ביחד עם הילד השאר זורקים כמובן אחרי שעברנו עליהם ביחד. אין דרך אחרת להיפתר מהם.

הילד עבד והשקיעה המון זמן

כל שבוע

תולה את כל היצירות בדלת

ואז אני בוחרת כמה יצירות יפות ושומרת לו

וכל השאר לפח .... (מוחבא בפח)

בדר"כ עושים את זה ביחד.אמא שלי. שהיינו קטנים שמה לנו לוח עם שטיח קיר והייתה תולה לנו את הציורים על השטיח וכל שבוע זה היה מתחלף...

וכל שבוע זורקים את הישנים ושמים חדשים

אם לא- מה אפשר לעשות...

לעתיד- שיזכרו איך הם היו, ולסוכות אם יש משהו טוב

ואז את יכולה לשלוח מדגמים לסבא וסבתא ואת כל השאר לזרוק- בלי שהם רואים (הם ממילא לא זוכרים לרוב מה הם הכינו לפני שבוע, ואם הם כן זוכרים כדאי לשמור עד שהם ישכחו)

לכל אחת מהבנות.

אם זה ציור שאין בו משהו ייחודי, לדעתי, אז אני שמה אותו בשקית למיחזור. רוב הציורים כן נשמרים, ובסוף השנה, בוחרים 5-6 ציורים מיוחדים ויפים במיוחד, ונפרדים מכל השאר (לא בפני הילדים).

לגבי יצירות בעלות נפח- נפרדים מהן עם הזמן (שבוע-שבועיים, ולפח).

ואחרי כמה שנים זורקת - ברשותו.

מדפדפים בו מדי שבוע- כיף מדהים לכל המשפחה.

בסוף השנה מורידים למחסן ואחרי תקופה בוררים את המוצלחים והשאר לבחירתך...

וכשמגיעות יצירות חדשות- זורקים את הישנות ותולים את החדשות

אצלי הקטנים מתעניינים יותר בנעצים הצבעוניים מאשר ביצירות שהביאו מהגן.

הם לא הפסיקו להסיר את הנעצים ולהנדס שוב ושוב את התצוגה. ולנסות את הנעצים על כל מיני משטחים אחרים בבית .כל הנעצים התפזרו והלוח נשאר יתום.

חזרתי אל שיטת המגנטים על הדלת. לפחות לא דוקר.

כשיהיו גדולים יתגייסו כנראה ל-669.

גובה לא מהווה עבורם מכשול. ילדים שמחים ושובבים ב"ה.

וחוץ מזה - כל הענין זה שהם יהנו מהיצירות שלהם.

מה יתן לך לשמור?

נגיד שהיית מקבלת מאמא שלך עכשיו שקית גדולה ומכובדת עם אלף יצירות שלך מהגן- מה בדיוק היית עושה עם זה??

כמה נבחרים שהילד השקיע בהם במיוחד (הילד, לא הגננת!) אני מבינה שזה מגניב לשמור, אבל שקית זבל עם אלף יצירות? ועוד תלת מימדיות שתופסות מקום?..

על תעמיסי על היצירות אלה רגש יותר ממה שהילדים שלך מעמיסים עליהן...

מה שאני עושה

(גם אצלי היתה תקופה של לתלות ציורים כל שבוע, נגמר לי הכח לזה )

אני מניחה את כל הציורים במקום שידוע אצל הילדים כמקום של הציורים והיצירות.

משאירה את זה שם כשבוע- לא זורקת מיד,

ואז אם במהלך השבוע ילד פתאום נזכר באיזה משהו שהוא הכין ושואל איפה זה אני מיד אומרת לו- הנה! שמרתי לך את זה פה!

וכל מה שלא נזכרו בו ולא חסר לאף אחד במהלך השבוע האחרון- 

אני זורקת, אבל בלי שהילדים רואים!!!!!!

אם הם תופסים אותי בטעות אוספת משהו לפח זה אסון..

אמא! למה לקחת את זה??

אוי! בטעות נכנס לי לשקית גם! סליחה! הנה, אני מיד מחזירה...

(ודברים שהם מתלהבים מהם במיוחד אני שומרת לפעמים יותר משבוע, ליתר ביטחון..)

קודם כל (כמורה לאמנות..) אני חובבת ביותר ציורי ויצירות ילדים ומעריכה אותם ונהינת מהם מאוד ועל כן:

אחרי שרואים יחד מתפאלים וכו... אני ממיינת ל- חלשים, יפים ומהממים. את החלשים מפנה למחזור נייר כשהילד כמובן לא יודע ושוכח מהם.. המהממים (יחסית מעט) אני שומרת בקופסא מיוחדת ואת היפים- אני מציעה- לצלם ולשמור בתיקיה במחשב להכין מצגת אולי... יכולה להיות מזכרת יפה. (טרם הכנתי רק מצלמת בנתיים)

הוא היה מגיע הביתה ומתחיל לגזור הכל עד שהערמה היתה נגמרת... עכשו הוא כבר נער.

יוקטנה שמה! איפה את??

טוב אז היא נותנת מתנות לשתי הסבתות בדואר

וכך גם הילדים נהנים לצייר לסבתא וגם לא נזרק על המצפון שלכם.....

!

הבן שלי בן 3.5. אני מתכוונת לזרוק את כל היצירות שלו חוץ מהאחרונות שהוא לא יראה (כרגע הם במגירה שבשביל להגיע אליה צריך להזיז כורסא).

אני תולה את הציורים על הלוח ולאחר מכן שמה את הציורים במגירה.

שהוא לא יראה אני ארוקן את המגירה.

כשיגדל אולי אני אתן לו "לבחור" ציורים. כרגע הוא קטן מידי.

כשהילד מביא את היצירות שלו מהגן חשוב לתת להן מקום וכבוד.

לדבר על מה הילד יצר,צבעים צורות חדשות שהוא למד לצייר וכו'

בוחרים עם הילד יצירה אחת שתפאר את המקרר/לוח שעם בחדר וכו'

אחרי שבוע מחליפים את התערוכה.

פעם בשבועיים הייתי זורקת את כל היצירות,ביום חופשי שלי כשהם לא היו בבית.

הם ידעו שאני מארגנת את החדר וזוקרת ,אבל בגלל שנתתי את המקום ליצירות שלהם הם קיבלו את זה

לילדים שלי יש מגירות, שם הם שומרים את הדברים שלהם עד שאין מקום והם זורקים מעצמם.

מה שלא נכנס למגירה מחוסר מקום או עניין, מגיע למחלקת המיחזור ומשם לפח המיחזור.

יש לציין שלרוב היצירות ה'מיוחדות' וה'מושקעות', הן בעיקר תוצאה של השקעת הגננת, ולא של הילדים, ולנו כמובן אין עניין להנציח את היצירתיות של הגננת...

אני שומרת ציורים בודדים, ומאפשרת להם לשמור מה שנכנס להם במגירה/על המדף.

אני זוכרת שאמא שלי זרקה לי יצירות.

אני כבר לא זוכרת מה הן היו. (בזמני הילדים היו יוצרים ולא הגננות של היום.)

אבל אני זוכרת עלבון ותיסכול וחוסר אונים מול האמא שהחליטה עלי...

וזה חזר על עצמו.

היא כן שמרה יצירות מופת של האחים שלי בתיקיה מיוחדת ועד שהתחתנו נהגה להציג לראווה איך מוישלה צייר כ"כ מקסים ומשמעותי כשהיה ינוקא...

וגם אני אהבתי להסתכל ולהראות לאורחים, לחברות את היצירות שלו.

אבל איתי סחבתי עלבון ותיסכול.

והיא נתנה לי לשמור יצירות בעצמי ועשיתי לעצמי לוח תצוגה בחדר שלי.

והיא התגאתה ביצירות שלי ועודדה אותי ליצור וללמוד בתחום ולייצר .

אבל לא משנה שום דבר.

תמיד ברקע היחסים בינינו עמד משבר האמון.

יכול להיות בגלל שיום אחד גיליתי שהיא זורקת ולא ידעתי קודם.

ובגיל בוגר יותר-עצם זה שנכנסה בהעדרי לחדרי ואירגנה לי וזרקה לי- (בלי רשותי)-

יצר אצלי מצוקה...

ולמה אני כותבת את זה?

כדי לראות את הצד השני של המטבע .

כי מבנה אישיות שונה לכל ילד.

לילדה שלי בכלל לא אכפת.

היא הורסת את היצירות שלה ולא מעריכה כלום.

אז קל לי יותר לזרוק.

אבל יש מי שנפגע ממש. וצריך יותר זהירות ורגישות

אני לעצמי למדתי מזה.

א. לשחרר ולא ליצור מצב כזה אצלי בבית.

ב. לראות מה חשוב למי שאני עוזרת לו.

תודה למי שקראה.

ואם אפשר לאתגר אותך (גם אני בת לאמא זרקנית כפייתית):

היום, כאם שכבר מכירה גם את הצד השני של המטבע ומבינה את מצוקת האחסון, איך היית נוהגת?

אשמח מאד לשמוע את דעתך.

אמא שלי שומרת ה-כל!

אני עדיין יכולה למצוא אצלה את הציור הראשון שלי..

ואת הבית שלי אני לא מוכנה להפוך למחסן. למדתי אמנות. אני מעריכה את ההשקעה.

יש קיר בבית שעליו אני תולה יצירות של הילדים. אבל הם יודעים שמה שלא נכנס למגירה הולך לפח.

ופעם בכמה זמן עושים מיון, ביחד!! ובוחרים 5 ציורים שנשארים ואת השאר זורקים כדי שיהיה מקום לציורים חדשים..

כך אני מלמדת אותם לא לאגור יותר ממה שצריך, ולא לזרוק בלי להעריך.

ביום שישי משתדלים לא לתת להם לפזר, כי לילדים יש נטיה להוציא הכל ברגע שחוזרים מהגן,

כשאין זמן פנוי להתייחס כמו שצריך (שנינו עובדים בשישי...).

עם הזמן הם למדו שכדי לקבל את ההתייחסות הראויה שלנו ליצירות שלהם הם צריכים לשמור עליהם בתוך התיקיה.

בשבת יושבים כולם מתפעלים מכל ציור- גם הפחות טובים וגם המושקעים.

יצירות מושקעות- שומרים עד שמתקלקלים/ נקרעים.

הציורים הפשוטים, שומרים עוד כמה ימים, אלא אם הספיקו להתגלגל ברצפה ולהתלכלך- ואז נזרקים מיידית.

לרוב אני מראה להם שאני זורקת ומקבלת את הסכמתם, אם לא מסכימים משאירה עוד כמה ימים.

משתדלת לשים בשקית נפרדת משאר הזבל וכשהדפים ישרים ולא מקומטים, כדי להראות להם שאני לא מזלזלת ביצירות שלהם, אלא שאין לנו צורך בהם עוד ואין לנו איפה לשים כי תמיד הם מגיעים בסוף לרצפה ונהרסים.

בעיני ילד צריך לדעת שאין מקום לאוסף ניירות שאח"כ מצטברות לבלגן שאין בו צורך ומצד שני לא רוצה לשבור אמון שאני עושה מעשים "מאחורי הגב" שלהם.

לכן זורקים לאחר זמן כשכולם התפעלו, עם אישור של הילד, בצורה מוכבדת.

בהתחלה היה להם קשה ואת הרוב הם ביקשו לשמור, מה שכמובן נעשה, עם הזמן הם למדו מעצמם לשחרר וכבר ביום ראשון- שני אפשר לזרוק את הרוב.

היום לא ממש מקפידה כל פעם לבקש מהם אישור, כי הם התרגלו לכך וגם לרוב הם מסכימים ומעצמם זורקים כשאני מבקשת מהם.

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב