יצא לי להתייעץ כאן פעם על מערכת החסים עם בעלי.
הוא היה מאוד ביקורתי כלפיי- הלכנו לייעוץ ומאז ב"ה שתפר.
לאחרונה בעקבות עומס בעבודה ועוד כל מיני סיבות הפסקנו את היעוץ.
והרגשנו כ"כ טוב עם עצמנו- שהנה התגברנו על תקופת המשבר. באמת שהיה לנו טוב.
השבוע העסקים חרקו . בעלי איחר לחזור הביתה מהעבודה (בצורה קיצונית) בלי לעדכן.
יום אחד הביא איתו שני חברים לשבת ביחד (אחרי שלא ראיתי את כל היום ובלי להודיע ) ישבו על הספות שעות על בירה פיצוחים וכו'. עד שהיה לנו כמה דק' לדבר כל דבר שאמרתי הוא סתר כל דבר שאמרתי ,דיבר בקוצר רוח.. כל ההתנגות שלו היתה מאוד מנוכרת.נהגתי איתו ברכב כל שניה העיר על הנהיגה שלי (ובכלל אמר שאני מתנהגת על הכביש בתינוקיות ובחוסר אחריות, כמובן שלא נכון אני זו שנוהגת ונמצאת על הכביש לא עקפתי את המהירות המותרת נסעתי בדיוק מה שמותר ולטענתו אני צריכה לנסוע 15 קמ"ש פחות ממה שמותר כי אני נהגת גרועה...)
והיו עוד כל מיני התנהגויות מעצבנות שתקתי ושתקתי והשתדלתי לבלוע.
ביום שישי בבוקר הייתה לנו איזה תקרית שאז הוצאתי קצת את כל העצבים של כל השבוע שתבינו לא צעקתי או משהו דיברתי קצת בכעס עם פנים זעופות.. חמש דק' אח"כ כבר ביקשתי סליחה.
בשישי בלילה היו לנו אורחים (חברים שלו) לכן הסעודה הסתיימה מאוחר.
השתעממתי כל הסעודה כי הם רק דיברו ביניהם- הרגשתי כמו ה"שפחה" זו שמכינה את האוכל מגישה מורידה ומנקה.
ואז כשנכנסו למיטה. הוא הסתובב בהפגנתיות וכאילו נרדם.
נעלבתי קשות. סליחה? יום שישי בלילה בד"כ זה הלילה שלנו.. כל השבוע לא היינו ביחד כי הוא היה עמוס ועצבני.
ועכשיו?
נגעתי בו ואמרתי לו בעדינות שאני מרגישה שהוא כועס אם הוא יכול בבקשה לספר לי למה..
ואז הוא התחיל הרצאה ל ממש - בערך 20 דק'. הוא שונא לבוא הביתה. לא רגוע לו יום אחד יש כאן אוכל יום אחד אין (מבטיחה לכם היה כל יום! אבל מה זה בכלל משנה? אני התחייבתי איפשו להכין אוכל כל יום?) כשהוא עובד על המחשב אני תמיד מפריע לו באמצע (כן קרה כמה פעמיים הייתי צריכה עזרה.. ולא ראיתי אותו כל היום!) אני נודניקית מעצבנת בכיינית..
אין לי אפילו כוח לחזור על כל ההרצאה.
לשמוע מהצד היה נדמה לרגע שיש לו את האישה הנוראית ביותר תבל. מן תינוקת טיפשה וחסרת פשר.
טוב אני לא באמת כזו- בזה אני בטוחה. אני בן אדם בוגר בנוי ויציב. תמיד הייתי אהובה ומובילה איזה מזל שיש לי את קרדיט העבר אחרת הייתי באמת מאמינה לו..
ההרגשה שלי היתה נוראית- קודם כל קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. השקעתי כל כך הרבה בנישואין שלנו והנה כלום.
הרגשתי שדמי הופקר. רצח במילים מסתבר לא קשה יותר מפגיעה פיזית!
כמה בן אדם יכול לשכב ולשמוע חסרונות ומגרעות שהשני (ולא סתם, האדם הקרוב אלי ביותר) רואה בו?
אני הרי מעולם לא יאמר לו מילה אחת על חסרונותיו ומגרעותיו בפניו (ותאמינו לי שיש).
הבנתי שלהתחיל להתווכח איתו ולטעון כנגדו לא באמת יעזור. ומה שחשוב לי באמת זו הזוגיות שלנו.
הכרחתי את עצמי להבליג. לשתוק. להגיב בוגר ובשיקול דעת.
המשכתי ללטף אותו. לבקש סליחה להתנצל. לומר לו שאני מבינה אותו.
הסברתי לו שמאוד עצוב לי שכך הוא מרגיש ושאני בטוחה שאנחנו עוד יכולים להשתפר..
ואז הוא אמר לילט הסתובב והלך לישון כל הלילה בכיתי כל הבוקר בכיתי.
לא מפסיקה לבכות.לחשוב על החיים שלי מהתחלה. הקרבתי כל כך הרבה על מזבח הנישואין האלה בלי שיהיה מישהו שיעריך אתזה ואת המאמצים שלי. עברנו דירה לעיר אחרת עזבתי עבודה ועברתי למקום עבודה הרבה פחות טובה מבחינתי, שכוללת נסיעות לתל אביב כל בוקר וצהריים בפקקים מטורפים.
עזבתי ישוב חם עם חברות טובות. הכל כדי שהעסק שלו יצליח בקהילה שהוא רוצה ואוהב.
עוד נק' ששכחתי לציין שלבעלי יש בעיה קטנה בתפקוד המיני שמונעת ממני מלהכנס להריון.
(בעיה שגוררת איתה עוד כמה בעיות. ודי מפריעה לנו בחיים, אך אני כמובן אף פעם לא מקטרת מתעצבנת או אומרת משהו. אני חושבת שכל בעל אחר היה מעריך את הסבלנות של אשתו ש"סובלת" בגלל בעיה שלו)
אני מרגישה שאני נותנת מעצמי את כל כולי ובסוף אני זוכה למטר שכזה.. פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי
וגם מהי התגובה הנכונה ביותר למקרה הזה- לא רוצה לעשות טעויות.
ברור לי שהנישואין שלי הם הדבר החשוב והיקר לי ביותר. דבר שבהחלט שווה התאמצות והשקעה- אך כשהיא לא נושאת פרי אני מוצאת עצמי מרוקנת.
אני חייבת רק לומר שסך הכל בד"כ יש לי בעל מקסים. הוא חכם באופן יוצא דופן. בוגר . מחושב אחראי. אידיאליסט. מעניין. אדם מאוד ישר ועומד במחויבות שלו עד הסוף..
מה אני אומרה לעשות?
תגידו לי שכולם נקלעים לכאלה משברים בנישואין. שאלו תקופות שהולכות ונעלמות. שאני לא סוג של אישה מוכה הנותנת לבעלה לפגוע בה ללא הרף.
אין לי דברים חכמים לומר..
