ציטוט:
טז וְגַם-מַעֲכָה אֵם אָסָא הַמֶּלֶךְ, הֱסִירָהּ מִגְּבִירָה, אֲשֶׁר-עָשְׂתָה לַאֲשֵׁרָה, מִפְלָצֶת; וַיִּכְרֹת אָסָא, אֶת-מִפְלַצְתָּהּ, וַיָּדֶק, וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן.
יש כאן 3 שכבות:
שכבת ההבנה בכלל של העברית.
לשם כך אתרגם את הפסוק- וגם האימא של המלך אסא -מעכה, בטלה משהו חשוב ומרכזי, היא זרקה את הפסל הפולחני שעשתה לאלה הכנענית אשרה, אסא שבר את הפסל, לרסיסים קטנים מאד, ושרף אותם בנחל קדרון.
שכבת השיח
שהוא דומה לשפת חצר המלכות בה מתבטא מי שכתב את דברי הימים. כדי להראות שדבר זה אינו בדוי אלא באמת קרה ובא מחצר המלכות: "הסירה מגבירה, אשר-עשתה לאשרה, מפלצת". השפה הנמלצת הזאת דומה לשפת מספר או דובר בחצר המלכות.
שכבת העיטור של הפסוק
התלהבותו של המספר ממה שקרה והפיאור של המעשה "וגם-מעכה אם אסא המלך," גם אם המלך בעצמה שלא הייתה לה כל התחייבות לדוגמא לעם, כי לא היה לה כוח שלטוני אלא מוסרי רפה בלבד. "ויכרות אסא, את מפלצתה, וידק וישרוף בנחל קדרון." המלך בעצמו שבר את הפסל, בעצמו צווה לרסק, או בעצמו ריסק אותו לרסיסים קטנים. ושרף אותם לעיני "כול ירושלים", בנחל קדרון, מתחת לחומות העיר, כסמל, אזהרה, והשפלה, לעובדי האלילים. ההישג והתהילה מודגשים פה, ובמיוחד אמונת חצר המלכות בשם עד ימי אסא, שנראת למספר גרועה, והפכה לאמונת אמת.