זְבוּבֵי מָוֶת, יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ; יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד, סִכְלוּת מְעָט.
תרגום הפסוק- שזבובים נופלים לתוך כלי שמן זית שעורבבו בו בשמים, הם מתים, וריח השמן נעשה רע. יותר כדאי לך לעתיד, מהבעת חוכמתך, ומהכבוד שתקבל על כך, להפחית מערכך קצת.
המשל פה הוא מאד חד- הזבובים הם הגאווה. כאשר היא נשלמת\משולמת (זאת אומרת הם מתים), היא מקלקלת את החוכמה של האדם (ולא היה חכם משלמה המלך אשר חבר את קוהלת, שיודע מהי חוכמה). חוכמת אדם מושוות לשמן הטוב ביותר (שמן זית) שעוד מערבבים בו בשמים כדי לתת לו ריח טוב.
הגאווה דורשת שינתן כבוד לאדם. והאדם יקבל כבוד דרך הפגנת חוכמתו. אבל המחבר אומר שיותר כדאי או לשתוק במצב מסוים או לא להגיד את כל החוכמה, כי מרוויחים מזה יותר בעתיד – גישה תועלתנית שלו אני חושב.
לעומת זאת מול חוכמה אנושית שהיא נשמרת במאבק (שלא "לקלקל" אותה) ונולדת במאבק (הלימוד). יש את החוכמה האלוהית הלא מוגבלת שאין בה מימד של נזק ועליה רומז המחבר.
אי"ה, אמשיך לפרש את התנ"ך פסוק אחר פסוק. תבורכו אחיי ואחיותיי.