ב. זה שנתת לקטן את האופנוע של הגדול - זו טעות.

נכון להפסיק מיד את ההרבצה, ולהגיד לו שגם אם לקח לו, לא מרביצים. אפשר לדבר, להגיד לאמא. ואפילו אם לוקח לו, בלי מכות.  אבל מה פתאום לקחת את שלו ולתת לקטן?... זה שלו.. מבחינתו זה ממש לקחת דבר שלו בלי רשות. לכן מובנת גם התגובה שלו בהתחלה. וגם הפגיעה מזה שלקחת לו והעברת לקטן.  לא מחכים 20 דק' לדבר כזה...  אפשר לומר  לבקש סליחה, בלי להעביר לאח הקטן, וכשמבקש - להחזיר. בכל מקרה, לא להעביר את "שלו" לשני בלי הסכמה. זה רגיש..

ומה שקנו לאחד במיוחד, זה בסדר גמרו. וזה "רכושו". ממש לכבד את זה. כמו שמכבדים רכוש של מבוגר.

כשילד בטוח שמה ששלו הוא שלו, אז הוא מסוגל להרחיב את התחושה של ה"שלו", גם לטוב הלב שלו, שהוא נותן לאחרים. נדיב.

נדיבות לא באה מתוך תחושת "סמרטוטיות" ,אלא מהגדלת האישיות ותחושת ההטבה.

האמת כשסיפרתי לבעלי על המקרה הוא גם אמר שלא הייתי צריכה להביא לקטן את האופנוע.

לי זה לא הפריע כשהייתי קטנה , אבל כשגדלנו זה קצת העיק.

אחת מאחיותיי הפכה לרכושנית בדברים שלה בצורה מוגזמת .. אבל לדעתי יש בזה משהו יפה כשחולקים בדברים.

קיצר, יש יתרונות וחסרונות לכאן או לכאן, לא יודעת מה להחליט.

חלק מהמשחקים, של כולם.

חלק - "פרטי".

גם אצלנו זה ככה- יש דברים שהם של הגדולה (רבע מהבובות, חצי מהכדורים, משחקים שהיא קיבלה במיוחד כפרס או ליום ההולדת), וחלק של הקטנה.

בגדול, אני משתדלת שלא תהיה הפרדה ובעלות אישית על דברים ששתיהן משתמשות בהן כל הזמן (סיכות, רוב משחקי הקופסא וכו'). כן יש משחקים שהם רק של אחת מהן, ואז אני דואגת שזו שהמשחק לא שלה, תבקש רשות מהשניה לפני שהיא משחקת במשחק שלה. אם בעלת המשחק לא בבית, אני מרשה לשניה לשחק גם בלי לקבל רשות (כמובן, כשמשחקים בעדינו ובזהירות).

זה כן קצת מפריע לזרימה הטבעית, אבל נראה לי שיש יתרונות בזה שילדים יודעים שמשהו מסוים הוא שלהם, ורק שלהם. ככה גם יש להם מה לתת ולכבד בו אחרים (אגב, יש לנו משחק חמוד "נתת-קיבלת", שלפעמים אני משתמשת רק בשם שלו כדי להדגים לבנות איך הן מקבלות כשהן נותנות, או איך הן לא מקבלות בגלל שהן לא נתנו).

א5ני תוהה לעצמי בעניין.

הבן שלי בן 3.5 והבת שלי בת שנה.

בפועל רב מוחלט של המשחקים נקנו בשבילו.

יש הרבה משחקים שכבר לא מתאימים לו אלא לאחותו.

מה לעשות במקרה כזה?

אי אפשר שהכל יהיה שלו.

כרגע זה מי שלוקח ראשון (מהמשחקים של הקטנים).

אני תוהה לעצמי מה יהיה בעוד חצי שנה- שנה.

בפועל, כמעט כל המשחקים נקנו בשבילו.

אז תהיה לו בעלות כמעט על כולם?

בגיל שנה וחצי- שנתיים כבר לילד יש רצונות והוא רוצה משחק ספציפי אי אפשר פשוט "להחליף" לו במשחק אחר?

אני תוהה לעצמי בעניין.....

הוא כבר "לא צריך, את ממה ששייך לגיל הקטן מאד, והבעיה לא מתעוררת.

ואפשר גם לומר, אולי ניתן לה לשחק בזה?.. זה מתאים לגיל שלה..

עד שהיא תגיע לגיל שהיא מבינה משהו ש"שלה",  הוא כבר יהיה הרבה אחרי שהמשקים הללו יתפסו אצלו משהו.

ולא מרשה לקטנה בהם, אז כדאי לומר לו בטבעיות, כשהקטנה רוצה משחק שהוא תופס כ"שלו", שזה יהיה נחמד לתת לה לשחק בזה גם, או אפילו לשחק בזה איתה, ביחד. לחנך אותו לחלוק לא מתוך הכרח וחובה, לא כי הוא הגדול אז הוא חייב לוותר, אלא כי זה נעים לשחק ביחד או לתת משלנו לאחר.

אם הוא לא מפגין בעלות, אז אין בעיה

אנחנו מחנכים את הילדים שגם משחק שנקנה בשביל ילד אחד (לאו דוקא לגדול) אחרי זמן קצר הופך לנחלת כולם.

זה הכי נח ופחות מזמין מריבות.

בהגדרה -המשחק עדיין של הילד שעבורו הוא נקנה, אבל בפועל כולם משחקים.

דוגמא: הבן שלי קיבל כלי עבודה במתנה. אחרי יום  או יומיים כל החבורה התחילה לשחק בזה. ועד היום - קיבל לפני כמה חודשים - זה נקרא "כלי העבודה של X"

והוא עדיין שמח ויודע שזו המתנה המיוחדת שלו.

מחליטים שהם "חברים טובים", ושהם "ביחד בכל הדברים" (זאת אומרת - ממתקים, משחקים וכו'). אני משתדלת לומר להם שיש דברים שהם ביחד, ויכולים להחליט שהם של שניהם, אבל יש דברים ששייכים לכל אחד בנפרד.

לדוגמה - בגדים, הרי זה ברור שלכל אחד יש את הבגדים שלו. (טוב, אצלנו, עם תאומים מאותו המין, זה דווקא לא כל-כך ברור...)

וגם משחקים מסוימים - אם קיבלו ליום ההולדת, או אם זה משחק שמתאים רק לאחד מהם (הם בן ובת, אז יש דברים שמתאימים לבנות ויש שמתאימים לבנים).

מצד שני - אם המשחק הוא מלכתחילה משותף, אני משתדלת להדגיש גם את זה, גם לגבי איסוף המשחק, למשל.

יש משחקים שהם משותפים אבל יש גם דברים ששיכים לכל לאחד.

ואם השני רוצה אז בשמחה, רק שיבקש רשות.

אלא הוא נלחץ כי "לקחו" לו משהו שלו.

אז אני מנסה להדגיש ולמלל את העניין ולנסות לפתור ככה את הבעיה.

נגיד שאת רואה שהקטן לקח את האופנוע והגדול מנסה לקחת בחזרה אז לגשת אליהם או לקרוא להם

ולהגיד לגדול- "זה האופנוע שלך נכון? אתה הבאת אותו לכאן.. אתה זוכר 'קטן' זה האופנוע של 'גדול'"

לפנות לגדול שוב ולתמלל לו את הרצון של הקטן- "'קטן' רוצה לשחק קצת באופנוע בזמן שאתה במתקנים ולהחזיר לך אח"כ, כי זה שלך ואתה הבאת את זה, נכון 'קטן' שאתה רוצה קצת לשחק ולהחזיר אח"כ" וכו' וכו'.

ולקחת בחשבון שאם הגדול אומר שהוא עדיין לא מסכים אז את לא מכריחה אותו ומקבלת את זה עם הסבר לקטן ש-"אתה רואה זה שלו אין מה לעשות הוא עכשיו לא מרשה, אולי אח"כ נשאל אותו שוב"... (הרבה פעמים ברגע שאת מאשרת לגדול לעמוד על שלו ולא להסכים אז די מהר הוא יחליט ההפך...)

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם