אבל שמתי לב שאם אני אומרת  משהו בסגנון: "אחיה, מתוקי, אתה כזה ילד חסידי, אני כל כך אוהבת אותך. אולי תוכל להרים בבקשה את המשחק מהרצפה. אתה כזה ילד טוב" אז ברוב מוחלט של פעמים הוא יעשה מה שביקשתי. הוא עוד מעט בן 4

לא עידוד אלא סחיטה. האת אמירה מאוד חריפה, אך במשך הזמן כשילד גדל הוא יכול לתפוס סגנון זה כסחיטה. אך מוסכל ראשון בחינוך הוא-מה שקובע זה איך הילד רואה את הדברים את הדברים ולא מה המחנך (ההורה) מתכוון.

את מפתה את הילד לעשות דברים שאת רוצה ע"י זה שאת מלטפת אותו במילים יפות. כשהילד יגדל והוא יותר יבין את מה שאת אומרת לו, הוא יכול להחליט שהוא מעדיף לו לא להיות חסיד (שהוא יכול [ואמור] לתפוס כהתנדבות אחרי שהוא יבין את משמעות המילה. יש הרבה מה להאריך במשמעות של חסיד ואכמ"ל), כדי לא להצטרך להתאמץ בכל הדרישות שהוא מקבל.

ככלל צריך לעודד על המעשה ולא על עולמו הפנימי של הילד כי במקרה שההורה לא 'קלע' לעולמו הפנימי של הילד, הרי שהילד באופן אוטומטי דוחה את העידוד ומפתח עם הזמן הרגשה שההורה מנסה לסחוט אותו עם שקרים, או אפשרות אחרת זה גורם לילד תסכול נוראי שמצד אחד הוא יודע על עצמו משהו אחד, אך  מצד שני מציגים אותו עצמו באור אחר. לשם הדוג', אם אני אומר לילד "אתה אוהב את אבא בוא תעזור לי..." במשך הזמן אם זה יהפוך לשיטה הילד במקרה קצוני יכול להגיע לשנאה של אביו עקב כל הדרישות וזה יוצר סתירה שמבלבלת את הילד ומכניסה אותו למשבר מאוד גדול.

ככל אני ממליץ על השיעורים של הרב יעקובסון- יש בדיסקים ובספר (מחשבת החינוך התורני).

אבל אני לא משקרת אותו- הילד הספציפי הזה הוא באמת ילד טוב מאד, ורגיש מאד.

אני צריכה לחשוב לעומק על מה שכתבת- אולי באמת אשנה את דרכי הפעולה שלי (או שלא...)

לדעתי, ההיפך.

היא אומרת לו כמה הוא טוב וכמה היא אוהבת אותו - זה אמיתי לגמרי.

וכחלק מהטוב שלו, היא מבקשת ממנו לעשות מעשה טוב. ומעשה שילד לגמרי אמור לעשות. לא "מידת חסידות".. (והיא מתכוונת "חסידי" כחלק מהחינוך ה"חסידי" שלהם. לא במובן של "מידת חסידות"..)

מבחינת הילד, זה ביטוי לטוב שלו. יפה מאד - עידוד הטוב. מעורר רצון טוב ואוהב.

והיא אמא טבעית, ומרגישה בדיוק מה עולמו של הילד. גם לא מזיק קצת "לנתב" את העולם הפנימי שלו, ע"י אמירה כמה הוא טוב. זה רק בונה טוב.

לא דומה לנושא שאתה מדבר עליו - לא בענין, וגם לא בגיל.  דווקא הייתי ממליץ במקרה כזה, לשמוע להרגשה הטבעית החמה של האמא, ולא לדיסקים..

כמובן, צריך להשתמש בזה לדברים אמיתיים. ולא בהגזמה בכמות. גם להרגיש לאיזה גיל זה מתאים.

זה בדיוק חינוך באהבה ואמיתיות. ומגדל את הרצון הטוב.

ולא כל דבר בחיים זה "פרס" או מניעתו..  

נכון שיש מקום ל"תוצאה טבעית" כזו של הליכה לגינה אחרי שסידרו למשל; גם זה לא באופן "טכני" בלבד. אלא מוסבר ועם יחס נעים ומעודד.

ולעורר טוב ורצון טוב, יש ערך גדול מאד. לא פחות מאשר "סיבה ותוצאה" ו"אחריות". כל דבר במקומו הנכון.

