אולי תקבעי יום/ יומיים בשבוע שהם יכולים להביא חברים ללא התרעה? נניח שני ורביעי מראש תכיני עוד 2 מנות לצהריים ובשאר הימים להודיע שמי שרוצה להביא חבר- יהיה חייב להודיע מראש  ולבקש רשות.

לחלוטין צודקת.

מקרים כאלה לא נכנסים תחת ההגדרה של מצוות הכנסת אורחים.

אלא אם כן לילדים האלה אין מה לאכול בבית ואין משפחה מסודרת - וגם אם זה כך המעמסה הזו לא צריך ליפול רק עלייך באופן קבוע.

אני מתפלאה מאוד על האמהות של הילדים האלו שנותנות להם לנדוד בין בתי חברים משעות הצהריים ועד הערב.

יש בזה משהו לא תקין ואפשר אפילו להרחיק ולומר שאם את מקבלת אותם אלייך בשעות החזרה מבית הספר את בעצם משתפת פעולה עם התנהגות שההורים שלהם כנראה לא מודעים אליה ומן הסתם, אילו ידעו, לא היו מרשים.

בלב שקט את צריכה להפסיק את הנוהג הזה. לשלוח הביתה את החברים האלה ולומר שהם יכולים לבוא בשמחה בשעות שאת תגדירי כנוחות לך.

ואולי גם זה חלק מן הקושי...

אלו שלושה ילדים קבועים (משלוש משפחות שונות), שיכולים להיות אצלנו שעות, וההורים רק שמחים מכך...

(ב"ה זו לא נורמה בחברה שלנו, אלא משהו חריג).

אתמול, למשל, כשניסיתי לשלוח ילד הביתה אחרי שעה, כי תכננתי לצאת, הוא טען שאבא שלו מרשה עד הלילה. הוא אפילו שאל אותו...

ועוד ילד מתקשר קבוע לאימא שלו (מהבית שלנו...) כדי לבקש רשות להיות אצלנו - והיא כמובן מרשה כמה שהוא רוצה (ופעם אפילו צרפה גם את אחותו, שלא יהיה לה משעמם...)

פשוט חששתי שאולי אני הרעה בכל הסיפור הזה, שזה מפריע לי...

תודה על התגובות. הבנתי שאני נורמלית...

מה שאת מתארת שקורה אצליכם בבית מבחינתי זה לא תקין כלל.

הכנסת אורחים זו אכן מצווה אבל לא עושים אותה על חשבון הילדים והבית.

מה גם שילדים מבית ספר שמגיעים ללא רשות מבחינתי זה לא הכנסת אורחים אלא חוסר מודעות של הילדים ושל ההורים שלהם .

מוזר שהאמא של הילד האורח- לא מחכה לו בבית? היא לא הכינה לו ארוחת צהריים?

מה שנשמע מאחורי הקלעים שאלו ילדים שהוריהם עובדים עד 16:00 וכלל לא יודעים לאן ילדיהם הולכים.

ובעיני זה קריטי שתדברי עם ההורים ליידע אותם שזה ממש לא מתאים ונוח ושידאגו לילדים שלהם לסידור הוגן.

להם ולכם.

וברור בלי כל ספק שזה יוצר קושי בבית.

התחושות שלך נכונות.

במקומך הייתי אומרת לחברים הנחמדים "שלום" יפה ושיבואו ב16:00 לשחק כי עכשיו אתם אוכלים צהרים.

ואם הם רוצים שיחכו בחוץ ותקראו להם עוד שעה וחצי.

זמן הארוחה זה זמן בסיס בשבילך ליצור קשר עם ילדייך.

קשר חיובי.

זה זמן שיחה לשמוע מה עבר עליהם היום, זה חיוני וקריטי לילדים!!

ושיעורי בית- תחליטי על כלל- עד שלא מסיימים ש.ב לא הולכים לשחק עם חברים.

נקודה.

ברור הבתים שאני מכירה זה כך.

אלא אם כן הילדים גדולים יותר ואז בערב הם לא עייפים מכדי להכין אותם וזו גם הופכת להיות אחריותם המלאה ( נניח מכיתה ח' ומעלה)

אם את לא תציבי גבולות ברורים לילדים שלך מהו הסדר יום והלו"ז המשפחתי , נראה שמהר מאד יהיה קשה לעצור את הגלגל ותמצאי את עצמך מצטערת עד מאד...

ממש בהצלחה!

יש לי היכרות אישית עם הבעיה- של ילדים שדי "התנחלו" אצלנו והיה קשה לשים לזה סוף. ועודף הנחמדות שלי גרם לי להרגיש בשלב כלשהו שהגעתי למצב לא בריא.

הרגשתי קצת מנוצלת... למדתי פה שיעור באסרטיביות ובשמירה על גבולות ברורים לטובת הבית.

רק היה לי קצת קשה עם המשפט האחרון של התגובה שמעלי- מעין נימת איום שאם לא תמהר יהיה קשה לעצור את הגלגל. 

אני דווקא כן חושבת שברגע אחד של החלטה שזה מפסיק, והחלטה על גבולות ברורים כלשהם - לפי מה שמתאים לאמא, זה יפסק מיד.

 כי אחרי שתודיעי לילדים שלא יביאו ילדים הביתה בלי הסכמה מראש, קשה לי להאמין שהם יביאו.

רק צריך להיות חזקים ועקשנים ולא להיות עם רגשי אשמה. את האורחים תזמינו לדעתי רק בתכנון מראש.

אצלי זה היה ממש קיצוני - ילדים שהסתובבו ברחובות בלי שההורים יודעים איפה הם, ובלי שלהורים אכפת בדיוק לדעת איפה הילד נמצא בשעות אלו.

אצלי זה אפילו היה כרוך בשליחת ילדים מדלת הבית בלי לאפשר להם להיכנס. (קבעתי איתם שיבואו רק אחרי שמטלפנים אלינו, והיו ממשיכים תקופה מסוימת לדפוק אצלנו ולנסות לפתוח! (בדקו אם נעול...) והייתי צריכה לפעמים אפילו לומר מבפנים שזה לא נח עכשיו ושיתקשרו לפני שבאים... כי כבר ידעתי שאם אפתח הם פשוט יכנסו וזה הרבה יותר לא נעים לגרש מהבית... מניסיון

ולפעמים כבר הייתי מתעלמת מהדפיקות עם ייסורי מצפון על חינוך ילדיי להכנסת אורחים...

אבל זה היה שווה. זה נפסק. האוירה בבית חזרה לנורמליות.

ובעצם זה היה כנראה גם לילדים שיעור חינוכי - לא ליפול לטורח עבור אחרים בלי שהם מזמינים אותך.

בהצלחה!

אם את רוצה אפשר להמשיך באישי.

אך לא התכוונתי כלל לאיום אלא כ"תמרור ".

ולא התכוונתי לייחס את המשפט הזה רק לעניין החברים אלא בכלל לחיי בית תקינים.

כמובן שהכל נאמר כהצעה ולא מחייבת אף לטא אחד לחשוב כמוני.

רק בשביל להסביר קצת אומר שנראה לעניות דעתי שאם צורה כזו של אירוח גורמת למשל לילדים להכין שעורי בית בערב- זה לוח זמנים שאני מקווה שלא אגיע אליו.

הוא לא מלכתחילה בכלל.

ולכן נראה לי שזה מעין גלגל שיהיה קשה לעצור כי זה הופך להתנהלות של בית.

וזה הופך למושרש לילדים,מעין סדר עדיפויות שכזה.

אודה ואומר שעוד לא הגעתי עם הבכורה שלי לכיתה א'

מקווה ששנה הבאה שנשב על שיעורי בית נצליח לעשות אותם ולהשריש את סיום המטלות האישיות כדבר ברור וראשון ואח"כ כל אחד יכול להתפנות למשחקים.

ובאמת זו שאלה בעניין שיעורי הבית-

מצד אחד אני רוצה להנהיג שזה דבר ראשון לפני המשחקים.

מצד שני - שלא יהפוך להיות שאני אחראית על שיעורי הבית שלו - בהמשך ללימוד בגישת שפר - אני רוצה שהוא יהיה אחראי על עשיית שיעורי הבית . האם זה לא סותר? או יותר מדויק - איך נעשה שזה לא יצא סותר?

אני לא רוצה להגיע למצב שאני רודפת אחריו - "תפסיק להתעסק ב... עוד לא סיימת ש.ב. ב..." כי אני רוצה שהוא יבין שזו מטלה שלו לזכור להכין ולא שלי. 

אולי נקודת המוצא היא האמון שהוא מסוגל לקחת אחריות על זה..

סליחה שניצלתי את הבמה...

ומתחילת השנה היא יודעת- מגיעים הביתה, מחליפים בגדים, אוכלים צהריים ויושבים לעשות שיעורים.

כך מעולם לא נוצר מצב שאני צריכה לרדוף אחריה, להזכיר לה או לבקש ממנה שתכין ש.ב.

אני גם מסבירה לה- אחרי שתכיני שיעורים את "חופשיה" תוכלי לשחק ללכת לחברות, אפשר ללכת לדינה, כך הצהריים יהיו פנויים ויהיה לנו יותר נחמד.

בעזרת ה' שאצליח לתת תחושה דומה לזו .

ילדים כאלו ש"יושבים על הראש", מתנחלים בחדר המדרגות ואפילו מנסים לפתוח את הדלת לבדוק אם נעול - גם אחרי הצהריים לא כדאי שיהיו חברים של הילדים שלנו.

גם אנחנו סבלנו בדיוק ככה. באיזשהו שלב התעשתתי ועשיתי לזה סוף. היום אחרי מס' שנים, כשאני פוגשת את הילדים האלו ,שכבר גדלו, בשכונה, אני מבינה שטוב עשיתי.

ברגע שלא איפשרנו להם להתנחל אצלנו הם הפסיקו לגמרי להיות חברים של הילדים וזה היה רק לטובה.

אז רק להבהיר - מי שניסה לפתוח את הבית שלנו זה ממש לא היה חברים של הילדים. שלי עדיין בגן ואלו ילדים הרבה יותר גדולים שניסינו להיות נחמדים אליהם והם לא ידעו לשים לעצמם גבול. אז עזרנו לנו וברוך ה' הבעיה נפתרה.

טוב לגלות שאני נורמלית. כבר חשבתי שרק אני כזו... (לא גדלתי בבית ברוך ילדים, ולא תמיד ברור לי כיצד להתנהל נכון)

/ חצר.

הייתי אומרת להם שאם הם רוצים להזמין חברים הביתה שישאלו אותך בכל פעם.

וגם לא מובן.

מה, האמהות של החברים לא רוצות לראות אותן אחרי הילמודים? לא רוצות שיאכלו בבית?

מתוך הנחה שההורים שלהם יודעים על המצב- זה נראה לי ניצול שלך. למה את צריכה לדאוג להזנה קבועה של ילדים אחרים? מה, את צהרון??

מילא, אם מדי פעם מתאמים מראש, ואת מסכימה ונערכת לזה. אבל באופן קבוע? ככה ליפול עלייך? ממש לא.

ובטח שאת רוצה זמן עם הילדים שלך. ברור.

בקיצור- תפסיקי את המצב הזה כמה שיותר מהר ובלי שום חשש או תחושה לא נעימה.

קחי את זה כזכות, ובשמחה - לפני שאת רצה להגביל אותם וכנראה בצדק.

אני לפעמים משתגעת גם כשיש חברים שהגיעו בהזמנה ובתיאום מראש...

לדעתי לגיטימי בהחלט לתאם הגעת חברים מראש - כמו שאת דורשת מעצמך. (אני, דרך אגב, גם לא מעזה להזמין את ילדיי אל אחרים, רק אם הורי החבר מציעים).

ילדייך עדיין ילמדו להכניס אורחים, ובד בבד ילמדו גם כיבוד הורים ושמירה על סדר יום וסדר וניקיון בבית.

אצלי בבית הילדים לא הולכים לחברים ולא מביאים חברים עד השעה 16:00!

מקדימום קופצים לשחק אצל השכנים ששם אני יודעת שאם יפריע ישלחו אותם חזרה.

ולגבי ארוחת צהריים- אף פעם לא נתתי ארוחת צהריים לילדים אלא במקרים שהיה תאום מראש בין ההורים שלהם לביני..

בעקבות קריאת התגובות הבנתי שהקושי לגיטימי, והמצב אינו מצב תקין.

מסתבר שהבעיה היא בסגנון ההורות שלי. פשוט נחוצים יותר גבולות (ואני תמיד עם ייסורי מצפון... ולצערי אין לי מודל לחיקוי, כי גדלתי בבית שונה לגמרי מהבית שיש לי היום. בקיצור - אצטרך ללמוד...).  

כבר היום אומר לילדיי שאנו מארחים בשמחה, אך רק בתיאום מראש, ורק יום אחד בשבוע (יום שהוא פחות עמוס אצלי), ורק אחרי הכנת שיעורי בית. מקווה שאצליח לחולל שינוי, בעזרת ה'.

גם אני הייתי צריכה "להמציא את הגלגל" ולבנות לי מחדש דפוסי הורות אחרים ממה שראיתי אצל ההורים שלי.

נשמע שאת פועלת כשורה   (מגיעים לך פרחים).

והקב"ה ישלח לך  הרבה סיעתא דישמיא בגידול הילדים  .

 בעזרת ה' נחנך ונצליח!

אגב, היום לא הרשיתי לחבר להיכנס. אמרתי שאימא שלו צריכה לתאם אתי, ובכל מקרה, תחילה שיעורי בית וארוחה. 

אכלנו ארוחת צהריים יחד, שוחחנו, והרגשתי נהדר. עכשיו הם משחקים עם חברים ליד הבית, ומרוצים. 

גם להרגיל לסדרים זה חשוב. וגם לאוריה משפחתית פנימית.

תגידי לילדים שאת מאד שמחה שהם מביאים חברים - אבל הסדר הוא שחברים באים אחה"צ. לא מיד אחרי ביה"ס. ותסבירי למה: קודם אנחנו רוצים לאכול ביחד, לשמוע איך היה בביה"ס, ואמא צריכה לנוח - זה כיבוד אם - וגם התיוק הקטן רוצה שקצת תשימו לב אליו.

זה בצהריים לא מגיעים. אוכלים, מספרים איך היה, מכינים שיעורים, אמא נחה. אחה"צ - לפעמים הולכים ביחד לגינה, ואפשר גם שם לפגוש חברים - ולפעמים הם יכולים להתקשר לשאול אם אפשר לבוא.

גם בשביל הילדים זה טוב קצת "סדר בבלאגן".

כמעט כל יום להגיע עם 3 חברים, מיד אחרי הלימודים, עד הערב - מוגזם לחלוטין.

יש לי ילדים בגילאים האלה, אצלנו אף פעם לא הולכים לחבר או מזמינים אלינו ללא תיאום יום קודם לפחות, או - אם זה אחה"צ - לפעמים מתקשרים אחרי הלימודים ומתאמים בזמן אמת, אבל תמיד בתיאום

היינו בסיטואציה הזו בשנה אחת, אחד הבנים שלי היה מגיע עם חבורה של 4-5 חברים כל יום (!)

לא תמיד איפשרתי להם להכנס, לפעמים הבן שלי היה מוציא להם כוסות מים לחדר מדרגות.......

בכל אופן - זה נגמר רק כשהרמתי טלפונים לאמהות וביררתי אם לא מפריע להם שהילדים מסתובבים ברחוב (וגם קצת אצלינו)

רוב האמהות אגב היו אמהות עובדות שלא נמצאות בבית בשעה של סיום הלימודים, ולא היו מודעות.

מלבד אמא אחת שלצערי באמת לא כ"כ אכפת לה

בתור האמא את קובעת את הכללים, ושמה את הגבולות -

אם את חייבת לנוח אחרי העבודה

אם חשוב לך שא. צהרים תהיה בהרכב משפחתי בלבד (כמובן אפשר מדי פעם להחליט שחורגים, אבל רק בצורה מתוכננת)

אם זה עקרוני לסיים ש.ב. מיד אחרי האוכל (הגיוני, למי יש כח בערב לשבת על ש.ב.?)

עכשיו תראי איך את שמה להם גבולות!

יש לך את הזכות לשמור על גבולות. כמו בכל דבר יש צורך בגבולות. מאוד חשוב להיות קשובים מה מתאים לאופי הבית שלך ולך בעצמך..  אין שום סיבה בעולם שלא תוכלי להיות עם ילדייך באמת בפרטיות ובנחת. אם מתמידים ושלמים עם העניין- זה יזרום בע"ה

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....