אמנם בת 30 ואני מניח שיש לך נסיון אך כדאי לדעת שזוג טרי אחרי החתונה לא תמיד יודע מה טוב באמת. הוא כן יודע להרגיש מה טוב. ההבדל בין להרגיש ללדעת הוא הבדל גדול. ע"פ רוב ראוי לגדול ולהתחיל את בניין הבית רחוק מ"הסינר של אמא". לעבור את כל הבירורים העמוקים יותר בסביבה רחוקה מהמשפחה המורחבת.

מה שטוב לזוג אחד לא טוב לזוג שני.

ואין שום סיבה לדעתי שזוג לא ידע באמת מה טוב לו.

גם יש הבדל בין להיות מאוד רחוקה לבין להיות באותה עיר, נניח, ולא באותה שכונה.

כי האישה רגישה פיזית ונפשית, ומתקשה להיפרד ממשפחתה.

הגברים בטבעם הרבה יותר בנויים, למרחק הפיזי מהמשפחה.

זאת אומרת אחרי החתונה הולך אחרי אשתו לאן שטוב לה ללכת.

זה לא אומר שאסור להתחשב, אבל חשוב לטובת הבית שלאישה שהיא עיקר הבית יהיה טוב במקום המגורים.

ולא רק זה -

כתוב על כן יעזוב איש את אביו ואמו -

דווקא האיש צריך לעזוב

אגב,

שמעתי פעם שיעור על כך שהאיש צריך "לחתוך" את הרגש, במידה מסויימת, בינו לבין אמו, כדי להיות מסוגל להכיל את אשתו. ושאם הא נשאר מדי קשור לאמו זה מתכון בדוק לבעיות בשלום בית (רואים במוחש מצבים כאלה שהאשה נדחקת הצידה כי הגבר נשאר "ילד של אמא")

לעומת זאת האשה לא צריכה לחתוך (ולכן התורה לא מצווה על כך) כי היא מסוגלת להכיל מעגלי קרבה רבים בלי לפגוע בזוגיות.

למה החלטה כזו צריכה סימוכין לכאן או לכאן מהתורה?

מה הקשר?

ואם התורה אומרת שחייבים לגור ליד הישיבה שלו ואת ממש סובלת מזה?

הבסיס של כל קשר- לקבל החלטות משותפות בענינים משותפים. וגם כשצד אחד מוותר, הוא לא מוותר וסובל, אלא מוותר ושמח.

זה הבסיס לקשר.

זה לא קובע שצריך לנהוג רק לפי מה שאת רוצה (וכמובן יש גם אמירות בכיוון השני, על חובת האישה לכבד את בעלה, ו"ואהבת לרעך כמוך" חל על שניהם).

אבל זה כן קובע שהבחירה איפה לגור לא צריכה להתבסס על 'סימוכין', אלא על הקשבה וכבוד הדדי.

תחשבי טוב טוב איפה יהיה הכי טוב לך לגור...אם את קשורה למשפחה ולהורים אז תגורי קרוב...מנסיון

החיים היום שונים מאוד מהעבר. גם בעולם היהודי היום מתחשבים באישה יותר מבעבר.

למשל פעם היה מאוד לגיטימי שגבר יישא כמה נשים. היום הכול אחרת!

היום בעל חייב לשתף את אשתו בהחלטות משפחתיות. הוא לא הקובע הבלעדי!

אולי יש אפשרות לפנות ליועץ נישואין ירא שמיים?

ליבי איתך!

מקוה שתכתבי לנו בשורות טובות!

בהצלחה!

יש כאלה שרוצות (או שקשה להן רחוק מההורים ) לגור ליד ההורים .

תחשבו ביחד מה מתאים לכם.

מה זה לגור ליד רבה הישבה , מזמן זה השתנה היום שי דברים וצרכים אחרים מפעם .....

אפשר למצוא פשרה , ולגור באמצע גם קרוב להורים וגם קרוב לישיבה /רב .....

לאישה לגור ליד ההורים, אתם יכולות (כל מי שענתה כאן היא אישה נכון?) לומר

שבאמת חשוב לבעל לגור ליד הרב

אז אני לא באה להצדיק דווקא אותו אבל גם לא דווקא אותה

וכמו בכל דבר צריך לדבר, להבין אחד את השני, וצד אחד חייב לוותר, אין אפשרות אחרת

ולי המדריכת כלות אמרה לפני החתונה שבמקרים כאלה- ששנינו מתעקשים והוא לא מוכן להשתכנע

אז לוותר בעצמי כי "אישה כשרה עושה רצון בעלה"

ולדעתי זה לא רק בגלל זה אלא כי בנישואים צריך להיות חכמים ולא צודקים ומישהו חייב כאן לוותר,

אם לא- זה יהיה גרוע מאוד

אם הוא היה מתייעץ כאן- גם לו הייתי ממליצה לוותר

אולי לגור ליד ההורים היה מתסכל יותר....

לקבוע ביחד את פרק הזמן הבא שבו הנושא ייבדק שנית.

למשל - סוף זמן חורף = פסח, כמחשבה לקראת מעבר אפשרי בקיץ.

תוכלי לראות זאת גם כתקופה לבנות ביחד קן רחוק מההורים, ואולי זה יילך דווקא טוב...

אבל מראש קובעים שההחלטה תישקל מחדש אז.

לכל מטבע יש 2 צדדים, אז אם את ממליצה לה לא לוותר ולא לבלוע את הגלולה

אז את בעצם ממליצה לצד השני כן לוותר ולבלוע את הגלולה (ואם מוותרים כי אוהבים ולא כי נכנעים, ושלמים עם זה

ומקבלים תמיכה מבן הזוג שלא מתעלם ואדיש אלא תומך-אז אפשר להיות מאושרים וזאת לא גלולה מרה ובטח לא סבל)

היא לא מקבלת את ההחלטה לבד, הם ביחד מקבלים החלטה מי יוותר, אבל מישהו חייב להסכים 

לעשות את זה, והגישה הזאת לייעץ לאנשים להתעקש ("תלמדי אותו לעזור לך", "שיבין שהוא חייב להשתנות"-גישה

רווחת פה בפורום) היא לא נכונה, כי התפקיד שלנו בנישואים הוא לתת, ובגלל שזה תפקיד הדדי אז אנחנו גם מקבלים (אם השני לא נותן גם- זאת בעיה) 

בדיוק באותה מידה את יכולה לומר שהיא מתעלמת,אין הבדל

אז ברור שמראש היא יכולה לנסות לשכנע אותו אבל אם זה לא הולך אז לוותר, אחרת זה לא ייגמר

אם הוא היה מתייעץ פה היית מציעה לו לוותר? כנראה שכן, אז זה שאני מציעה לה לוותר זה בדיוק אותו דבר..

היא לא אמורה לקחת אלא לקבל, או לוותר

ברור שמי שויתרו לו אמור לתמוך ולעודד וכתבתי את זה

הם יכולים להחליט ביחד מי יוותר ולתמוך

לבעל יש חברים, משפחה, אולי גם הוא חבר בפורום אינטרנטי,

והם מייעצים לו מן הסתם עצות דומות, רק בכיוון השני.

גם הם לא ממש טורחים להבין מה המניעים של האשה העקשנית הזו שחייבת לגור דווקא ליד ההורים שלה, ומזהירים אותו מפני הסכנות שבצעד הזה והיתרונות להשאר ליד מקום של תורה ובטח גם מצטטים המון חז"לים בנושא, אפילו יותר מהצרור שקבלנו כאן..

כתוצאה מכך הוא מתחזק ומתבצר בדעתו, עמדתה מצטמצמת בעיניו והוא אל רואה את עצמו עובר דירה.

כאשר שאלה ממן הנושא הנדון עולה אצלינו אני משתדל לדמיין לעצמי בקצרה את הסיטואציה המקבילה שתיארתי,

זה עוזר לצאת לרגע מהמחשבה שהפונה אלינו הוא בעל הטענות ובן/בת זוגו "סתם מתעקש", ועוזר להכניס אותנו לפרופרוציות.

ושל עוד כמה פורומים כאן?

סליחה,

בסיטואציה הנוכחית אתה לא רואה את הצד השני.

אתה רואה את הצד שלך.

המתייעצת היא אישה, רב התגובות פה הן של נשים.

אתה רואה את הצד של הבעל!

תגיד שזה לא משנה גבר או אישה.

לא נכון!

לנו הנשים מאוד מפריע לשמוע שלגבי החלטות מהותיות בחיים, אישה אומרת "בעלי לא מוכן" כי משפט כזה מראה על השתלטות של הגבר על האישה. אם היינו שומעים: "לבעלי קשה לחשוב על הרעיון" או "בעלי נרתע מהמרחק מהרב שלו", היינו רואים פה דילמה זוגית. אבל "בעלי לא מוכן", זה מראה שהאישה חושבת שהוא הבוס.

כל אדם יכול להתבטא בצורה רגשית, זה נכון יותר אצל נשים.

מאוד יתכן שהוא בכלל רואה את זה בצורה אחרת לגמרי, לגמרי.

ראיתי בכל מני מקומות, אישית ווירטואלית דוגמאות לכך.

יתכן שהבעל לא מתכוון להשתלט על אישתו, אבל האישה חושבת שהיא חייבת ללכת על פי דרכו.

בדברים רבים כדאי באמת לוותר. אבל בעיה של מקום מגורים עלולה להתפתח בצורה בלתי הפיכה (בעיות קשות בשלום בית, דיכאון ועוד) כפי שהעידה על עצמה  mshlomo. כולם יודעים שבעיות קשות לא צצות מאליהן, יש תמיד בעיות "קטנות" מקדימות.

התשובה לכך היא לא מלחמה .

אם האישה תצליח להכריח את הבעל לעבור דירה, הוא גם עלול להיות ממורמר , וגם פה יווצר פתח לבעיות.

התשובה היא ייעוץ מקצועי טוב.

יועץ טוב יודע ליצור תקשורת בריאה בין בני הזוג ולהבין זה את זה.

אני מכירה גם מצב הפוך לא רק לגבי מקום מגורים, אלא שבכל דבר הבעל חושב שאשתו היא המחליטה הבלעדית, וזה גם גרוע ביותר. הוא אומר "אישתי אמרה" אישתי לא מסכימה" ואת זה הוא אומר לגבי כל נושא!

הנקודה היא, שגם אם לא שמעתי את הצד של הבעל, לאישה יש בעיה שהיא חושבת שעליה להיות כנועה. היא מנסה לשכנע, אבל בסופו של דבר הוא המחליט. היא צריכה לדעת שבזוגיות בריאה, חייבת להיות הדדיות.

הקשר להורים הרבה יותר חזק מהקשר אל הרב. היום אתה לומד אצל רב זה, ומחר אצל רב אחר. שלא לדבר על מה שכתוב מפורש בתורה -- וכבר הוזכר ע"י אחרים לפני -- "על כן יעזב איש את אביו ואמו ודבק באישתו".

גם ידוע, שבעלים מתעללים נוהגים להפריד את האישה מקבוצת התמיכה שלה: ההורים שלה, אחיותיה, החברות שלה [כל אחד לחוד או כולם יחד]. הבעל הזה מצא תרוץ: הוא חייב להיות ליד הרב שלו.

מה הפתרון? יתכן שעל האישה לפנות אל הרב ולבקש ממנו להורות לבעלה לעבור לגור ליד הורי אישתו. אם לא נוח לה לעשות זאת בעצמה שתלך בליווי אביה או הוריה.

צריך להסביר לרב ש:

א. המצב הקיים מאמלל את האישה.

ב.היא כבר השתדלה במשך שלוש שנים תמימות. עכשיו תורו לעשות מאמץ לשמח אותה.

הוא מוכן להשקיע מאמץ כדי להקל עלייך?

אם כן- אז אולי תשקלי, אם זה אפשרי, ביקור שלך אצל ההורים פעם בשבוע או שבועיים. ביקור של חצי יום אפילו.

אם ההחלטה היא שגרים רחוק- אז מן הראוי לפצות על זה- גם בשבילך וגם בשבילם.

אז אני במקומך הייתי פונה ישירות לרב שלו,

ומוציא ממנו "פסק דין" שהוא חייב כעת לעבור לייד הורייך

דבר ראשון אני ממליצה לדבר עם הבעל / החתן ולפרוק הכל . זה מאוד משחרר כשמדברים על כל ההרגשות, חששות, (ואולי גם על תחושת זלזול ברצון להיות ליד האמא - אם אקטואלי ) וכו'. בדרך כלל בעיה מתנפחת אם רק חושבים עליה ולא מדברים עליה - אני מתכוונת דווקא לדיבור עם הבעל ופחות כדאי עם ההורים.

