(זה צריך ליטוש, אני יודעת. אבל זאת פעם ראשונה שאני כותבת קטע מסוג כזה, אז...)
אני לא מהאלה שקופצים כשנוגעים בהם,אבל אני לא אוהבת שנוגעים בי.
אני שונאת חיבוקים ונשיקות וכל השטויות האלה.
אני אוהבת שנוגעים לי בגב. הוא תמיד תפוס, וזה משחרר אותו. אמא אומרת שזה בגלל איך שאני הולכת.
ניסיתי לשים לב לזה. גיליתי שאני הולכת זקופה, אבל עם כתפיים משוכות אחורה בכוח ונטייה קלה קדימה. אמא אומרת שזה משדר אמירה של "תנו לחיות בשקט, אל תגעו בי- אני לא אגע בכם."
אמא היתה פעם באיזה קורס של שפת גוף או משהו כזה, אז היא יודעת. אמא יודעת הכל. בעצם, כמעט הכל.
אמא חושבת שאני שונאת שאנשים זרים נוגעים בי. היא טועה.
אני לא שונאת שאנשים זרים נוגעים בי, אני שונאת שאנשים שאני לא בוטחת בהם נוגעים בי. בגלל זה אני גם שונאת שהיא נוגעת בי. אני משתדלת להימנע כמה שיותר מהחיבוקים שלה, אפילו שאני יודעת שהיא אוהבת אותי. ככה זה, וזהו.
לפעמים אני מתפתה להפנות לאנשים את הגב, לתת להם לגעת בו, אפילו שאני לא סומכת עליהם. זו טעות, אני יודעת. לפעמים אני גם טועה לבטוח באנשים הלא נכונים.
אתה יודע? בך דווקא בטחתי. סמכתי עליך.
נתתי לך לגעת לי בגב, אפילו שזה כאב. כי זה לא כאב בגללך, זה כאב כי הגב שלי היה תפוס.
אני אוהבת שנוגעים לי בגב, אפילו שמרביצים ובועטים בו.
אני מאוהבת בו, בכאב. הוא משחרר.
הפקדתי את כולי בידך.
אבל במקום לשמור עלי- כמו שציפיתי שתעשה-
תקעת לי סכין בגב.
