חלק מילדי הם כאלה. אלו לא ילדים רגילים שזקוקים להכוונה קלה. אלו ילדים עם קושי עצום בשליטה בדחפים - ילד רגיל לא היה זורק עליך בקבוק מים.

אלו ילדים שצריך לנהוג איתם על פי הכלל: "להכות בברזל בעודו קר". המשפט הזה הוא של פרופ' חיים עומר שמתמחה בהשגת משמעת אצל ילדים בעלי הפרעות התנהגות כאלו ואחרות.

בשום אופן אין להעניש אותו על מה שקרה אתמול. בבוקר - שחר של יום חדש מתחיל (בדרך כלל יום חדש של בלגנים...). אפשר לחבק אותו. להזכיר את מה שקרה אתמול - רק אם יש עם מי לדבר: אם הוא נינוח ולא סוער - לומר לו שאת מכירה אותו, שהוא ילד מקסים ונשמה אבל הוא כנראה איבד שליטה אתמול. לשאול מה הוא מציע, איך אפשר להזכיר לו בזמן אמת שככה לא מתנהגים? זה לא יעזור הרבה בעיצומם של הקרבות אבל מוכרחה להיות מצידנו  התייחסות למה שארע. מצד שני לא להתעכב על זה יותר מדי. שיחה עניינית.

מה שאני הייתי עושה - בזמן אמת לא נכנסת למאבקי כח (גם אני חטפתי מגבים ומטאטאים על הראש).

אפשר להפטיר (בקול מצטער) - "חבל. מי שמתגבר ומשאיר לאחרים יקבל מחר ממתק חדש שרציתי לקנות". ואם הוא מוסיף לטפס לומר שוב "חבל" ולהתעלם.

אחרי שירד עם השלל ביד - אפשר להציע "אתה יודע מה? תחלק אתה לאחים ואני מרשה לך לקחת לעצמך ממתק אחד נוסף " (ואל תוסיפי "בלבד" למרות שמטון דברייך זה מה שנשמע, כי בדיוק הביטויים האלו מהווים טריגר להפרה נוספת של המשמעת). 

זו אומנם תורה שלמה, אבל בקיצור אפשר לומר שעם הילדים האלו יש להתנהל כמה שיותר מתוך שלוות נפש ואפילו בהומור . בהתנהלות כזאת אין הכוונה שמתעלמים ונותנים לילד לעשות ככל העולה על רוחו  אלא עוזרים לילד לווסת את הדחפים וסערת הנפש  שגורמים לצורך להפר את המשמעת שוב ושוב.

לצפות שיהיו ממושמעים כמו ילדים רגילים - אין טעם.

מה שצריך הוא לנתב  את התקריות האלה (שפורצות שוב ושוב במהלך היום)  למקום של דו שיח: "חמוד לאן אתה מטפס? אה אל הממתקים. אבל אתה זוכר שאלו הממתקים של כולם ואחרים עוד לא קיבלו? רגע - תעצור רגע את הטיפוס (ממש לחבק אותו בעודו על רוקד על השיש/בראש המקרר)  ותגיד לי - אז מה אתה מציע?  אתה יודע מה -" ולחזור על ההצעה שכתבתי קודם.

הילדים האלו יודעים להעריך את דו השיח הזה ואת האופן שבו מוכנים לבוא לקראתם.

ואל תרגישי רע עם עצמך. קיבלת מהקב"ה מתנה לא פשוטה. סימן שהקב"ה סומך על הכוחות והיכולות שלך להצמיח  את הילד הזה יפה.

אם משדרים לילד אתה  חריג מיסכן שאינו יכול ללמוד לדחות סיפוקים ולשלוט בעצמו אז נותנים לזה לגיטימציה כי אם ממילא אינו יכול לשלוט בעצמו אז מותר לו ממילא,אפשר בהחלט לוסת את זה עוד לפני שהניח את כף רגלו על השיש ובטח ובטח לא להציע לו עוד ממתק(למה בידיוק מגיע לו?)אלא לשלוח אותו לחדר או החוצה או לכל פעילות אחרת שתרגע אותו ואז לנהל איתו את השיחה העינינית,לא נראה לי שמישהו פה חושב על עונשים אבל בדור שלנו צריך מאוד מאוד להזהר בהגדרות כמו הפרעות התנהגות או קושי בשליטה בדחפים שמאוד חביבים על אנשי אקדמיה כדי להצדיק בעיקר את התיאוריות הקלוקלות שלהם שגורמות לילדים להתנהג כמו שהם מתנהגים

נדמה לי שהפותחת תיארה איך היא פחות או יותר זורקת את הילד מהבית  במהלך ההסלמה... וגם זה לא עזר.

