לא המורה אבל אחת ממשתפות הקורס סיפרה את זה(פלוס זה שהיא אוהבת להראות לילדים שלה את החגורה...רק להראות כן)

(לא שיצא לי פעם אבל הילדים שלי ממש קטנים)

אם גישות חינוכיות עכשוויות  ימשיכו להיות באופנה אז

כנראה נצטרך עוד מעט לפתח מקלטים להורים ומורים מוכים

אבל בכללי אין ענין. בימינו ביחוד. מלבד מקרי "חירום".

ולא כדאי לכם בכלל לחשוב על כיוון כזה.

במקום לבנות, אתם עלולים להיסחף.

שלא לדבר על להרים את הקול....אני מודה שבתקופה האחרונה מרוב מצוקה הייתי טופחת לבת שלי על הראש והטוסיק אבל הפסקתי עם זה מהר מאוד כי זה לא באופי שלי בכלל.....עדין עדין אני סובלת מהרגשת חולשה ושיתוק כשהילדים לידי.

לדעת להציב גבולות ברוגע

הרבה הורים או לא מציבים גבולות בכלל או מציבים אותם מתוך תחושות שליליות. 

וזה מאוד קשה ללמוד וליישם 

ברחמים, באהבה..

תתפסי כאילו איזה טיפה "מרחק" לרגע; תגידי לעצמך בנחת - כאילו היית רואה ילד קטן ברחוב שלא בדיוק יודע לאן ללכת - הם קטנים, אני האמא, אני אעזור להם לנווט את עצמם. גם בלאגן שהם עושים, כי אין להם בדיוק נסיון חיים מה לעשות עם כחותיהם. תעזרי להם, בסבלנות, בהתמדה. את תראי שאת מצליחה להשפיע, וזה יתן לך עוד כח ועוד סבלנות.

הם פשוט מאוד אנרגטיים ותובענים.

שלוש שנים טיפלתי בהם כמעט רק אני

על הגדולה היה צריך להשגיח כל הזמן מפני שיכלה לעשות דברים מסוכנים ולהרוס את כל הבית

האמצעי היה מתחיל לבכות כשאבא שלו יצא מהבית וכלום לא הרגיע אותו אבל פשוט כלום(וכן ניסיתי הכל)עד שבעלי היה חוזר וזה היה יכול להיות ימים שלמים

פלוס כל הקשיים הבריאותים שיש לי......באמת אני לא יודעת אם כבר נשארו לי אנרגיה וסבלנות גם אמרתי את זה למטפל

את תחליטי שיש לך אנרגיה וסבלנות - אז יהיה לך.

לא מעט אימהות מטפלות "כמעט לבד" (בעל בצבא, עבודה וכד')..

הגדולה מן הסתם הרגישה "מצב" בבית, אז הגיבה בדרכה. כך גם האמצעי.

זה היתרון שאתם עושים כעת "טיפול כולל". לא רק בנקודה אחת.

את צריכה להאמין, שככל שהמצב האישי והמשפחתי יהיה יותר רגוע, הילדים יחושו ויהיו גם כן.

אל תחשבי  על עצמך כ"נפעלת" מהמצב אלא כבעלת יכולת השפעה עליו.

לא "להתרגש" מידי. הכל בנחת. גם אמירות לילדים. אפשר לעמוד על דברים ולהסביר ולהגיע להבנה, גם בנחת.ירגיוש את יודעת מה את רוצה, ויעשו מה שצריך.

תקדישי זמן לעצמך כשהילדים לא בבית.  תכבדו אחד את השני - ויהיו לך מספיק אנרגיות גם להם..

הסתכלתי על תמונות שצילמנו לפני זמן ורואים על הפנים של כולנו שאנחנו סובלים,אני מקווה שהתרופות והטיפול,עם ההדרכה יעזרו,גם נקבל הדרכה בבית

מהספר של מרים אדהאן ואהבת.

גם אני רגישה וקשה לי להיות סמכותית ומה גם שהילדים שלי היפראקטיביים (אובחנו במהלך הילדות כסובלים מהפרעת ADHD וילד מסויים אחד כמעט אובחן כסובל מתסמונת טורט).

הספר עזר לי מאוד ללמוד להיות אסרטיבית מצד אחד אבל קשובה וחומלת מצד שני.

המחברת מביאה המון פתרונות יצירתיים לעימותים שעלולים להיווצר עם ילדים, המון דוגמאות וגם תרגול.

ולא רק ליחסים עם הילדים אלא גם עם הבעל וגם עם עצמנו כאמהות - בונה מאוד את הביטחון העצמי וההכרה בערך העצמי שלנו.

אני יכולה בפירוש לומר שהספר העמיד אותי על הרגליים.

למזלי חברה טובה השאילה לי את הספר כשילדתי את השלישית (הבכור השובב והפרוע היה בן שלוש). אם לא כן הייתי הולכת לגמרי לאיבוד.

באינטואיציה שלי הבנתי, עוד קודם לקריאת הספר, שבאופן כוחני אני עלולה לשבור את הרוח של הילד הזה (אחיו הקטנים שנולדו לנו עם השנים שובבים לא פחות ) או להצמיח חלילה ילד שיגדל להיות אלים או אפילו בעל דפוסים עברייניים אם אני לא אאמץ גישה שהיא מצד אחד סמכותית ומצד שני רגישה מאוד אל הילד.

הייתי צריכה לעמוד גם מול היחס של הסבתות שיחיו והגננות שהילד הזה עבר אצלן.

 אחת הסבתות אמרה לי שעם ילד כזה צריך להחזיק מקל בבית (ה' ירחם) ושילדים הם בסה"כ פלסטלינה שנתונה לעיצוב שלנו ההורים איך שנבחר... ובאופן כללי שידרו לי שאני לא מסתדרת, לא מצליחה לחנך את הילד הזה. הגדילה לעשות אחת הגננות שאמרה לי "נו - הוא הבכור שלך אז את לא יודעת" וכו' .

בנוסף אני תמיד על סף לפרוץ בבכי - לא בגלל שאני אובדת דרך אלא כי אני רגישה - מה שגורם לאנשים בכלל ואנשי הצוות החינוכי לזלזל בי עוד יותר.

עם כל המורכבות הזו נאלצתי להתמודד ובחסדי ה' הצלחתי. הלכתי עם האינטואיציות שלי ונעזרתי מאוד בספר כאמור (הספר תאם לגמרי את מה שהרגשתי) ואפשר לומר שסללתי לנו דרך חינוכית בשנים הראשונות שלנו כמשפחה. דרך שמלווה אותנו עד היום בחינוך ילדינו הקטנים הבאים ויצירת קשר אמיץ וחם עם ילדנו הבוגרים.

רק שאין לי אפשרות כרגע להשיג את הספר.

אולי תוכלי לכתוב לי בפרטי נקודות עיקריות מתוכו

לחפש את הספר וליצור קשר.

אבל ממש ממליצה לך להתאמץ להשיג אותו. אם אתם מחוברים לקהילה, אולי למישהו יש אותו. המחברת היא אמריקאית במקור ואני מניחה שהספר יצא גם באנגלית.

אני מקווה שנוכל לקנות את הספר בעתיד הקרוב,פשוט כרגע אנחנו קצת קצרים בכסף ושומרים יותר לאוכל ולחשבונות.

אני רק לא זוכרת עם השאלתי אותו או איפה הוא בכלל.

אם אני זוכרת נכון זה היה בהוצאת פלדהיים. כך שאפשר לשאול בחנויות ספרים תורניים.

אם השכנים שומעים בכי חריג של ילד, הם מזעיקים משטרה. בין אם זה בגלל דלקת אוזניים ובין אם בגלל שהפלקת לו.

השוטרים פורצים לבית, מצמידים את האבא לקיר, ממששים לראות אם אין לו נשק, מאיימים בירייה על כל תנועה חשודה... כל זה לעיני הילדים המבועתים. אחר כך יתפנו לבדוק מה בדיוק קרה ומה החוק אומר...

שמעתי פעם את רחל ארבוס, מנחת חוגי הורים בעלת ניסיון אומרת שעדיף לתת מכה (קטנה) מאשר לצעוק.

צעקות מראות על איבוד שליטה.

(אין כאן משום המלצה לעונש גופני)

יש ילדים עדינים שהרתעה של אמירה במעט רוגז מספיקה להם, ואם חלילה תתני מכה קלה, הם יעלבו.

מה שחשוב זה לא לאבד עשתונות. לא לתת עונש כלשהו רק בגלל שעכשיו להורה אין מצב רוח, אלא כתגובה על מעשה,

בין אם ההורה בחר לתת מכה קלה לילד קטן או עונש הרחקה וכד'.

אולי מפני שהיכו אותי מאוד בילדותי כי חשבו שזה מחנך(אז חשבו לא מחנך ולא כלום)

להעניש?נתנו לנו כרטיסיות עם שאלות כולל השאלה הזו ותיכף נזכרתי בכל העונשים שקיבלתי ושגם מזה לא יצא כלום אז בטח שאני לא מסוגלת להעניש

הקיצר יוצא שאני אימפוטנטית לגמרי

בסדנת שפר לימדו אותנו -

כשהילד מכעיס אותנו, מפגין כח בצורה שחוזרת על עצמה, צריך להתנטרל - פשוט להסתכל על זה כהצגה.

הילד עכשיו בתחפושת. זה לא הוא באמת. באמת הוא טוב וטהור ביסודו. נשמה אלוקית.

עכשיו הוא עושה שטויות. אולי כי כך הוא חושב לקבל תחושת שייכות (שזה צורך בסיסי וקיומי, שהילד מסוגל לעשות הכל כדי לקבלו. )

הכוונה - אמא תצעק / תעניש וכדומה מתוך עצבים - זה יגרום לי לחוש שאני שייך אליה. אני מפעיל אצלה את הרגש כלפיי. אפילו שזה רגש שלילי זה טוב לי. זה קיומי עבורי.

ואנחנו אמורים באמת לתת לילד תחושת שייכות רק על ידי אהבה, מילים חמות, מגע אוהב... דאגה לצרכים הבסיסיים, לתת תחושה שלא משנה מה תעשה, תמיד אני אוהבת אותך. (אחרי שאני כועסת על ילד אני משתדלת לומר לו - כשכבר נרגעתי. גם כשאני כועסת עלייך אני אוהבת אותך. זה נורא חשוב להם לשמוע את זה. זה מפייס ומרגיע.)

וכשהילד מתחפש בהתנהגות מתריסה נגדנו, וחוזר על זה כדפוס התנהגות, מה שיפסיק את ההתנהגות הזו זה אם נצליח להתנטרל - להסתכל על זה כהצגה רחוקה. זה לא נגדנו. זה לא משפיע על הסמכות שלי מאומה. לבוא ממקום רגוע , לא כועס. כמעט מחייך מתחת לשפם... מין הרגשה שאת אומרת לעצמך - תראי כמה הילד שלך מוכן ללכת רחוק ולהתרחק מאישיותו האמיתית, כדי לקבל ממני תחושת שייכות. אם את אומרת את זה לעצמך, התגובה תהיה ממקום רגוע. ואז לא משנה מה תגיבי - לפי מה שיצא לך לומר או לעשות, זה ירגיע אותו מלהמשיך להתנהג בצורה כזו. כי הוא ירגיש שזה לא הפעיל אותך. שזה לא גרם לתחושת השייכות.

בהצלחה רבה

מעריכה מאוד

אני אובר רגישה והייתי מתחילה לבכות מהמעשים שלה,היא בטח קלטה את זה.

היא ילדה שמילים כאלה תמיד עוברות מעליה כאילו היא לא רוצה לשמוע

גם אני בכיתי בגלל מעשים של הבכור שלי. גם לרבות רבות כמוך אין תמיד תחושת ביטחון שיודעים מה לעשות. ולפעמים מתפרקים. אל תרגישי בודדה במערכה. כולנו מתמודדות וכולנו לפעמים מתוסכלות ולפעמים מיואשות ולפעמים חסרות כח לחנך בנועם.

ומתוך הבעיות יוצאים דברים טובים- מתקיימים הפתגמים והפסוקים - 

שבע יפול צדיק וקם.

כי אשב בחושך - ה' אור לי.

קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'.

דווקא מתוך רגעים של חושך, משבר- מתגברים, מתבגרים וזוכים לאור. גם אם לא תמיד רואים את זה.

דווקא מריקבון - הזרע שנרקב באדמה - צומח הצמח החדש!

וכדאי להתפעל מהצמח שצומח, לראות כמה הוא חמוד וטוב. גם אם לפעמים יש לו קוצים. לאט לאט, בעדינות, הוא יסיר אותם, או שנעזור לו להסיר אותם.

ויש תקופות קשות ובהם צריך לזכור שהתקופות האלו עוברות. ולא לחשוב יותר מדי שאולי זה ישפיע על העתיד הרחוק. אם אין מעשי התעללות חריגים, חוסר טיפול בסיסי וחוסר תשומת לב קיצונית, זה כנראה לא ישפיע לטווח ארוך בצורה שלילית.

וכשמרגישים שהמצפון עובד יותר מדי, צריך קצת לדחוק אותו הצידה. ולהתמקד בעשיייה הטובה, ברגעים הקטנים של חסד. להגדיל ולעשות עניין מכל מעשה טוב של הילד.  ומכל מעשה טוב של האמא...

ולהתעלם לפעמים ממעשי הילדים. לאמא מותר גם רגע להיות עסוקה במשהו אחר. 

לא הבנתי על איזה מילים התכוונת שהן עוברות מעליה. בכל אופן, בסדנת שפר התייחסו גם לזה שהילד לפעמים מסנן דברים וזה לטובת נפשו הרכה. כשהורים מתעצבנים וכועסים, זה לא בריא לנפש הילד להיפגע מזה ולכן יש מנגנון בריא ששומר על הילד מפני הפגיעות - במידה מסוימת - וזה חוסר הקשבה. הילד מחכה שההורה ירגע ואז גם הוא נרגע. רק אז, כשכולם רגועים, הילד פנוי להקשבה ואפשר לדבר איתו. וכמו שהרב אבינר כותב בספרו "חינוך באהבה" - לגיל הרך (מומלץ) - החינוך נעשה לא בשעת ההתנהגות הבעייתית. החינוך נעשה ברגעי הרוגע. בשיחות עם הילד, בהקשבה, בדוגמא אישית, בסיפורי צדיקים וכדו'.

שמעתי אמא אחת שאני מאוד מעריכה, שסיפרה שכשהיא מרגישה שהיא כעוסה על אחד הילדים, היא פשוט הולכת להתקלח. בינתיים המתח קצת מתפוגג. כמובן שאם ילד הורס את הבית לא נכנסים להתקלח. אלא בעדינות תופסים אותו ומנסים לחפש לו תעסוקה אחרת. ככל שיותר גדלים יותר קל למצוא להם תעסוקה נורמלית. זה עובר!!!

אז אולי כדאי אם מרגישים חוסר אונים ורגישות יתר, באמת פשוט להיכנס להתקלח וכדומה, או להדליק לילדים משהו במחשב . או לחלק ממתק. (אני משתדלת למעט כמה שאפשר בצפיה במחשב וממתקים, אבל כשהאפשרות השניה זה מתח שגורם להתנפחות הבעיה, זה נראה לי שווה לכמה דקות של החזרת הרוגע. לא צריך שעה במחשב, אבל 20נ דקות של פרפר נחמד בשעת הדחק, זה נראה לי פיתרון טוב) זה טוב לדחות את רגע התגובה. הביטוי "להכות בברזל בעודו חם" לא נכון בחינוך. שם דווקא ההתאפקות, התגובה שבאה רק אחרי שנרגעים ממקום של חשיבה חינוכית, היא התגובה שעוזרת. ולא תגובה מתוך עצבים. אבל גם כשיש תגובה מתוך עצבים, זה לא סוף העולם , פשוט מסינים שזה יכול לחזק את ההתנהגות השלילית לפעם הבאה. וכל פעם שמצליחים לרסן תגובה כעוסה, זה מחזק את ההעלמות המעשים המעצבנים של הילדים.

ולסיום המלצה על ספר: "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" (והבנתי שיש גם פורום שקשור לספר, אם את מעוניינת אני יכולה לנסות לברר)

סליחה שיצא ארוך מדי

בהצלחה!

היא לאה אוהבת לשמוע שעשתה משהו לא בסדר ובאמת אני משתדלת להסביר בצורה נעימה והרמת הקול כאופציה אחרונה

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות