אני אם לארבעה, ב"ה. עובדת. גרה בדירה פצפונת.
לאחרונה, כמעט מדי יום ביומו, שני בניי הגדולים (6 ו-8) חוזרים הביתה מבית הספר בליווי חברים. חברים אלו רוצים לשחק אצלנו בבית וגם להצטרף לארוחת הצהריים (ולא תמיד אני נערכת מראש לתוספת של עוד שלוש מנות...).
כאמור, בבית רק שלושה חדרים קטנטנים, וכשהם מתנחלים בסלון - אני מרגישה מחנק של ממש. הכול הפוך עוד מהבוקר (כי לא הספקתי לסדר לפני העבודה), או שנעשה הפוך בתוך דקות. ואני עייפה מאוד, והתינוק צורח, ו"בא לי" קצת שקט, וגם פרטיות.
שיעורי הבית אנו מכינים רק בשעות הערב (כשהאורחים עוזבים), וגם לא נשאר זמן לשיחות על "איך היה בבית הספר" וכד'. גם על טיול לגן המשחקים אנו נאלצים לוותר, כי מחשיך מוקדם, וכל עוד האורחים בבית, אין סיכוי להוציא את הילדים.
לפני שהתחתנתי היה ברור לי שאקים בית פתוח, בית שמכניסים בו אורחים בשמחה. בפועל, אני רואה שקצת קשה לי עם זה.
כשמגיעים אורחים בהזמנה/ בתיאום מראש אני מקבלת אותם בשמחה רבה. אך קצת קשה לי עם אורחי פתע, ובמיוחד כאלו שמגיעים אלינו מיד אחרי הלימודים, ועוזבים הרבה אחרי רדת הערב.
האם הקושי שלי נורמלי, או שעליי לעבוד על מידותיי? האם נכון לדרוש מהורי הילדים שיתאמו את ביקור הילדים מראש (אני מתאמת תמיד. מעולם לא שלחתי ילד שלי לבית של חבר מבלי לתאם עם ההורים של החבר)? אולי להגביל את הביקורים לימים מסוימים ולשעות מסוימות? אם כן, מה הנורמה? אני מבינה שהביקורים של החברים חשובים לילדיי, ואני גם רוצה לחנך אותם להכנסת אורחים. מאידך, חשוב לי לבלות זמן איכות עם ילדיי, ולקבל לפעמים גם קצת שקט אחרי יום עבודה מתיש ומרטון של בישולים וכביסות. ויש גם תינוק, שרוצה לקבל קצת תשומת לב מאחיו, בזמן שאימא תולה כביסה, למשל, וזה לא קורה כשיש חבר בשטח.