ואם ההחלטה כבר סופית וקשה לעיכול -

אני למדתי מניסיון, שאם משהו הוא כבר מוחלט וסופי, כדאי לשנות את ההסתכלות עליו.

במקום משהו מתסכל כדאי להסתכל עליו כמשהו מאתגר. לשנות כיוון חשיבה ולא להתקבע בעמדת המסכנות.

אם זה כבר לא אקטואלי לדון על העניין הזה , זה הזמן להתחיל עבודת מידות רצינית שבה את מקבלת על עצמך את העניין באהבה, מתוך רצון להיטיב לבעל, ולעשות רצון ה' בכך שאת מקבלת את זה עלייך בשמחה. כי אם הוא ירגיש שוויתרת אבל נשארת עם מרירות, אז הוא לא יוכל לשמוח שויתרת לו, ויצא ששניכם הפסדתם. 

אני מתכוונת לזה שאם מישהו וויתר לי בשמחה, אז זה נורא משמח אותי ומעמיק את הקשר בינינו. זה מראה כמה אהבה ואכפתיות והקרבה השני עושה למעני. אך אם הויתור נעשה מתוך חוסר רצון מוחלט, לפעמים אני כבר מאבדת את כל החשק לעניין שויתרו לי עליו.

הרי בחיים יש הרבה מחלוקות בזוגיות, ותמיד מישהו יצטרך גם לוותר. וזה קשה. לפעמים יותר קשה ולפעמים פחות קשה. וזה בונה אותנו, בונה את הקשר , בונה אישיות בוגרת יותר.

תנסי לומר לעצמך - בעזרת ה' זה יצא לטובה. זה יבנה אותי, את האישיות שלי העצמאית, הנפרדת מההורים שלי.  את הקשר העמוק בינינו. את האהבה. כי הרי ידוע שהנתינה מולידה אהבה. וזו נתינה שלך. רק מה, שלא תהיה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה. ואם קשה לשמוח בזה, זה אומר יותר עבודה פנימית להסתכל על זה בצורה חיובית.

סליחה אם כתבתי דברים שלא קשורים אלייך או לסיטואציה שלך. שכל אחד יקח מה שמתאים לו.

קל לכתוב, יהי רצון שנזכה ליישם.

אשמח לתגובות

מאיזו בחינה קשה לך?

פיזית- זקוקה לעזרה?

קשורה לאמא?

מקום חדש?

חברה חדשה?

נסי לחשוב מה מעורר אצלך חשש, ולמצוא לזה פתרונות נקודתיים.

בהצלחה ואשרייך!

אצלנו הסיפור הזה נסחב ונסחב עד שהוא כמעט התפוצץ (אותו סיפור, בהתחלה הייתי סבבה עם המגורים שם ואח"כ כמעט ברחתי מרוב סבל) בעיות כאלו לא מורחים. צריך לטפל בזה מיד ובעלך צריך לדעת מה הן ההשלכות של הסחבת הזו.

היום בעלי כ"כ מצטער על התקופה הזו כי יש דברים שממש השתנו באופי שלי בגלל המצב המעצבן והמתמשך הזה וכעת הוא כבר לא יכול לשנות כלום.

הזוג קובע את מקום מגוריו לפי הצרכים והיכולות שלו.

בדרך כךך בשנים הראשונות השיקול העיקרי הוא קרבה למקום לימודים ובהמשך קרבה למקום עבודה.

בהמשך השיקול העיקרי הוא הילדים, מציאת מוסדות חינוך מתאימים, אוירה כללית מתאימה וכדומה.

לשני השיקולים הללו נמצטרף מהתחלה השיקול הכלכלי שמגביל מראש את מבחר האפשרויות ברוב המשפחות.

ובמשך השנים נוסף שיקול חדש והוא הקשר החברתי, כלומר, כאשר משתלבים בקהילה מסוימת נוצרות חברויות עם משפחות שכנות, לילדים יש את החברים שלהם וקשה לעשות את הצעד של מעבר לאזור מגורים אחר.

בדרך כלל שלב הלימודים בישיבה המגזר הדתי לאומי הוא שלב קצר שנשך לרוב עד חמש שנים, בשלב הזה לרוב אין ברירה והבעל צריך לגור ליד הישיבה. אם זה לא מסתדר, למשל האשה באמצע לימודים במוסד מסוים, ורחוק, אז יתכן שהבעל יצטרך להחליף לישיבה הקרובה יותר למוסד הלימודים.

הקרבה להורים חשובה במיוחד, כאשר שני בני הזוג עובדים ולומדים  יותר מאשר 8 -9 שעות ביום, זקוקים לעזרה שוטפת של ההורים ואלו מסוגלים לתת את העזרה הזו . אחרת , השיקול של הקרבה להורים הופך משני.

מבחינת ההלכה, בחתונה מביא הבעל את אשתו לביתו, (למעשה המושג חופה במקור התייחס בדיוק לפעולה הזו של הכנסת האשה לבית הבעל). לאחר מכן, כל שינוי צריך להיות בהסכמה, למעט אם אחד מבני הזוג רוצה לעלות לארץ ישראל או לעבור לירושלים ואז ניתן לכפות את דעתו על בן הזוג.

את בעית התסכול צריך לנסות לפתור בדרכים חלופיות - למשל ביקורים דחופית של האשה אצל הוריה, אם המרחק גדול , אז לפעמים (רצוי בימים האסורים) משאירים את הבעל  לבד בבית יומיים שלושה ונשארים אצל ההורים. אם ההורים לא עובדים אז אפשר להזמין גם אותם לביקורים של מספר ימים, ואם הם כן עובדים אך לא מטופלים בילדים קטנים, אפשר להזמינם לשבתות. למזלנו יש לכמעט כל אחד טלפון ומחירי השיחות כיום זולים ואפשר לדבר שעות רבות עם האמא בטלפון. למי שחשוב גם לראות את בן שיחו, יש לכך היום פתרונות פשוטים במחשב.

יתכן שהיתה תקופה שבה האישה הובאה לבית בעלה אבל ברוב התקופות [במאות האחרונות במיוחד] אבי הנערה היה פונה אל ראש הישיבה ומבקש שימליץ לו על אחד העילויים. אז ההורים היו מחתנים את ילדיהם והבעל הצעיר היה סמוך על שולחן חותנו. תקראי את הספרות הרלבנטית.

הם כבר נשואים שלוש שנים. היא כבר הלכה לקראתו שלוש שנים. היא אומללה מהמצב. הוא בלאו הכי רוב היום לא בבית [הוא בישיבה ליד הרב האהוב עליו]. עם מי הוא התחתן, עם אישתו או עם הרב?  היא בוודאי כבר מטופלת בשניים שלושה תינוקות והיא זקוקה לקרבתם של הוריה. אלה שיעצו לה להכיל את המצב, לא מבינים מה קורה שם. על האישה לפנות אל הרב ולבקש את עזרתו. אולי כדאי שתפנה אליו בלווית הוריה.

חשוב לשים לב שיש גם הרבה יתרונות לגור ליד הישיבה. אנחנו למשל מטעמים כלכליים שלא יכולנו להרשות לעצמנו שכירות ליד הישיבה, גרים ליד ההורים שלי. יש לזה יתרונות אבל גם הרבה חסרונות- הקהילה של הישיבה מאוד חסרה לנו, בעלי מאוד שקוע בישיבה וזה שאנחנו רחוקים (גם מרחק של 20 דקות נסיעה) זה מאוד משנה, בנוסף יש את עניין העצמאות והשלכת קרבת ההורים על הזוגיות שלכם ולכן לדעתי צריך להסתכל על כל המכלול ולא לצאת מנקודת הנחה שליד הישיבה זה לא טוב וליד ההורים זה כן טוב. לכל דבר יש יתרונות וחסרונות ובהצלחה

את צודקת כשמדובר באישה צעירה שמנסה להשתחרר מהורים שמכתיבים לה איך ומה לעשות. אבל האישה הזאת כנראה זכתה שהיחסים שלה עם הוריה, ובמיוחד עם אימה, הם כשל אחיות או חברות טובות מאוד והיא רוצה בקרבתם עד כדי כך שהיא אומללה מזה שהיא רחוקה מהם..זה לא מצב כמו זה שלך [את כותבת ש"הקהילה של הישיבה מאוד חסרה לנו. כלומר, גם לך, לא רק לבעלך. בניגוד אליך, מה שחסר לאישה הזאת, אלה ההורים שלה, והתמיכה שלהם.

הרי גברת היא הרע הגדול ביותר לאדם ועליה חיובו יותר מכל

נהוג זה מנהג אותיות גהנם!!!

צריך להפעיל את הקודקוד בשביל זה ה נתן לנו אותו לא לנהוג סתם

הדבר הבסיסי בחתונה הוא ללכת אחד לקראת השני

אתם תלמדו את זה עם הזמן - הוא וגם את 

כרגע אתם בשלב ההתחלה שכל אחד מנסה לשכנע את השני בצדקתו

בגלל שאני כותבת לך ולא לו , אני כותבת לך - היי הראשונה ללכת לקראתו

ללכת לקראתו אין פירושו להכנע ולומר מתוף מסכנות טוב זה מה יש

אלא למשל לומר- שמע! אני רואה שזה באמת חשוב לך ורוצה שתשמח ויהיה לך כיף ,

אבל חוששת שיהיה לי קשה מידי הפרידה מההורים והמרחק וכו'

אז אולי נגור חצי שנה לייד ההורים שלי ואחר כך נעבור

או לחילופין - נגור לייד הישיבה חצי שנה ואז נראה איך אני מרגישה עם זה 

כאשר האחד הולך לכוון השני בקטע של הבנה ונתינה עם הזמן זה אמור להיות סגנון השיח בבית

ואת זה כדאי שתתחילו לתרגל כבר מעכשיו

צריך להדביק על המקרר..

וברצינות - חיזקת אותי. תודה רבה

לגבי לדבר עם הרב שלו, אין סיכוי שהרב שלו יתן לו הוראה לעזוב למקום שאני רוצה אבל אני לא רוצה לדבר עם רבנים.

חיזקתם אותי עם הנקודות לגבי זה שכל אחד צריך לבוא לקראת השני... (הבעיה היא שאני עכשיו מסבירה לו שהוא צריך לבוא לקראתי, אבל הקטע בזוגיות זה שכל אחד בא לקראת השני, ולא מבקש מהשני לבוא לקראתו, כמו שבכביש, זכות קדימה מקבלים ולא לוקחים)

ודרך אגב, הוא ממש לא מרחיק אותי ממשפחה, מבחינתו אנחנו נוסעים לבקר כמה שאני רוצה. זה לא המצב ח"ו.

אני יודעת כי יש לי מודעות עצמית.

בכל אופן, כשאמרתי: "בעלי לא מוכן" זה לא בגלל שהוא קובע.

באותה מידה אנחנו לא נעבור לגור בשכנות עם ההורים שלו כי "אני לא מוכנה".

נראה לי שלכל אחד יש זכות "וטו" על דברים...

הוא לא שולל מעבר דירה בעתיד, הוא רק לא מוכן שנעבור דווקא ליד ההורים שלי.

לגבי עזרה מההורים, לא נראה לי שיהיה להם זמן לבייביסיטר על הנכדים, הם עסוקים והם תמיד אומרים את זה,

ובאמת שיש להם הרבה עבודה ב"ה, וילדים קטנים משל עצמם..(קטנים זה יחסי כמובן...)

אני גם יודעת בוודאות שהוא לא יהיה שמח אם הוא לא יגור ליד הרב שלו.

והוא ממש לא לוקח את זה בתור תירוץ, הוא באמת חושב שצריך לגור ליד הרב כי זה טוב לחינוך של הילדם ולטובת כל המשפחה..

התלונה שלי הייתה שזה מתסכל, כי אני מבינה שצריך לגור ליד הרב של הבעל, אבל בכ"ז זה רחוק מההורים..

מעניין לעשות סקר, כמה מתחתנים וגרים ליד הרב של הבעל וכמה עוברים לגור איפה שהאשה רוצה,

אני חושבת שרובם הולכות לגור ליד הישבה של הבעל גם אם זה באילת...

אני מנסה לשכנע אותו שצריך לפתוח גרעין תורני בעיר (באזור שההורים שלי גרים)

הוא אומר לי שלגור ליד ההורים זה לא ערך, אז אני מנסה לשכנע אותו עם ערכים, לפתוח גרעין תורני, זה ערך!!!

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב