ובזכות זה פיתחתי יכולות סבלנות שמפתיעות אותי לפעמים,

יכולות סובלנות לבלגן ופיפי שברח (אני לא צוחקת...בחיים לא חשבתי שככה יהיה אצלי..)

ובעיקר התפתחה אצלי יצירתיות, הודות לילדה השניה שלי שההתנהלות שלה בחיים דורשת המון פתרונות יצירתיים כדי לא להיכנס איתה ראש בראש.

כמובן- אני גם מגלה את נקודות החולשה והפחד שלי, שמוסתרות עמוק בפנים- ע"י ההשלכות שאני מגלה שאני עושה על הילדות.

ותודה, כיף לקרוא

המציאות של משפחה עם כמה ילדים קטנים היא מראש מציאות שגורמת לבלגן מתמיד והרבה לכלוך.

וזה נוסף לעובדה שכבר 6 שנים בערך אנחנו גרים בקרוון. הווה אומר- אכלנו קוסקוס לא. צהריים- כל הסלון קוסקוס..., הוצאנו לגו וקוביות לסלון- כל הבית לגו וקוביות... וכו' וכו'.

המציאות הזו פשוט מכריחה אותנו להבין שיש סדרי עדיפויות, ועדיף מבולגן ורגוע מאשר מסודר ועצבני.

העובדה הכי עקרונית היא- שכל בלגן ניתן לסדר מתישהוא, וכל לכלוך ניתן לניקוי, גם אם לא מיידי.

וכשזוכרים את זה- אז יש הרבה יותר סבלנות לכל האי סדר.

(לא שאני מלאך, כן? נגיד עכשיו כשמדבקות מפוזרות על כל הרצפה, וגומיות סיליקון מפוזרות בחר השני, והמגפיים אי שם באמצע, וגם יש כלים בכיור וארוחת צהריים להכין למחר- אני לא ממש מאושרת מזה. פשוט נראה לי שאני אתמקד בהכנת א. צהריים, אטאטא את המדבקות, ואת הגומיות אשאיר להן למחר...אף גומיה לא תברח, זה בטוח.)

וכשיש ילדה שהיתה ברגרסיה בגמילה במשך שנה וחצי בערך ()- אז הרגישות לשלוליות שנוצרות יורדת מאוד, עד שהיא מגיעה לאדישות מסוימת..."אוקיי, עוד פעם פיפי. בגדים רטובים למכונה, לנגב בסמרטוט ולמכונה, ללבוש מכנסיים נקיות". וגמרנו. אם זה קורה פעם בחודש, זה באמת ארוע שיכול להוציא משלווה, אבל אם זה קורה 4-5 פעמים ביום, אז מתרגלים...

ויצירתיות? בשביל זה צריך קצת חוש הומור וילדה כמו שלי.. את יודעת כמה שיטות יש לצחצוח שיניים? כמה דרכים יש ליציאה מהאמבטיה? כמה שמות יש לכינים? מכמה כיוונים אפשר להגיע לגן? כמה דברים אפשר לעשות עד שמגיעים לגן? עד כמה סופרים כדי להוריד חצאית..טייץ..תחתונים..חולצה..    וואו. המון....

מעבר למציאות שכביכול "מכריחה", יש ענין מהותי ונראה לי שהוא האחריות שיש לי על הילדים שלי.

אם יש מודעות שצורת ההתנהלות בבית היא חשובה לחינוך הילדים, ולא רק "צורך החיים"- אז ההורים יחשבו על איך מתנהלים.

נניח- אני כמובן יכולה להתעצבן ולכעוס ולדרוש סדר בכל דבר ועוד הרבה דברים, אבל מה נתתי בזה לילדות שלי?

לכל היותר סדר ונקיון יזכרו להן כדברים מעיקים ומרגיזים.

בתוך המציאות הקיימת- הדבר היותר משמעותי שאני יכולה להעניק להן הוא א. הבנה שיותר נעים לחיות בבית שמסתדר מדי פעם.    ב. לתת להן כלים איך להתמודד עם בלגן (נגיד- להגיד לילדה בת 4: תסדרי את החדר, זה לא ממש יעיל. צריך להגדיר משימות קטנות ופשוטות, ובסוף היא תלמד לעשות את זה בעצמה)

ג. ללמד הרגלי סדר ונקיון- מחזירים דברים למקום, מניחים בגדים בסל כביסה וכו' וכו'.

אז אם אני אחראית על חוויות החיים שלהן- אז יותר קל לי לגלות בסלנות כלפי דברים כאלה, ובכלל- כלפי כל מיני מצבים והתנהגויות.

עוד דוגמה- ילדה שבוכה כועסת משתוללת על כלום. אני כמובן יכולה לצאת מהכלים (אופס...קורה לפעמים..), לתת לה מכה ו"להכניע" אותה. אבל לא השגתי בזה הרבה. אולי שקט זמני ותסכול פנימי שלה.

אם אני "מסתכלת מלמעלה"- אני מבינה שבעצם התפקיד שלי בתור האחראית עליה היא ללמד אותה ולתת לה כלים איך לצאת מהמצב הזה ואיך להביע את עצמה בצורה יותר סבירה ונגישה לציבור... ואז ממילא יש לי יותר סבלנות.

עוד דוגמה- מצבי לחץ. כשצריך לעשות הרבה דברים (ערב שבת..), לצאת בזמן מסוים. אני אישית נלחצת מהדברים האלה ולכן בקלות אני יכולה למצוא את עצמי מתעצבנת עליהן "שלא יפריעו לי". ברור שלא השגתי בזה כלום. גם לא שקט, כי הן סתם יחפשו את עצמן... אבל אם אני מצליחה להתעלות למקום האחראי יותר- אז אני מבינה שהכי חשוב פה זה להיות בנחת, ואז זה מכריח אותי להיות בסבלנות ולמצוא פתרונות למצב. (גם אם החדרים במצב תהו ובהו בזמן כניסת השבת, וגם אם משאירים את הבית הפוך כשיוצאים- לא קורה כלום. נבדק ונוסה עשרות פעמים..)

אז זהו. נראה לי שההתעלות הזו מעל המצב שמול העינים, וזכרון התכלית שלשמה הילדים הללו נולדו לנו- נותנים לי יכולת להיות יותר סבלנית. בדרך כלל לפחות...

וגם לי לפעמים עולות מחשבות כמו שכתבת, על יתרון החינוך לטווח הארוך מול חוסר הסבלנות בטווח הקצר...

בראיה של שנים לאחור למדתי לצאת מעצמי ולהנות מלהעניק 

למדתי שכדי לדרוש אני חייב גם לבצע או לפחות לשאוף להיות במקום שבו אני מצפה מילדי שיהיו 

למדתי להגדיר שאיפות לעתיד ולהגדיר קו של משפחה . גם רוחני. כי כדי להעניק דרך היא צריכה להיות ברורה לנותן.

גדלתי בדרך התמודדות עם קשיים . כי כמו שאני מלמד את ילדי להתמודד אני מבין שזו דרך מומלצת גם עבורי

למדתי מהשהות עם ילדי שמשתלם (לומד ומתקדם) זה הכי מושלם ועדיף מאשר מציאות דימיונית ללא חסרונות

גדלתי מהם עוד המון המון המון 

ותודה על רגעים שעזרו לי להתבונן בזה

לימוד זכות

עין טובה

גמישות

נתינה ללא ציפייה לתמורה

רוחב לב

התגברות על כעס

שמחה במה שיש

ובגיל ההתבגרות שלהם הבנתי שזה בעצם גיל ההתבגרות שלנו, הם גדלים טבעי.

למדתי:

להתגמש

אהבה

רוך

שיש לי כוחות יותר ממה שחשבתי

אסרטיביות

בס"ד

ובאמת..

שאלה יפיפייה...

גיליתי שאני מאד חברה של הילדים שלי, כאשר בצעירותי הייתי בטוחה שיהיה לי משטר חיילים...
גיליתי שכדורגל זה משחק כייפי במיוחד, גם אם לומדים אותו לראשונה בגיל 28 ,
שכאשר יש קצת זמן, בלי לחץ, ואפשר באמת להיות עם הילדים, ופנויה אליהם, הורות זה פשוט תענוג.
 

אכן תענוג.

שיש לי כוחות ממה שחשבתי שאוכל לתת

גמישות

סבלנות אפילו שאני מתפוצצת מבפנים

לימוד זכות

נתינה בלי משוב

ועין טובה

ואהו ממש תודה על השרשור באמת שבלי זה לא הייתי חושבת על הדברים זה נותן כח עוד ועוד להתגבר ולהתחזק!!

ובת 30 אשמח אם תתני לי או אחרות כלים כיצד להתמודד עם ילדה שבוכה על שטוית (אולי רק בעיני זה נראה כך) ואיך לא להתפוצצץ ולכעוס עליה ולתת לה כלים להתמודד בלי להוציא עליה!!היא יכולה לבכות שעות על כך!

אפשר להתעצבן ממנה, ואפשר לצחוק מהסיטואציה

ילד שמחליט לעשות הפגנה ולשכב על המדרכה לנוח כי הלכנו רחוק מידי בשבילו והוא עייף

אפשר להתעצבן עליו ולהקים אותו כי אני צריכה להגיע ואני לחוצה וממהרת נורא

אפשר לעמוד מעליו ולצחוק, לומר לו כמה הוא מתוק ושינוח עד שהוא מוכן לבוא

פעם אחרת- הוא פשוט התיישב על אבן בשולי המדרכה... 

כן, זה כמעט מחויב המציאות (או לא כמעט).

זה מלמד לצאת מעצמך, לתת גם כשאני רוצה לשמור לעצמי (מה שאני עושה לפעמים), להיות יותר מודעת להתנהגות שלי ולהשלכות של הבחירות שלי על הקרובים אליי, לעידכון מתמיד של סדרי העדיפויות שלי, להרבה עבודה עצמית.

ברוך ה' שזכינו.

(אגב, איזה "אותה גברת" את?...)

כשאני הולכת עם הילדים הם רואים דברים שאני לא רואה. הנקודה הזו היא חדשה ומרתקת. הצורך להיות ולחוות עם הילדים חשף אצלי כישורים שאף פעם לא ידעתי על קיומם למשל בתחום היצירה. אני עוד רחוקה מבניית תערוכה אלב השקט וההנאה של לשבת ולצייר, לפסל וכו' זה עניין שגיליתי בזכות האימהות. 

בקטע של האחריות - המון המון התאמה לכל ילד את מה שהוא צריך. 

סבלנות, איפוק, ויש עוד המון דברים שבזכות הילדים למדתי שאני עוד צריכה ללמוד... וגם זה תהליך חשוב 

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות