לא דומה בכלל לאוניברסיטה מכמה טעמים:
א. אוניברסיטה זה צורך חשוב, לצורך עבודה, "ליכא דרכא אחרינא". (ואם אין צורך, אז כבר כתב השו"ע: "צריך להתרחק מנשים מאוד מאוד").
ב. גם אחרי זה, צריך לשמור שם על הלכות ייחוד, אסור להתעניין בשלום האשה אא"כ היא חולה אלא רק להגיד שלום (אפילו זה פעם היה אסור, היום שהשלום כבר פחות חשוב מותר). זה הלכה מה שכתבתי, לא לשכוח. (ברור שצריך להיות נורמלי ומאוזן ואם יש נשים לא להתחיל "לצאת מהכלים", כבוד הבריות זה דבר שהלכתית מאוד חשוב, אך יש הלכות צניעות, ולכן מלכתחילה בצורה מכובדת לא יוצרים קשר, ומוודאים שהצד השני לא נעלב ומבין ומכבד אותו).
ג. אנשים מבוגרים נשואים שהולכים לאוניברסיטה ו"פתם בסלם", והשכל שלהם מפותח והם הרבה יותר "מיושבים בדעתם", לא דומה לנערים שעדיין לא התפתחו לגמרי ולא יודעים לשלוט בדחפים שלהם עד הסוף, ולא מחשבים הכל עד הסוף (כמו ששיקול דעת של ילד פחות מבן תשע לא מספיק לשקול האם לחצות בזהירות את הכביש, כך גם נער אין לו מספיק שיקול דעת האם להיכנס לסיטואציה מסויימת ולשקול את הסיכונים ואת המצב באופן מאוזן).
ד. כשכמה אנשים ונשים מכונסים באוניברסיטה הם לא באו לשם לעשות חגיגות וכו'...הם באו ללמוד, המטרה היא מאוד "קרה" וחדה, להתרכז בחומר הלימודי, בדומה לרופא שהוא "טרוד בעבודתו", כך גם מי שבאוניברסיטה, לעומת מחנה שכל הסיבה שנפגשים יחד חברי הצוות היא כדי "להתגבש" ושיהיה הוואי וחיבור בין החברים באותו צוות המתמודד לחידון, ולאו בהכרח החומר הנלמד.
באתי להציף את הבעיות שיש שם, ואני חושב שאם מישהו ישאל את הרב שלו הוא יגיד לו שלא ללכת לשם, אלא שהרבה אנשים נוח להם לא לקבל את העובדות שאני מציב פה.
אני אגיד מה רציתי להעביר ולהדגיש פה:
כתבתי את זה כבר כמה פעמים פה, כנראה לא כתבתי את זה מספיק ברור, אז אני אבהיר.
לא ניסיתי להראות שהצד ההלכתי הוא הבעייתי, וזה אסור הלכתית בכל תוקף וכו'...
מה רציתי להגיד? הרבה אנשים חושבים שכשהם הולכים למחנה הזה ולתנועה מעורבת, אז הכל בסדר וזה האידיאל. ח"ו לסבור ככה. הרבנים שנמצאים בראש התנועות המעורבות סוברים שזה המצב של הנוער, וזה מה שעושים בינתיים בתנועה, ועדיף להתמקד בדברים הטובים שהתנועה עושה ולא שילדים לא ילכו בכלל, עדיף לקדם מהמקום שהם נמצאים בו.
גם הרבה רבנים בתחילת המדינה לא מחו בחכמה באירועים מעורבים פעם, כי חשבו לטווח ארוך, וידעו שבסופו של דבר המועדות תעלה לאט לאט, ולא יעזור להגיד משהו שאינו נשמע. אך בוודאי שלא תמכו בזה, וודאי שאם היו יודעים שאם היו אומרים משהו היו מקבלים את דבריהם, היו אומרים להם את דעתם בעניין.
אך הבעיה הגדולה מאוד תתחיל/מתחילה אם אנשים לא מודעים למצב שהם נמצאים בו, שכחו מה האידיאל. יכול להיות שיהיו כאלה שיתגאו בתנועה שלהם, וכו'...אבל להתחיל לדוגמא להגיד שתנועת אריאל היא "ככה וככה", או "מתנשאים" וכל מיני שטויות כאלו, זה לשכוח מה האידיאל, לשכוח איך ראוי לנהוג לכתחילה. (אין בעיה להגיד למישהו פרטי שיכול להיות שהוא באמת כזה, אבל להכליל ולהגיד שכל התנועה מכיוון שהיא מציבה אידיאלים ואי-פשרנות הלכתית, זה אומר שהיא מתנשאת, זה פספוס).
אחת מהבעיות הכי גדולות מתחילות כשלא יודעים שיש בעיה, חצי מפתרון הבעיה היא להיות מודע לכך שהיא קיימת, כמו שכתוב בחז"ל על חורבן בית המקדש הראשון, שהיה רק שבעים שנה, כי: "ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם", אפילו שחטאיהם היו חמורים, הם ידעו שהם חוטאים ומשם הדרך לתיקון סלולה הרבה יותר, אולם: "אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם", ולכן יצאנו לגלות אלפיים שנה, כי כל אחד חשב שהוא נלחם בשני והשני הוא אפיקורס מחריב היהדות, חשבו שהם עושים מצוות, חשבו שזה האידיאל, ולכן האפשרות לתיקון היא הרבה יותר מסובכת וקשה.
אם האדם נמצא במצב שהוא לא מסוגל לא ללכת לתנועה מעורבת, או שהוא "חייב" ללכת לחידון הזה, שיהיה לו לבריאות, אך לא לשכוח מה האידיאל, לא לשכוח לאיפה הוא באמת שייך, איפה הוא באמת נמצא.
אני הקטן חושב שללכת לחידון התנ"ך שהוא אמור להיות ברוח התנ"ך, ומצד שני להיות במחנה זה קצת "תרתי דסתרי", והקב"ה ואבותינו וכל גיבורי התנ"ך, אין דעתם נוחה מהמחנה הזה, במיוחד כשהוא אמור להיות "ברוח התנ"ך", כל אחד יעשה את החשבון שלו וישאל את הרב שלו, אבל שלא יחשוב לרגע ש"הכל בסדר" ולא יבין מה הבעיה, ולא ישכח מה לכתחילה ומה בדיעבד.
ועוד משהו. יש הרבה אנשים שנוקטים ב"שיטת ההינדיק", לרדת למקומות הבעייתים במחשבה וב"היתר" לקדש שם שמים. זה יפה מאוד ושאפו על הרצון, אבל לא תמיד הכל מותר לשם כך, זה לא שאם יש מטרה טובה אז הכל מותר, יש חשבונות הלכתיים ולא לכל המקומות האדם צריך לרדת, במיוחד אם יש מקום סכנה, "אם איכא דרכא אחרינא רשע הוא", אפילו שהצליח ולא נכשל, הקב"ה יעמיד אותנו בנסיונות בעצמו, לא צריך לחפש את הנסיונות, ואסור לו לאדם להכניס את עצמו למצב של סכנה, מצב שמועד לפורענות, אם לא יודע בוודאי שיצליח, שהרי: "אדם מועד לעולם", ואפילו תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, דהיינו אם אדם רואה שיש ליד איפה שהוא הולך לישון משקפיים, ואעפ"כ הלך לישון שם בלי להזיז אותם, ואז למחרת הם נשברו, הוא חייב לשלם, אפילו שכששבר את המשקפיים לא היה מודע וער למעשיו, היה לו לחשבן את מעשיו כדי שזה לא יקרה, הציפייה מהאדם גדולה, ואל לו להיות ראש קטן ו"לזרום עם המציאות". ואינו דומה מי שנמצא במחנה ופוקח שמונה עיניים ומחשבן הכל ומציב לעצמו ברורות ברורים, לבין אדם שבא ו"זורם", וטומן את ראשו בחול מבלי לפקוח עיניו.
בסוף להגיד שהכל מורכב זה הכי קל, והרבה פעמים האדם נוח לו להגיד שזה מורכב, והכל בסדר, או אפילו מצדיק את מעשיו בקידוש שם שמים, אך צריך האדם לבחון את עצמו האם הוא עושה את זה כי נוח לו וזה מה שיותר קל ויותר בא לו, או שבאמת הוא עושה את רצון ה'. אני אומר את כל זה בעיקר לעצמי, אך נראה לי שכדאי שכולם יקחו את זה לתשומת ליבם. לפעמים להיות ה"דוס" שלא "זורם" זה הכי קשה, ולא ללכת למשהו למרות שממש בא לי זה ממש קשה, ותמיד האדם צריך להתבונן אם מה שהוא "מורה היתר לעצמו" זה משום שזה באמת האמת ומה שצריך לעשות, או מכיוון שיותר נוח לו לעשות כך.
ובסוף יש את העניין ההלכתי, האם האדם אומר דברים באוויר, או שהוא באמת מחוייב להלכה ומה שהיא אומרת. האם הוא קודם מציב את המטרה, שאני בכל מקרה אהיה בחידון, ואז גם אמצא איזה מקור או איזה רב שיתיר לי, או שהאדם באמת מברר מה ההלכה אומרת, מה התורה אומרת, וע"פ מתנהג. וגם אם הוא מוצא שמבחינה הלכתית יבשה מותר, האם האדם באמת מחפש לעשות רצון ה' ושתהיה דעת חכמים נוחה הימנו או שהוא מנסה לסמן וי ולעשות בדיוק כמסגרת ושוכח מה הכיוון של התורה, מה הכיוון שחז"ל רוצים להדריך אותנו שנלך בדרך הישר והטוב.
יש רמב"ן מפורסם על "נבל ברשות התורה". אדם שמבחינה הלכתית לא עובר על אף איסור, אוכל רק מאכלות כשרים, וכל ההלכות, אבל הוא זולל וסובא כל היום, ועוד כמה דוגמאות שם, הוא "נבל ברשות התורה", לא עושה את רצון חכמים והתורה. כבר כתוב על נבל הכרמלי, שאומרת עליו אשתו אביגיל: "נבל הוא ונבל שמו", שדוד עשה חסד לעבדיו וכל הזמן דאג שיש להם הכל, והוא לא מוכן לתת לעבדי דוד לאכול שום דבר אחרי שגמל איתו חסד. נכון, אולי מבחינה הלכתית אין חיוב שמוטל עליו ואי אפשר לתבוע אותו דינית, אך הוא שוכח את העיקר, התורה רוצה שנהיה מתוקנים וטובים וקדושים, לא שנעשה רק באופן חיצוני את המצוות. אחרי שדוד בא להרוג את נבל (הוא ראה ברוח הקודש שמגיעה לו מיתה, והיה מגיע לו למות, וגם לא הביא לו אוכל, שמצד הדין מי שנותן מתנה השני צריך להחזיר לו, הוא מחוייב אליו, אבל לא משנה כרגע...), אביגיל עצרה אותו וריצתה את דוד ונתנה לו ולאנשיו אוכל, ואז הגיעה לביתה וראתה את נבל שיכור, שותה יין להנאתו, בעוד שאנשי דוד רעבים וחסרי לחם, ולא אכפת לו, כי "זה הרכוש שלו". האדם צריך להגדיל ראש ולהבין מה רצון התורה, ולא לנסות להתחכם ובסוף רק לספק את רצונותיו ואת מה שהוא רוצה, וגם לעשות וי שקיימתי את מצוות התורה, זה לפספס את העיקר ועוד לחשוב שהכל בסדר, ולא להבין את הבעיה, שהרי אני "שומר תורה ומצוות". (אפילו בנ"ע בשיר שלהם אומרים: "קדש חייך בתורה...", שהאדם צריך להתקדש, לא רק לעשות את ההלכות גרידא, אלא לעשות את רצון התורה וחכמים, "קדושים תהיו- פרושים מן העריות ואכמ"ל).
בסוף האדם צריך לשקול מה יותר חשוב ועד כמה חשוב לו ההלכות, וההקפדה לעומת הרווח, והרבה פעמים מה שיותר כיף לנו אוטומטית מקבל יותר משקל בעוד שההלכה נשכחת ונעזבת, והאדם צריך לראות האם הוא באמת נותן את המשקל הראוי להלכות ובאמת שוקל אותן ומנסה לראות מה הרווח ומה יקדש יותר את השם בעולם, או שהוא רוצה את זה מטעמים אחרים וכו'...
נקודות למחשבה, היה זה שכרי אם זה סידר יותר את הדברים ואת דעתי בעניין, מחילה אם הכנסתי פה דברים לא קשורים לדיון, ואתם מוזמנים להגיב. (וכמובן, הדברים היו בעיקר לעצמי, מי שרוצה שיקח מפה גם דברים, מקווה שהדברים שנכתבו מהלב יכנסו אל הלב...).
(מי שלא מספיק ברור לו מהמקורות למה זה אידיאל אני בשמחה יכול להביא פה, כבר כתבתי חלק...)
!