יש דברים שטוב להסביר טיפה למה. ברצון טוב. ואפשר לעמוד לגמרי בנחת ובאהבה על זה שעושים. לפעמים: אם אבא/אמא אומר/ת - עושים..

לפעמים, יש מקום ל"חיזוק" על משהו שקצת קשה. זה יכול להיות גם נגזרת טבעית (אם תספיקו לסדר מהר את המשחקים, יהיה לנו זמן לסיפור).

ילדים בגיל כזה לא בדיוק "אמורים" כבר לקיים בשמחה את מצות כיבוד הורים בכל מצב..  הרי הם אפילו עוד לא בגיל חינוך, אולי בתחילתו. אלא שאם יש עקביות, בנחת, של סדר מסוים - אז הם מתרגלים לטוב שיוצא מזה. לטוב שבעצם זה שיש סדר מונחה.

כמו כן, ניתן לעורר את הרצון הטוב (מי עוזר.. לאמא קשה לסדר הכל לבד. ו"כל הכבוד, איזה יופי סידרתם", בסוף).

גם אין צורך להסתכל על כל דבר כ"ויכוח". ילד הוא לא רובוט... אפשר לעיתים פשוט לדבר. "לא רוצה".. "קודם כל לא אומרים לאמא לא רוצה.. עכשיו אתה יכול להסביר: אתה רוצה לשחק עוד קצת? טוב, אבל עוד 5 דקות, ברגע שאמא אומרת את רץ ל.." וכד'. בד"כ, כששומעים מה הענין ואומרים מה אפשרי ומה לא - זה יכול לעבוד.

לפעמים יש לי באמת נקיפות מצפון - אולי אנחנו דורשים מהם יותר מדי, הרי הם בכל זאת קטנים... אבל יש לנו עוד שלושה ילדים קטנים מהם, וקצת מסובך לנהל את הבית בלי קצת עזרה מהם...

כנראה אני צריכה לעבוד יותר על העניין של הנחת - לא לבקש בלחץ את הדברים מהילדים.

העניין הוא שהרבה פעמים כשאנו קוראים להם, שואלים אותם משהו או מבקשים מהם - הם פשוט מתעלמים. אנחנו יכולים לקרוא בשמם כמה פעמים, והם לא יגיבו. זה כמובן מעלה את סף המתח והלחץ, וגורם לי להתעצבן ובסופו-של-דבר לבקש מהם את אותו דבר בעצבנות רבה...

(למה הם לא מקשיבים/שומעים? יכול להיות שיש סיבות טכניות לכך: לבת יש קצת בעיות שמיעה והבן רחפן למדי. אבל אולי בכל זאת זה לא קשור?)

תלוי איך אומרים. ותלוי מה האוירה הכללית.

זה בסדר גמור שבת מרגישה "שותפה" בבית. יש משפחות שזה נעשה בהן בצורה מקסימה וטבעית, מעוררים רצון ואחריות, באופן טבעי, בלי להגזים ב"מחוייבות" - וגדלות מזה יופי של ילדות.

כן חשוב בעיניי לשים לב מאיזו סיבה מבקשים את העזרה, ומה ה"הצדקה" לזה. ברור שמותר לאמא לבקש עזרה ולומר שקשה לה כי יש לה הרבה ילדים לטפל בהם, אבל בעיניי זה נימוק לא נכון (לא נכון לילד, גם אם הוא נכון לאמא), כי זה שם על הילד אחריות ונותן לו הרגשה לא נעימה.

וגם, הילדים הגדולים בבית לא צריכים להרגיש שהם "נדפקו" בגלל שהם הגדולים ולכן חובה עליהם לעזור.

מנגד, אפשר לבקש עזרה כאמירה "בואי נעשה ביחד, כי זה נעים/כי זה יקל עליי" וכו'.

מתואמת יקרה- אני מאוד מבינה את מה שכתבת, במיוחד את עניין הלחץ כתוצאה מעומס המשימות שיש לעשות (וכתוצאה, הציפיות הגבוהות-אולי מהילדים, שיעזרו כי הם גדולים יותר ומסוגלים יותר).

גם אני נופלת בזה לפעמים (פחות מצפה מהבכורה לעזור, אבל כן מצפה ממנה להיות זריזה יותר, להתלבש ולהתארגן יותר בעצמאיות וכו').

