אף אחד לא מושלם

אם הכל טוב ואתה אוהב אותה , אם זה לא משהו שמפריע לך להיות איתה וזה לא צריך להפריע

אז אין בעיה, רק תהיה רגיש יותר אליה ותתמוך בה

אם תתחתנו ויהיה לה את התמיכה שלך אולי זה יעבור

יש לזה מחיר...

"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו".

לחברה שלך יש רגישות גבוהה, והיא חווה את המציאות חזק יותר ממה שאתה חווה.

כשיש תקופת לחץ, היא מרגישה לחוצה יותר ממה שאתה מרגיש.

וזה לא פשוט לה להכיל את התחושות העוצמתיות האלה.

אחת משיטות ההכלה העצמית, היא לקחת כדורים, שמרגיעים מעט כדי לאפשר את העיבוד הרגשי שכל אחד עושה לעצמו.

ההתמודדות עם סערת הרגשות הזאת, היא שהופכת אותה לעמוקה ולבעלת חוכמת חיים.

כמו שהציעו לך, אולי כדאי ללכת לדבר עם פסיכולוג (פסיכיאטר זה רחוק מדי, כדורים נגד דכאון וחרדה זה כלום. במונחים פסיכיאטרים. אם היא פוגשת פסיכיאטר זה בטח אחת ל--- לכמה דקות) רק כדי שירגיע אותך 

וכמובן, תשוחח איתה על ההתמודדות הזאת. מה המשמעות שהיא נותנת למה שעובר עליה. איך היא רואה את זה, איך היא מתמודדת.

ככה תבין יותר אם אתה מוכן להכיל את המדהימות הזאת, והיא תבין אם אתה מספיק מכיל בשבילה.

היא צריכה מישהו שלא יסתכל על זה כעל "בעיה", אלא כעל משהו "מדהים" שיש לו מורכבות.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

כל המצבים הנפשיים קשורים למצב של חומרים כימיים / הורמונים במח.

וכל טיפול נפשי בכדורים עובד על החומרים הללו.

האם תופעות נפשיות הן פיזיולוגיות לחלוטין (ופתרונן היחיד הוא תרופה כימית) או שיש גם מניע שאינו פיזיולוגי, אלא נסיבות חיים או הדבר הבלתי מוגדר שקרוי "אופי".

בכל מקרה:

לא התכוונתי לטעון לקשר, אם כבר למתאם.

ההתמודדות עם החוויה הנפשית, יכולה להביא את האדם לפיתוח אישיות בשלה ומרתקת יותר.

ויכולה שלא.

בין אם הסיבה שהוא חווה כך את החיים היא פיזית-טכנית, ובין אם היא נפשית-אופיית.

חלקם אכן אנשים מדהימים, אבל המשותף לכולם זה שכל הזמן יש תחושה של חוסר יציבות. יש תקופות טובות שממש לא מרגישים כלום ויש תקופות של נפילות משמעותיות.

אבל הכל תלוי ברמת החרדה/ הדכאון. יש רמות שלא אמורות להתבטא ביום יום.

וואוו, אבל זו בהחלט סוגיה מורכבת.

המון הצלחה.

הם יכולים לעזור להבין את משמעות הבעיה ולתת עצה טובה.

לא רוצה להלחיץ אבל 

מאז שמתחתנים החיים הופכים להיות מאוד דינמיים ומאוד לא יציבים

איך אנשים כמוה מתמודדים עם זה?! תתיעץ עם מישהו מקצועי ותחשוב עם מתאים לך ךהתמודד עם דבר כזה

מאוד מאוד לא קל 

שקורית להרבה נשים בלי שום רקע דכאוני. 

ואני חושבת דווקא שחיי נישואין מאד מייצבים מבחינה נפשית.

גם אם זה על רקע כימי תמיד נפש קשורה בגוף, ובכוח אהבה לשפר דברים כאלה.

מכירה לא מעט כאלה.

אני בעצמי הייתי על כדורים יותר מפעם אחת.

ממליצה לך לבקש ממנה שתסביר לך במה זה בעיקר מתבטא, כמה זה רציני, אולי לבקש ממנה פדישה משותפת אצל מי שמטפל בה.

בסופו של דבר מבחינה מעשית- לא מחייב בכלל שיהיו לזה השלכות רציניות.

כל עוד היא על כדורים ובטיפול- אז היא אמורה להיות מאוזנת. 

וגם אחרי- צריך להיות עם יד על הדופק, נכון. אבל אם אתה מתאר פה מישהי שכ"כ טוב לך איתה- אז אולי היא שווה את זה? אולי הטוב מאפיל בהרבה על הקשיים שאולי יהיו? 

מה מפחיד בכדורים? מה נורא כ"כ שמישהי שיש לה חוסר איזון כימי במוח- אז היא לוקחת כדורים? 

ואני גם מצטרפת לאסנת ולחסדי הים- הרבה פעמים דווקא אנשים כאלו הם עמוקים יותר, ויש להם משהו חזק יותר. יש לזה גם יתרונות ולא רק חסרונות. 

מה לעשות- אנחנו מתחתנים עם "עסקת חבילה" בנ"א שיש לו דברים טובים, וגם דברים פחות טובים. ואנחנו בוחרים להתחתן למרות שיש לזה גם מחיר- כי התמורה שאנחנו מקבלים שווה את המחיר הזה. 

למינימאוס- מי שידוע שיש לה סיכוי מוגבר לדיכאון אחרי לידה- מקבלת לרוב טיפול מונע. כך שדווקא לעומת אשה רגילה שלא מקבלת טיפול מונע יש פחות סיכוי להתפרצות רצינית של דכאון אחרי לידה. 

חוצמזה שדיכאון אחרי לידה יכול לקרות לכל הנשים. ואפילו לחלק מהגברים. (כן, יש גם תופעה כזו, במיוחד אחרי לידה ראשונה- גבר שנכנס לדיכאון. באחוזים הרבה יותר נמוכים אבל עדיין..)

טיפול תרופתי זה פלסטר. פלסטר חשוב ונצרך - אבל לא פיתרון לטווח ארוך. פיתרון אמיתי זה טיפול נפשי עמוק, שנוגע בנקודות הכי עמוקות בנפש, ופותר את הבעיה מתוכן.

מדובר כמובן בטיפול שמבוסס על תורת בורא הנפשות, ולא פסיכולוגיה חילונית. אני מכיר מכון מצויין עם מטפלים מעולים, עם ניסיון מוכח בטיפול בבעיות דומות ואף קשות יותר:

מכון הטיפול שע"י בית הספר לייעוץ תורני תורת החיים. טלפון: 050-8684124 דנה.

אם היא הייתה שואלת - הייתי ממליץ לה לא לצאת עם בחורים עד אחרי טיפול כזה. במצב הנתון אני לא יודע מה לומר. אולי ללכת לייעוץ משותף כדי לקבל החלטה מושכלת.

ברור שיכולה להיות נטייה גנטית וכדו' - אבל זה בפירוש לא שורש הבעיה.

בהחלט צריך לימוד מעמיק ואינטנסיבי, אבל בכיוונים אמיתיים ולא שקריים.

"קשה לי להאמין" זו טענה מעניינת אבל חסרת בסיס. לעומת זאת, אני מכיר מקרים אחדים ושמעתי עדויות מכלים ראשונים ושניים על מקרים רבים של טיפול תורני שהוציא אנשים מתלות רעועה בתרופות לחיים טובים בריאים ומאושרים. באחד השיעורים המוקלטים של הרב יחיאל יעקובסון הוא מספר כיצד הוציא מאשפוז כפוי בחורה שסבלה מסכיזופרניה קשה לבריאות נפשית, אחר שכל הגורמים ה"מקצועיים" התייאשו ממנה מזמן.

הוא דיבר על עצבות ודיכאון.

לא אמרתי שכדורים לא עוזרים. גם כדורים נגד כאבים עוזרים נגד כאבים. אבל השאלה שצריכה להישאל היא: למה כואב. אם כואב זה אומר שמשהו לא תקין. וכך גם כאן.

דיכאון אחרי לידה, למשל, זו תופעה פזיולוגית, אבל בריאות נפשית איתנה ושמחת חיים חזקה מתגברות על הפזיולוגיה, ע"י הזרמת החומרים הכימיים החסרים, ללא כל התערבות תרופתית.

והשמחה חיים לא מתגברת על חוסר גנטי בכימיקלים במוח.
יש דיכאון שהוא מצב קליני ולא ניתן לטפל בו בדרכים לא מקצועיות.

מוחקים פה בלי לחשוב.

לענייננו, אף אחד לא דיבר על דרכים לא מקצועיות. ברור שצריך מקצועיות. השאלה היא איזה סוג של מקצועיות.

בכל מקרה, אחזור על דבריי: טיפול כימי זה יכול להיות כלי חשוב ונצרך - אבל לא לטווח ארוך.

כבר הבאתי דוגמא למקרה קליני קיצוני, שטופל בהצלחה ע"י טיפול יהודי. יש לך דוגמאות הפוכות? אדרבה: תביא. אבל אל תדבר באוויר.

קרובה לראיית אנשי ביקורת המקרא שיש שני ישעיהו: בחלק השני של הספר הוא מתנבא על אירועים שלא היו עדיין בתקופתו. והרי אין דבר כזה באמת נבואה - מכאן שהיו שני ישעיהו.

קיצר, האבחנה שלך מעניינת, אבל אין בינה ובין המציאות ולא כלום. ר' נחמן זה לא משהו שהפסיכולוגיה החילונית יכולה להגדיר במושגים שלה, גם אם היא מאוד תתאמץ.

אני מכירה באופן אישי וקרוב אישה מדהימה שטיפול תורני עזר לה לתקופה קצרה וטיפול תרופתי עוזר לה לתפקד באופן מיטבי למשך שנים ארוכות.

בכל מקרה הבחור לא ביקש עצות איך הבחורה תטפל בעצמה, לא מה לעשות במצבו הנוכחי.

וגם אם הוא היה מבקש (או היא היתה מבקשת) איך על סמך מה שנכתב אתה יכול לתת הבחנה ודרכי טיפול?

החליף ראש מנוע, רדיאטור וכו' - והרכב נסע רק קילומטרים בודדים ושוב הושבת.

זה לא אומר שהטיפול היה גרוע, אלא שפשוט נגמר גם המצבר, והיה צריך להחליף גם אותו.

והנמשל: אני גם מכיר טיפולים תורניים שעזרו לתקופה קצרה בלבד. ההבדל הוא שלטיפול התורני יש את הכלים להבין ממה נוצרת הבעיה החדשה, ולטפל גם בה. לפעמים מגיעים לעומק מסויים ונראה שזה מספיק, ולאחר מכן מבינים שצריך לרדת לעומק נוסף.

לגבי בקשת פותח השרשור: כתבתי דברים עקרוניים וכללים. לא כתבתי מה בדיוק הבעיה שלה, ולא מה דרך הטיפול. לא רק שאני לא מכיר כלל את המקרה, אני גם לא מספיק בקיא בדרכי הטיפול. אבל מה שהוא כתב מספיק כדי להבין באופן כללי שהיא צריכה טיפול (זה לא בושה. בדור שלנו אחוזים ניכרים מהאוכלוסיה צריכים טיפול. יש אחוזים מפחידים של אנשים שלוקחים תרופות נגד דיכאון וכו').

יום יבוא, ותהיה פסיכולוגיה יהודית ברמה גבוהה, שתתקן מהשורש את התפיסות הפסיכולוגיות.

תתקן, לא תמציא מחדש.

עד אז, כנראה כך רצון ה', שנבנה את עצמנו קודם כל דרך החול.

לא הייתי מפקירה את הנפש שלי למי שמתיימר להמציא יש מאין שיטות טיפול, תוך התעלמות או התנגדות לשיטות עמוסות חוכמה וניסיון.

יכול להיות שיש הצלחות, ומנגד גם טיפול פסיכולוגי יכול לגרום נזק,

ובכל זאת. 

(גם מתוך החוויה האישית שלי, כמי שמכירה כמה וכמה וכמה מטפלים - פסיכולוגים וכאלה שהוכשרו לטפל "יהודית". לא מתחיל להיות דומה לרמה המקצועית... לצערי)

תורת הנפש זבה לגמרי תורה.

יש תחומים צרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית והתנהגותית שהם חכמה, אבל בכל מה שנוגע לתחום הקליני - לגמרי תורה.

ברוכה הבאה לתשע"ה: יש פסיכולוגיה יהודית ברמה גבוהה. היא חיה ובועטת, וכבר מציגה הצלחות יפות מאוד.

אני מכיר מקרוב אדם שהיה הרבה אצל פסיכולוגים, ולא הועילו לא כלל, ואפילו הזיקו, וכיום הוא עולה על דרך המלך בעזרת פסיכולוגיה יהודית. מקצת רחוק יותר - אני מכיר הרבה כאלה.

גם אני לא הייתי מפקיר את הנפשי בידי מי שממציא שיטות יש מאין, גם אם הוא למד הרבה שנים באוניברסיטה ויש הילה חברתית מסביבו. לעומת זאת, בהחלט הייתי מפקיר נפשי (ואני אכן עושה זאת) בידי מי שמייסד שיטות על תורת הנצח ונסיונם העצום של חז"ל, גדולי החסידות ושאר מנחילי התורה, עמוסי החכמה והניסיון.

אומנם היא מאוד קרובה לנשמה, יותר קרובה ממתמטיקה,

אבל עדיין, את שניהם לא לומדים רק מגמרא. רק מחסידות. או רק מהרב קוק.

הזילזול הזה באוניברסיטה, הוא מה שמעלה את החשש הכי גדול בעיני.

כאילו כל האנשים בעולם היו טיפשים ומיותרים ורק קומץ דוסים יודעים.

ברור שהאמת הגדולה אצלנו. אבל העולם לא סתם מתקיים מסביבנו.

לא סתם הגיע פרויד, ואריקסון, ומלאני קליין, וויניקוט ויונג וקוהוט וביון

ואלפי שנים של מחשבה, פילוסופיה ופסיכולוגיה.

בעיות יש בלי סוף. אי דיוקים, עיוותים, ובעיקר חוסר התייחסות לרובד האמוני והנשמתי של האדם.

אני הראשונה שאומרת שמחלות נפש הן תוצאה של עיוותים רוחניים בדור, והמענה האמיתי והשלם חייב להיות אמוני.

אבל האם בתכל'ס, יש היום לתורה כלים מפותחים לטיפול? לא.

האם אנחנו יכולים להצביע מהו העיוות שהוביל לסכיזופרניה, ואיך לתקן? 

לא, לצערי הרב מאוד, לא.

בוא נדבר על זה. האם יש לך, עוד לפני הפסיכולוגיה, תשובה מספיק מפותחת לפוסט-מודרניות? לריק? לחוסר העניין בחיפוש משמעות? לכל מה ששומט את הקרקע מתחת לתיאוריה האהובה על הדוסים, אך השולית בפסיכולוגיה, של פרנקל? ("האדם מחפש משמעות")

בקיצור, שאיפה חשובה מאוד,

צריך גם קצת ענווה לא לקפוץ מעל לפופיק. לא לעשות אידיאולוגיות קיצוניות וניסיוניות על גב אנשים שכרגע סובלים סבל בל יתואר.

חכמות החול פה כדי לפתח את כל הרבדים האנושיים שמתחת לנשמה. 

התורה לא נועדה להיות תחליף למתמטיקה, היסטוריה או פסיכולוגיה.

מה היא כן? נועדה לצקת תוכן נשמתי לכל הרבדים החוליים. ומתוך כך לתקנם, כמובן.

שנזכה בימינו למצוא תשובות אמוניות לשאלות הנפשיות, וכך להשתמש בידע הפסיכולוגי ובמיומנויות הנפלאות כדי להוסיף אמונה בעולם.

עד אז... ענווה...

הכי קל להרוס את כל מה שהיה, להגיד שהכל שטויות, להגחיך את פרויד,

להרים חומות הגנה נוצריות מפני תיאוריה שבסה"כ קל מאוד למצוא בה עקרונות יהודיים יסודיים,

ולהמציא לבד שיטות חדשות כאילו כל הניסיון של אחרים לא שווה כלום.

הכי קל להגיד שכל הפסיכולוגים סתומים, שכל מה שיש להם זה הילה חברתית, בלי ללכת לאוניברסיטה ולהתחיל להעריך אותם. גם אם חסר להם רובד מאוד בסיסי בהבנת נפש האדם.

טוב, אני אעצור פה, ממילא זה לא בשבילך, המחלוקת ביננו תשאר ותהיה.

אתה רוצה לפסול את כל החול, ואני חושבת שאתה עושה נזק ומפספס גם מבחינה אמונית.

[האם הרב טל הצליח לתת מענה למי שכתב את "אותיות"?]

אפתח קצת ברקע אישי: אני לומד תואר ראשון בניהול באוניברסיטה הפתוחה, קרוב לסוף. זהו תואר במדעי החברה, ויש בו לא מעט פסיכולוגיה וסוציולוגיה, בעיקר מההיבטים הארגוניים, צרכניים וניהוליים. אני רואה את הידע הרב שנצבר, ואת הכלים החשובים שכל העולם עובד לפיהם. למדתי את כהנמן וטברסקי, טיילור ופרוייד ועוד ועוד. יש הרבה בידע הזה על הצורה בה המוח עובד, מה מניע אנשים ומה גורם להם להתנהג כפי שהם מתנהגים.

אבל בסופו של דבר - זהו מידע תיאורי. הוא יכול לעזור לי למכור טוב יותר או לנהל עסק בצורה בה המוטיבציה בעבודה תהיה מצויינת והעסק יתקתק. אבל כשזה מגיע לתחומים יותר עמוקים - טיפול קליני - זה כבר מתחיל לאבד מכוחו. שם אותן מתאמים מוכחים מאבדים מכוחם ומפנים את מקומם לתיאוריות מרחפות באוויר, להשקפות ומטרות שונות שהטיפול בה להשיג. בתחום הזה הוא כבר תורה.

הקורס "שיטות מחקר במדעי החברה" לימד אותי שיעור חשוב מאוד בכל היחס למחקרים פסיכולוגיים. יש להם המון המון בורות ליפול בהם, במגוון סוגים של תוקף ומהימנות, גם אם מאוד מכוונים לאמת, ק"ו אם החוקר מגיע מראש מוכוון אג'נדה. אז ככל שעניין הוא יותר פשוט, חזק ומוכח - יותר קל לקבל אותו, אבל בעניינים העמוקים של טיפול - זה כבר נהיה שברירי הרבה יותר.

אגב, דווקא הממצאים המדהימים בתחום השיפוט וההערכה בתנאי אי ודאות, של טברסקי, כהנמן, אריאלי וחבריהם - מראים את מגבלותיו וחולשותיו של השכל האנושי, ואת יכולתו ליפול בדברים בסיסיים (המחקרים מראים שגם אנשי מקצוע שבקיאים בנושא נופלים בהטיות מבוססות היריסטיקות).

אסכם את תכלית דבריי בציטוט מהבעל שם טוב (כתר שם טוב, אות ג) :

"תכלית הידיעה שלא נדע. אמנם, יש שני סוגי "שלא נדע". אחד - מיד, שאינו נכנס לחקור ולידע מאחר שאי אפשר לידע. השני, שחוקר ודורש עד שידע שא"א לידע."

מעיין זה גם בנידון שלנו: הזלזול בפסיכולוגיה החילונית לא בא מתוך בורות ופחד, אלא דווקא מתוך העמקה והבנת עניינה לאשורה.

לגבי הפוסט-מודרניזם וחוסר עניין בחיפוש משמעות - יש אכן נטייה בציבור לדון ולהתפלמס בסוגיא, אבל בתכל'ס, ירדה קרנו של הפוסט-מודרניזם ונו בעיצומה של תקופת הפוסט-פוסט-מודרניזם. הדיונים העמוקים של הרב ד"ר מיכאל אברהם על אנליטיות וסינטטיות הם כמעט אות מתה. בפועל, אנשים מחפשים משמעות, וחוזרים בתשובה בהיקפים לא נתפשים.

יש לי קצת אחיזה בפילוסופיה. למדתי אי אלו דברים. אבל תדעי לך שזו מלכודת דבש. אפשר לפלסף את עצמך לדעת, ולפספס את העיקר, את המציאות.

לגבי הכלים הקיימים. אני לא מבין כל כך את צורת הדיון שלך. אני מביא ראיות והוכחות לכך שכיום יש כלים מאוד מפותחים לטיפול מוצלח, גם בבעיות רציניות מאוד, ואת מצידך ממשיכה לטעון שאין, אבל בלי לסתור את ראיותיי.

אז פגשת אנשים שמשתמשים בפסיכולוגיה כדי להניע אנשים, ולא כדי לטפל בהם.

זה הכל.

את הפסיכולוגיים הארגוניים אתה מעריך, ואת הפסיכולוגים הקליניים לא.

כי אותם אתה לא מכיר.

הביקורת על העדר האמינות והתוקף של התיאוריות הפסיכולוגיות ידוע עוד מההתחלה.

האם מליארד סינים טועים? לא מקובל לומר, אבל לא.

דבר שאולי קשה להוכיח "מדעית" אך מוכיח את עצמו בשטח במשך מאות שנים, 

ולא רק זה, אלא גם יש תנועה של התפתחות ושיטתיות מאוד ברורה,

כנראה יש פה הרבה אמת, הרבה מה ללמוד.

גם אם עיקר חסר מן הספר.

(לפחות תודה שרוב הטכניקות והמיומנויות הטיפוליות נלמדו מפסיכולוגים... סתם כדוגמא: שיקוף, איך לשאול שאלות, איך להציע פרשנות, מסגרת הטיפול וכו')

לפתוח דיון על פוסט מודרניזם?

חוזרים בתשובה ואז מה? דתיים ומה? כמה אנשים יש להם כח לחפש משמעות?

האם אכפת להם ממה שקורה במציאות או שלזה אין כח, גם אם ללמוד תורה יש?

אני מנסה להגיד, בהיבט הפסיכולוגי. אני מודעת לכך שיש תנועה שמובילה אנשים לשוב, כנגד התנועה ההפוכה הפוסט מודרנית.

אך אם יבוא אלי מישהו, ויגיד לי שאין לו כח לכלום, הכל מיותר, הכל לא בעל ערך בעיניו, אז מה אם זה האמת - אין לי כח אליה (ולא צריך להיות חילוני בשביל להרגיש ככה) -

איזה תשובה אמונית יש לי?

אני באמת שואלת.

כי כל מה שיש לי לענות, זה דיכאון. התפרקות מנגנוני הגנה. עייפות נפשית. סופר אגו שחורג מגבולו. וכו' וכו'.

אתה תאמר שיש פסיכולוגיה יהודית טובה.

אני אגיד שלא התרשמתי כך.

אני גם יכולה לומר שאני שונאת את היומרנות הזאת לטפל, בלי שום בושה, במחלות נפש קשות.

כל פסיכולוג שנכנס לפסיכיאטרית נאחז חיל ורעדה, אבל מטפל בוגר תעודה שמתיימר להיות גאון גם בלי פרויד, חושב שהוא מסוגל. למה לא? 

ראיתי במו עיני אנשים נורמטיביים ויציבים שמתפרקים (=פסיכוזה) משיחות נפש, או משיחות עם מחנכים ידועים ומוערכים אבל לא מקצועיים.

רק עצם היומרה מבחינתי, זאת כבר הוכחה לחוסר מקצועיות ולסיכון עצום...

שוב. זאת מילה שלי מול מילה שלך, אין לי פה שום מטרה מלבד להביע קצת את הכאב והחשש שלי.

אם אצל מליארד סינים נמצאה קורלציה ברורה בין שני גורמים - זהו אכן נתון חזק. אבל אם מליארד סינים מחזיקים בדעה מסויימת - זה לא אומר כלום. (אגב, דווקא הפילוסופים הנערצים שהזכרת זילזלו מאוד בחכמת ההמונים.)

לא למדתי על פסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה, אבל נתקלתי בה בהזדמנויות שונות, כפי שכבר ציינתי. זה מגוחך לטעון שאי אפשר לבקר בלי ללמוד לעומק. לפעמים השקר גלוי כבר במבט חיצוני, ואין צורך בהעמקה. מעבר לזה, אני נשען על אנשים בעלי ניסיון רב שהעמיקו גם העמיקו, וטוענים שאין בזה ממש.

לגבי שאלתך: אין לי תשובה שכלית לענות לאדם כזה, כי הוא לא מחפש שכל. אבל אני יכול לתת לו לטעום. טעמו וראו כי טוב ה'. אני יכול ללמד אותו להקשיב לנשמה שלו, לזעקות שלה. ללמד אותו לשמוע את הקול הזה, ולתעל אותו להתקדמות. הדיכאון והיאוש נובעים מחוסר האמונה בהתקדמות והשתפרות. אדם לא מאמין בעצמו, וממילא - אין לו עניין באמת. צריך לשקם לו את האמון בעצמו.

את זה אני יכול לענות לך כי למדתי "פסיכולוגיה יהודית" ברובד יחסית נמוך, של השיעורים שניתנו בישיבה. בלימודי הייעוץ התורני יורדים לרזולוציות מאוד גבוהות ומדוייקות.

אני ראיתי אנשים שהתפרקו דווקא מפסיכולוגים בעלי שם. אני מבין את החשש שלך, במיוחד בעולם כמו שלנו, שכל אחד ממציא שיטה ולא חושב פעמיים, אבל הפסילה הקולקטיבית לא נכונה. אני מציע לך לבוא ולהתרשם אישית מהנפשות הפועלות בבית הספר להעצמה אישית והכשרת מטפלים תורת החיים.

אתה מתפלסף לחינם. אם יש קורלציה ברורה בין טיפול פסיכולוגי לבריאות נפשית, אצל מליארד סינים, אז אי אפשר לפסול את זה כלאחר יד.

לא הזכרתי פילוסופים, הזכרתי פסיכולוגים, ולא ידוע לי שהיה להם עניין מיוחד לזלזל בחכמת ההמונים. 

היה לי נוח להעלות את הנושא של פוסט מודרניזם כי אני עסוקה בבירור של זה כרגע.

האמן לי שאני קודם כל מחפשת תשובה אמונית. אחרי הכל, טיפול בשבילי הוא מקצוע ולחילופין סיוע לחיים.

אבל מהות החיים זה הבירור האמוני, ושם בסופו של דבר אני מוצאת את החיים.

ועדיין, לא מוצאת תרופת פלא קסם אמונית, לחוסר הכח לברר את האמת.

בוודאי שזה קורה בשל תפיסות מוטעות ומציאות חיים מעוותת, אבל לא מוצאת דרך לתקן את זה מלבד לשבת ולחפור על הילדות, בשלב ראשון. (בהגזמה)

רק כדי שבן אדם יכיר בחיפוש המשמעות שלו, ובשאיפות הגדולות שלו וכו'.

אני מכירה אישית את תורת החיים, לכן אני מרשה לעצמי להתבטא

ומנגד, אני גם מכירה את הפסיכולוגיה החילונית מקרוב (וכמקצוע, כאמור...)

כל מה שמפריע לי - זאת הפסילה, וחוסר הנכונות להעריך את החוכמה האנושית, וגם לקחת ממנה את הטוב.

אה, וגם מפריע לי שהבוגרים לא באמת מקצועיים, ויחד עם זאת מקבלים את היומרה להיות טובים מכולם.

(אין לי בעיה להמשיך את הדיון הזה, רק העומס מגביל אותי בתגובות)

כמה נקודות:

א. הטיפול הצליח. מצוין. אבל מה זה אומר? מה הייתה מראש מטרת הטיפול? האם אנחנו בכלל מדברים על אותם מושגים?

ברור שברובד מסויים כן. יש בעיות שנכונות לכלל האנושות, והפיתרון שלהם אחיד. אבל בהרבה הרבה בעיות זה ממש לא כך.

ב. גם בלי זה, אני לא מקבל את התוקף החיצוני. זה אולי לא "מדעי", ההבדלים בין נפש של יהודי לנפש של גוי, אבל זו בהחלט עובדה קיימת.

כבר הראיתי לך שבהחלט לוקחים את הטוב שבחוכמה האנושית, גם בתחום של פסיכולוגיה. בהחלט משתמשים במחקרים שנעשו, בדברים שהתגלו וכו'. אבל בכל מה שקשור לדרכי הטיפול בפועל, מה לעשות, הדברים מתרחקים מהמדע הטהור, ונכנסים לצדדים הבעייתיים של מדעי החברה, אלו שמבוססים הרבה מאוד על השקפות ותיאוריות לא מוכחות, ופחות על קרקע מחקרית איתנה. אם היית רואה זלזול כללי בכל מה ששם "מדעי" או "אקדמי" נקרא עליו - היה מקום לטענתך, אבל זה בהחלט לא המצב. בדיוק לאחרונה הרב טל המליץ לתלמידי בית הספר על ספר של גוי בשם פטריק הולפורד, בענייני תזונה נכונה ככלי לריפוי נפשי.

שום בוגר של שום תוכנית לימודים לא נהיה "מקצועי" ביום הראשון אחרי שהוא מקבל את התעודה. לומדים ומשתפשפים, עושים סטאז' בליווי, עד שמתמקצעים. יש כבר בוגרים בעלי ניסיון רב והצלחות רבות.

כמובן שגם בית הספר עצמו הולך ומשתפר עם השנים. כיום מחזירים בוגרים להשתלמויות, כדי להעביר להם נקודות שהתחדדו בשנים האחרונות.

פשוט אותיות זה שם סתמי מספיק, כדי שיוכלו להיות כמה חיבורים הנושאים שם זה.

אגב, התייאש זו אכן מילה ממצה לגביו. כיום הוא מבלה את חייו בציור קומיקסים חסרי משמעות. היית מצפה מאדם בעל חזון שכזה שסטה מהדרך להיות "פקר טפי", אבל לא, הוא סתם מצייר (חפשו אותו בפייסבוק).

מה שאמרתי.

אבל גם אם כן - כמה כאלו יש? האם ראית כאן דרך שרבים הלכו בה?

יש מי שהולך עד הסוף עם האמת הזאת, שמבין אותה לעומק ועושה מעשה בעניין.

כל השאר מושפעים מאוד, אבל לא שמים לב

היום אין כמעט אידיאולוגיה.

גם התנועה לחזרה בתשובה היום, מעורבת בהרבה פוסט מודרניזם.

זאת לא בדיוק האמת וחיפוש המשמעות שמנחים אנשים היום...

אין כמעט אידיאולוגיה חילונית, וזה מצער אותי,

כי במקומה באה אדישות, קטנות, חוסר אכפתיות, חוסר משמעות, או הסתפקות במשמעות קטנה וחלקית.

אין לי מספיק מושג מה זה אומר.

מה קורה פה. לאן הכל הולך ומה התפקיד שלי בתוך זה.

אבל אני כן מרגישה שזה קשור מאוד לפריחת העולם הטיפולי היום,

ושהבירור האמוני היום אינו שכלי בלבד, כמו בעבר, אלא עמוק בחוויה הרגשית והנפשית של אנשים.

אני מנסה לבנות כלים אמוניים - אבל גם כלים טיפוליים, עמוקים מספיק כדי להתמודד עם הריקנות הזאת.

(מנסה לבנות לעצמי, כן?)

וזה לא קשור לדתיים וחילוניים. אני מרגישה שכולם, כולל אני, שוקעים בריקנות ובכלום, או באינטרסים אישיים.

עצוב...

ומוצאים אותה בַאמת.

אין לי כל כך מה להגיד לך. אני רואה את הדברים אחרת. השקיעה באינטרסיים האישיים אינה המצאה של הדור האחרון. זה טבע האדם. לא צריך להתפעל מכך. אבל בהחלט יש מה לעבוד על כך.

יצא לך ללמוד תניא?

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

ולברר עליהם.

תבדוק אם זו תופעה שאמורה לחלוף מתי שהוא....

תבדוק שאין לבחורה עוד תופעות...

ובכלל שאתה אומר שהיא עצובה..... תחשוב אם אתה רוצה אישה עצובה.

אני ממש לא באה לומר שאין אדם שלא עצוב לו לפעמים, אבל גם צריך לבדוק אם זה לפעמים או רוב הפעמים.

אתה חייב לדעת לקראת מה אתה בא.

תתייעץ עם גורמים מוסמכים יותר ואל תסתפק רק בתשובות שאינן בעלות חוות דעת מקצועית.

היא חשובה בעיניך - 

אז תלכו ביחד לפסיכיאטר שלה,

או שהיא תגיד לו שהיא מאשרת להעביר לך כל מידע.

תשאל אותו על הענין, חומרתו ומשמעותו.

אח"כ אתה יכול להתייעץ עם עוד מומחה אויבייקטיבי, על סמך הנתונים שהוצגו - ולהחליט בעצמך.

דיכאון/חרדה זה לא מצב טבעי בכלל. וכשיש אותו זה בטוח יושב על משהו בנפש שקודם צריך לפתור אותו. (חיסרון של משהו, כעס...)

 תרופה היא פתרון זמני. היא עד הפעם הבאה. היא לא פותרת.

שווה לבדוק יותר לעומק על מה זה יושב. למה בא העצב הזה... 

בהצלחה רבה!!

וחבל "לשלוח" אותה ככה סתם..

לפעמים יכול להיות כך, לפעמים לא.

ויש "תרופות" שפותרות יפה מאד, למי שבאמת זה מה שעוזר לו. או שעוזרות לו לעבוד יותר בנחת על מה שצריך.

לפעמים אפילו ויטמינים מסויימים.

אם כי בוודאי לבחירת האדם, ושימת ליבו לעצמו ואיך יעלה, יש כח גדול מאד.

ממליץ על טלי וישנה והרב זילברשטיין ביחד.

עוד לא התחתנת, לא הצעת נישואים ולא התארסתם. אתה בקשר מצויין, נפלא, הכי טוב שיכול להיות - אבל, שמעת על איזה חיסרון בבחורה שמאוד מלחיץ אותך. הלחץ, אצל כולנו, גורם לנו לפעול על פי האינסטינקטים ולא על פי השכל הישר וזה ידידי - דבר שאתה צריך לנטרל כרגע. החלטות כאלה - לא מבצעים מאינסטינקט ולא מהחלטה של רגע מהבטן.

החיים הם מורכבים, לרובם המוחלט של האנשים החיים הם לא פיקניק שאפשר להעביר בהתמדה בשמחה ובששון ללא משברים ועליות וירידות, אלא דווקא הפוך. לכל אדם - התמודדות אחרת, לחלק היא מוגדרת תחת כותרת פסיכולוגית/פסיכיאטרית כזו או אחרת ולחלק לא. לחלק זה עולה בגיל צעיר, לחלק זה יכול להופיע מאוחר יותר, וכמובן שרבים זה לא יופיע להם בכלל, אבל החיים מזמנים הרפתקאות אחרות, כל אחד ועניינו הוא. ההגדרה הרפואית - כל ייעודה, הוא היכולת להגדיר בעיה כדי שיהיה אפשר להתמודד איתה ולפטור אותה. לצערי, לעיתים רבות אנו נוטים ללכת אחר ההגדרה הרפואית כדי להשאר תקועים בהיות האדם בבעיה.

בשידוכים, לענ"ד, החשיבה צריכה להיות רחבה ככל האפשר. ואשתדל לפרט.

עליך מוטלת כעת חובת הבירור, היא אמרה לך את הבעיה שממנה היא סובלת. כעת, לך לאנשים שאצלם היא מטופלת או הייתה מטופלת ותשאל ותברר בלי להתבייש(אפשר ולגיטימי שיעשה כמובן באישורה אבל שלא בנוכחותה כדי שתוכל לשאול בחופשיות) כל שאלה שתעלה במוחך שתחשוב שיכולה להיות משפיעה על חייך. תברר מה הדברים שזה אומר מבחינתך, כיצד זה משפיע על אופן התנהלות הבית ואיך זה יכול להשפיע על ילדים ועליך, מה ברוב הזמן ומה בתקופות מסויימות, גנטיקה וכו' וכו' - כל השאלות שאתה חושב שנצרכות כאן! באופן שכלי וקר כמה שאפשר.

לאחר מכן, שב עם עצמך, ותחשוב, כפי שהיית עושה לפני שהיית עומד לפני החלטה אם להתחתן עם כל בחורה אחרת - אלו הנתונים שעומדים לפני. לבחורה הזו יש יתרונות מאוד גדולים כאלה וכאלה. יש לה יתרונות פחות בולטים כאלה וכאלה, אני מאוד אוהב בה שהיא וכו' ואני מאוד חושב שהיא תהיה בשבילי, בשביל משפחתי וכו'. מצד שני יש לה חסרונות כאלה וכאלה וזה ישפיע עלי באופן הזה והזה וכו' וכו'. כך באופן שכלי לברר האם אתה יכול להתמודד עם החסרון הזה? עד כמה יש לו השפעה עליך והאם אתה חושב שעם החסרון הזה אתה יכול להיות בעבורה דווקא משענת ותמיכה ולהכיל אותו על הצד הטוב ביותר, עד כמה שניתן. האם אתה חושב שתשמח בה אם תתחתן איתה, עם החסרון הזה וכו'. כל השאלות הללו הם חשובות.

כך - תגיע להחלטה שהיא באמת טובה לך בצד השלם יותר. באופן שלא תוכל אח"כ לומר שעשית משהו חפוז, אלא בצורה עניינית גרידא. לא נכון להבהל מכותרות שאנו אפילו לא יודעים איך קוראים להם בשמם המקורי, אלא הדברים צריכים להבחן כמו בכל מקרה אחר.

אני חזרתי פעמים רבות על המושג שכלי - זה בגלל שרגש כלפיה, יש לך בשפע, כך נשמע מאיך שכתבת את הדברים. לכן, תבחן בצד השכלי את הדברים, בלי לחץ ובלי למהר לשום מקום. שב אחי, תרגע, תנשום - וצא לעבודה!

המון בהצלחה!

ואם ביכולתי, אשמח לעזור בפרטי.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

בכל מקרה כדאי לשקול טיפול תורני. יכול רק להועיל.

המון ברכה והצלחה.

באמת כל הכבוד לך על ההתמודדות ואי הבריחה!!

אם היא לא רוצה לקבל (חטיף אנרגיה או כל דבר אחר שהגבר מציע) היא צריכה לזייף את זה?

מתישהו גם הזיוף נהיה פחות מושך...

אתה מציג את הטיפים האלה כאמת פשוטה.

אני כאן כדי להגיד שלא כך עשיתי, ועלה בידי.

היו פעמים שהמדוייטים הביאו כיבוד, וסירבתי -

כי זה לא התאים לי מבחינת התזונה שלי. (כמובן שזה יכול להיות בגלל צורך רפואי\דיאטה\כשרות ועוד).

היו פעמים שהסכמתי.

גם לגבי התשלום, במיוחד כשיש קטע כזה שיש מישהי שמתפרנסת מיגיע כפיה, ויוצאת עם ביניש שלא מתפרנס, לי זה הרגיש סוג של כבשת הרש לצפות שהוא ישלם. כמובן שזה פתח לדיון הרבה יותר רחב, מה ראוי ונכון לעשות.

ממני -

שהתחתנתי עם מישהו שסירבתי לכיבוד שהוא הביא שוב ושוב (עד שהוא שאל מה הסיבה, והבין, ולמד מה אפשר לעשות עם זה), וגם שילמה על דברים.

(ראו גם שרשור עבר, וגם קישרתי לתגובה ספציפית: אי אפשר ככה - לקראת נישואין וזוגיות)

ביטחון עצמי זה נפלא, אבל אם הוא עובד לך בתנאי שהבחורה פועלת בדיוק לפי התסריט המדומיין שלך ושניכם משחקים את עצמכם לפי תפקידי ה"משפיע- מקבלת" בלי להיות עצמכם, אין פה באמת קשר, וזה לא באמת ביטחון עצמי.

ויש הבדל בין בחור ובחורה שהסכימו להיות בדייט ושניהם רוצים לבנות קשר, לבין בחורה רנדומלית שפגשת באיזו זולה, שאולי- תקשיב רק לרגע- היא באמת הייתה לא מעוניינת בך, וזה לא שהיא נכשלה לעמוד בתסריט?

בחורה היא לא פרס שנועד להיראות יפה ולקבל בפאסיביות, וגבר הוא לא כספומט או הנדימן מהנהן.

תייחסו לצד השני כמו בן אדם, ולא כמו איזו מכונה שאפשר ללחוץ על הכפתור הנכון והיא תוציא בהכרח את התגובה הרצויה.

תמצא בחורה ותתחתן חביבי, לא כזה מסובך.

יצא לי יותר מפעם אחת לקרוע את ים סוף, אז אל תספרו לי שקשה זיווגו וכו'.

הוא יצא עם בחורה שאמרה שלדעתה הוא דווקא בול בשביל חברה שלה. אח שלי נשוי באושר ועושר עד היום הזה ממש.

מישהו או מישהו יכולים להיות מציאה מאוד גדולה, ועדיין להצליח לפתח כימיה עם אחת ולא עם אחרת.

גם ביישנים צריכים להתחתן.

● א גרוייסע מציא'ה

ה' יעזור לפולניות

אז כנראה שזה כן רעיון טוב..

כמובן רק אחרי שחושבים טוב אם זה מתאים, ולא סתם כדי "לנחם" את הצד השני.

אישית ישר אחרי שקשר הסתיים חשבתי למי יכול להתאים אלא אם היתה לי חוויה מורכבת

מוזר מעט, מההודעה שלך נראה כאילו כל אחד מתאים לכל אחת. אם הוא לא התאים לך, ודאי שיכול להתאים לבחורה אחרת, בין אם הוא מציאה שגדולה עלייך, בין אם הוא מציאה קטנה.

כדאי להיות קשובים לעצמנו אם זה מרגיש לנו נכון.

אם לא מרגיש נכון אפשר להרפות.

מזדהה עם דבריך שהתאמה היא לא תלויה במידת הערכה בלבד.

מה שטוב לך לא בהכרח טוב לאחרת.

רק לשים לב שזה נעשה ממניעים נכונים של כל המעורבים בדבר.

מצד שני לא נעים לקבל בסוף כל קשר הצעה מהזאת שיצאת איתה..

צריך גם טאקט לדעתי

(איך עושים את זה ואיך הסתיים הקשר חשוב לא פחות)

בכל מיני דברים, ואין תשובה אחת גורפת לכל המצבים.

לגבי האמירה של החברות, לא מסכימה.

זה שלא מתאים ולא עבד הניסיון לבנות יחד בית, גם אם זה לא התאים רק לצד אחד, זה פשוט מה שזה -

חוסר התאמה.

זה לא מדד לקביעה מי ומה מוגדר ''מציאה כזאת גדולה'',

במיוחד כשכל אחד מגדיר 'מציאה' באופן סובייקטיבי.

הוא יכול להיות מציאה ומעולה

יש סיבה למה בחרת לצאת איתו..

פשוט אתם לא מתאימים אחד לשני והוא יכול להתאים למישהי אחרת.

אני מכירה בנות שהכירו ככה

אני חושבת שזו דרך היכרות מעולה

שיצאו משידוך כזה.

ומעולם לא חשבתי שזה שמישהו חושב שלא מתאים להמשיך, חושב שאותו אחד לא טוב.

אם את יצאת איתו,

כנראה חשבת שיש פוטנציאל,

רק שהמפגש בינכם לא הצליח למנף אותו לכדי קשר זוגי.

האם זה אומר שכל האנשים שיצאתי איתם הם לא מציאות גדולות???

אין כזה דבר אדם מושלם.

כולנו אנושיים, כולנו פגומים, כולנו נופלים, כולנו נכשלים. ככה זה.

ומדייט - שניים -שלושה, שבעיקר יושבים על ספסל ומדברים,

כמה מצליחים לתפוב את המורכבות של האדם שעומד מולנו -

כדי להגיד שהוא לא מציאה כזאת גדולה??

אפשר להגיד,

לא התאים,

לא הלך,

הוא לא בכיוון שלי.

אפשר לדבר על משהו פיזי שהפריע, על משהו התנהגותי שהפריע, משהו רעיוני\השקפתי וכו'.

מה שלי נראה נכון -

אם בחרתי להצאת עם מישהו, זה אומר שיש צדדים שהערכתי, ורציתי לבדוק אם אוכל לממש את הפוטנציאל שראיתי.

כשנפגשים בפועל, רואים איך הדברים האלה באים לידי ביטוי -

מי יותר ומי פחות, מה התאים לדמיונות ומה לא,

האם המציאות יותר חיובית או שלילית ממה שדמיינו.

ויש אנשים שיצאתי איתם, שאני עדיין מאוד מעריכה, אבל לא ראיתי בהם עוד פוטנציאל זוגי אחרי הקשר.

יש כאלה שכן מבחינתי, אבל מבחינתם לא.

ואני שני הסוגים ניסיתי להכיר לחברות שלי. (יצא לי נגיד לשאול מישהו אם הוא פנוי ולגלות שהוא כבר נשוי פלוס).

וגם אני הכרתי לא מעט מדוייטים דרך מדוייטי עבר.

בקיצור,

נורא ואיום בעיניי לראות באופן גורף מדוייטי עבר כאנשים שאינם ברי חיתון.

כמובן שיכול להיות אדם ספציפי שיש לו משהו קיצוני (נניח חשדת שיש סימנים מטרימים לזוגיות אלימה), ואז כנראה שלא הייתי מנסה להכיר אותו למישהי אחרת.

אבל ברוב גורף של המקרים -

בעיני זה חסד מאוד גדול,

כי גם סביר שהחברות שלך באזור חיוג של מה שהוא מחפש, כי אתם יצאתם מתוך הנחה שאתם מתאימים.

בשולי הדברים,

פעם ישבתי עם חברה ממעגל קצת רחוק, לא מישהי שדיברתי איתה ביומיום,

והחלטנו "להחליף מדוייטים" - לעבור בראש על האנשים שיצאנו איתם, ולהציע לשנייה.

גילינו שיש לא מעט אנשים ששתינו יצאנו איתם -

ומה שמעניין בהקשר הזה, זה שלשתינו היו חוויות שונות לחלוטין עם אותם אנשים.

לא כל מפגש בין אנשים מוליד אותו סוג של קשר.

מעדיפה לתת לבני זוג לשפוט בעצמם,

ובטח לא לקבוע מראש שהם לא מציאה גדולה.

(סליחה, הביטוי הזה קצת מקומם אותי; לא יודעת באיזה כלים זה נמדד, איך בדקו את פוטנציאל הזוגיות שלו..)

אם השכל שולט אז כן.

אבל אם יש משקעים ורגשות יתר עדיף להימנע.

.

שיחות אישיות וגרסת המציאות - לקראת נישואין וזוגיות

שזאת הודעה שעוד יותר תזמין אליך אנשים שמחפשים לפרוץ גבולות..

הגרסה הראשונה יותר טובה, לא צריך לייצר הרבה גרסאות. יצא לך טוב. זהו. אל תיגע

המקרר שלי

המנגינה יצאה יפה מדי, אולי הייתי צריך להשקיע במילים...

יש כאן אנשים שמתמודדים עם אכילת לב? יעני יצאתם עם מישהי/ו תקופה ואחרי כמה זמן אתם אוכלים את הלב על טעויות שעשיתים דברים שלא אמרתם וכו'? איך אתם מתמודדים עם זה?

אני לדוגמא יצאתי עם מישהי ואני כל כך אוכל את הלב על זה שהיו דברים שהיה צריך להגיד שלא אמרתי לדוגמא בדייט האחרון שלנו שבאמת הייתי מאוהב בה עד השמיים שיחקנו משחק כרטיסיות והיה שאלה אם היית יכול לעשות דבר משהו ולא לדפוק חשבון (משהו בסגנון) מה היית עושה? ואני כל כך רציתי להגיד לה הייתי אומר לך שאני אוהב אותך, והיא באמת הבחורה הכי טובה שיצאתי איתה בזכותה השתניתי הפכתי להיות בחור אחר אחרי הפרידה פתאום מצאתי המון חסרונות שיש בי שקשורים בהכרח לזוגיות בטחון עצמי וכו' ובזכותה פשוט השתניתי הפכתי להיות בחור אחר לגמרי (גם יותר הרזיתי ושניתי הרבה דברים בחיצוניות שלי) האמת שניסתי להגיד לה את זה לפני כמה חודשים ולהחיות את הקשר אבל היא חשבה שזה לא מתאים ווואלה מאז אני פשוט אוכל את הלב שלי איך להתמודד עם זה?

קודם כל, זה כואב, שורף וכו'... כל התארים הקשים שיש.

אחרי שמספיק כאבנו והרגשנו,

אפשר לחשוב מחשבות בונות על גב הקושי הגדול.

(מתי יודעים שמספיק, מחכים קצת זמן)

בסוף בסוף בסוף...

כשאדם אוכל ת'לב, מה שמפריע לו זה לא רק העבר

אלא בעיקר העתיד.

למה?

כי זה שעשיתי טעות, זה לא אומר שלא יהיו לי עוד הזדמנויות.

האמונה בעתיד טוב יותר היא הנקודה שדרושה לחיזוק בעיקר בדברים כאלה.

הציפייה להזדמנויות חדשות היא קשה, אבל היא בידינו.

חיבוק גדולה ובהצלחה רבה!

תזכור שלפעמים התחושות האלה הן אמיתיות, לפעמים הן חכמה בדיעבד.

אחרי שנרגעים כדאי בצורה שכלית להבין מה בשכל ומה ברגש

ואם צריך וזה נכון לכל הגורמים יש הזדמנות שניה.

בחיים שלנו יש הרבה הזדמנויות,

ולא תמיד אנחנו מזהים אותם בזמן אמת,

או פועלים כפי שהיינו רוצים באידיאל.

את העבר אנחנו לא יכולים לשנות.

אנחנו יכולים לשנות את נקודת ההסתכלות שלנו על העבר.

היתה סיבה שלא אמרת לה אז שאתה אוהב אותה, נכון? שקלת, והחלטת שלא.

אבל מעבר לזה, הקטע בזוגיות, זה שיש בה שני אנשים.

וכשאחד הצדדים מעוניין, והשני לא -

זה מבאס, זה כואב, זה עצוב.

היה כאן פוטנציאל, והוא איננו.

איך מתמודדים?

לפי חמשת שלבי האבל.

מההודעה שכתבת נראה שכבר עברת כמה שלבים בתהליך.

אם אתה מרגיש שאתה שוקע בזה כבר זמן,

ולא מצליח להשתחרר מהתחושות הקשות, ממה היה קורה אילו, מחוסר יכולת להיפתח לקשרים אחרים -

זה הזמן בעיני לפנות לאיש מקצוע.

ויש ב"ה הרבה מאוד בחורות טובות ומקסימות, ואני מקווה שתמצא אחת שהבחירה תהיה הדדית, שתוכלו לצמוח ולהתקדם יחד.

לכן אני בספק ביחס למשמעות של אמירה כזאת ביחס לשלב בו פותח השרשור נמצא.

העמידה מול הכאב, היא קודם כל השהיה איתו ורק אח"כ לדעת איפה זה בשלב וכו'

והוא לא האדם היחיד שחווה דבר כזה,

אבל יש כלים ודרכים להתמודד, זה לא סוף העולם.

הידיעה שיש בכלל שלבים, שיש אפשרות לצמוח מתוך משבר, זה חיזוק בעיני.

ולפני הכלים להתמודדות הידיעה שזה בסדר גמור לעבור את זה היא קריטי וחשובה והיא עצמה יכולה להיות בסיס לעבודה טובה יותר

כלומר זה שאתה השתפרת ונהיית גבר יותר טוב זה לא כדי לחזור אליה על 4 ולהיות סמרטוט שלה כדי שתרצה אותך.

(שזה בערך מה שעשית עכשיו)

אתה צריך להיות טוב ולהיות עם ביטחון עצמי ולהתמקד בטוב שבעצמך. להיות מגנט למשהו יותר טוב מאשר קשר שאתה מתגעגע אליו אבל בגדול היית שם במקום שבו אתה "צריך להוכיח את עצמך" ואתה "לא מספיק טוב" בעיניה. אתה לא שם לב לזה אבל אני כן וזה רע. רע ממש.

לא באמת מקדמת ויחד עם זה, הכאב מובן מאוד.

יש אנשים שהם מגיעים לחיים שלנו בשביל ליצור בהם מהפך- כאלה שממש ברור שזה לטובה מה שהם העבירו.

וכאלה שרק חכמת הבדיעבד מגלה את הטוב שיצא משם.

בסיטואציה כזאת אם מרגישים שיש משהו פתוח, אני חושבת שצריך לסגור את זה מול הבן אדם- במידה ויש אפשרות לחזור ובאמת יש בזה תועלת כלשהי ולא רק תחושה פנימית של הרגל ורצון לחזור לשם כי המוח מתנה את זה בתור 'הכי טוב'.

במידה וזיהית שזה המוח שחושב שרק שם נמצא טוב, הייתי ממליצה לבדוק מול עצמך איך אתה יכול להשתחרר מזה.

לי אישית הדבר שעזר זה שהבחור התחתן, ה' עשה איתי חסד.

זה הופך אותו לפחות משמעותי בסיפור שלי?

התשובה היא: לא.

אבל מה זה כן עושה?

זה לא הופך אותו לסיפור!

החיים שלנו לא מתחילים ומסתובבים סביב קשר של אדם ששינה בנו כ"כ הרבה, שוב כותבת מהמקום שלי.. אבל ככה אני הרגשתי בפרספקטיבה של כמה שנים.

שבאיזשהו מקום כל דבר טוב שיש בי תליתי בצד השני כי הוא "גילה לי".

וזה לא בריא, כי אם יש חלישות הדעת- הבריחה הראשונה של התת מודע תהיה להיזכר בו, כי רק איתו הרגשתי x,y,z

כתבת שניסית,

אז זה הזמן לשחרר ולבנות ביטחון ואהבה עצמית שלא תלויה בה (סליחה שזה חריף)- כותבת מה שראיתי בחוש על עצמי ועל הקרובים אליי.

זה הרבה פעמים לא במודעות.

איך משחררים?

זאת כבר נקודה אחרת, כואבת.

אז קודם עדיף להתחזק.

אני ממליצה לך על "לאהוב את מה שיש"

ספר לא כל כך קל לעיכול אבל עוזר מאוד לשמוח במציאות ולהסתכל קדימה, לפרק משקעים מהעבר ולצמוח מהם.

אמנם של כותבת גויה אבל אותי לימד הרבה אמונה.

אבל אחרי 3 חודשים, לשחרר

ולהבין שאין אף בחורה בעולם, מיוחדת ככל שתהיה, שבגללה "אוכלים את הלב" כשהיא נפרדת ממך.

זה פשוט לא נכון ולא הגיוני. לא ריגשית ולא שיכלית.

זוגיות זה כמו עסק, שותפות, ברגע שצד אחד לא מעוניין,

לא משנה הסיבה, אז אין כאן שום בעיה. שום דיון. כי אין כאן כלום.

זה כמו שתסתכל על השכנה שלך בת 80. אין בינכם כלום וברור שאין מצב ש"תאכל הלב" בגללה. זה בדיוק אותו דבר כאן.

מתי "אוכלים את הלב?"

אם פגעת במישהי שאוהבת אותך .

אם עצבנת מישהי שאוהבת אותך.

ויש כעס, ויש מתח, ויש תחושה לא נעימה.

כאן זה בדיוק הזמן "לאכול את הלב", לעשות חשבון נפש ולהפיק לקחים כדי לשפר את השותפות.

אבל ברגע שצד אחד אומר "נגמר", ואין שום ריב, שום ויכוח שגרם לזה, אז זה הזמן לשחרר כי הסיפור נגמר בלי לאכול שום לב. פשוט לתת לנפש לנוח קצת,

לנשום אויר, לעשות דברים מחזקים ואז אחרי הפסקה קצרה (כל אחד והקצב שלו) לחפש שותפה טובה יותר.

בהצלחה.

בשביל זה יש את הפגישה

שואלים מה שלום הצד השני ומתי ואיפה נפגשים

זה מאוד תלוי בצד השני..

פצל"פ כתב שבשביל זה יש את הפגישה.. נכון.

ועדיין יש משהו יותר כיף וזורם בשיחה שהיא יותר מכמה דקות טכניות.

הכלל שלי הוא ברגע שהבן אדם מעניין: השיחה מעניינת.

לשאול מה שלומה, מה היא עשתה היום ועל זה מתפתחים קצת.

יש כאלו שמצפים לשיחה קצרה, שבו רק מתאמים פגישה.

יש כאלו שמצפים לשיחה קצת יותר מעמיקה.

אי אפשר לדעת מראש מה הצד השני מצפה.

לכן לדעתי, נכון לשאול - ולהשאיר את הדלת פתוחה.

וגם כאן - לא לקבוע עובדה - ניפגש ביום X במקום Y. לקבוע מתוך דו שיח -

לשאול על ההעדפות של הצד השני.

על מה לא הייתי מדברת -

שאלות יבשות על הכרטיס של הצד השני.

אקטואליה.

דברים שקורים בעולם.

למה?

בהנחה שהצד השני קרא את הכרטיס שלי, מה הקטע לחזור על הדברים?

מה שכן אפשר לעשות, זה להתעניין בפרט מסוים -

ממש מסקרן, איך נכנסת לתחביב X?

שאלה כזו מביעה שזה לא משהו יבש, זה באמת מעניין אותך איזשהו פרט שתפס לך את העין, ונותן לה מקום לבטא את האישיות המיוחדת שלה.

אתה אומר שאין שום דבר מעניין בכרטיס??

בטוח יש שם משהו. אנשים חדשים מגיעים ממקומות שונים, עם תפיסות שונות, בחירות מעניינות שהם עשו בחיים שלהם.

אני חושבת שנכון להגיע לקשר מתוך סקרנות ורצון להכיר את מי שעומד מולך.

אתה גם יכול לעשות משהו כזה - לא יודע מה בדיוק את יודעת עליי, אבל יש אולי משהו שתרצי לדעת עליי לפני שניפגש?

אקטואליה ודברים שקורים - זה לא המקום בעיני - תחילה של קשר זוגי צריכה לעסוק בכם. לכן השאלות המתאימות יותר בסגנון של - איך עבר עלייך היום? יש משהו שאני יכול להביא לדייט כדי לשמח אותך?

משהו שמראה התעניינות ספציפית בעולם שלה, לא משהו כללי על תוצאות הבחירות או משהו כזה.

בעיקר - לא לבוא עם רשימת שאלות מוכנה.

אם זה נשמע קשה, מורכב, מסובך -

אפשר להתאמן על בני משפחה\חברים.

בהצלחה!

בעיני, אם שניכם ראיתם פרטים אחד של השני וגם ביררתם אחד על השני - פרטי ההיכרות של התחביבים ורקע לא כאלה משמעותיים.

הייתי בעיקר שואל שאלות שנוגעות ל"איך עבר עליך היום?" בהכי פשוט ואנושי. נגיד מספרת חוויה אז אני מקשיב שואל ומתמקד בחוויה. לא מה זה אומר בתור דייט אלא ליצור אווירה נוחה ונעימה. וכן הייתי גם משתף קצת איך עבר לי היום ולזרום בהתאם לכמה שהיא מתעניינת וכמה מתחשק לי לספר.

ועוד שאלה שאפשר לשאול זה "איפה אתה בחיים כיום?" נגיד אם היא סטודנטית, איך הולך לך בלימודים וכן על זה הדרך. הרבה פעמים השאלות הללו מתחברות.

דווקא באיזור דייט 3 ומעלה שטיפה יותר מכיר ונותנים אמון זה בזו אז יותר מרגיש לי טבעי לשאול שאלות אישיות בהדרגה.

אני יודע שיש הרבה כאלה שלא עושים כמו שכתבתי וזה בסדר גמור כל אחד מה שטוב ונעים לו

וגם לא צריך להאריך מידי, קצת לשאול שאלות בסגנון ש @advfb כתב ואז כשהאוירה קצת יותר נינוחה לעבור לתאם פגישה, אפשר גם להגיד משהו כמו "טוב... אז אני אשמח שנדבר יותר/שנכיר יותר... מתי מתאים לך..."