אבל שמתי לב שאם אני אומרת  משהו בסגנון: "אחיה, מתוקי, אתה כזה ילד חסידי, אני כל כך אוהבת אותך. אולי תוכל להרים בבקשה את המשחק מהרצפה. אתה כזה ילד טוב" אז ברוב מוחלט של פעמים הוא יעשה מה שביקשתי. הוא עוד מעט בן 4

לא עידוד אלא סחיטה. האת אמירה מאוד חריפה, אך במשך הזמן כשילד גדל הוא יכול לתפוס סגנון זה כסחיטה. אך מוסכל ראשון בחינוך הוא-מה שקובע זה איך הילד רואה את הדברים את הדברים ולא מה המחנך (ההורה) מתכוון.

את מפתה את הילד לעשות דברים שאת רוצה ע"י זה שאת מלטפת אותו במילים יפות. כשהילד יגדל והוא יותר יבין את מה שאת אומרת לו, הוא יכול להחליט שהוא מעדיף לו לא להיות חסיד (שהוא יכול [ואמור] לתפוס כהתנדבות אחרי שהוא יבין את משמעות המילה. יש הרבה מה להאריך במשמעות של חסיד ואכמ"ל), כדי לא להצטרך להתאמץ בכל הדרישות שהוא מקבל.

ככלל צריך לעודד על המעשה ולא על עולמו הפנימי של הילד כי במקרה שההורה לא 'קלע' לעולמו הפנימי של הילד, הרי שהילד באופן אוטומטי דוחה את העידוד ומפתח עם הזמן הרגשה שההורה מנסה לסחוט אותו עם שקרים, או אפשרות אחרת זה גורם לילד תסכול נוראי שמצד אחד הוא יודע על עצמו משהו אחד, אך  מצד שני מציגים אותו עצמו באור אחר. לשם הדוג', אם אני אומר לילד "אתה אוהב את אבא בוא תעזור לי..." במשך הזמן אם זה יהפוך לשיטה הילד במקרה קצוני יכול להגיע לשנאה של אביו עקב כל הדרישות וזה יוצר סתירה שמבלבלת את הילד ומכניסה אותו למשבר מאוד גדול.

ככל אני ממליץ על השיעורים של הרב יעקובסון- יש בדיסקים ובספר (מחשבת החינוך התורני).

אבל אני לא משקרת אותו- הילד הספציפי הזה הוא באמת ילד טוב מאד, ורגיש מאד.

אני צריכה לחשוב לעומק על מה שכתבת- אולי באמת אשנה את דרכי הפעולה שלי (או שלא...)

לדעתי, ההיפך.

היא אומרת לו כמה הוא טוב וכמה היא אוהבת אותו - זה אמיתי לגמרי.

וכחלק מהטוב שלו, היא מבקשת ממנו לעשות מעשה טוב. ומעשה שילד לגמרי אמור לעשות. לא "מידת חסידות".. (והיא מתכוונת "חסידי" כחלק מהחינוך ה"חסידי" שלהם. לא במובן של "מידת חסידות"..)

מבחינת הילד, זה ביטוי לטוב שלו. יפה מאד - עידוד הטוב. מעורר רצון טוב ואוהב.

והיא אמא טבעית, ומרגישה בדיוק מה עולמו של הילד. גם לא מזיק קצת "לנתב" את העולם הפנימי שלו, ע"י אמירה כמה הוא טוב. זה רק בונה טוב.

לא דומה לנושא שאתה מדבר עליו - לא בענין, וגם לא בגיל.  דווקא הייתי ממליץ במקרה כזה, לשמוע להרגשה הטבעית החמה של האמא, ולא לדיסקים..

כמובן, צריך להשתמש בזה לדברים אמיתיים. ולא בהגזמה בכמות. גם להרגיש לאיזה גיל זה מתאים.

זה בדיוק חינוך באהבה ואמיתיות. ומגדל את הרצון הטוב.

ולא כל דבר בחיים זה "פרס" או מניעתו..  

נכון שיש מקום ל"תוצאה טבעית" כזו של הליכה לגינה אחרי שסידרו למשל; גם זה לא באופן "טכני" בלבד. אלא מוסבר ועם יחס נעים ומעודד.

ולעורר טוב ורצון טוב, יש ערך גדול מאד. לא פחות מאשר "סיבה ותוצאה" ו"אחריות". כל דבר במקומו הנכון.

יש דברים שטוב להסביר טיפה למה. ברצון טוב. ואפשר לעמוד לגמרי בנחת ובאהבה על זה שעושים. לפעמים: אם אבא/אמא אומר/ת - עושים..

לפעמים, יש מקום ל"חיזוק" על משהו שקצת קשה. זה יכול להיות גם נגזרת טבעית (אם תספיקו לסדר מהר את המשחקים, יהיה לנו זמן לסיפור).

ילדים בגיל כזה לא בדיוק "אמורים" כבר לקיים בשמחה את מצות כיבוד הורים בכל מצב..  הרי הם אפילו עוד לא בגיל חינוך, אולי בתחילתו. אלא שאם יש עקביות, בנחת, של סדר מסוים - אז הם מתרגלים לטוב שיוצא מזה. לטוב שבעצם זה שיש סדר מונחה.

כמו כן, ניתן לעורר את הרצון הטוב (מי עוזר.. לאמא קשה לסדר הכל לבד. ו"כל הכבוד, איזה יופי סידרתם", בסוף).

גם אין צורך להסתכל על כל דבר כ"ויכוח". ילד הוא לא רובוט... אפשר לעיתים פשוט לדבר. "לא רוצה".. "קודם כל לא אומרים לאמא לא רוצה.. עכשיו אתה יכול להסביר: אתה רוצה לשחק עוד קצת? טוב, אבל עוד 5 דקות, ברגע שאמא אומרת את רץ ל.." וכד'. בד"כ, כששומעים מה הענין ואומרים מה אפשרי ומה לא - זה יכול לעבוד.

לפעמים יש לי באמת נקיפות מצפון - אולי אנחנו דורשים מהם יותר מדי, הרי הם בכל זאת קטנים... אבל יש לנו עוד שלושה ילדים קטנים מהם, וקצת מסובך לנהל את הבית בלי קצת עזרה מהם...

כנראה אני צריכה לעבוד יותר על העניין של הנחת - לא לבקש בלחץ את הדברים מהילדים.

העניין הוא שהרבה פעמים כשאנו קוראים להם, שואלים אותם משהו או מבקשים מהם - הם פשוט מתעלמים. אנחנו יכולים לקרוא בשמם כמה פעמים, והם לא יגיבו. זה כמובן מעלה את סף המתח והלחץ, וגורם לי להתעצבן ובסופו-של-דבר לבקש מהם את אותו דבר בעצבנות רבה...

(למה הם לא מקשיבים/שומעים? יכול להיות שיש סיבות טכניות לכך: לבת יש קצת בעיות שמיעה והבן רחפן למדי. אבל אולי בכל זאת זה לא קשור?)

תלוי איך אומרים. ותלוי מה האוירה הכללית.

זה בסדר גמור שבת מרגישה "שותפה" בבית. יש משפחות שזה נעשה בהן בצורה מקסימה וטבעית, מעוררים רצון ואחריות, באופן טבעי, בלי להגזים ב"מחוייבות" - וגדלות מזה יופי של ילדות.

כן חשוב בעיניי לשים לב מאיזו סיבה מבקשים את העזרה, ומה ה"הצדקה" לזה. ברור שמותר לאמא לבקש עזרה ולומר שקשה לה כי יש לה הרבה ילדים לטפל בהם, אבל בעיניי זה נימוק לא נכון (לא נכון לילד, גם אם הוא נכון לאמא), כי זה שם על הילד אחריות ונותן לו הרגשה לא נעימה.

וגם, הילדים הגדולים בבית לא צריכים להרגיש שהם "נדפקו" בגלל שהם הגדולים ולכן חובה עליהם לעזור.

מנגד, אפשר לבקש עזרה כאמירה "בואי נעשה ביחד, כי זה נעים/כי זה יקל עליי" וכו'.

מתואמת יקרה- אני מאוד מבינה את מה שכתבת, במיוחד את עניין הלחץ כתוצאה מעומס המשימות שיש לעשות (וכתוצאה, הציפיות הגבוהות-אולי מהילדים, שיעזרו כי הם גדולים יותר ומסוגלים יותר).

גם אני נופלת בזה לפעמים (פחות מצפה מהבכורה לעזור, אבל כן מצפה ממנה להיות זריזה יותר, להתלבש ולהתארגן יותר בעצמאיות וכו').

נראה לי שאם נצליח לנטרל את אלמנט הלחץ (ולא תמיד זה אפשרי), אז הכל יהיה קל יותר ורגוע יותר. ברוך ה', את כרגע ממש יולדת טריה. זה מצב שונה שבאמת גורם ליותר לחץ. אז קחי את הזמן עם לקחת את הזמן . בנחת שלך, תחשבי על דרכים בהן אפשר להוריד לחץ, או להימנע ממנו לגמרי, ואולי כך להשיג יותר שיתוף פעולה ועזרה מהגדולים.

(וגם אצלי, לפעמים אני מבקשת מהבכורה כמה וכמה פעמים שתעשה משהו, עד שהיא מגיבה. אני מייחסת את זה לקשיי התארגנות, איטיות וריחוף. זה עדיין מתסכל לפעמים, אבל זו המציאות. א"א "להריץ קדימה" את הילד ).

גם אני בכורה, וגם אני עשיתי המון בבית כשהייתי ילדה. ובטח שאם היינו משפחה קטנה לא הייתי צריכה לעשות כ"כ הרבה, אבל- אני הכי מודה שבעולם לאמא שלי שנתנה לי את המתנה המדהימה הזו. האחים והאחיות שלי הם אחד הדברים הכי משמעותיים שיש לי בחיים. 

אז ברור שזה דורש יותר מהילדים, אבל מה רע בזה? להפך. הגעתי לאמהות ממקום רגוע ובטוח שאני אדע להסתדר טוב, כי כבר עשיתי את זה...

בקיצור- הכל תלוי בגישה.

אני זוכרת ששמעתי כנערה אמא של חברה טובה שאמרה לבת שלה "לכי לחברות שלך, זו לא אשמתך שהחלטתי להביא הרבה ילדים" והזדעזעתי. אם זו הגישה שלך כאמא, מה תהיה הגישה של הבת שלך לעניין?

אנחנו כאמהות צריכות לדעת קודם כל שזו מתנה בשבילם, ולסלק את רגשות האשמה שלנו. כשאנחנו נהיה שלמות עם זה, הילדים שלנו ישמחו לשתף פעולה ולקחת חלק בהתנהלות של הבית של כולנו.

את אותו משפט של: "מי שלא יתקלח לא ישמע סיפור"

להפוך לצורה חיובית רק מי שיתקלח יוכל לשמוע סיפור,

ולא להגיד את השלילה.

אבל עדיין זה מרגיש לי שיטת חינוך של "איומים"...

לא לאיים. אלא פשוט יש תוצאה טבעית לכל דבר. כמו שאחרי שאוכלים שבעים

אז מי שמתקלח יש סיפור.

להגיד להם אתה בוחר לא להתקלח? אז אין סיפור.

לא בקטע של לאיים אלא להראות להם את התוצאה הטבעית.

זה מבוסס על גישת שפר- הייתי בחוג הורים ולקחתי משם רק את מה שמתאים לבית שלנו.

תנסי זה עובד

ממליצה מאוד ללכת לחוג הורים של שפר, יסדר לך את הראש. 

(גילוי נאות- אני מנחת הורים בעצמי... ומה שלמדתי עשה לנו כ"כ טוב בבית שאני שמחה על הזכות להעביר את זה לאחרים)

ובקיצור:

 אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו יכולים ל"הפעיל" את הילדים שלנו. 

או בשיטת המקל- אם לא תעשה מה שאמרתי, תקבל עונש.

או בשיטת הגזר- תקבל פרס אם תעשה X, אתה ילד חסידי אז תעשה X וכו'.

האמת היא שאין לנו שום דרך לגרום לילדים שלנו לעשות מה שאנחנו רוצים שהן יעשו. יש להם בחירה חופשית!

והאמת- גם אם מישהו היה מציע לנו "טריק פלא" שיגרום לילדים שלנו לעשות כל מה שנרצה- סביר להניח שאף אחת מאיתנו לא היתה לוקחת. מי רוצה רובוטים? אנחנו רוצים שהילדים שלנו יבחרו בטוב. לא יאולצו לעשות טוב!

אז מה עושים?

זה עניין לחוג, א"א להסביר הכל בתגובה אחת...

אבל בעיקרון- להבין ולדעת שהילדים שלנו טובים, ורוצים טוב. (טוב=מה שאנחנו, ההורים חושבים שטוב)

הם עושים ההפך מהטוב כי בצורה לא מודעת זה נותן להם תחושת שייכות אלינו. שייכות לא מצמיחה, לא נכונה, אבל תחושת שייכות. אנחנו כהורים צריכים להבין שהכל נובע בסה"כ ממשהו טוב- הרצון להשתייך, וב'- לא לשתף פעולה עם ההשתייכות המוטעית, וכך לאפשר לילד שלנו להשתייך בצורה נכונה, בונה ומצמיחה, ע"י שיתוף פעולה איתנו.

אני ממש לא מאמינה באיומים ומעולם לא דיברתי כך לבת שלי.

למשל כשאוספים צעצועים (שלי בגילאים דומים, 6.5 וכמעט 4)

יש חלוקה: X אוסף את הקפלה, Y אוסף את הלגו, נראה מי מצליח?

סיימת ראשון? יופי, רוצה לעזור לאח שלך?

אם אני רוצה שזה יקרה יותר מהר אז יש לי גם כמה שיטות:

1. להתחיל לספור, 1,2,3....

2. אם זה לא מספיק מהר אני שרה להם:

"נראה מי אוסף הכי מהר!" ואז גם מחזקת "X אוסף הכי מהר!"

לא תמיד זה הולך, אני כן מתעצבנת לעיתים כשזה לא קורה אבל לרוב זה ממש פועל...

3. קצת מזכיר את ה'מקל והגזר',

מי שיסיים ראשון ויגיע לשולחן יבחר ראשון איזה סוג ביצה אני מכינה לו (עין/מקושקשת/חביתה)

(כי ברור שכולם יקבלו בסוף, אבל מי שיזדרז יקבל ראשון...)

היום, חזרנו מהגינה, הרבה זמן לא קרה שיצאנו...

ובגלל שרציתי שהם יזדרזו ויכנסו מיד למקלחת,

עוד בדרך לבית דיברתי עם הגדול שיעזור לי ואיך שנכנסים לבית יוריד נעליים בכניסה

(כדי לא למלא את הבית חול=עצבים), וילך למקלחת ויתארגן מהר...

 וזה ממש עבד!

(וזה ממש לא תמיד ככה... לא יודעת מה קרה היום...)

בהצלחה לכולנו בחינוך.

זה ממש לא פשוט... לגעת בנחת ושמחה וחיוך.

אני ממש משתדלת לקחת על עצמי פחות לכעוס ויותר לענות ולהתנהל בנחת רוח עם הילדים,

ואוי ה',

זה קשה...

ואני שונאת לכעוס אבל בסוף תמיד מצאתי את עצמי...

אלא 

אתה יכול לאסוף עכשיו או עוד 2 דקות 

לתת 2 אפשרויות או לא לתת אבל אין דבר כזה אם לא כי אנחנו פותחים פתח ללא...

דוחה קצת את המשימה עד שיהיה משהו שהילד יפנה לבקש עזרה. למשל בן החמש שלי עכשיו מאוד מתלהב להתקשר לסבתא, והוא לא יודע לחייג את המספר לבד. אז כשהוא ביקש הבוקר שאעזור לו אמרתי - רעיון טוב, נצחצח שיניים ומיד נוכל להתקשר. הוא הלך מיד לצחצח...

לפעמים אני טיפונת מרמה - אם יש משהו שבאמת חשוב לי שייעשה בקרוב, ואני לא יכולה לסמוך על זה שאולי הילד יבקש עזרה במשהו ואולי לא, אני דואגת שתהיה לו סיבה לבקש עזרה. למשל שוכחת בארון גבוה את המשחק שהוא אוהב... כשהוא ישאל אם ראיתי את זה אגיד שנראה לי שכן, ושיזכיר לי מיד אחרי האמבטיה לבדוק.

היכנסי לשפר באינטרנט ובדקי היכן יש חוג קרוב אלייך.

רק זה עזר לי מכל הטיפים והרעיונות בעיתונים, שאת שוכחת מהם ברגע שסיימת לקרוא.

כבת לאמא שמלמדת אדלר-שפר, שגידלה אותי על ברכי ה"שיטה" הזאת, ממליצה לחפש משהו יותר ידידותי לילדים...

(כלומר אם חסידות אדלר-שפר כאן יתווכחו איתי שאני לא מדייקת בעקרונות - שיהיה, אבל אמי למדה ומלמדת את השיטה וכך אני חוויתי את הדברים)

באדלר לכאורה יש הרבה הקשבה לילד, בפועל יש די מעט צרכים של ילדים שמכירים בהם... הצורך להשתייך אכן אמיתי, אבל אתם יודעים, לילדים יכולים להיות עוד המון צרכים אחרים... וגם כשמכירים בצורך - לא באמת נותנים לו מענה - מקפידים בעיקר שלא יקבל מענה בדרך השלילית. אז מה קורה? הילד נשאר עם הצורך שלא נענה...

תחת הכותרת של "לתת אמון בילד" נכנסת המון נוקשות וקשיחות - אני מאמינה בך שאתה יכול להסתדר לבד. קפוץ למים ותשחה...

ה"תוצאות הטבעיות" הן מצוינות לפעמים וגם אני משתמשת בהם, אבל יש המון המון מקרים שהתוצאות הטבעיות לא מפריעות לילד (כי הוא ילד! לנו אכפת נורא אם התוצאה הטבעית של זה שהוא הולך צעד קדימה ושניים אחורה הוא שנגיע באיחור חצי שעה, לילד זה לא אכפת! או שזה אכפת לו אבל הוא עוד לא בשל לקשר את זה), ואז לפי אדלר עוברים ל"תוצאות ההגיוניות", ואני לא רוצה לנאום יותר מדי אבל בגדול התוצאות ההגיוניות זה בעצם כותרת שהכול יכול להיכנס תחתה... כל דבר שאחליט עליו יוכל להיות באיזו שהיא דרך "תוצאה הגיונית" של מה שהילד עשה. אז מה זה אומר? שנותנים עונש אבל נותנים לו שם מכובס. ואני ממש נגד הסוואות כאלה. אני לא כ"כ בעניין של עונשים, אבל מי שכן - זה בסדר, רק שתקרא לזה בשמו.

ויש לפעמים קטע של לשתוק, שהילד יסיק לבד, או אפילו להעלם מהאזור כשהוא לא מתנהג טוב - ובפועל זה ממש פתח לחוסר תקשורת וליחסים מתוחים בבית. מנסיוני בבית אין כמו דיבור פתוח, ותמיד כדאי לשאוף ליותר תקשורת ולא פחות.

ויש עוד... זה על רגל אחת.

אוף. לא נעים לי מאמי היקרה שאני כותבת כך. היא אשה טובה וכוונותיה טובות. על הדרך שלה אני חלוקה מאד. ולא הייתי כותבת ומשתפת בכך אם לא היו עולים פה כל כך הרבה קולות שמפנים לשיטה המופלאה... מרגישה צורך להשמיע את הקול של הילדים, כי רק מהאימהות לבד אי אפשר לדעת את התמונה המלאה.

למקרה שיגידו שזו לא דוגמה מייצגת כי אמי אולי לא למדה את השיטה ברצינות, אני רוצה רק להבהיר שהיא למדה במשך שנים מבלהה שפר (אשה יקרה שזכויותיה רבות). הבעיה היא בשיטה עצמה.

ולא ראיתי כאן הרבה קולות שמפנים ל"שיטה המופלאה", שלמיעוט פגישתי אותה אינה בהכרח מופלאה בכל צדדיה. ובכלל, כדאי להיזהר מ"שיטות". ילד זה אדם, עולם שלם, צריך שכל ישר ולב ישר ואיכפתיות,שה' נותן להורים - ואז גם לראות מה נראה נכון להיעזר בו, עם מעקב אחרי ההשלכות.

אני חושבת שממש ממש צריך לייחד זמן  ארוך בשביל לאסוף משחקים, אי אפשר להפוך את הבית בשעתיים ואח"כ לנסות לאסוף מהר כשהשעון מראה על שעת ההשכבה שכמעט חולפת.

וסתם המחשה:

יום אחד נשכבתי על הרצפה לחפש משהו, ופתאום מצאתי את עצמי בנקודת ראיה של הילדים, הרצפה היתה מלאה במשחקים, וחטפתי סחרחורת קלה.

חשבתי לעצמי - ככה הם מרגישים כשהם צריכים לאסוף משחקים? נורא.

מאז שיניתי את משימת האיסוף והפכתי את זה לחלק מהמשחק.

כמו:

מי אוסף את כל החלקים הכחולים?

מי את הירוקים?

אני אוספת את הקפלה, ואתם אוספים את הקליקס... נראה מי משיג

איזה משחק עדיין מתחבא על הרצפה ולא רץ אל הקופסא?

אני מטאטא את הכל לפינה אחת ואתם אוספים את כל המדורה (תחשבו מה זה לאסוף משחקים שמפוזרים בסלון בגודל 20 מטר)

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.