נראה לי שאם נצליח לנטרל את אלמנט הלחץ (ולא תמיד זה אפשרי), אז הכל יהיה קל יותר ורגוע יותר. ברוך ה', את כרגע ממש יולדת טריה. זה מצב שונה שבאמת גורם ליותר לחץ. אז קחי את הזמן עם לקחת את הזמן . בנחת שלך, תחשבי על דרכים בהן אפשר להוריד לחץ, או להימנע ממנו לגמרי, ואולי כך להשיג יותר שיתוף פעולה ועזרה מהגדולים.

(וגם אצלי, לפעמים אני מבקשת מהבכורה כמה וכמה פעמים שתעשה משהו, עד שהיא מגיבה. אני מייחסת את זה לקשיי התארגנות, איטיות וריחוף. זה עדיין מתסכל לפעמים, אבל זו המציאות. א"א "להריץ קדימה" את הילד ).

גם אני בכורה, וגם אני עשיתי המון בבית כשהייתי ילדה. ובטח שאם היינו משפחה קטנה לא הייתי צריכה לעשות כ"כ הרבה, אבל- אני הכי מודה שבעולם לאמא שלי שנתנה לי את המתנה המדהימה הזו. האחים והאחיות שלי הם אחד הדברים הכי משמעותיים שיש לי בחיים. 

אז ברור שזה דורש יותר מהילדים, אבל מה רע בזה? להפך. הגעתי לאמהות ממקום רגוע ובטוח שאני אדע להסתדר טוב, כי כבר עשיתי את זה...

בקיצור- הכל תלוי בגישה.

אני זוכרת ששמעתי כנערה אמא של חברה טובה שאמרה לבת שלה "לכי לחברות שלך, זו לא אשמתך שהחלטתי להביא הרבה ילדים" והזדעזעתי. אם זו הגישה שלך כאמא, מה תהיה הגישה של הבת שלך לעניין?

אנחנו כאמהות צריכות לדעת קודם כל שזו מתנה בשבילם, ולסלק את רגשות האשמה שלנו. כשאנחנו נהיה שלמות עם זה, הילדים שלנו ישמחו לשתף פעולה ולקחת חלק בהתנהלות של הבית של כולנו.

את אותו משפט של: "מי שלא יתקלח לא ישמע סיפור"

להפוך לצורה חיובית רק מי שיתקלח יוכל לשמוע סיפור,

ולא להגיד את השלילה.

אבל עדיין זה מרגיש לי שיטת חינוך של "איומים"...

לא לאיים. אלא פשוט יש תוצאה טבעית לכל דבר. כמו שאחרי שאוכלים שבעים

אז מי שמתקלח יש סיפור.

להגיד להם אתה בוחר לא להתקלח? אז אין סיפור.

לא בקטע של לאיים אלא להראות להם את התוצאה הטבעית.

זה מבוסס על גישת שפר- הייתי בחוג הורים ולקחתי משם רק את מה שמתאים לבית שלנו.

תנסי זה עובד

ממליצה מאוד ללכת לחוג הורים של שפר, יסדר לך את הראש. 

(גילוי נאות- אני מנחת הורים בעצמי... ומה שלמדתי עשה לנו כ"כ טוב בבית שאני שמחה על הזכות להעביר את זה לאחרים)

ובקיצור:

 אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו יכולים ל"הפעיל" את הילדים שלנו. 

או בשיטת המקל- אם לא תעשה מה שאמרתי, תקבל עונש.

או בשיטת הגזר- תקבל פרס אם תעשה X, אתה ילד חסידי אז תעשה X וכו'.

האמת היא שאין לנו שום דרך לגרום לילדים שלנו לעשות מה שאנחנו רוצים שהן יעשו. יש להם בחירה חופשית!

והאמת- גם אם מישהו היה מציע לנו "טריק פלא" שיגרום לילדים שלנו לעשות כל מה שנרצה- סביר להניח שאף אחת מאיתנו לא היתה לוקחת. מי רוצה רובוטים? אנחנו רוצים שהילדים שלנו יבחרו בטוב. לא יאולצו לעשות טוב!

אז מה עושים?

זה עניין לחוג, א"א להסביר הכל בתגובה אחת...

אבל בעיקרון- להבין ולדעת שהילדים שלנו טובים, ורוצים טוב. (טוב=מה שאנחנו, ההורים חושבים שטוב)

הם עושים ההפך מהטוב כי בצורה לא מודעת זה נותן להם תחושת שייכות אלינו. שייכות לא מצמיחה, לא נכונה, אבל תחושת שייכות. אנחנו כהורים צריכים להבין שהכל נובע בסה"כ ממשהו טוב- הרצון להשתייך, וב'- לא לשתף פעולה עם ההשתייכות המוטעית, וכך לאפשר לילד שלנו להשתייך בצורה נכונה, בונה ומצמיחה, ע"י שיתוף פעולה איתנו.

אני ממש לא מאמינה באיומים ומעולם לא דיברתי כך לבת שלי.

למשל כשאוספים צעצועים (שלי בגילאים דומים, 6.5 וכמעט 4)

יש חלוקה: X אוסף את הקפלה, Y אוסף את הלגו, נראה מי מצליח?

סיימת ראשון? יופי, רוצה לעזור לאח שלך?

אם אני רוצה שזה יקרה יותר מהר אז יש לי גם כמה שיטות:

1. להתחיל לספור, 1,2,3....

2. אם זה לא מספיק מהר אני שרה להם:

"נראה מי אוסף הכי מהר!" ואז גם מחזקת "X אוסף הכי מהר!"

לא תמיד זה הולך, אני כן מתעצבנת לעיתים כשזה לא קורה אבל לרוב זה ממש פועל...

3. קצת מזכיר את ה'מקל והגזר',

מי שיסיים ראשון ויגיע לשולחן יבחר ראשון איזה סוג ביצה אני מכינה לו (עין/מקושקשת/חביתה)

(כי ברור שכולם יקבלו בסוף, אבל מי שיזדרז יקבל ראשון...)

היום, חזרנו מהגינה, הרבה זמן לא קרה שיצאנו...

ובגלל שרציתי שהם יזדרזו ויכנסו מיד למקלחת,

עוד בדרך לבית דיברתי עם הגדול שיעזור לי ואיך שנכנסים לבית יוריד נעליים בכניסה

(כדי לא למלא את הבית חול=עצבים), וילך למקלחת ויתארגן מהר...

 וזה ממש עבד!

(וזה ממש לא תמיד ככה... לא יודעת מה קרה היום...)

בהצלחה לכולנו בחינוך.

זה ממש לא פשוט... לגעת בנחת ושמחה וחיוך.

אני ממש משתדלת לקחת על עצמי פחות לכעוס ויותר לענות ולהתנהל בנחת רוח עם הילדים,

ואוי ה',

זה קשה...

ואני שונאת לכעוס אבל בסוף תמיד מצאתי את עצמי...

אלא 

אתה יכול לאסוף עכשיו או עוד 2 דקות 

לתת 2 אפשרויות או לא לתת אבל אין דבר כזה אם לא כי אנחנו פותחים פתח ללא...

דוחה קצת את המשימה עד שיהיה משהו שהילד יפנה לבקש עזרה. למשל בן החמש שלי עכשיו מאוד מתלהב להתקשר לסבתא, והוא לא יודע לחייג את המספר לבד. אז כשהוא ביקש הבוקר שאעזור לו אמרתי - רעיון טוב, נצחצח שיניים ומיד נוכל להתקשר. הוא הלך מיד לצחצח...

לפעמים אני טיפונת מרמה - אם יש משהו שבאמת חשוב לי שייעשה בקרוב, ואני לא יכולה לסמוך על זה שאולי הילד יבקש עזרה במשהו ואולי לא, אני דואגת שתהיה לו סיבה לבקש עזרה. למשל שוכחת בארון גבוה את המשחק שהוא אוהב... כשהוא ישאל אם ראיתי את זה אגיד שנראה לי שכן, ושיזכיר לי מיד אחרי האמבטיה לבדוק.

היכנסי לשפר באינטרנט ובדקי היכן יש חוג קרוב אלייך.

רק זה עזר לי מכל הטיפים והרעיונות בעיתונים, שאת שוכחת מהם ברגע שסיימת לקרוא.

כבת לאמא שמלמדת אדלר-שפר, שגידלה אותי על ברכי ה"שיטה" הזאת, ממליצה לחפש משהו יותר ידידותי לילדים...

(כלומר אם חסידות אדלר-שפר כאן יתווכחו איתי שאני לא מדייקת בעקרונות - שיהיה, אבל אמי למדה ומלמדת את השיטה וכך אני חוויתי את הדברים)

באדלר לכאורה יש הרבה הקשבה לילד, בפועל יש די מעט צרכים של ילדים שמכירים בהם... הצורך להשתייך אכן אמיתי, אבל אתם יודעים, לילדים יכולים להיות עוד המון צרכים אחרים... וגם כשמכירים בצורך - לא באמת נותנים לו מענה - מקפידים בעיקר שלא יקבל מענה בדרך השלילית. אז מה קורה? הילד נשאר עם הצורך שלא נענה...

תחת הכותרת של "לתת אמון בילד" נכנסת המון נוקשות וקשיחות - אני מאמינה בך שאתה יכול להסתדר לבד. קפוץ למים ותשחה...

ה"תוצאות הטבעיות" הן מצוינות לפעמים וגם אני משתמשת בהם, אבל יש המון המון מקרים שהתוצאות הטבעיות לא מפריעות לילד (כי הוא ילד! לנו אכפת נורא אם התוצאה הטבעית של זה שהוא הולך צעד קדימה ושניים אחורה הוא שנגיע באיחור חצי שעה, לילד זה לא אכפת! או שזה אכפת לו אבל הוא עוד לא בשל לקשר את זה), ואז לפי אדלר עוברים ל"תוצאות ההגיוניות", ואני לא רוצה לנאום יותר מדי אבל בגדול התוצאות ההגיוניות זה בעצם כותרת שהכול יכול להיכנס תחתה... כל דבר שאחליט עליו יוכל להיות באיזו שהיא דרך "תוצאה הגיונית" של מה שהילד עשה. אז מה זה אומר? שנותנים עונש אבל נותנים לו שם מכובס. ואני ממש נגד הסוואות כאלה. אני לא כ"כ בעניין של עונשים, אבל מי שכן - זה בסדר, רק שתקרא לזה בשמו.

ויש לפעמים קטע של לשתוק, שהילד יסיק לבד, או אפילו להעלם מהאזור כשהוא לא מתנהג טוב - ובפועל זה ממש פתח לחוסר תקשורת וליחסים מתוחים בבית. מנסיוני בבית אין כמו דיבור פתוח, ותמיד כדאי לשאוף ליותר תקשורת ולא פחות.

ויש עוד... זה על רגל אחת.

אוף. לא נעים לי מאמי היקרה שאני כותבת כך. היא אשה טובה וכוונותיה טובות. על הדרך שלה אני חלוקה מאד. ולא הייתי כותבת ומשתפת בכך אם לא היו עולים פה כל כך הרבה קולות שמפנים לשיטה המופלאה... מרגישה צורך להשמיע את הקול של הילדים, כי רק מהאימהות לבד אי אפשר לדעת את התמונה המלאה.

למקרה שיגידו שזו לא דוגמה מייצגת כי אמי אולי לא למדה את השיטה ברצינות, אני רוצה רק להבהיר שהיא למדה במשך שנים מבלהה שפר (אשה יקרה שזכויותיה רבות). הבעיה היא בשיטה עצמה.

ולא ראיתי כאן הרבה קולות שמפנים ל"שיטה המופלאה", שלמיעוט פגישתי אותה אינה בהכרח מופלאה בכל צדדיה. ובכלל, כדאי להיזהר מ"שיטות". ילד זה אדם, עולם שלם, צריך שכל ישר ולב ישר ואיכפתיות,שה' נותן להורים - ואז גם לראות מה נראה נכון להיעזר בו, עם מעקב אחרי ההשלכות.

אני חושבת שממש ממש צריך לייחד זמן  ארוך בשביל לאסוף משחקים, אי אפשר להפוך את הבית בשעתיים ואח"כ לנסות לאסוף מהר כשהשעון מראה על שעת ההשכבה שכמעט חולפת.

וסתם המחשה:

יום אחד נשכבתי על הרצפה לחפש משהו, ופתאום מצאתי את עצמי בנקודת ראיה של הילדים, הרצפה היתה מלאה במשחקים, וחטפתי סחרחורת קלה.

חשבתי לעצמי - ככה הם מרגישים כשהם צריכים לאסוף משחקים? נורא.

מאז שיניתי את משימת האיסוף והפכתי את זה לחלק מהמשחק.

כמו:

מי אוסף את כל החלקים הכחולים?

מי את הירוקים?

אני אוספת את הקפלה, ואתם אוספים את הקליקס... נראה מי משיג

איזה משחק עדיין מתחבא על הרצפה ולא רץ אל הקופסא?

אני מטאטא את הכל לפינה אחת ואתם אוספים את כל המדורה (תחשבו מה זה לאסוף משחקים שמפוזרים בסלון בגודל 20 מטר)

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם