(אומרת מראש שזה לא סיפור קצר קלאסי.)
היא הכינה לה תה וישבה ליד השולחן.
תה זה דבר מנחם, ככה אומרים. המתיקות שלו, והחום שעובר לאורך הבטן. משרה שם קצת חמימות ונחמה. חוץ מזה, חורף הוא זמן טוב לשתות תה. היא שתתה אותו בלגימות קטנות, אוחזת בספל בשתי כפות ידיה, סופגת מחומו. נשמה נשימה עמוקה ולקחה את העט ליד.
אם תכתבי תרגישי טוב יותר, אמרה לעצמה. לכתוב זה לא פשוט- לפעמים זה קולח ולפעמים לא. עכשיו זה קלח מתוכה בזרם של מחשבות על מה שהיה.
למה החורף חייב להביא איתו תוגה? שאלה את עצמה. למה בחורף אני עירומה יותר, כמו העצים? הלב שלי כמו אפרוח בלי נוצות, רך, חשוף, פגיע. הכל מותיר חותמו שם, על לוח ליבי.
על הבדידות שלה היא כותבת, על השאלות. עליהם.
מבעד לזגוגיות החלון הרוח נושבת בפראות, אך הקולות המנחמים בבית פנימה מותירים לדרמה בחוץ להראות כמו סרט אילם בשחור לבן, בלתי מזיק. היא מרימה ראשה מן המחברת ומתבוננת.
מחוץ לבית באמת סוער עכשיו. העץ החשוף בחוץ נחבט מן הרוח, נדחף ימינה ואז נדחף שמאלה. הרוחות עכשיו חזקות כל כך- מטיחות בעץ, מחוללות בעלים שעל הכביש, מאיצות בילד קטן וכלבו, מרעידות את מיתרי הלב.
היא מרגישה בו בעץ הבודד, כי גם בו נכנסות מחשבות ייאוש. רוצה להשבר. את העט היא שומטת ופונה אל החלון, פותחת אותו לרווחה ונהדפת קלות מפרץ הרוח. הריח הסמיך והמתוק של החורף חודר לנחיריה, והרוח שוקטת לרגע בחוץ. היא עוצמת עיניה.
ריח האדמה והגשם מפנה מקומו לריח אחר, לא שייך.
איך זה ייתכן?, היא מתפלאת. השמש זורחת כעת בחוץ, והעץ זקוף קומה מלא בעלים ובפירות יפים כל כך.
היא מטלטלת את ראשה ופוקחת עיניים. החורף חזר לשרור בכל. העץ עודנו כפוף, מרכין ענפיו. הרוח שבה לשלוט בטבע- מכה ללא רחמים, דוחפת ושורקת.
היא סוגרת את החלון ומתיישבת ליד השולחן, אוחזת בידה האחת בעט ובידה השניה בכוס התה שעוד נותר חמים. כותבת היא כעת את סיפורו של העץ, חלומותיו האבודים.
הרוח, היא חושבת. מי יספר את הסיפור שלה? ומי מבין השניים ינצח בקרב בסופו של דבר- העץ או הרוח?
היא לגמה לגימה אחרונה מהתה, וסגרה את המחברת. היא נשמה נשימה עמוקה ויצאה החוצה.
