הזה עוד לא שייך, לענ"ד, לגרום לילד להבין ששקר זה דבר פסול. הוא בכלל לא מתכוון לשקר ולומר משהו שאינו אמת. מבחינתו, גם הדמיון שלו זה אמת (מזכיר לי פעם אחת שבה בעלי ביקש ממני לעשות משהו, לא עשיתי את זה והלכתי לישון. כשישנתי, בעלי חצי-העיר אותי ושאל אם עשיתי את זה, אז אמרתי לו "כן, חלמתי את זה ואז זה קרה", והייתי משוכנעת לגמרי באמיתות דבריי . אז גם לאנשים בוגרים זה יכול לקרות).

מה שאני עושה עם בת הארבע שלי הוא שאני שואלת אותה, בנעימות ובנחת- זה קרה באמת או בכאילו? ואז היא אומרת ("באמת" או "בכאילו"), וממשיכים הלאה. ככה אני עוזרת לה להבדיל בין מה שבאמת קרה לבין מה שלא.

וקרה לי לאחרונה שהיא סיפרה לי שהיא עשתה משהו, שאח"כ התברר לי שהיא לא עשתה (היא סיפרה לי שהיא סיפרה משהו למישהי, ובדיקה שלי- מתוך סקרנות בלבד- העלתה שזה לא קרה). בסדר, לא קרה כלום
 

וזה לא נקרא שהם "משקרים"

לפעמים הם מאד רוצים משהו שנראה להם שזה באמת קורה.

הבת שלי בת 3 וחי אוהבת מאד את אחת החברות שלה מהגן, וביום שיש ביקשתי מהגננת שתראה לי מי זו הילדה שביתי מדברת עליה כל כך הרבה.

והגננת לא האמינה שאני לא מכירה אותה.

היא אומרת לי- הבת שלך כמעט כל יום אומרת לי אתמול הלכתי ל... היום ... באה אלי.

אפילו היום, יום שישי, היא אמרה בצהריים אנחנו הולכים ל....

הגננת חשבה שהמשפחות חברות ואנחנו מתראים הברה אחרי הצהריים...

אותי זה ממש הצחיק ולרגע לא אמרתי לילדתי שהיא משקרת.

אבל נראה לי שהמקרה הספציפי הזה קצת אחר. נראה לי שהילד פשוט פחד לומר את האמת. לא שאתם הורים "מפחידים", אבל מבחינתו ההודאה באמת עלולה לגרום עונש או משהו דומה.

עדיין, לא נראה לי ששייך לדבר פה על "שקר", כי הוא לא מבין שזה רע לא לומר את האמת. הרע והטוב אצלו מסתכמים במה שמשפיע ישירות עליו...

כל זה לעניות דעתי.

שההורים ישתדלו מראש להימנע משאלות שאתה יודע את התשובה עליהן.

למשל אם אתה יודע שהילד לא צחצח שיניים אז את תשאל אותו האם צחצחת שיניים? אלא תאמר לו- לא צחצחת, בוא לצחצח.

אז פה זה קצת שונה כי הוא לא שאל "האם יצאתם מהמיטות?"

אבל עדיין לחשוב מה הייתה מטרת השאלה. הרי ברור שהם יצאו כי לא רצו לישון, לא?

אז למה לשאול?

אני חושבת שאם השאלה הייתה נשאלת בכנות הם לא היו מרגישים צורך להכחיש.

שיחקתי עם שתי הבנות בנות 5 ו-3 משחק די טיפשי של "אנדנדינו" בלי מטרה... יעני המטרה זה שתצא... וכל פעם מישהי בחרה מספר ומישהי עשתה את הסיבוב (לפי המספר שיצא...)... ובאחת הפעמים הגדולה עשתה את הסיבוב, היא ספרה בשקט ויצא שהקטנה "ניצחה" (ספרתי איתה בלב.. בכלל לא בשביל לבדוק אותה סתם בהרגל) ופתאום קלטתי אותה מתלבטת שניה ואז היא המשיכה אליה ואמרה שהיא ניצחה ואני הייתי פשוט בשוק! ממש התאפקתי לא לבכות מולן. מה אני אמורה להגיב לה? עשיתי כאילו לא שמתי לב כי לא רציתי שהיא תחשוב שבדקתי אותה ושאני לא נותנת בה אמון... אבל זה פשוט היה לי שוק. יש לציין להגנתה שהרגשתי שהיא גם לא כל כך מרגישה בנוח עם עצמה - גם קצת אמרה כמה פעמים שהיא באמת ניצחה בשביל לחזק את זה וגם בסיבוב הבא למרות שהיא "ניצחה" היא העבירה את הניצחון לקטנה בשביל לכפר. ולא יודעת מאיפה זה בא לה! בחיים לא משקרים בבית וזה שקר ממש לשם שקר...

סיפור ארוך סליחה. ממש לא ידעתי מה להגיב. (אני לא הפותחת)

נשים צדקניות..  אז מזדעזעות: איך יכול להיות?..  בחיים לא משקרים בבית..  ב"ה.

זה לא "שקר לשם שקר"..  זה אחד הדברים המצויים במשחק הזה - ש"ממשיכים" עוד שניה. היצר לנצח..  וקל "להטעות" גם את עצמה.

מה שיש להתפעל, הוא שבסיבוב הבא העבירה לקטנה. זה ממש יפה. אדרבה, זו כנראה תוצאה של "תחושה" מהבית.

אולי הייתי צריכה יותר להחמיא לה על הוויתור.. או לפחות יותר להעריך את זה

מרוב שהייתי בשוק מהרמאות לא ידעתי להסתכל על הצד השני...

אבל תודה, ב"ה קצת הרגעתם..

על דבר כזה כלפיה - הויתור - את יכולה לומר למשל: כל הכבוד ששמת לב שאולי מקודם בעצם היא היתה צריכה לנצח, והחזרת לה כעת כשויתרת לה..

כך היא מקבלת שיקוף עדין של המציאות. לא נעלבת, אבל זה מעודד את ה"התיישרות" עם האמת..

אם הייתי אומרת לה כזה משפט היא הייתה חושבת שניסיתי לבדוק אותה...

והיא אמרה בפירוש לפני שהיא התחילה לספור שהיא סופרת בשקט ושלא נספור כולנו יחד.

האמת שלא חשבתי על זה שאולי זה היה לה בראש מלכתחילה... שזה אפילו יותר מפתיע - שהיא חישבה את זה מראש.. אבל זה לא היה נראה ככה.... זה היה נראה שהיא אמרה את זה כאילו בשביל ההרגשה שרק היא סופרת ועובדה שהיה נראה שהיא מתלבטת בסוף.. ולא שהיא תיכננה... אבל לא יודעת..... עכשיו כשאני חושבת על זה אני נכנסת לשוק מחודש

ובלי חשדנויות.

ולא אמרתי שצריך לומר לה. רק שאם מחליטים להגיב, לעשות את זה בדך מעודנת ולא ישירה; "אולי מקודם"..  אבל איך שזה נגמר אצלכם גם היה טוב.  ולא להיבהל מזה יותר מידי. לשים לב בנחת בהמשך.

ברוך ה' היא ילדה מתוקה וחכמה ולא שמתי לב לעוד מקרים בסגנון הזה...

שה' יתן לנו חוכמה לחנך נכון את ילדינו

היא לא באמת גדולה, בת 9 או עשר.

היא קטנה, בת חמש- והיא באמת רוצה לנצח. כ"כ רוצה לנצח עד שרעיונות מופשטים של "יושר", "צדק" או "הגינות" פשוט לא רלוונטיים לגביה.

זה די מצוי שילד "מציל" את עצמו כך - ולפעמים גם מאמין לשקר של עצמו..

לא צריך "לגרום לו להבין" ששקר זה פסול בכל מקרה - אלא יותר שיראה שלא יקרה דבר רע מהאמת..

לכן, במקרה כזה למשל, אפשר "לשקף" ולומר: כנראה שכחת.. אבל ראיתי שיצאתם. פעם הבאה, תשתדל לזכור מה היה באמת. זה חשוב לזכור מה היה באמת..

כלומר: אם "נעדכן" בעדינות את האימרה ביחס למציאות - יתרגל שזה "בסדר". לפעמים אפשר בחיוך: לא, זה לא בדיוק היה כך - בוא תנסה להיזכר איך היה באמת..

במקביל: אפשר לומר בנחת מידי פעם, אחרי שמבררים ביחד מה באמת קרה, שזה ממש חשוב להשתדל להגיד רק את האמת. לספר איזה סיפור בענין.

חינוך-מתון..  כמה שפחות יילחץ, כולל מעם ה"תעמולה" לנושא - כך יש סיכוי שההסברה תתיישב על ליבו ויישם.

לפני שאת מנסה לגרום לילד להבין ששקר הוא דבר פסול , שאלי את עצמך;

האם תרמתי באופן כלשהו (ביודעין או בלא יודעין) לכך שהילד משקר ?

האם אני שיקרתי לילד  ? (ותהא הסיבה מוצדקת ככל שתהא)

האם הילד נענש או ניזוק כשאמר את האמת ?

האם "ארבתי" לילד וניסיתי לתפוס אותו בשקר ?

רק אם התשובות לכל השאלות הנ"ל היא - לא , עלייך להבהיר לילד כי שקר הוא דבר פסול ואינך מרשה לו לשקר וללא כל פשרות.

ו"בומבסטי"...

לילד בן 4 לא "מבהירים כי שקר הוא דבר פסול ואינה מרשה לו לשקר וללא כל פשרות".

כך לא מחנכים ילדים. גם דבר כזה יכול לגרום לההיפך..

וזה גם מדובר בילד בן שש/ילדה בת שש???

בצורה מבהילה -

דבר שבעיני הילד עדיין אינו נתפס פנימית בחומרתו -

והוא גם דבר שקורה "בתוכו" (לא כמו מרביץ על כל מה שהאח לא מוכן לתת לו, למשל) -

אז הדבר הראשון שהילד ירצה, זה להינצל מהבהלה הזו.

ולכן, אם "יצטרך" לשקר, הוא פשוט ינסה להסתיר גם את זה. "שקר בריבוע"..

אם ילד לא יפחד - אז הוא גם יאמר את האמת. יתרגל שאומרים אמת, ואז מדברים על מה שהיה..

ואם לדוגמה (שייך יותר לגיל גדול יותר), יתנסה שהודה פעם על "פאדיחה" ("שיקרתי"..), והתגובה היתה קודם כל, כל הכבוד על האומץ להודות באמת. זה הכי חשוב. ואח"כ: באמת, לא להגיד את האמת זה ממש לא טוב. גם אי אפשר להאמין כך, וגם עושה הרגשה לא טובה, וגם אסור - אז פעם הבאה ממש תשתדל להגיד רק את האמת. וגם - תשתדל שהיא תהיה כזו שנעים להגיד אותה.. -

אז הוא ימשיך להודות על האמת.

בוודאי שצריך לחנך, כולל לדיבור אמת. אבל האופן שמסבירים מה אסור, צריך להיות גם עם הערכה עד כמה הילד במצבו הנוכחי בשל ליישום (ילד שמשקר תדיר, אמירה "אני לא מרשה בשום אופן" - כמובן לא תשנה את המצב..); וגם, באופן כללי, שילוב של הסברה קצרה כמה ולמה זה לא ראוי, עם הקרנת תחושה לילד, שבכל מצב אם זה יקרה, אנחנו נשתדל שוב מחדש (את זה, לא צריך "לומר" דווקא. את זה ילד מרגיש מאופן האמירה. בעיקר כשהוא קולט שהאמירה הברורה היא על הנושא, אבל לא "כנגדו" אישית. אפשר לפעמים להסביר מאד בהיר למה משהו הוא לא בסדר, והילד יזדהה, ועם זה - ירגיש בסדר לבוא אח"כ ולומר בצער שזה קרה לו בכל זאת.. ומשוחחים).

זו ענ"ד.

חשבתי שאתה עונה בכללי...

אם כבר באותו ענין ביתי חוזרת עם שלל קישוטים מילדות בגן סיכות צמידים וכו'

ויש לציין שאנחנו כהורים לא נותנים/קונים לעיתים קרובות משחקים לילדי (סבתא שלה כן מידי פעם)(מטעם שאין אמצעים)

אולי מכאן באה האוסף שלה אבל יחד עם זאת היא משקרת בלי סוף: היא נתנה לי במתנה... מצאתי בחצר...

וכו' מילא אם זה פעם ב.. אבל כמעט יום יום חוזרת עם שלל מה עושים איך עושים לזה סוף?

יודעת שיש חנות בשקל אבל בכל זאת לא אבזבז כל יום על מתנות כי זה מצטרף לכסף גדול וכו' דבר שלצערי במצב הנוכחי גם זה קשה לי.

אשמח לעשות לזה סוף גם אם אין בי היכולת לקנות לה!

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב