לא המורה אבל אחת ממשתפות הקורס סיפרה את זה(פלוס זה שהיא אוהבת להראות לילדים שלה את החגורה...רק להראות כן)

(לא שיצא לי פעם אבל הילדים שלי ממש קטנים)

אם גישות חינוכיות עכשוויות  ימשיכו להיות באופנה אז

כנראה נצטרך עוד מעט לפתח מקלטים להורים ומורים מוכים

אבל בכללי אין ענין. בימינו ביחוד. מלבד מקרי "חירום".

ולא כדאי לכם בכלל לחשוב על כיוון כזה.

במקום לבנות, אתם עלולים להיסחף.

שלא לדבר על להרים את הקול....אני מודה שבתקופה האחרונה מרוב מצוקה הייתי טופחת לבת שלי על הראש והטוסיק אבל הפסקתי עם זה מהר מאוד כי זה לא באופי שלי בכלל.....עדין עדין אני סובלת מהרגשת חולשה ושיתוק כשהילדים לידי.

לדעת להציב גבולות ברוגע

הרבה הורים או לא מציבים גבולות בכלל או מציבים אותם מתוך תחושות שליליות. 

וזה מאוד קשה ללמוד וליישם 

ברחמים, באהבה..

תתפסי כאילו איזה טיפה "מרחק" לרגע; תגידי לעצמך בנחת - כאילו היית רואה ילד קטן ברחוב שלא בדיוק יודע לאן ללכת - הם קטנים, אני האמא, אני אעזור להם לנווט את עצמם. גם בלאגן שהם עושים, כי אין להם בדיוק נסיון חיים מה לעשות עם כחותיהם. תעזרי להם, בסבלנות, בהתמדה. את תראי שאת מצליחה להשפיע, וזה יתן לך עוד כח ועוד סבלנות.

הם פשוט מאוד אנרגטיים ותובענים.

שלוש שנים טיפלתי בהם כמעט רק אני

על הגדולה היה צריך להשגיח כל הזמן מפני שיכלה לעשות דברים מסוכנים ולהרוס את כל הבית

האמצעי היה מתחיל לבכות כשאבא שלו יצא מהבית וכלום לא הרגיע אותו אבל פשוט כלום(וכן ניסיתי הכל)עד שבעלי היה חוזר וזה היה יכול להיות ימים שלמים

פלוס כל הקשיים הבריאותים שיש לי......באמת אני לא יודעת אם כבר נשארו לי אנרגיה וסבלנות גם אמרתי את זה למטפל

את תחליטי שיש לך אנרגיה וסבלנות - אז יהיה לך.

לא מעט אימהות מטפלות "כמעט לבד" (בעל בצבא, עבודה וכד')..

הגדולה מן הסתם הרגישה "מצב" בבית, אז הגיבה בדרכה. כך גם האמצעי.

זה היתרון שאתם עושים כעת "טיפול כולל". לא רק בנקודה אחת.

את צריכה להאמין, שככל שהמצב האישי והמשפחתי יהיה יותר רגוע, הילדים יחושו ויהיו גם כן.

אל תחשבי  על עצמך כ"נפעלת" מהמצב אלא כבעלת יכולת השפעה עליו.

לא "להתרגש" מידי. הכל בנחת. גם אמירות לילדים. אפשר לעמוד על דברים ולהסביר ולהגיע להבנה, גם בנחת.ירגיוש את יודעת מה את רוצה, ויעשו מה שצריך.

תקדישי זמן לעצמך כשהילדים לא בבית.  תכבדו אחד את השני - ויהיו לך מספיק אנרגיות גם להם..

הסתכלתי על תמונות שצילמנו לפני זמן ורואים על הפנים של כולנו שאנחנו סובלים,אני מקווה שהתרופות והטיפול,עם ההדרכה יעזרו,גם נקבל הדרכה בבית

מהספר של מרים אדהאן ואהבת.

גם אני רגישה וקשה לי להיות סמכותית ומה גם שהילדים שלי היפראקטיביים (אובחנו במהלך הילדות כסובלים מהפרעת ADHD וילד מסויים אחד כמעט אובחן כסובל מתסמונת טורט).

הספר עזר לי מאוד ללמוד להיות אסרטיבית מצד אחד אבל קשובה וחומלת מצד שני.

המחברת מביאה המון פתרונות יצירתיים לעימותים שעלולים להיווצר עם ילדים, המון דוגמאות וגם תרגול.

ולא רק ליחסים עם הילדים אלא גם עם הבעל וגם עם עצמנו כאמהות - בונה מאוד את הביטחון העצמי וההכרה בערך העצמי שלנו.

אני יכולה בפירוש לומר שהספר העמיד אותי על הרגליים.

למזלי חברה טובה השאילה לי את הספר כשילדתי את השלישית (הבכור השובב והפרוע היה בן שלוש). אם לא כן הייתי הולכת לגמרי לאיבוד.

באינטואיציה שלי הבנתי, עוד קודם לקריאת הספר, שבאופן כוחני אני עלולה לשבור את הרוח של הילד הזה (אחיו הקטנים שנולדו לנו עם השנים שובבים לא פחות ) או להצמיח חלילה ילד שיגדל להיות אלים או אפילו בעל דפוסים עברייניים אם אני לא אאמץ גישה שהיא מצד אחד סמכותית ומצד שני רגישה מאוד אל הילד.

הייתי צריכה לעמוד גם מול היחס של הסבתות שיחיו והגננות שהילד הזה עבר אצלן.

 אחת הסבתות אמרה לי שעם ילד כזה צריך להחזיק מקל בבית (ה' ירחם) ושילדים הם בסה"כ פלסטלינה שנתונה לעיצוב שלנו ההורים איך שנבחר... ובאופן כללי שידרו לי שאני לא מסתדרת, לא מצליחה לחנך את הילד הזה. הגדילה לעשות אחת הגננות שאמרה לי "נו - הוא הבכור שלך אז את לא יודעת" וכו' .

בנוסף אני תמיד על סף לפרוץ בבכי - לא בגלל שאני אובדת דרך אלא כי אני רגישה - מה שגורם לאנשים בכלל ואנשי הצוות החינוכי לזלזל בי עוד יותר.

עם כל המורכבות הזו נאלצתי להתמודד ובחסדי ה' הצלחתי. הלכתי עם האינטואיציות שלי ונעזרתי מאוד בספר כאמור (הספר תאם לגמרי את מה שהרגשתי) ואפשר לומר שסללתי לנו דרך חינוכית בשנים הראשונות שלנו כמשפחה. דרך שמלווה אותנו עד היום בחינוך ילדינו הקטנים הבאים ויצירת קשר אמיץ וחם עם ילדנו הבוגרים.

רק שאין לי אפשרות כרגע להשיג את הספר.

אולי תוכלי לכתוב לי בפרטי נקודות עיקריות מתוכו

לחפש את הספר וליצור קשר.

אבל ממש ממליצה לך להתאמץ להשיג אותו. אם אתם מחוברים לקהילה, אולי למישהו יש אותו. המחברת היא אמריקאית במקור ואני מניחה שהספר יצא גם באנגלית.

אני מקווה שנוכל לקנות את הספר בעתיד הקרוב,פשוט כרגע אנחנו קצת קצרים בכסף ושומרים יותר לאוכל ולחשבונות.

אני רק לא זוכרת עם השאלתי אותו או איפה הוא בכלל.

אם אני זוכרת נכון זה היה בהוצאת פלדהיים. כך שאפשר לשאול בחנויות ספרים תורניים.

אם השכנים שומעים בכי חריג של ילד, הם מזעיקים משטרה. בין אם זה בגלל דלקת אוזניים ובין אם בגלל שהפלקת לו.

השוטרים פורצים לבית, מצמידים את האבא לקיר, ממששים לראות אם אין לו נשק, מאיימים בירייה על כל תנועה חשודה... כל זה לעיני הילדים המבועתים. אחר כך יתפנו לבדוק מה בדיוק קרה ומה החוק אומר...

שמעתי פעם את רחל ארבוס, מנחת חוגי הורים בעלת ניסיון אומרת שעדיף לתת מכה (קטנה) מאשר לצעוק.

צעקות מראות על איבוד שליטה.

(אין כאן משום המלצה לעונש גופני)

יש ילדים עדינים שהרתעה של אמירה במעט רוגז מספיקה להם, ואם חלילה תתני מכה קלה, הם יעלבו.

מה שחשוב זה לא לאבד עשתונות. לא לתת עונש כלשהו רק בגלל שעכשיו להורה אין מצב רוח, אלא כתגובה על מעשה,

בין אם ההורה בחר לתת מכה קלה לילד קטן או עונש הרחקה וכד'.

אולי מפני שהיכו אותי מאוד בילדותי כי חשבו שזה מחנך(אז חשבו לא מחנך ולא כלום)

להעניש?נתנו לנו כרטיסיות עם שאלות כולל השאלה הזו ותיכף נזכרתי בכל העונשים שקיבלתי ושגם מזה לא יצא כלום אז בטח שאני לא מסוגלת להעניש

הקיצר יוצא שאני אימפוטנטית לגמרי

בסדנת שפר לימדו אותנו -

כשהילד מכעיס אותנו, מפגין כח בצורה שחוזרת על עצמה, צריך להתנטרל - פשוט להסתכל על זה כהצגה.

הילד עכשיו בתחפושת. זה לא הוא באמת. באמת הוא טוב וטהור ביסודו. נשמה אלוקית.

עכשיו הוא עושה שטויות. אולי כי כך הוא חושב לקבל תחושת שייכות (שזה צורך בסיסי וקיומי, שהילד מסוגל לעשות הכל כדי לקבלו. )

הכוונה - אמא תצעק / תעניש וכדומה מתוך עצבים - זה יגרום לי לחוש שאני שייך אליה. אני מפעיל אצלה את הרגש כלפיי. אפילו שזה רגש שלילי זה טוב לי. זה קיומי עבורי.

ואנחנו אמורים באמת לתת לילד תחושת שייכות רק על ידי אהבה, מילים חמות, מגע אוהב... דאגה לצרכים הבסיסיים, לתת תחושה שלא משנה מה תעשה, תמיד אני אוהבת אותך. (אחרי שאני כועסת על ילד אני משתדלת לומר לו - כשכבר נרגעתי. גם כשאני כועסת עלייך אני אוהבת אותך. זה נורא חשוב להם לשמוע את זה. זה מפייס ומרגיע.)

וכשהילד מתחפש בהתנהגות מתריסה נגדנו, וחוזר על זה כדפוס התנהגות, מה שיפסיק את ההתנהגות הזו זה אם נצליח להתנטרל - להסתכל על זה כהצגה רחוקה. זה לא נגדנו. זה לא משפיע על הסמכות שלי מאומה. לבוא ממקום רגוע , לא כועס. כמעט מחייך מתחת לשפם... מין הרגשה שאת אומרת לעצמך - תראי כמה הילד שלך מוכן ללכת רחוק ולהתרחק מאישיותו האמיתית, כדי לקבל ממני תחושת שייכות. אם את אומרת את זה לעצמך, התגובה תהיה ממקום רגוע. ואז לא משנה מה תגיבי - לפי מה שיצא לך לומר או לעשות, זה ירגיע אותו מלהמשיך להתנהג בצורה כזו. כי הוא ירגיש שזה לא הפעיל אותך. שזה לא גרם לתחושת השייכות.

בהצלחה רבה

מעריכה מאוד

אני אובר רגישה והייתי מתחילה לבכות מהמעשים שלה,היא בטח קלטה את זה.

היא ילדה שמילים כאלה תמיד עוברות מעליה כאילו היא לא רוצה לשמוע

גם אני בכיתי בגלל מעשים של הבכור שלי. גם לרבות רבות כמוך אין תמיד תחושת ביטחון שיודעים מה לעשות. ולפעמים מתפרקים. אל תרגישי בודדה במערכה. כולנו מתמודדות וכולנו לפעמים מתוסכלות ולפעמים מיואשות ולפעמים חסרות כח לחנך בנועם.

ומתוך הבעיות יוצאים דברים טובים- מתקיימים הפתגמים והפסוקים - 

שבע יפול צדיק וקם.

כי אשב בחושך - ה' אור לי.

קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'.

דווקא מתוך רגעים של חושך, משבר- מתגברים, מתבגרים וזוכים לאור. גם אם לא תמיד רואים את זה.

דווקא מריקבון - הזרע שנרקב באדמה - צומח הצמח החדש!

וכדאי להתפעל מהצמח שצומח, לראות כמה הוא חמוד וטוב. גם אם לפעמים יש לו קוצים. לאט לאט, בעדינות, הוא יסיר אותם, או שנעזור לו להסיר אותם.

ויש תקופות קשות ובהם צריך לזכור שהתקופות האלו עוברות. ולא לחשוב יותר מדי שאולי זה ישפיע על העתיד הרחוק. אם אין מעשי התעללות חריגים, חוסר טיפול בסיסי וחוסר תשומת לב קיצונית, זה כנראה לא ישפיע לטווח ארוך בצורה שלילית.

וכשמרגישים שהמצפון עובד יותר מדי, צריך קצת לדחוק אותו הצידה. ולהתמקד בעשיייה הטובה, ברגעים הקטנים של חסד. להגדיל ולעשות עניין מכל מעשה טוב של הילד.  ומכל מעשה טוב של האמא...

ולהתעלם לפעמים ממעשי הילדים. לאמא מותר גם רגע להיות עסוקה במשהו אחר. 

לא הבנתי על איזה מילים התכוונת שהן עוברות מעליה. בכל אופן, בסדנת שפר התייחסו גם לזה שהילד לפעמים מסנן דברים וזה לטובת נפשו הרכה. כשהורים מתעצבנים וכועסים, זה לא בריא לנפש הילד להיפגע מזה ולכן יש מנגנון בריא ששומר על הילד מפני הפגיעות - במידה מסוימת - וזה חוסר הקשבה. הילד מחכה שההורה ירגע ואז גם הוא נרגע. רק אז, כשכולם רגועים, הילד פנוי להקשבה ואפשר לדבר איתו. וכמו שהרב אבינר כותב בספרו "חינוך באהבה" - לגיל הרך (מומלץ) - החינוך נעשה לא בשעת ההתנהגות הבעייתית. החינוך נעשה ברגעי הרוגע. בשיחות עם הילד, בהקשבה, בדוגמא אישית, בסיפורי צדיקים וכדו'.

שמעתי אמא אחת שאני מאוד מעריכה, שסיפרה שכשהיא מרגישה שהיא כעוסה על אחד הילדים, היא פשוט הולכת להתקלח. בינתיים המתח קצת מתפוגג. כמובן שאם ילד הורס את הבית לא נכנסים להתקלח. אלא בעדינות תופסים אותו ומנסים לחפש לו תעסוקה אחרת. ככל שיותר גדלים יותר קל למצוא להם תעסוקה נורמלית. זה עובר!!!

אז אולי כדאי אם מרגישים חוסר אונים ורגישות יתר, באמת פשוט להיכנס להתקלח וכדומה, או להדליק לילדים משהו במחשב . או לחלק ממתק. (אני משתדלת למעט כמה שאפשר בצפיה במחשב וממתקים, אבל כשהאפשרות השניה זה מתח שגורם להתנפחות הבעיה, זה נראה לי שווה לכמה דקות של החזרת הרוגע. לא צריך שעה במחשב, אבל 20נ דקות של פרפר נחמד בשעת הדחק, זה נראה לי פיתרון טוב) זה טוב לדחות את רגע התגובה. הביטוי "להכות בברזל בעודו חם" לא נכון בחינוך. שם דווקא ההתאפקות, התגובה שבאה רק אחרי שנרגעים ממקום של חשיבה חינוכית, היא התגובה שעוזרת. ולא תגובה מתוך עצבים. אבל גם כשיש תגובה מתוך עצבים, זה לא סוף העולם , פשוט מסינים שזה יכול לחזק את ההתנהגות השלילית לפעם הבאה. וכל פעם שמצליחים לרסן תגובה כעוסה, זה מחזק את ההעלמות המעשים המעצבנים של הילדים.

ולסיום המלצה על ספר: "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" (והבנתי שיש גם פורום שקשור לספר, אם את מעוניינת אני יכולה לנסות לברר)

סליחה שיצא ארוך מדי

בהצלחה!

היא לאה אוהבת לשמוע שעשתה משהו לא בסדר ובאמת אני משתדלת להסביר בצורה נעימה והרמת הקול כאופציה אחרונה

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם