"אברם" קולה, שדמה יותר מתמיד לאוושת הרוח במדבר, סדק בקלות את מעטה האדישות שעטף את הגבר העייף. "אינך זקוק לזרות הזו. הרי בין כה וכה אין לסגת. גזרה היא מלפניך, ואנכי ידעתי..." עכשיו הצטערה שהנער לא בא. עזיבה כיחיד פירושה עמידה משפילה וחסרת הגנות אל מול הווה תלוש בידיעה שבקרוב ידהה לעבר רגיש ומדמם.
"רק הבטח לי" המשיכה, מגייסת כל שביב תקיפות שעוד פעם בקרבה "בתפילותיך, אל נא תתכחש לדמך השוטף בעורקיו. לדמי שלי".
עיניו הכהות כמו זעקו לעברה בתחינה מיואשת. שפתיו הסדוקות נפתחו קמעה, כאילו התהדקו דפנות האוהל וקשתה עליו מלאכת הנשימה. בהירה היתה לה הידיעה שגם כל רוחות כנען כולן לא יוכלו לפרוץ ולנשב בבור שפערה עוצמת האמת בגבר הזה. באיש האלהים.

