מותר לי לצרף, בלי תשובה מובהקת לשאלתך, משהו משלי? ...

שברון לבו של רבי חייא בר אבא

"ר´ אבהו ור´ חייא בר אבא נזדמנו לאיזה מקום. ר´ אבהו דרש באגדה ור´ חייא דרש בהלכה. הניחו כולם את ר´ חייא והלכו אצל ר´ אבהו. חלשה דעתו של ר´ חייא. אמר לו ר´ אבהו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מיני סידקית. על מי קופצין? לא על זה שמוכר מיני סידקית?!" (בבלי סוטה מ´ ע"א, מתורגם)

תַּנְחוּמֵי הֶבֶל! עוֹד אָדָם חוֹלֵף עַל פָּנַי
"נֶחְמָד לְמַרְאֶה," מְמַלְמֵל בְּחָפְזוֹ
אֶל מוֹכֵר הַסִּדְקִית מִיָּמִין.
חֵן חֵן וְתוֹדָה! אַךְ הֲאִם
אֶת זֹהַר הַמַּרְגָּלִית לְבַדּוֹ הֶרְאִיתִיךָ?
אֱמֹר נָא! הֲחָכְמָה מְאִירָה לֹא תִּזָּקֵק לְשׁוֹמֵעַ,
אִם סוֹחֵר מַרְגָּלִיּוֹת לֹא זָקוּק
לְחָבֵר? הָבֵן אֶת לֵב הַסּוֹחֵר, מְיַחֵל וְאֵין עוֹבֵר
וְחֶמְדָּה לוֹ, הָיְתָה לְחִידָה
אֵין פּוֹתֵר. אֱמֹר, הֲלֹא גַּם לִבּוֹ, גַּם לִבָּהּ
יִשָּׁבֵר?

(וְאֵין מְשַׁעֵר בְּאֵילוּ צוּרוֹת מְשֻנּוֹת
יְנַסּוּ כִּבְמִשְׂחָק לְהַדְבִּיק אֶת שְׁבָרָיו.
עֵץ, אַרְנָב אוֹ אָדָם מְרַקֵּד,
כָּל דָּבָר מֻכָּר יוֹתֵר, כָּל דָּבָר
מוֹכֵר.)

זה יפה! אהבתי!

אתה כותב הרבה בהשראה של מדרשים/תלמוד/כדומה?

עדין, רגיש, ומשמעותי - השיר שלך, והחיבור למדרש.

תודה.

את 'איש האמונה הבודד'. (הרב סולובייצ'יק)

איש האמונה הוא שליח של 'קהילת הברית' - אך נמצא קצת לבד מול אלוקים.

יתכן אולי להגדיר שכל אחד מאיתנו בדברים מסויימים הוא 'שפיץ הפירמידה',

וכהגדרתך נותן שפע לכל השאר ש 'מתחתיו',

לעומת זאת בדברים אחרים הוא מקבל את השפע מאחרים שבנושא הזה הם ה'שפיצים' (מלעיל).

בנקודות שבהם אנחנו ה'שפיצים' - אנחנו עלולים לחוש בדידות. - שאין לנו את מי לשתף.

ההבדל בין יחודיות של קודש לסתם גאווה - הוא מה אנחנו עושים עם הידיעה שיש בנו משהו יחודי.

אפשר להתבצר עם הידיעה הזאת במגדל של שן,

ואפשר להמשיך ללכת בעולם כדי להשפיע מהיחודיות שלך, ולהשתלם מאנשים שיש בהם דברים יחודיים אחרים שבך אין.

(כמדומני שבהסתכלות כזאת, נעלמת בעיית הבדידות)

[כתבתי מהרהורי ליבי בעקבות דבריך, כדאי שתכווין אותנו קצת יותר מה אתה רוצה להעלות לדיון.

מה 'הנקודה' (גם הפעם מלעיל)]

אני מדבר כי אני רוצה לדבר. לא בהכרח מחפש סיבה מיוחדת, אני בכללי אדם מאוד אסוציטיבי.

אבל אם כן להצביע קצת על התופעה שאני יוצא ממנה ועוררה בי את רוב התהיות - יש תופעה מסויימת שאני מכנה "תלמיד-חכם עמרץ"

ידע הוא לא בהכרח מדד לשכל.

זאת אומרת שהחברה הדתית וגם החתך שנחשב "דוסי" בחברה הדתית לא בהכרח משקפים מדד לאמת ולדוסיות כי יכול להיות שמדובר פה בתבנית מעשית - שהיא חשובה ונפלאה. אך היא לא תהיה מסוגלת להכיל מקרים שמכילים את אותו תוכן אבל בתבנית אחרת ממנה.

לדוגמא (ובאמת שנא לא להתפס על הדוגמא, מטבען של דוגמאות להיות דוגמאותיות ) פעם יצאתי עם בחורה מציבור חרדי והיא אמרה "מה? אבל שנלך אל ההורים שלי אתה לא תשים חולצה לבנה?" 

ועניתי לה "תכלס? לא מזיז לי כלום לשים על עצמי מה שתרצי. 

אבל אני ארגיש שאם אני אכנס לבית כנסת של אנשים שמגדירים את עצמם יראי שמים וכל מה 

שיגרום להם לקבל אותי יותר טוב זה החולצה שלי זה ירגיש לי שאני מזלזל בהם.

זה עלוב בעיני"

זאת אומרת יש פה מציאות של הרבה "תלמידי חכמים" שלא מסוגלים להפריד בין התרבות שלהם והקונוטציות העולות ממנה לבין האמת התורנית הכללית.

(ושוב לחדד - נתתי דוגמא על הציבור החרדי, אני מאמין שזה קיים באותה מידה גם בדתי לאומי)

כך גם למשל בסיפור עם הבחורה - הבחורה כל כולה עמ"י, בחור ירא שמים אמור להתחנן שבחורה כזאת תפזול אליו. אבל המציאות היא אחרת - יש מקומות שזה יראה כחסרון.

אז השאלה שלי היא מתי אדם יכול להבחין שהוא נמצא באמת בנקודת אמת ביחס לציבור שלו ולא סתם אכול סרטים.

אני שואל בעיקר כלפי עצמי.

ואסכם במשפט שאני חייב לדחוף כי אני פשוט אוהב אותו (מישהו אמר לי בשם הרב פרומן זצ"ל)

"אם אנשים חוזרים בתשובה למרות הדתיים, כנראה שבאמת יש אלוקים"

בין נקודת אמת בשביל לדעת מה לחשוב, לבין נקודת אמת כדי לפעול על פיה.

במקרה שהצגת, אולי אהיה מלא הערכה כלפי אותה בחורה על כך שכל כולה עמ"י,

אבל זה שהיא עובדת בשב"כ נותן לי אינדיקציה לדעת שכאישיות היא לא מתאימה לי.

אמנם נכון שיש סבירות שאני טועה, אבל זו סבירות יחסית נמוכה, ולכן סביר מאוד שלא אנסה כלל להיפגש איתה.

"אז השאלה שלי היא מתי אדם יכול להבחין שהוא נמצא באמת בנקודת אמת ביחס לציבור שלו ולא סתם אכול סרטים"

(אני רואה שבסוף מצאת בכל זאת איזה נקודה)

לא יודע אם אי פעם נוכל להיות נקיים לחלוטין מכל מה שהפנמנו מהחברה,

נשטפנו בכל כך הרבה סטיגמות, ובכל כך הרבה אמות מידה שגויות לחלוטין, שאין ספק שהם חילחלו לתוכנו,

ושינו לנו את סולם הערכים.

מה שבעיקר צריך זה לדעת להקשיב - במובן הכי תובעני שיכול להיות.

אומרים בשם הגר"א לגבי לימוד תורה, שלא נכון לשאול מה למדת בתורה, אלא מה התורה לימדה אותך.

אז אני מסכימה, ורואה את זה הרבה פעמים בעצמי.

(ואם לא זו הנקודה- אז ארשום מהרהורי ליבי בלי קשר. נשמע שזה יתקבל בשירשור הזה..)

אני שמה לב שיש בציבורנו שאיפה להגיע לאמת, לעבודת ה' בצורה הכי נכונה.

אבל נראה לפעמים שהיכן שהוא נגמר הבירור ונתרו רק אמירות.

אנחנו- הגענו! הגענו לידיעה איך בדיוק נכון לעבוד את ה'. ובתוך זה- איך נכון להשתלב בצבא / איך נכון להתלבש (בדקי הדקויות..)/ איך נכון ללמוד תורה / איך נכון לשלב את חיי התורה עם חיי המעשה ועוד..

בתוך הציבור כמובן אין אמירה ברורה לכל הנ"ל אבל  לעיתים נראה שכל זרם בטוח שהגיע. שהוא יודע.

ואני חושבת שטוב ויפה שיש מי שחושב על כל זה, ושמגיעים למסקנות, אבל צריך לזכור שבנושאים האלה יש כמה דרכים.

כמו שבאופיים האנשים שונים זה מזה, הדרכים לעבוד אותו הם שונות.

ולא נראה שזו נקודה שמופנמת לצערי.

וכמו בהרבה מישורים אני רואה את זה מתבטא גם 'בעולם הדייטים'.

אם זה בשיחה עם בחור שההכרה שלו שהגיע לאמת ואין בלתה כ"כ ברורה שכבר לא נותר על מה לדון..

ואם במבט שיש על זה שאני לובשת אלאדין (צנועים עפ"י ההלכה) ופסילה פחות או יותר על זה,

והקושי להכיל שיש דרכים שונות לעשות את רצון ה' גם אם זה לא בדיוק הקו (!!) המנחה אותך מיומך הראשון...

אז אם לנ"ל התכוונת, אני מסכימה. ועצוב לי שזה כך.

כמובן כל עוד הם לא סותרים סתרי תורה ו13 עיקרים ;) 

אני חושב שבסופו של דבר כל אחד חש את זה. מין זרות כזאת מהשני.

הבעיה מתחילה שלפעמים יש שיכחה שלא רק אני מרגיש את זה אלא גם אחר מרגיש את זה ממני.

כמו שאמרת למשל במקרה של האלדין - אני בטוח שאם תשאלי  אותם על כוס קפה הם יגידו לך שזה סבבה, אבל שזה מתקרב ל"אני" ולחיים שלי באופן אישי פתאום אתה נבהל ולא בטוח שאתה יודע מה מסתתר שם באמת...

על כוס קפה הם לא יגידו שזה סבבה כי לא כך חינכו אותם. 

ועל ללמוד חסידות הם לא יגידו שזה סבבה כי יש בזה צד מסוכן..

וכו'.

אבל קצת נתפסתי לצד מסויים של המשוואה (משוואת הציבור הדתי).

לא כולם ככה, זה ברור. ב"ה.

וכן לכולנו יש צד כזה עדיין..

אני אישית משתדלת להיות פתוחה לשמוע ולקבל גם דרך לימוד תורה שונה מהדרך שלי.

אולי אני אראה הרבה יופי בדרך שלו בעבודת ה' בלי שאני דומה לו בזה..

ולבוש ששונה קצת מאיך ש'אמור' להראות. לבוא לראות מיהו האדם שמעבר ללבוש.

בקיצור, להיות פתוחה להקשיב. לקבל.

רק הייתי רוצה לראות שלכולם השאיפה להמשיך בברור האמת. לראות מעבר להכללות. 

כשנתחיל לאמץ מידה אמיתית של ענווה. כשנכיר בכך שיכול להיות שלא כל האמת אצלנו. כשנכיר במחיר האיום שפרטים מסוים מתוך הכלל משלמים לעיתים קרובות בגלל השקפות מעוותות, באיצטלה של קדושה תורנית מזויפת.

כשנדע לקבל ביקורת.

הפעמון של גאוס ברוח זה באמת נכון - ככל שתעלה ככה יש פחות אבל יש גם נקודה מקבילה אליך.

לעומת זאת בחומר ככל שאתה עולה אתה יותר המוני - יותר בריבוי

זאת רק דעתי כמובן

אך בנוגע לסיפא, אינני נוטה להסכים. דווקא בלא מעט מן המקרים אורח החיים, או התבנית, שציינת "כיחודיות של קודש" הוא "סתם גאווה" במקרה הטוב.

זה מאוד תלוי הקשר.

ברור שכל נקודה צריכה בדיקה במציאות.

ויותר מזה - יכול להיות שהרוח שלך הוא חומר ביחס לאחר!

לכן אם תחשוב שנקודה מסויימת אצלך היא ייחודית ביחס לאדם שהוא בעצם מעליך באותה נקודה זאת באמת גאווה אך ביחס לאדם אחר זאת יכולה להיות ענווה (וזה מעלה עוד שאלה - האם עניו יכול לטעות? כי אם הוא טועה הוא כבר פחות עניו)

-

ככה שבינתיים אני לוקח את המשפט הזה בחזרה.

מרגיש לי שמשהו חסר לי במחשבה על הנושא

כי המקור הרבה יותר מגניב

"הגיעה אליי בחורה שהציעו לה תפקיד חשוב במוסד. אמרה לי: הרב, אני רוצה בחור ישיבה. אם אקח את התפקיד, בחור ישיבה ירצה אותי?. אמרתי לה: רובם לא. אבל את לא צריכה רובם, זה גם אסור. את צריכה אחד".

תהיי מי שאת ואז תמצאי מישהו שמתאים בדיוק לך!

לא כדאי להימנע לעשות דברים שמתאימים לך, רק כי אחרים יפסלו אותך עליהם,

כי אלה שפוסלים על הדברים האלו גם ככה למעשה הם אינם מתאימים לך.

יש ייחודיות שבאמת לא יכולה להתאים.

מכירה את זה שיש אנשים שפשוט הם מים ואת שמן? ואין סיכוי לא משנה כמה תרצי לזוגיות ביחד? 

זאת ייחודיות אמיתית.

אני מצד אחד מאוד אוהב הגדרות וראציו אבל מצד שאני אני ממש מאמין שיש קשרי נשמות שנאצלים אלינו מלמעלה - ולכן יש גם את מה שאנחנו נוהגים לכנות כ"קליק", שזה באמת קשרים מיוחדים שמתחילים ממקום שאין לנו מושג עליו. (זה לא אומר בהכרח דבר על ההחלטה המעשית. אבל אני מניח שרובנו חווינו את הדייט הזה שעל הדייט הראשון הבנו שיש פה משהו מיוחד.)

ויש פעמים שאדם אומר לעצמו "אני לא מתחתן כי אני צריך משהו מיוחד" אבל זה פשוט סתם בררנות מידות מקולקלות או חוסר סבלנות וכדומה.

עכשיו זה ביחסים אל הצד השני - אני נגעתי גם בנקודה של היחס שלנו אל עצמנו.

מה אני מגדיר כ"ייחודי" לי שאני צריך למצוא בדיוק בדיוק בדיוק את מה שאני צריך ואם לא זה חטא כלפי עצמי

ומה אני מגדיר כלא ייחודי וזה שאני פוסל על תחום כזה זה רק אני שבוי בתוך עולם החומר שלי.

כמו הדוגמא שכתבתי למעלה - יש בחורים ובחורות למשל מהציבור החרדי ששמים דגש מאוד משמעותי על ה"נראות" של בן הזוג השני, לא בתחום היופי אלא בתחום השיוך (כבר שמעתי על משפחות חסידיות שהתחתנו עם ליטאיות וכחלק מהתנאים היה אם החתן ילבש "גערטל" כי רחמנא ליצלן אם לא.) ותכלס זה עמארצות לישמה.

שהרי שיכול להיות שגם מבחינת אופי וגם מבחינת יופי וגם מבחינה רוחנית לבחור יש את מלוא ההתאמה - אבל לא. זה לא נראה כמו שמדומיין לי אז זה לא.

כזה דבר למשל לדעתי מחובתו (אולי טיפונת הגזמתי) של אדם להיתפשר! לפחות במישור הרעיוני.

פעם מישהי שאלה את אימא שלי לגבי בחורה אחת (לא משנה מה הקשר בינה לבין אימא שלי)

שהאם היא תסכים לצאת עם בחור ש"הולך עם חולצה מכופתרת אבל לא לבנה" - עכשיו יש מצב שציבורים מסויימים בדרך כלל הבחורים האלו מסמנים רמה רוחנית מסויימת, אבל החשיבה שעצם הדבר מסמל משהו באופן כללי היא אבסורדית.

מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי

יש דברים שהם רק שלי. כמו שיש דברים שהם רק שלך.

ולא לכולם יש את זה במינונים, אני רואה את זה על חברים שלי בישיבה - הם לא מבינים דבר וחצי דבר מהנטיות שיש לי לציור.

פעם חבר נכנס לדירה וראה אותי מצייר ואמר "אתה משועמם!" "לא, אני מצייר" "לא, אתה משועמם לכן אתה מצייר"

מבחינתו רצון עצמי לציור לא קיים. והוא לא בודד במערכה.

הגישה שלך טוענת שבעצם כל דבר בעזרת עבודה משמעותית יכול להתאים - אני טוען שמבחינה מעשית אולי יש לנהוג ככה, לא משוכנע אבל כרגע זאת הדרך, אבל מבחינת האמת זה ממש לא ככה.

יש דברים שבחיים לא יתאימו.

יש איכויות שלא כולם יכולים להבין, כמו החלוקה של ת"ח ועם הארץ - יש ביניהם פער מאוד משמעותי לא רק פער של ידע.

פער איכותי ולא פער כמותי

זה בדיוק מה שכתבתי - הפער הוא לא כמותי.

אני יודע יותר ממך, אני מפולפל יותר ממך, או כל דבר בסגנון - אני יכול אפילו להפנות אותך לפסקאות בעין איה אם מתחשק לך אבל הנקודה היא שיש הבדל של מהות.

ואני לא חושב שזה רע לחיות עם הבדלים שאי אפשר לגשר ביניהם - להפך! זה הבסיס הכי אמיתי לשלום בעיני.

המציאות היא הרבה יותר קסומה מאשר פסיפס של כמויות שמשתנה ולכן כולנו שווים.

כולנו שווים מצד האמת אבל מצד האדם אנשים אחרים מבטאים דברים אחרים ובכך אנחנו מסוגלים לקדם את המציאות!

ציור זה לא כשרון - זאת נטיה. זאת נקודת מבט.

כשאני קורא פרשה בשבוע ורואה אותה כציור בראש זה לא כי יש לי את היכולת, זה כי זה סוג אופי.

אני יכול להמשיך לחפור על הנקודה אבל העקרון הוא שזה ממש לא כשרון ומי שאין לו גם אם ילמד את הכשרון - את האופי לא יהיה לו.

ולא דיברתי  בהכרח על עצמי בפוסט. דיברתי על כך שאנחנו לפעמים בטוחים שאנחנו יודעים להעריך בדיוק מה נכון ומה לא נכון ולפעמים אנחנו פשוט שבויים בתוך עולם חומרי.

ולגבי השאלה "מי קובע מה יותר איכותי" - זה בירור של תורה, עובדה שיש גוי וישראל. וזה לא פער תלמודי נכון? זה פער איכותי. ואי אפשר להסיט את המבט מזה.

קודם כל אלו המילים שלך - 

"קשה לי עם זה שאתה מסווג אנשים לפי איכויות.
אני מסכימה עם ההנחה שלא צריך להתחתן עם כל אחד..
ואני גם רואה הבדלים בין אנשים שהם חכמים לאנשים שחכמה זאת לא המתנה שהם קיבלו מבורא עולם..
אבל קשה לי להגיד שאדם חכם הוא יותר איכותי.
מי קובע מה יותר איכותי? למה מישהו שלומד בישיבה כל חייו למשל הוא יותר איכותי מאדם שהלך לעבוד כקבלן?
נכון שכנראה הקבלן, בדרך כלל, לא חכם כמו רופא או כמו רב, אבל איכות לדעתי נמדדת במעשים."

על פניו זה נשמע שאת כן יוצאת נגד ההבדל הזה.

כמה נקודות כדי להבהיר -

כשרון ואופי הם שני דברים שונים, הראיה היא שיש אדם עם אופי של אומן אבל הוא מביע את זה דרך כשרון של ציור ויש אומן שמביע את זה דרך כשרון של ריקוד.

ברור שיש שיח פנימי יותר בין סגנונות אומנות אבל ככל אומן יכול לתקשר עם אומן מה שאדם ללא הנטיה האומנותית לא יבין כלל.

חומר = רוע אין לי מושג מתי אמרתי את זה.

הרוע הוא תוצאה של החומר, אבל החומר הוא לא רע.

וגם מעולם לא אמרתי שלפסול על מראה זה לא בסדר.

הכל כשר וטוב כשאתה עושה הבחנה של מקום פרטי לבין אידיאל.

לדוגמא - בחורה שתגיד שהיא צריכה בחור לא חוזר בתשובה שלא נגע באף אחת כבן זוג בגלל צורך אישי זה מעולה, אבל שהופכים בחורים כאלו ל"סוג ב' " (ונא לא להיתמם, רבים וטובים הדוסים שעושים כך) זה כבר בעיה ורעה חולה בעיני.

עם הארץ - ציטוט מדבריך: אני לא מדברת על מישהו שהוא ממש עם הארץ ברמה שזה כבר כנראה בעיה כלשהי, אני לא מכירה כאלה שלא יודעים כלום בהלכה, בגמרא, בתנך ובמשנה.
לא נראה לי שיש רבים כאלה כיום..

לא על זה דיברתי לשניה אחת. שוב פעם נפלת להסבר כמותי של מושגים דבר שאני כבר הדגשתי שלא עומד אצלי בסוגיה (אני כתבתי: "זה בדיוק מה שכתבתי - הפער הוא לא כמותי.
אני יודע יותר ממך, אני מפולפל יותר ממך, או כל דבר בסגנון.....אבל הנקודה היא שיש הבדל של מהות", את כל הדוגמאות הנ"ל הבאתי  כניגוד לשיטה שאני מדבר עליה. הפער בין ת"ח לעם הארץ הוא אינו פער של ידע)

תלמיד חכם יכול להיות תלמיד חכם גם אם הוא  יודע פחות מעם הארץ

וכבר כתבתי איפשהו בשרשור את המושג "תלמיד חכם עם הארץ" - דבר שאמור להניח את הנקודה שידע לא בהכרח יוצר איכות (על זה מדברת ההקדמה למסילת ישרים).

ההגדרה לתלמיד חכם היא הרבה מעבר ל"חמור נושא ספרים" שאם לא כן היינו מכבדים בכבוד התורה פרופסורים רבים שבינם לבין קדושה יש קשר מועט מאוד אך גמרא שס ופוסקים הם יודעים.

מי יודע טוב ממי - מתי אמרתי את זה? מתי כיוונתי לגישה כזאת?

דיברתי על "ייחודי" לא "יותר טוב".

ויותר מזה - הגישה שלי בשרשור הופנתה אדם כלפי עצמו ולא אדם כלפי הזולת.

כדי להסביר את הנקודה יכול להיות שהשתמשתי  בדוגמאות אדם מול הזולת אך לא זאת הנקודה.

אני ממש לא בעט שפיטה וזאת זאת בדיוק הנקודה שאני מנסה להעביר -

רובנו יכולים להגיד במלוא ענוותנותנו "מי אני שאגיד שאני יותר טוב מ...." 

ואז יציעו לך מישו גרוש, פתאום תבלעי את הלשון (אינני מכיר אותך. אני משתמש בך כדוגמא לתופעה מצויה)

ההבנה שהחומר והפרטיות תופסים לנו מקום בשיקול הפרטי זה דבר חי וקיים, ההתעוררות שאני מדבר עליה, שאגב לא ממש התכוונתי לנקודה מסויימת בפוסט אלא זה היה יותר הצטברות של רחשי לב אבל גם הנקודה הזאת קיימת, היא ההבנה שנבין את זה ונודה בכך כלפי עצמנו בראשונה (ואולי מזה יגיע תיקון חברתי)

ולאחר מכן אולי גם נשאף לתקן. 

אבל מצוי הרבה פעמים שהופכים את חולשות החומר והפרטיות לאידיאלים ובכך אנחנו הרבה פעמים נעשים אטומים בררנים ומנוכרים לזולת.

עכשיו ניתן יהיה להיתמם ולהגיד שזה לא קיים או קיים כתופעת שוליים - אני ממש לא מסכים עם זה.

בתור בחור עם "רקורד דפוק" אני יכול בהחלט להגיד לך שרבי עקיבא היום היה נשאר עם הארץ בכוח למרות שבאיכות הוא היה ת"ח.

מקווה שהצלחתי להסביר את כל נקודות המחלוקת ואיפה אני עומד.

המשך חיים יפים ושבוע טוב

מכל מה שקראתי, כולל התגובות, יש כמה נקודות שרציתי להאיר-

מי שרץ מקדימה רץ לבד, זה בהחלט מאוד בודד להיות השפיץ, אבל רק בהסתכלות הנוצרית המערבית, בה איש הדת הבודד

והסובל הוא המקודש. אם אתה נמצא בנקודה כוללת אתה ביחד עם כולם(ויסלחו לי תלמידי "איש האמונה הבודד" לא זכיתי ללמוד

אותו לעומק עדיין, אז אני בנתיים אסמוך על דברי המהר"ל) ואם אתה יהודי ואתה עובד את ה' ומקדם את מידת הפשיטות והענווה

אתה לא בודד, כי הפשיטות היא החיבור לכל, רק התקדמות שאין עמה פשיטות היא היוצרת את מגדל השן הבודד שאתה כולא את

עצמך בתוכו, מתוך רצון ומתוך בחירה, מודעת או שלא מודעת, כי אנחנו שבויים עמוק בתפיסת הקדוש המיוסר, ומתענגים על היותנו

"קדושים ומיוסרים" בודדים בעבודת ה', חדשנים ואינדיבידואליסטיים בהבנתנו את רצון האלוקים בעולם. כל אלו הרעות החולות שלנו

שבגללן כל אחד חושב שמותר לו לעשות כרצונו וחפצו בהלכה, שבגללן אנשים היום מכונים "דתיים" אך כל קשר בינם לבין הדת הוא

קשר מקרי בהחלט(מקרי כההפך מעצמי, כפי שמתמש ריה"ל במושגים). ההבדל בין עם הארץ לתלמיד חכם הוא לא הבדל כמותי,
כלומר לא הבדל מקרי, אלא הבדל עצמי, תלמיד חכם הוא מדרגה אחרת של חיים ותפיסת עולם אחרת לחלוטין מאשר עם הארץ.
אין עמי ארצות שהם תלמידי חכמים ולא תלמידי חכמים עמי ארצות, אלא אם כן אתה מפקיע את משמעות המושגים הללו ומשתמש

בהם כחפצך, ואין לך צורך או רצון להבין את הסמנטיקה של חז"ל כשהם חילקו בין ת"ח לעם הארץ, אגב, יש באמצע גם חבר, צורבא

מדרבנן, בר בי רב ועוד מדרגות שונות.

הבעיה היא שאנשים הם "יחודיים" מכדי להשתלב בחברה, וכל יום ויום מתחדשים אנשים יחודיים שהם עובדי ה' בצורה כזו או אחרת, 

בסגנון כזה או אחר, ולרוב כל קשר בינם לבין עובדי ה' הוא רק בראש שלהם.

ואם בסיפורים עסקינן -
אל הרב פינשטיין נכנסה גברת שרצתה להתעטף בטלית כל בוקר בתפילת שחרית, וביקשה ממנו את אישורו לאחר שהסבירה

לרב את חשיבות העניין ואת גודל קרבת האלוקים שהיא מבקשת להגיע אליה דווקא דרך מצווה זו. הרב עשה עמה עסקה, הגברת

תתעטף בבגד עגול ללא ציציות כמו בטלית במשך חודש ולאחר מכן תחזור אל הרב ותספר לו כיצד עבר עליה החודש, 
לפי זה הרב יבחן אם להתיר לה.
הגברת חזרה אחרי חודש, נפעמת ומלאת תחושת קודש עליונה וסיפרה על תחושת קירבה נפלאה ומרוממת לקב"ה במהלך

התפילות עם אותו בגד עגול. הרב פינשטיין הביט בה ואמר- "אין שום הבדל בין להתפלל עם פיסת בד עגולה לתפילה בלעדיה,
כל רגשות ה"קדושה" הללו הם מזוייפים וחסרי קשר לקב"ה" ופסק לה שאסור לה להתפלל עם טלית.
הסיפור הזה משקף הרבה פעמים את האנשים המקסימים המבקשים לעבוד את ה' בדרכים שונות, ועיקר הרצון הוא תחושת

הייחודיות, בין אם שבמודע ובין שלא במודע.

היהדות אינה עבודה של בודדים, אלא עבודה של ציבור, בתפיסות אמוניות חיצוניות הדגש הוא על האדם הבודד, ואילו אצל עם 

ישראל לפרט אין משמעות ללא הכלל, זו שאלת הנצי"ב הידועה מדוע לא קיבלו אברהם, יצחק או יעקב את התורה, הרי הם היו

ענקי עולם, הם הגיעו למדרגות של "כילותיו נעשו לו כשני רבנים"? והנצי"ב מבאר פה יסוד עצום - התורה שייכת רק לעם, רק

לציבור, בלי שלמות ציבורית(60 ריבוא) אין טעם להופיע את התורה בארץ.

ואם אנחנו עוסקים בעניין השידוכים -
איך ניתן למדוד תורניות? אהבת ה'? עבודת ה'? 
איך בחורה יכולה למדוד האם מי שעומד מולה הוא ת"ח? או אולי עם הארץ?
מידות טובות יש גם לעמי ארצות - ר"ע אמר "הביאו לי ת"ח ואנשכנו כחמור" ועם זאת היו בו מידות טובות שבגללן התחתנה עמו

רחל, במידה ויתכבד ללמוד. הבעיה שהיום עמי ארצות לא מעוניינים ללמוד, הם כבר למדו מספיק בבגרות בגמרא, וגם עם

מידותיהם טובות, אינם ת"ח.

יש בכל חברה חוקים שמגדירים כיצד מזוהים עובדי ה', גם לכוהנים יש בגדי כהונה, וגם לת"ח יש פרטי לבוש אופיינים, כמו

שלבנות תורניות יש פרטי לבוש אופיניים, הבחירה להגדיר את עצמי כ"לא" גם היא בחירה, גם אם היא חיצונית, היא בחירה.
ללכת בלבוש שאינו תואם את ההלכה, או את מנהג ישראל הרי זו הגדרה עצמית שאומרת "ההלכה לא מספיק משמעותית" או 

"אינני מגדיר את עצמי כחלק מחברה זו או אחרת שזה מנהגה" - זה מצויין, זה נותן אינדקציה טובה.
הרצון לייחודיות הוא גאווה, אך ורק גאווה, הוא לא הכרה בכוחות החיים שניתנו לי ושימוש בהם, אין ייחודיות של קודש, פשוט כי 
אנשי קודש לא רואים את עצמם כ"מיוחדים" הם פשוטים, ענווים, כל אחד מיוחד בעיניהם והם מיוחדים בדיוק כמו כל אחד אחר.

אמרת שתרבות המערב שטפה אותך- 
לא עניין המוצלחות הוא הבעייתי, כל צורת ההסתכלות שלך על הנושא היא מערבית.

שבוע טוב ומבורך!
 

לא כתבתי עלייך אישית, על אף שהשתמשתי בלשון "אתה", כפי שכתבתי בכותרת "הכל", היחס היה גם לאמירות שלך,
וגם לדיונים הנוספים שהתווספו בתגובות(כך כתבתי בתחילת דברי), וכמובן, אני לא יכול להיות נקי לגמרי מצורת ההשקפה
שלי על המציאות ועל דרך ההבנה שלי את דבריך- כי אני לא יכול להבין את דבריך אחרת ממה שאני מבין אותם.

ואם אתה אומר שהבנתי אותך לא נכון, אני מקבל את זה, אני לא תמיד מכוון בדיוק לנקודה שעליה מדבר הצד השני.
 

אתה טוען שאני "מטיח בך דברים" - לא בך, אלא בתפיסת העולם הנוצרית שכל-כך מוטמעת בתודעה הכללית, אתה טוען 
שלא התכוונת לדבר הזה - אז הרי ברור שלא בך הטחתי את הדברים, ואם אכן לתפיסת "הקדוש המיוסר\הבודד" התכוונת, אין 
שום פגם בענווה או בפשיטות להטיח בתפיסה מעוותת זו דברים רבים ככל האפשר, ההפך- ענווה פסולה היא לא להגיד כאשר

יש צורך להגיד.
על כן- אם הרגשת מותקף באופן אישי - מחילה מכבודך, אין כאן עניין אישי ח"ו.

אני התייחסתי לרעיונות "הנקודה הגבוהה והבודדת" "יחודיות של קודש" ו"תלמיד חכם עם הארץ", כפי שהבנתי אותם, כמובן,

מתוך מכלול הכרתי את המושגים.
אינני חוזר בי מהתנגדותי לכל אחד מהמושגים הללו כהבנות מוטעות, כפי שכתבתי למעלה.

אתייחס לנקודות שהעלית פה בקצרה-
הקודש איננו בודד. נבדל איננו בודד, ומי שמבין נבדל כבודד לא מבין את המושג כלל. השכל הוא נבדל מהחומר, אך השכל הוא גם אחדותי, לכן ככל שדבר יותר חומרי הוא יותר בודד, כי יש לו מחיצות והוא "מעוצב"(מלשון "עצביהם כסף וזהב") יש לו
גבול - ע"ז היא עבודות הגבולות במקום עבודת האינסוף - השכלי שהוא המתפשט ועיין עוד בנתיבות עולם בעניין הזה.
ממה שהבאתי לעיל צריך להגיד שההפך הוא הנכון- הקדוש איננו בודד אלא הוא הרבה יותר מחובר, ואילו החומרי הוא

הבודד, כי הגאווה היא המונעת את ההתחברות והיא תוצאת הגשמיות ואילו הענווה היא המאפשרת חיבור רחב יותר והיא תוצאת הרוחניות- השכלי המתפשט.

אם הייתי באמת מתוקן במידת הענווה והפשיטות - כנראה שלא היה מפריע לי כלל אם היא יכולה או לא יכולה לדבר פילפול 

פילוסופי, כי לא הייתה מחיצה ולמה שזה יפריע - אלא אם כן זה מעיד על פגם פנימי עמוק(חוסר החשבה של עולם המחשבה) אז זה יפריע, דווקא לענווה כי זה מתנגד לשלמות שבה. על משה איתא בספרים שהיה צריך להתחתן עם גרה כי היה שייך לו להתחתן עם כל אחת מבנות ישראל כי הוא היה עניו מכל אדם ולכן בשורש היה מחובר לכולן וזה מה שכתוב במדרש שחשדו אותו על כל ישראל בדבר נשותיהם. לכן היו חייבים להביא מישהי מחוץ לקהל כדי שיהיה בזה חיבור אחר.

מה שהבאתי בעניין הלבוש- לא דיברתי על מקרי פרט, אלא על כלל, נכון שבפרט זה יכול להשתנות. אני התייחסתי לזה
שלבוש הוא אמירה, צריך לדעת מה האמירה, וזה שהבאת מקרה פרטי לא מוכיח דבר על עצם הטענה, אני יכול לתת גם 
מקרי פרט שבהם כל דבר יחשב לטוב, אבל לא בזה עסקינן.

ברור שהעיקר הוא הפנים - אבל איך תבדוק את הפנים? אין לך יכולת, אין לך שום דרך לבדוק את הפנים של האדם שמולך
מלבד מה שהוא מופיע בחוץ - כל אדם הוא חתום וסגור חוץ מהדבר אותו הוא מגלה.
זו הטענה שלי בקשר ללבוש - מי שלא מניח תפילין מדעתו זה מגלה על הפנים שלו, מי שמחלל שבת ללא היתר הלכתי זה

מגלה על הפנים שלו, מי שמתלבש בדרך מסויימת זה מגלה על הפנים שלו גם כן.
אתה חושב שניתן ללמוד משהו על הפנים של האדם בלי להתייחס למעשים ול"חומר" שלו?

עניתי לך בדיוק על זה - כשנפסיק לברוח מהעובדה שהאמירות הללו הן אמירות.
באופן כללי האמירות הללו הן אמירות וחייבים לשים את זה על השולחן ולהתייחס לזה, שכל גילוי פנימי(לבוש, תרבות, התנהגות וכו') הם אמירות.

השיפוטיות היא להחליט האם פרט ספיציפי כזה או אחר הוא טוב או רע על סמך האמירות הללו.
השיפוטיות היא להגדיר - "אני יודע" שהגילוי הזה מעיד על X ואני מחליט עליו שהוא כזה.
שיפוטיות - היא בפרט.
הגאווה היא להגדיר מה הפרט אומר. בכלל אני חייב להגיד מה זה אומר, אני חייב לדעת מה טוב ומה רע, אחר אין שום משמעות לשום דבר שנעשה.
ואני לא אמרתי מה אמירה ומה לא, אני אמרתי שהכל הוא אמירה ולכן אין שום דבר שהוא לא אמירה.

(סוגיית "תואם את ההלכה" היא דוגמא מאוד טובה, אני לא מבין מה הבעיה בשימוש בה, ואם הייתי משתמש 
בדוגמא אחרת זה היה יותר טוב?)
 

לכן, לא תפרתי לך, באופן אישי שום אלפי מידות מקולקלות, הצבעתי על קווי וצורות חשיבה שאני מכיר וזיהיתי כאן-
בתגובות ובאמירות, כפי שהבנתי אותן, ויכול להיות שטעיתי בהבנתי אותך או את אמירותייך או את האמירות האחרות כאן.
והטענה שעשיתי זאת מבלי לנסות להבין את כוונת דבריך היא מזלזלת וחסרת מקום - מאיפה לך? האם אין זה אותו מום

שעליו אתה מדבר בעצמך?

כל טוב וחנוכה שמח 

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

הוא כמובן לא קשור לכאן

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

איזה הצעה שהצעתי לחבר.

תתיעץ עם אנשים שמבינים