לא דווקא משחק קנוי או חוברות.

אני למשל שאלתי את הילדים שלי לפני כמה זמן מי רוצה שאני אכין לו דף עבודה. אפילו שעוד לא היה לי רעיון בכלל מה לעשות...

לגדול זה באמת היה קשור גם לקריאה (גן חובה)כתבתי בצד אחד של הדף תרגילי חשבון ובצד שני תשובות והיה צריך להעביר קו. וגם תפזורת עם מילים שכבר יודע ומילים שאמרתי לו איך כותבים אותם. מאוד נהנה. הרעיון שאמא הכינה מאוד הלהיב אותם. אפילו שלא היה מושקע ולא ממש אסתטי. אולי הספונטניות הוסיפה נופך...

אפשר גם להכין ביחד עם הילד משחק לרכישת המיומנות כמו כרטיסיות לרביעיות או למשחק זיכרון (תלוי גיל). בחשבון לגיל הרך - משחק מסלול עם קוביה. אפשר  גם סתם תוך כדי ארוחה לנסות להכניס תרגילי חשבון. בגיל הקטן אין להם "אנטי" וזה מתקבל בשמחה. 

פעם ניסיתי להכין משהו לילדה אבל נראה שזה לא הסגנון שלה

רק את דפי העבודה האלה. לא יותר מ-5 דקות הכנה.שאר הרעיונות שכתבתי טרם בוצעו בפועל...

נוסעים בכביש? שיעקבו אחרי מספרי הבתים- וככה ילמדו זוגי ואי זוגי...

הולכים ברחוב? קופצים קפיצות או הולכים צעדים ע"פ מספרים וככה אפשר לעשות תרגילי חשבון

כל מה שמזדמן לך- ומזדמן הרבה- יכול להיות גירוי לרכישת מיומנות.

אולי תמקדי אותנו יותר.

לכן אענה לפי מה שמתאים לגיל הזה- לפתח את המיומנות בלי לקרוא לה בשמה.

כלומר, שאפילו לא ישים לב למטרה שלי.

אם המטרה היא קריאה אז לא להגיד בוא נקרא ספר. למשל מקרה אמיתי הייתי אצל אחותי ופתחנו ספר על חיות (לא כבשה, חתול אלא כמה סוגים של קופים שבד"כ לא יודעים את ההבדל ביניהם)

ועשיתי חידון לאחיינים מי יודע איזו חיה זאת.

עברנו הרבה חיות אחיין שלי שעם בעיות קריאה השתתף יפה ובכלל לא ידעתי שהוא מתאמץ לקרוא מבחינתי יכל להיות שהוא זוכר בע"פ או מכיר רק לפי התמונות.

אח"כ אחותי סיפרה לי שהיא שמעה מהצד והוא לא מכיר את הספר אלא באמת התאמץ לקרוא כדי להרשים שהוא יודע את שמות החיות, זה דירבן אותו לקרוא.

בגיל 3 עובד הרבה לעשות כמו אמא ואבא. לפרק את המטלה לגורמים ולהדגים שלב שלב לאט בסבלנות ולא להתרגש מטעויות.

אפילו להפוך אותם לחוויות. (במקום לבכות אפשר לצחוק)

בקשר לדיבור חסר לו ג' וק'. אנחנו לא מתקנים אותו ולא מעירים לו אלא עונים לו תוך כדי הדגשת האות החסרה.

למשל: אמא, מתי עושים דידוש? כשאבא יחזור מהתפילה נעשה קידוש. 

מה לא עושים? לא מתקנים אותו כל רגע. כשהיה קטן הבן שלי ספר יפה עד 10. פתאום התחיל לדלג על 4 ו6. זה היה לי מוזר אז תיקנתי אותו ולא רק שזה לא עזר הוא שונא לספור. בספר הזחל הרעב שפעם הוא מאוד אהב הוא ישר מדלג ליום השישי הוא לא מוכן אפילו שאני אקריא מה הזחל אכל בשאר הימים.

יש מיומנויות שלא יעזור לא נצליח לפתח כמו שצריך עד שיהיה לילד צורך עז במיומנות. אני יכולה להעיד על אחותי כשהייתה קטנה כולנו ישבנו איתה שעות ללמד אותה קריאה ולקחו אותה לבכירים בתחום וכלום. עד גיל תיכון לא ידעה לקרוא.

בעידן הווטספ מי שלא קורא לא קיים. בסוף למדה. לא טקסטים ארוכים אבל ברמה של שימוש יומיומי היא מסתדרת מעולה.

גם אני ככה עם האנגלית. כמה שניסיתי ללמוד ולקחתי קורסים כלום לא עזר עד שהצטרכתי בעבודה ועם הזמן לומדים.

בהצלחה!

ואיזה כיף שאת משתפת אותנו, תורמת לכולנו. אני נהנית לקרוא תגובות של אחרים.

כשרק עכשו היא התחילה לקשקש עם צבע ולעשות הדבקות בגן,היא גם לא אומרת יותר משתי מילים בכל פעם.

באמת תמיד השתדלתי לא לתקן אותה אלא לענות לה כמו שאת אומרת.

היא אוהבת:להסתכל בספרים,חיות,מכוניות,צבעים,השחלה,בובות,קוקו עם שמיכה

איך אפשר להשתמש בזה כמו שכתבת לפתח מיומנויות בלי לקרוא להן בשמן?

ולהנות מהמשחק איתה. להסתכל איתה בספרים להסביר לה מה קורה.

אם היא מדברת מצויין אם לא היא בטוח מקשיבה ותדברי אליה בשפה שהיא תבין ולא בשפה גבוהה מידי.

הגננת בגן של הבן שלי אמרה שהיא לא מלמדת כמו בבית ספר, אלא היא פשוט משחקת עם הילדים וככה הם לומדים.

אני גם ראיתי את זה בבית אצלנו.

נגיד- צבעים. לאו דווקא לשבת עם ספר צבעים וללמד, אלא לומר: תביאי לי את הקוביה הכחולה, רוצה ללבוש חולצה סגולה?

חיות- כמה רגליים יש לנמלה? או: לאיזה חיות יש זנב? (זה יוצר יכולת השוואה, כי יש כל מיני סוגים עם זנב- לטאה וגם ציפור..)

השחלה- אחלה דבר. תאתגרי אותה עם חורים טיפה יותר קטנים כל פעם.

בובות- מעולה לדמיון!! אולי תכיני או תקני בגדים לבובות- ואז המיומנות של להלביש, ולשיים- חציאת, חולצה, ידיים, רגליים

בכלל- הרבה שירי משחק ואצבעות- זה מפתח קצב וחוש מוזיקה וגם קואורדינציה. יש ספרים שלמים וגם דיסקים של שירים כאלה. לנו יש "משחקצב" של אריאלה סביר והוא מעולה לגילאי 2-5!!

זה קצת קשה לי אז אני מנחשת שאני אצטרך לעבוד על להיות יותר משוחררת איתה,דרך אגב זו נקודה שאני עובדת עליה גם בתחומים אחרים וקצת קשה לי עם זה אני מודה

כמו שכתבו יותר משחקים ופשוט לעשות דברים ולדבר עליהם.

ליקרוא לה ספרים. גם אם הם מורכבים אבל יש חרוזים או תמונות זה כיף לקרוא ביחד.

כשמסתכלים בספרים אפשר להסב את תשומת הלב לפרטים שונים או לשלאול שאלות על התמונות (גם אם היא לא עונה).

וזה נכנס להם בתודעה גם אם נראה שזה לא כזה משפיע.

אם אמרת שהיא התחילה להדביק אז שיהיו מדבקות זמינות בסביבה. או צבעים.

אולי פלסטלינה או ברבצק. (או בצק של חלות...) זה מפתח מיומנויות חשובות נראה לי. סתם לשחק בזה יחד. לתת לה ללוש ולחתוך ולגלגל ולהתעסק עם זה.

משחקי דמיון עם בובות זה מעולה. זה אולי לא מפתח איזה מיומנות שנשמעת חשובה אבל לדעתי זה לא נכון. דמיון זה חשוב ואם מדברים תוך כדי אז זה טוב גם לפיתוח של היכולת הבעה וכד'.

אפשר גם לבנות בקוביות\לגו\קפלה וכד'.

או כל מני משחקים של התאמת צורות וצבעים. גם אם בהתחלה נראה שהם לא קולטים מה אמורים לעשות.

חייבת שיהיו יעדים ברורים,זרימה מתקשרת אצלי לחוסר יציבות ובלגן

עדיין אפשר לקבוע יעדים וסדר סבירים. שמתאימים למה שאת יכולה לעשות ושמתאימים ליכולות של הילד.

יום אחד ברבצק. יום אחד סיפור. יום אחד מדבקות. וכו'.

ולקבוע גם יעד אחד קצת קשה לביצוע, שזה - שלא יהיה אכפת לך כ"כ מה התוצאה... זה לא צריך לצאת יפה. אלא לומדים מההתעסקות עם הדברים.

מה אני אמורה לעשות,איך להתנהג הרי אני לא רוצה לחזור על טעויות שכבר עשיתי

זה שיום אחד החלטתי שאני רוצה ללמד את הבת שלי בת 3 לגזור במספרים.

אז אמרתי לה בואי ניקח את העיתון (בשבע) ותבחרי איזו תמונה הכי מעניינת אותך,

הסתכלנו ביחד והיא בחרה.אז אמרתי לה עכשיו בואי נגזור ותוך כדי שהיא גוזרת עזרתי לה עם הכיוון של הדף וכו'.

אחר כך הדבקנו את התמונה על נייר וקישטנו מסביב.

כל כך התרגשנו ממה שעשינו ותלינו לה את זה בחר.

לבחור מראש מה לעשות ולא משנה איך שזה יוצא

כן באמת העיקר זה ההתנסות,משום מה נידמה לי שהיא מצליחה ללמוד מכל העולם ורק לא ממני כי עובדה שכשהיא לא איתי אז בזמן קצר היא לומדת מלא דברים שאני כניראה נכשלתי לעשות איתה וזה לא ממש תורם לי לביטחון

יש סיכוי שתלמד להתלבש ולנעול נעלים למשל?

את חייבת להאמין בה שהיא יכולה!!!

תבחרי משהו אחד שהיא עושה לבד, לדוגמא להוריד חצאית.

ותהיי עקבית בזה, שאת זה היא עושה לבד!!

בסוף היא עוד תתלבש לבד

אולי תציעי לה לנסות לבד. אם היא רוצה, והיא נהנית מזה - מצוין.

אבל אם תלחיצי אותה אני בטוחה שההפסד הוא עצום.

ממה התחלת

איך עודדת אותה

מה יותר קל להם ללבוש

את מורידה לבד את הגרביונים, חצאית, תחתונים ונעליים.

להוריד יותר קל מללבוש.

אני אומרת לה את מורידה מה שאת יכולה ואת השאר אני אעשה.

כמובן שלהגיד לה בואי ננסה ביחד לראות איך את מצליחה לבד.

אם רואים שזה הולך אפשר לנסות גם דברים אחרים.

וממש להתלהב מזה שהיא מצליחה לבד, אפילו לעשות לה טבלה עם מדבקות.

כל מה שהיא הצליחה להוריד מקבלת מדבקה. ואפשר אחר כך להבטיח איזה פרס (אפילו סוכריה/מסטיק)

זה רק החוסר ביטחון שמשתק אותי כשאני תוהה עד כמה היא תקשיב לי בכלל כי לא נראה לי שהיא שמה עלי בכלל

פשוט אצלי ספונטניות=הפקרות ועדין קשה לי לשנות את נקודת המבט הזו

שלא זזתי מהבית כי שברתי את הרגל והייתי צריכה ניתוח.

הבן הגדול שלי "ניצל" את העניין שאמא שלו מוגבלת ולא יכולה ללכת אז הוא היה כל הזמן אצל חברים.

באיזה שהוא שלב התעצבנתי על זה ואז בעלי אמר לי :"את צריכה לשכנע אותו שכיף עם אמא בבית"

ובאמת קנינו בר בצק- דבר שלא עושים כל יום אצלנו ופשוט הודענו:" היום לא הולכים לחברים אלא נשארים בבית"

הם התעצבנו , ואז הוצאנו את הבר בצק ושיחקנו איתם והם היו מאושרים ופתאום התחילו לשתף בדברים שקרו להם שבמשך כל התקופה הזו לא היו משתפים.

זה לא בבת אחת אלא לקבוע זמן אפילו ל5 -10 דקות.

ועוד דבר הבת שלי בת 3 וחצי מאוד אוהבת דומינו, לא משנה כמה פעמים ששיחקנו בזה..

בהצלחה

והיא לא הראתה עניין

דומינו?אממ אני לא יודעת אם היא מבינה.....

חשבתי לעשות איתם גואש למשל,להתעסק בכל מיני חומרים,קצף,משהו בדבק(אולי שאני אגזור והיא תדביק?)

עכשיו קפצתי לשכנה והיא הראתה לי איזו עבודה שהיא עשתה ביחד עם הילדים.

שרשרת של כדים וסביבוני שעל חלק יש מדבקות וחלק צבועים. יש לה גם ילדה בת 3.

ואת זה הם תלו בבית

נגיד שאני אציר לה והיא תקשט אני אגזור והיא תדביק?

זה רעיון מצויין איך שאת כותבת את זה. מניסיון הם מאוד אוהבים שאמא עושה איתם ולא נותנת להם פקודות

שארגיש שהנה אני עושה איתה משהו מוגדר ובעל מטרה וגם סתם משהו ביחד

ללכת עם להרגיש בלי

נגיד- מספריים, צבעים, דברים שהיא יכלה לקפוץ עליהם או לטפס וכד'?

כי נראה לי שעצם זה שזה נגיש לה- יכול להיות שיום אחד היא פשוט תחליט לנסות.

צילמו אותה לעלון שלהם כשהיא עושה הדבקה

אולי כדאי לך להנגיש גם בבית. בכוונה לפזר בבית דברים כאלה, כדי שזה יגרה אותה להתעסק עם זה.

אולי אח שלה עלול לגעת

זה שייך לאחות

ולתת גם לו מקום לדברים משל עצמו

כי אפשר לסמוך עליו שלא יגע,בשערות הוא כבר מושך לה אז שלא יגע?

לקנות לה מחברת או בלוק ציור יחד עם קלמר שיהיה רק שלה ובו שלל דברים אטרקטיביים- מספריים, צבעים, טושים, דבק, מדבקות ועוד דברים נחמדים כאלה שבאמת עולים גרושים. ולהחליט איתה איפה היא שומרת את הקלמר, וככה הדברים יותר בשליטה.

יכול להיות שהיא מעצמה תרצה להתעסק עם הקלמר, ואם לא- אז לקבוע פעמיים ביום, נניח, שיש זמן שבו היא פותחת את הקלמר ועושה "שעת יצירה"- חלק חופשי לגמרי, וחלק בהנחייתך, נגיד- לצייר לה עיגול ולהגיד שתדביק מדבקות על הקו, לתת דף ולנחות אותה שאת זה גוזרים וכו' וכו' כיד הדמיון.

פשוט הארגזים שלנו עדין בלוס אנג'לס ואנחנו בתהליכים לסדר הובלה.

קלמר נשמע רעיון טוב,ננסה לראות אם יש פה בסופר לידנו

חשבתי לגזור לה ושהיא תקשט עם צבעים ומדבקות ותדביק.

נראה לי שבגיל 3 בדר"כ מתחילים להתענין בגזירה, אז כדאי להציע לה.

אפשר גם לתת לה סתם לקרוע עיתונים או דפי טיוטה, ואח"כ להדביק.

אפשר גם לאסוף דברים בחצר או בחוץ- עלים יבשים, פרות של עצי נוי וכד'- ולתת לה להדביק.

גם השחלות זה כיף- חרוזים, כמובן, ולא רק: לגזור קשיות לחתיכות באורך 3 ס"מ בערך ולתת לה להשחיל, לתת לה קערה עם בייגלה שתשחיל..., פסטה לא מבושלת גם נחמד להשחיל.

בהצלחה רבה לך!!

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם