אני ישמח לפידבקים והערות..

אז זהו הבחירות (כנראה..) יצאו לדרך.

אחרי כ20 חודשי פעילות הכנסת ה19 הולכת כנראה להתפזר ביום שני.

אלא אם כן עד אז הלחצים שמפעילים לוין ואלקין על ליברמן יצליחו ואחרי זה דרעי יחליט שזה ממש שווה לו פוליטית לוותר כרגע על בחירות שבמצבו הנוכחי כנראה באמתכדאי לו לוותר עליהם.

המהלך כנראה לא צפוי לקרום עור וגידים..

בטור הראשון ננסה לעשות סקירת מפלגות

נתחיל במפלגת השלטון, עד אתמול לפני הצהריים ביבי כבר התחיל לחפש יועצים לבחירות הכלליות(אני לא בטוח שהוא יקח שוב את ארתור פינקלשטיין..) ה6 ביונאר לא היה אמור להוות מבחינתו נטל גדול מדיי.

אתמול בצהריים כנראה דוד סער התחיל ללכת..

ואיתו התחילו הספקולציות מהסוג שמגשים את עצמם, כבר היום בבוקר באחד הסקרים סער עוקף ביבי בפריימריז..

אם סער יצליח לגרום לדני דנון למשוך את ההתמודדות שלו שבכל מקרה חסרת סיכוי ולמשוך כמה שיותר מתומכי פייגלין אליו(אני לא מניח שפייגלין ימשוך את מועמדותו, מבחינתו זה מהלך ארוך ומתמשך בלי מנוחה באמצע..) הסיכון לביבי גדול מאוד.

כמו תמיד "מחזיק האליפות" ינסה להרדים את השטח כמה שיותר, מי שמוותר על זמן מהעבודה ובא להצביע כנראה זה חשוב לו אחוזים נמוכים מעלה את סיכויי ביבי לזכות, אחוזים גבוהים יעזרו לסער..

עכשיו נשאר לראות רק מה סער יחליט..

לטובת הקורה גדעון סער תאריך אחרון להגשת מועמדות עוד כ10 ימים.

נעבור למפלגת האופזיציה הראשית, העבודה.

בוזי הרצוג יהיה היו"ר הוא כבר זכה בבחירות הפנימיות, מה שנשאר עכשיו זה הפריימריז להרכבת הרשימה, מעניין מה יהיו השינויים, באופן עקרוני המאבק הכללי הוא בין השמאל המדיני לבין השמאל החברתי, מחנה יחמוביץ-שפיר-רוזנטל החברתיים, לבין מחנה הרצוג- כבל(נחשב גם לחברתי אבל הוא במחנה בוז'י)-בר המדיניים.

הרצוג ינסה בפריימריז לחזק את שורת המדיניים כמו אופנהיימר שכבר שנים מנסה להיכנס לעבודה ללא הצלחה, ינסה גם כנראה לדחוף את לבני להצטרף, מהלך שבחיים לא היה קורה תחת שרביט יחמוביץ.

המטרה של הרצוג-כבל(מנהיגי המפלגה בפועל) ליצר נבחרת שתיקח את השמאל המדיני מיש עתיד והתנועה.

נחזור לימין.

ישראל ביתנו בבעלות ליברמן, כרגע במהלך שהתחיל בתקופת צוק איתן למצב את עצמו כ"ימין שפוי -מרכז" מהלך זה ישפיע על הרשימה שלו, תחושתי שלמרות שאהרונוביץ נכשל לטעמי בכל דבר פחות או יותר בחודשים האחרונים הוא ישאר גם ברשימה הבאה ואולי אפילו יקודם משמעותית.

המטרה לנגוס ממאוכזבי יש עתיד(ע"ע יש עתיד) סדר יום אזרחי, לא הסכים להכנס לממשלה עם חרדים בהנחה שממבטלים את חוקי הגיור והגיוס, מוכן להתפשר על גיוס, על גיור ממש לא.. ומתחיל לדבר על פשרות טרטוריאליות (ובפראפרזה על ביבי, הבטחת לפנות, עשית)..

הבית היהודי כנראה תנסה להכניס במחיר לא יקר מדיי מבחינתה את התוקמה למפלגה בתנאי אחד בסיסי שהתקומה ההיסטורית מתפרקת לגמרי.

במקביל בנט ישתמש בכל הסעיפים שהכניס לתקנון המפלגה כדי להכניס כמה שיותר כוכבים כמו האוזר ודומיו,אנשים שיביאו את אוכלסיית הימין החילוני לבנט, מבחינתו זו הדרך היחידה לפרוץ את תקרת הזכוכית של הציבור הדתי במדינה, אין לו שום דרך אחרת להפוך למפלגה השנייה בגודלה אם לא יכניס יותר מאיילת שקד אחת לרשימה..

הציבור החרד"ל מוגבל מאוד בכומותו,הרבה פחות(לפחות לדעתו ולדעת מעריצו השרוף פרופ' אשר כהן) מהכמות שהואיוכל להביא מהציבור הימני החילוני.

במשך השבוע ניסיתי גם פה וגם בעוד דרכים להבין מה קורה בעוצמה לישראל, כנראה שבן ארי יקים מפלגה חדשה(עוצמה יהודית?) אלדד כנראה פורש.

החרדים,

ביהדות התורה כנראה שיתחילו עוד מעט מלחמות היהודים הקבועות בין אנשי דגל לאגודה(אם כי צריך להגיד שבזמן האחרון יחסית המצב שם מאוד מאוחד ומהיותר טובים שהמפלגה ידעה בשנים האחרונות) ובן אנשי דגל להפלס ששם כנראה המלחמה תחזור בשידור חוזר,כמה התחזקו מאז אנשי הפלס? נדע בקלפי. שם הרחוב לא אומר כלום, הוא נשלט לגמרי ע"י בודדים מכל מחנה שעושים המון רעש.

על מה הם ירוצו, כראה המון חברתי מינימום חרדי, לפחות בקמפיין הציבורי שלהם(בעיקר בראיונות תיקשורתיים, הם כימעט לא משקיעים בקמפיין לציבור הרחב), הם הבינו שדיבור על החרדים מחזק את לפיד, דיבור על חברתי ממצב אותם כדואגים למשפחות מרובות ילדים וסתם חלשות כלכלית.

ש"ס, מי שמחפש מלחמות היהודים מוזמן לשם. מלחמות מחנה ישי ודרעי בשיאם..

מחנה ישי ותומכו הראשי ניסים זאב, בראשות הרב מאזוז.

מחנה דרעי מרגי ואולי גם אטיאס אם יחליט כבר לחזור בראשות הרב שלום כהן.

על הבלאגן בש"ס צריך להכין טור מיוחד..

לבני, מפלגת התנועה כנראה תהיה ז"ל, לבני עצמה אני מעריך שתחוזר ע"י העובדה ולפיד בצורה זו או אחרת.

חסרונות- לפיד לא ירצה להכניס פוליטקאית כלכך מנוסה שיכולה לעשות לו חיים קשים לתוך מפלגה שמבוססת יו"ר.

בעבודה היא תצטרך במקרה הרע לעמוד לפריימריז ששם לא נראה לי שיש לה טיפת סיכוי בתוך מתפקדי העבודה במקרה הטוב מבחינתה זה לבוא כביכול עם מפלגת התנועה לאיחוד עם העבודה בהסכם שידרוש רק את הסכמת המרכז ששם אם בוז'י יביא את זה כהצבעה פומבית עם הסכם שישרין מקומות בודדים אני מניח שזה יעבור ולא יתנו ליו"ר מפלגה להפסיד במרכז כלכך קרוב לבחירות.

קדימה כמובן ז"ל.

יש עתיד.

בגדול מצבה כרגע הוגדר יפה ביותר בסיפור שסיפר השבוע עופר שלח, יום אחרי הבחירות ישב עם לפיד ואמר לו "ברכותיי נבחרנו ככישלון הבחירות הבאות" הרבה עבודה נדרשת ללפיד, יצטרך להסביר למה עם הממשלה לא היתה מתפזרת כל המהלכים שהוא התחיל היו מייצרים עולם מושלם, אחרת יהיה קשה לו להסביר איך אחרי מערכת בחירות שכל הזמן טפטף בה שרק תתנו לי ממשלה בלי חרדים ויהיה עולם מושלם לא הצליח לשפר בכימעט כלום את יוקר המחיה, מה גם שעוד אין אלפי חרדים בבקו"ם..

גם בתוך הסיעה מצבו לא מזהיר, החברים בסיעה כבר לא טירונים ליד לפיד הגדול, יש להם כבר דרישות, רצונות פוליטים ועתידם כבר לא כפוף רק ללפיד, המשחק שהוא שיחק בהם לפני הבחירות הקודמות לא יוכל לחזור על עצמו שוב(רק תזכרו לכמה אנשים הוא הבטיח אז את המקום השני..).

כולם שם גם יודעים שבבחירות הבאות אף אחד לא סומך על מקום 10 ומעלה.. אז נכון שעדי קול כבר יודעת שכנראה לא נשארו לו עוד הרבה נאומים במשכן, אבל יש עוד 17 ח"כים נוספים שרבים על 9 מקומות(הורדתי את לפיד ואת המקום הראשון ברשימה..), בנוסף כנראה שהוא ירצה להביא גם לפחות שני כוכבים חדשים לעשרייה הראשונה כדי לרענן את הרשימה, נשארנו עם 17 ח"כים שמתמודדים על גג 7 מקומות.. לא נעים במיוחד.

נראה אותו עושה קמפיין שיש לו עשרה מאוכזבים שנדחקו אחורה ויכולים כל רגע לפתוח את הפה..

אני מניח שעד רגע הכרזת הרשימה נראה הרבה ליקוקים. אחרי זה מה שנקרא המבול..

מרץ כנראה תנסה לגנוב מצביעי חדש והעבודה ע"י הדגשת כישלון העבודה בתור מפלגת שמאל לא רצינית.

הערבים יצטרכו לראות איך הם מאחדים(להזכירכם אחוז החסימה עלה בצורה שכרגע חוץ מחדש אף מפלגה לא היתה נכנסת, וגם חדש עברו על חודו של קול) את מפלגת חדש קומוניסיטית יהודים וערבים כביכול דמוקרטית, רע"ם תע"ל (גם ככה הם כבר איחוד של שתי מפלגות), מפלגה ערבית טיפוסית ובל"ד שבכלל יכולה להיות מפלגת ימין.. למי שלא יודע הם נגד שתי מדינות לשני עמים אלא בעד מדינת כל אזרחיה..

הם כלכך לא מאוחדים בינם לבין עצמם שבבחירות הקודומות הם עתרו בוועדת הבחירות שאסרה בעקבות כך לפרסם בסקרים "המפלגות הערביות" וחייבו את הסוקרים לפרט כל מפלגה בנפרד..

עד כאן פירוט המפלגות.

אני ישמח לפידבקים על הטור ואם הוא בכלל עניין מישהו..

נתניהו קורץ מחומר של מנהיגים נועזים, ואת זה לא יקחו ממנו. 

לצד זה יאמר שחיסול ראשי הטרור היא מכה קלה בכנף של הטרור.

נאסראללה חוסל וחיזבללה עדיין בועט.

סינוואר חוסל וחמאס עדיין בועט.

חמינאי חוסל ובתוך יום ימונה לו מחליף זמני צעיר יותר, וקיצוני יותר. 

ההערכה שההמונים יצאו לרחובות עם הוודע דבר חיסולו- לא התבדתה.

ואין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים

שוקולד או פרג?
 

אני זוכר היטב איך, אחרי התפרקות ברית המועצות ב-1991 והתחלת המגעים החשאיים שהובילו להסכמי אוסלו, אחד ממובילי הדעה הבולטים בשמאל הישראלי (בגוון מסוים, כמו יוסי ביילין או חוגים קרובים אליו) ניסח רעיון דומה מאוד:  "עם קריסת ברית המועצות נעלמה המטרייה הסובייטית שהגנה על ארגוני הטרור הפלסטיניים ועל מדינות ערב העוינות. עכשיו, כשהאיום הגיאופוליטי הגדול ירד, אפשר לקחת סיכונים שלא העזנו לקחת בעבר, כשברה"מ עוד עמדה מאחורי הצד השני."

ואכן, הממשלה דאז – בראשות יצחק רבין ושמעון פרס – לקחה את הסיכונים האלה: הכרה באש"ף, החזרת ערפאת מעונש גלות, מסירת שליטה בשטחים, יצירת הרשות הפלסטינית – הכול מתוך תפיסה ש"חלון ההזדמנויות" נפתח בגלל השינוי העולמי הדרמטי. התוצאה? במקום שלום יציב, נכנסנו לסבב סיכונים חדש ומסוכן בהרבה: גל טרור מתאבדים, האינתיפאדה השנייה, אלפי הרוגים ופצועים, ופגיעה עמוקה באמון הציבורי.

הלקח ההיסטורי ברור: נפילת אויב אסטרטגי גדול (ברה"מ אז, איראן אולי מחר) לא בהכרח מביאה שלום אוטומטי. לפעמים היא יוצרת ואקום, כאוס, התחזקות כוחות קיצוניים אחרים, או – מה שחמור יותר – פיתוי פנימי לרוץ להסדרים מהירים מדי, מתוך אופוריה זמנית של "עכשיו או לעולם לא".

אם מחר יקרוס משטר האייתוללות באיראן (בין אם במלחמה, בהתפכחות פנימית או בהתפרקות), סביר מאוד שחלקים ניכרים מהשמאל והמרכז-שמאל יראו בכך "חלון הזדמנויות" דומה ל-1991–1993. הם ילחצו בכל הכוח על מהלכים מדיניים דרמטיים מול הפלסטינים – ויתורים טריטוריאליים גדולים, חזרה לגבולות 67' עם התאמות מינימליות, פתרונות יצירתיים לירושלים ולפליטים – מתוך ההיגיון: "האיום האיראני ירד, חיזבאללה וחמאס ייחלשו, עכשיו אפשר לקחת סיכונים שלא העזנו לקחת קודם".

אבל המציאות כנראה תהיה מורכבת ומסוכנת יותר:

ככל הנראה, טורקיה צועדת בדיוק לאותו כיוון שאיראן הלכה אליו – ממדינה עם יחסים טובים יחסית לישראל (בעבר, לפני עידן ארדואן, היו שיתופי פעולה צבאיים, מודיעיניים וכלכליים משמעותיים) למדינה עם רטוריקה אנטי-ישראלית חריפה, תמיכה בחמאס, השפעה גוברת בסוריה, קטאר וגורמים איסלאמיסטיים, וניסיון לבנות "ציר סוני" (neo-Ottomanism) שמקיף ומאיים על ישראל. טורקיה, עם צבא גדול בהרבה (השני בגודלו בנאט"ו), תעשייה ביטחונית מתקדמת, והשפעה רחבה יותר בסביבה הסונית, עלולה להפוך לאויב קשה ומסוכן יותר מאיראן – לא דרך פרוקסי שיעיים בלבד, אלא דרך השפעה ישירה, צבאית ודיפלומטית רחבה יותר.

ועוד נקודה קריטית: גם איראן וגם טורקיה מלמדות אותנו שאסור לסגת מאף שטח חיוני. כי גם אם מוסרים אותו לישות שהיא "בסדר" כיום (או נראית כזו), אי אפשר לדעת מה יהיה בעוד חודש, שנה או עשור. הנה איראן: לפני 1979, תחת השאה, הייתה מדינה ידידותית לישראל – שיתוף פעולה אסטרטגי, מכירות נפט, טיסות ישירות, אפילו פיתוח משותף של נשק. ותוך זמן קצר, אחרי המהפכה האיסלאמית, הפכה לאויב מושבע. אותו דבר עם טורקיה עכשיו: יחסים היו טובים יחסית בעבר, אבל תחת ארדואן הם התדרדרו דרמטית – והאיום גובר.

שטח שנמסר – עובר לאויב לעולם ועד, ואין חזרה אמיתית ממנו. הנה רואים את זה בעזה: למרות שכבשנו חלקים ממנה מחדש אחרי 7 באוקטובר, קשה ביותר (עד בלתי אפשרי בפועל) לחזור להתיישבות יהודית כמו לפני ההתנתקות ב-2005 או אוסלו. המחיר הפוליטי, הבינלאומי והביטחוני גבוה מדי, והשטח נשאר בסופו של דבר תחת שליטה או השפעה עוינת.

לכן: להיזהר ליום שאחרי. לא רק מפני "פנטזיות השמאל", אלא מפני שההיסטוריה מלמדת אותנו שקריסת אויב גדול יכולה להביא לא רק הזדמנות – אלא גם לסיכונים חדשים, גדולים ומתוחכמים יותר, כולל עליית אויבים חדשים חזקים יותר. צריך ערנות, איפוק אסטרטגי, ולא לרוץ שוב לאותה מלכודת של אופוריה מדינית שכבר שילמנו עליה מחיר כבד בעבר.

היום הוא 2026 – והלקח מאוסלו, מאיראן ומטורקיה עדיין צורב. אל תתנו לו להישכח.

המומחיות מספר 1 של צה"ל זה לאתר ולחסל כינוסי מחבלים (הכיזבלה, חמאס, איראן בעם כלביא, חותים) 

ועדיין הגאווה של חמינאי המטומטם לא נתנה לו לראות את הדבר הפשוט הזה ועשה את הכינוס 

ולכן מתתתת