את רוצה להשליט משמעת ללא עוררין? לא ילך. הילד הזה גם יעשה לך את המוות וגם יצא מכל סבב כזה עם ידיעה הולכת ומתבררת שהוא ילד שלילי. ככה מגדלים עבריינים.

מאידך, דו שיח נותן לו גם כלים לזהות את הדחפים שלו וגם דרכים לשלוט בהם.

ולא צריך לזלזל בכל אנשי האקדמיה. עם כל הכבוד, אני לא רואה איך את מתמודדת עם ילד כזה שהפך למבוגר וכל מה שהוא מכיר הם מאבקי כוח. מבוגר בן 40 שלמשל מחנה את הרכב של ההורים במקום לא ידוע ולא מוכן לספר היכן הוא. הוריו חסרי האונים כבר לא יכולים לשלוח אותו לחדר ולא יצא עד שיגלה היכן החנה את הרכב.

וזו רק דוגמא אחת. ההתנהגות הזו לא נעלמת אם "לא נותנים לה לגיטימציה" כדברייך. היא רק הולכת ומחריפה.

בדוגמא שנתתי הממתק הנוסף לא היה פרס. הוא היה דרך ליטול את העוקץ מן הצורך להפר משמעת.

הם בני אדם לא זן של פרפרים,לפרפרים אין שכל לחשוב ,להבין את תוצאות מעשיהם ולפעול לתקנם.

איפוא בידיוק כתבתי על משמעת ללא עוררין?אהה כי כניראה לא כתבתי

ילד שלילי?

גידול עבריינים?

זו פרשנות שלך נטו כי גם את זה לא כתבתי ועצם זה שהמושגים האלה עלו אצלך באופן אוטומטי זה ממש מצער ואפילו עצוב אבל כמובן מה אפשר לצפות מהאקדמיה?אצלם כל ילד הוא פוטנציאל לעבריינות,אני מעדיפה ללכת בדרך התורה ובהדרכת מוריה שרבים מהם דרך אגב אנשי חינוך משכמם ומעלה ועליהם אפעס אני סומכת יותר מאשר על האופנות המתחלפות באקדמיה.

מזועזע מהדרך של יטבתה.

איני יודע מי היא, אבל אני מנחש שאין לה ילדים.

הוא בן 4!

ארבע!

תיוג בגיל כזה הוא מוקדם מדי. וענישה (או 'תוצאה טבעית') מוגבלת לטווח קצר. [להזכיר: העולם בגיל כזה מחולק ל'אתמול' = כמה שעות, ו'פעםפעםפעם' = שלשום]

מה שכן עובד. ויחד עם זאת אמיתי:

א. את אמא טובה. נדירות האמהות שיחזרו בתקיפות ובסבלנות מבלי להרים את הקול. שזה אומר, שתהיה לכך השפעה, גם אם לא מיידית.

ב. לוח מדבקות של התנהגות טובה. ולהפציץ: אין בעיה לפעמים להדביק מדבקה כל 5 דקות, על כל 'התגברות', התנהגות טובה, וכו'.

ג. תגובות תוצאה טבעית מיידיות - למשל, את ארון הממתקים צריך 'לנעול', או להעביר מקום וכד' כתוצאת מעשיו. או לחילופין להחרים משחק וכד'.

ג. כמו שאמרתי, אין מה להעניש כעבור זמן. אבל יש בהחלט מה לדבר, ליצור סוג של שיחה, אחא כך. מומלץ בכיוון חיובי. למשל בבוקר: נכון חזרנו בתשובה? או: בע"ה היום אנחנו נעזור לאמא? וכו' וכו'

למיידי - 

ד. בשום אופן לא ליצור לחץ דרך אחים. מניסיון - זה לא עובד, ומה שכן עובד בזה - ממש לא מוסרי, ומזיק מאוד לטווח הארוך. צריך תמיד לשדר שכל ילד הוא בפ"ע, לצרכיו ולאתגריו השונים. 

ה. לעבור ל'מגרש' אחר: זה הזמן להחליט שעכשיו בדיוק יוצאים. או שעכשיו בדיוק יושבים לעשות ציור. או להוציא מצלמה - עכשיו מצלמים. עכשיו מכינים ארוחת ערב מיוחדת. או אם זה בשעת ההשכבה - דווקא אז יש סיפור של אמא...

ו. מותר גם להעניש ולעמוד בכל תוקף. אבל הכי טוב לא להיכנס ל'מריבה' ארוכה ומתישה את כל הצדדים. אלא גם אם הוא בוכה וכדומה, לפעמים ילד צריך כמה זמן כדי 'להתאפס' ולחזור לעצמו. בד"כ זה קורה בשעות שהוא כבר עייף - וגם ההורים.

בקיצור, חשוב לי להוסיף שזה לא נשמע חריג מדי: בסה"כ יש כאן אמא טובה שחינוך בנה חשוב לה, וילד קצת שובב...

כל ילד בטבעו רוצה לשתף פעולה ויכול לשתף פעולה.

הוא יכול לבחור לשתף פעולה ויכול לבחור שלא לשתף פעולה.

אבל האמון שלנו שהילד טוב ביסודו לא תלויה במה שהוא בחר כרגע.

מה שיעזור לו זה אמון אמיתי שהוא טוב ורוצה לעשות את הטוב. גם אם כרגע בוחר ברע.

ולפותחת השירשור אגיב בנפרד.

אני רק יכולה לספר שהילדים הללו הם ילדים מקסימים מכל בחינה אחרת.

היום ילדי הבכור הוא אדם בוגר, נשוי ואב לילד ב"ה. אני כל כך שמחה שטיפלנו כך בהפרעות ההתנהגות שהיו מנת חלקו בילדות. באופן הזה, במקום להיכנס למאבקי כוח עשינו את ההיפך: פתחנו ערוץ תקשורת רחב שאנחנו שמחים עליו מאוד היום.

הילד הזה הפך למבוגר מדהים שמעריך מאוד את ההכלה שלנו אותו כשהיה ילד.

צריך להוסיף שלא השארנו את הדברים רק עם המענה הזה. עם השנים טיפלנו בכל מיני שיטות אלטרנטיביות עד להשגת איזון.

אז הרבה מאלה שהכילו אותם יותר מדי דווקא סיימו רע או נשארו עם הורים עד עכשיו

אני כמעט בת 30 ומדברת על טווח גילאים 25-45 שאני מכירה

נשמע לי מוזר שזה עובד

בס"ד

לא דובר על להכיל את ההתנהגות הלא טובה, ולקבל אותה כמצב נתון שיישאר ואין מה לעשות.
דובר על כך שצריך לקבל את המצב על מנת להתמודד איתו באופן המתאים לילד הזה,

"חנוך לנער על פי דרכו".
 

ולא תמיד כשמסתכלים על מישהו בוגר שמכירים את משפחתו,
אפשר להשליך מה בדיוק בילדותו גרם לו להגיע למקום שאליו הגיע...

יש כל כך הרבה גורמים שמשפיעים על החיים שלנו, שלעניות דעתי טעות להסתכל על זה כך.
(אפילו כשמנסים לעשות מחקרים בתחומים הללו משתדלים לבודד נתונים וכ').

נוסף לכך, לא בטוח שיש איזה שהו דמיון בין אותם מבוגרים שאת כותבת עליהם,
וחייהם באופן כללי, לבין השיטה המוצעת כאן, האימהות והילדים.
כל אחת כותבת מניסיונה מה היא רואה שעובד לה ועוזר לה,
אבל אנו לא מתיימרות לקבוע (או אני בכל אופן לא מתיימרת לקבוע) דברים כאלו באופן עובדתי,
שבוודאות X יגרום ל Y. 

בס"ד

יש ילדים שיותר קשה להם בתחומים מסוימים,
ומאידך יותר חזקים בתחומים אחרים.
מציעה בנוסף לקבלת הקושי שלו, לשים לב גם לנקודות החוזק שלו, ולהעצים אותם.

(זה באופן כללי, נכון לכל ילד, אך חשוב עוד יותר במקרים כאלו)

דבר נוסף, הייתי מוסיפה את עניין ההזדהות, "זה באמת טעים, אבל כבר אכלת את שלך, נכון?"
יש לי ילד שגם היה עושה דברים שאחיו הגדולים לא היו מעלים בדעתם לעשות, 
(לקחת ללא רשות סוכריות מהתיק שלי למשל, ולזלול אותן בהחבא, למרות שיודע שלא נוגעים בתיק של אימא)

אז הייתי לוקחת ממנו (בהנחה שנשאר משהו, ולרוב לא היה נשאר..) ואומרת בדרמטיות :"נוני, אתה שומע? מסכנות! איך הן בוכות! מסכנות קטנות שלי, אני יודעת שעצוב לכן..." ואז הוא :"מי בוכות אימא. מי זה?" אני :"השיניים שלך, תיראה!" ואז מדברת לשיניים שלו, "מרגיעה"  אותן שלא נורא, אם חלילה יהיה חור ניקח אותן לרופא שיניים, זה לא נעים אבל זה יעזור..."
לוקחת אותו לצחצח אותן :"כי אולי ככה הן לא יצטרכו ללכת לרופא" וכ'.

זה גם הסיח את דעתו משאר הסוכריות, וגם מעביר את המסר..

וב"ה מגיל קטן הוא יודע לבטא את עצמו היטב, אז הרבה פעמים כשהוא היה מסיים את שלו, ואחיו עדיין לא הוא היה מבקש עוד, או לחלופין מבקש מהם כי :"אני מתגרה".
מאידך שמתי לב שכשיש לו הוא תמיד מתחלק "כדי שלא יתגרו". 
אז הייתי נותנת לו עוד קצת, (כי אתה תמיד נותן לאחים שלך, אז למרות שכבר סיימת את שלך, תקבל עוד טיפה, אבל תאכל ממש לאט!) וגם מרגילה אותו לאכול יותר לאט בפעמים אחרות. (אתה זוכר שזה לא נעים כשנגמר מהר מידי?)
 בכללי להיות קשובה לילד, למצבים שלו, מתי הוא כן מסוגל, מתי לא.
"אתה צודק, באמת זה קשה לא לאכול עוד. אבל נכון שתצליח?"
להימנע מהקצנה של מצבים. לא לקחת את זה אישי!

להבין שזה לא עניין של משמעת אלא קושי שלו עם דחיית סיפוקים של עצמו.
זה לא נגדך. ולא לקחת את זה למקום של דווקא, כי זה לא האישיו אצל ילדים כאלו.

כיום ב"ה הילד שלי בן 7, וכבר כמעט ואין תופעות כאלו.

אם פעם הוא היה לוקח לבד מהתיק שלי וזולל,
כשגדל מעט היה מביא לי את התיק ואומר אימא, יש לך שם סוכריות, אפשר?

היום הוא כבר לא נוגע בתיק בכלל.
זו סתם דוגמה, אבל הרעיון הוא להפנים שיש לו קושי,
ולעזור לו להתגבר על הקושי שלו עם עצמו, בלי להפוך את זה לעניין של משמעת מולך.
 

כמה פעמים אני מחליטה שלא אוכל יותר שוקולד, ולא מתגברת?
להבין שזה קושי של הילד מול סיפוקים של עצמו. זה בעיני המפתח,
וזה מה שעזר לי עם הילד שלי בכל אופן.
כבר כשהיה בן שנתיים היה ברור שלא שלי, זה רק אומר שהוא יצטרך להשיג את מבוקשו ללא עזרתי...
מצד שני היצירתיות של הילדים האלו היא מדהימה. ועצם זה שהמוח שלהם פועל איך בכל זאת אפשר להתגבר על ה"לא" שלנו בתור הורים, בהמשך חייהם יוכל לעזור להם מול קשיים אמתיים בחיים.
פעם אחת כשהילד שלי היה בן שלוש, גילתי שבזמן שקילחתי את אח שלו, הוא לקח את הסולם של מיטת הקומותיים של אחיו, כדי לעלות למקרר ולקחת מלמעלה את מה שהחבאתי ממנו...
אז כמובן שרצתי אליו, ולקחתי אותו משם, בקריאה :"הכל בסדר? ואו! זה היה כל כך מסוכן! יכולת ליפול!"- 
בדקתי אותו מכף רגל ועד ראש "לראות שלא קיבלת מכה! איזה נס! ב"ה!"

מחד להסיט את מוקד העניין ממשמעת וכ', לנזק שהיה עלול להיגרם לו, להראות שזה יכול היה להיגמר אחרת, וכמובן עצירה מיידית של הניסיון שלו להגיע לממתק מבלי לתת לזה שום דגש.

עד כה אני שמחה עם הדרך הזו, וב"ה לא הגענו למצבים של אלימות שלו כלפיי, מאידך, השתדלתי לפרק מוקשים לפני שהוא בכלל עולה על הפוטנציאל שלהם.

לי זה עוזר, אולי יעזור גם לך. בהצלחה! 

בס"ד

רק אחרי ששלחתי שמתי לב כמה זה ארוך...

אבל לגבי השיניים אם את מסבירה לו שאסור לו סוכריות כי זה לא בריא לשיניים

אז מבחינתו הוא חושב-למה לאמא מותר??

בס"ד

ולגבי למה לאימא מותר(סוכריות), מי אמר שמותר?

יש לי בתיק כי אני עובדת עם ילדים ומידי פעם מצ'פרת בסוכריה.

(והאמת הוא לא ישאל למה יש לי בתיק דברים, כי יש שם המון דברים שלא אמורים להיות שם... )

אבל אם כבר הפוך, הוא רואה שלמרות שבתיק של אימא יש סוכריות היא לא עסוקה בליזלול אותן עד שהן ייגמרו...
ולא אמרתי שתמיד אסור, אבל לא 500 גרם בבת אחת...

בראיה חיובית עם פתרון מעשי

בהצלחה לכולם...

יישר כח על הדברים נתת נקודת ראות מחכימה איך להתמודד עם קשיים מול הילד וגם לקבל בסוף משוב חיובי בטווח הרחוק על הדברים השללים שעשה ולהופכו לטוב!!

בהרבה בתים כשהם עושים דוקא,פשוט לשלוח אותו ישר לחדר ואפילו לבוא איתו לעזור לו קודם להרגע ואז לדבר איתו

אם ללכת אחורה בסיפור נראה לי שבנקודה שנתת מייד לאח כדי "להראות לו" שהוא מפסיד זה היה כבר יותר מדי בישבילו.

לא שזה לא נכון לגמרי אבל בנקודת החיכוך הנוכחית זה כבר היה יותר מדי. ואז הכל כבר לגמרי איבד שליטה.

אפשר היה לחכות קצת שהעצבים והלחץ של כל הצדדים ירגעו (אפילו למחרת או משהו כזה) ואז כשבאמת תיכננת לתת את הממתק הנ"ל לאחים האחרים לא לחלק לו. ואז להיות מוכנה להסביר בנחת אבל באסרטיביות שפשוט נגמר כי הוא אכל את המנה שלו כבר. (ולהיות מוכנה נפשית לצרחות שיגיעו).

זה אומר שמותר לילד הענוג והמיסכן לעשות מה בא לו?בקצב הזה גם לנשום לידו יפגע בציפור נפשו נו באמת

היא רק טעתה בזה שנעלה אותו בחוץ

לו.

שימי לב שלא אמרתי לתת לו את הממתק למרות שהוא ביקש.

אבל חכם יותר לעצור את ה"מריבה" הזאת כשהיא בשלב מוקדם יחסית במיוחד שידוע שיש פה ילד שיש איתו נטיה להגרר לסגנון כזה. זה יןתר יעיל גם לשלוות הנפש  של האמא וגם לאפשרות להבנה של הילד. כי כשהוא יהיה רגוע אח"כ יהיה לו יותר קל לקבל ולהפנים את התוצאה הטיבעית של מה שהוא עשה (פשוט לא נשאר לו ממתק נוסף).

חוץ מזה לא התכוונתי לשפוט אותה או משהו. ברור שזה מצב מעצבן מאד. יש סיכוי שגם אני הייתי חוטפת באיזשהו שלב קצת "קריזה"  וכבר לא ממש מצליחה להסתכל על הסיטואציה בהגיון. אבל כאן היא שאלה אותנו מה כדאי לעשות (כשאנחנו מסתכלים ככה מהצד על הסיטואציה) וזה נראה לי תגובה הגיונית יחסית זה הכל.

וגם אןלי הלכת איתו יותר מדי ראש בראש

וזה שהוא צחק זה בטח ממבוכה שמבין שהוא לא בסדר ולא כי לא אכפת לו מכלום

אז לא לומר משהו כמו "זה עוד מצחיק אותך??"

לא כתבת שאמרת, אז אני לא יודעת

זה נשמע ששלטת בתגובותייך בצורה מדהימה ועל כך יישר כח!

גם לי היו המון מקרים כאלו ודומיהם, ואני לא רואה פה שום דבר חריג שמצריך התערבות מיוחדת.

לפי גישת שפר, ששמעתי סדנה שלהם, ולקחתי מזה לפחות חלק מהעקרונות וההמלצות:

הילד קולט האם בפנים אנחנו על סף פיצוץ ורק כלפי חוץ מנסים לשדר רוגע,  ואז ההתנהגות לא נפסקת, כי זה מפעיל אותנו רגשית, וזה חשוב לו מאוד (לא הייתי בסדנה בפעם שהסבירו את הנקודה הזו בדיוק...)

או שבאמת בתוכנו מצליחים להתנטרל - כאילו מסתכלים מהצד על הצגה - מבינים שהילד כרגע בתחפושת - של מעצבן, מכעיס וכו' - אך זה לא כמרידה ולא נגדנו ולא פוגע במאומה מהסמכות שלנו - (כמו מין מנהל או רב מרוחק שלא נפגע במאום מצעקה של איזה פרחח ברחוב או אפילו בבית הספר) ואז אם נגיב ממקום רגוע באמת, הילד ירגע כנראה ויבין אחרי מספר פעמים כאלו שזה לא עושה לנו כלום - שאין טעם להמשיך עם הניסיון למאבק - כי לא מגיע המאבק. וזה כבר לא משנה מה בדיור אומרים ואיך מגיבים - משנה ההרגשה בנפש פנימה.

קל לומר, וכדי ליישם - צריך להתחזק בעין טובה ושימת דגש על ההתנהגויות החיוביות. אפילו  לכתוב לעצמך כל פעם כשהתנהג יפה. זה מחולל פלאים בהסתכלות שלנו על הילד.

ומה שהגבתי למישהי אחרת מכוון גם אלייך - שכל ילד הוא טוב, רוצה לשתף איתנו פעולה. אנחנו הדבר הכי יקר בחיים שלו! האמון שלנו שהוא כזה זה מפתח חשוב ואסור לוותר על האמון הזה.

בהצלחה רבה!

אני הרגשתי שיש פה ילד שמצד אחד רוצה את החום והצומי ומצד שני היה לו ממש קשה להתגבר. בסופו של דבר הוא קיבלו המון צומי אבל צומי שלילי שסחט גם אותך וגם אותו שלא ידע איך להגיב ולכן צחק (מבוכה). 

השיטה שקיבלתי מאמא שלי היא הסחת הדעת - לילד מאד קשה להתגבר אבל צריך לעזור לו: "אני רואה שקשה לך אז בוא נעשה בינתיים משהו אחר נקרא סיפור נשחק ביחד, נרכיב פאזל וכו". לא תמיד הוא מוכן לזה אבל אז תתחילי לספר סיפור מעניין על מה שקרה לך היום או על מה שקרה שהיית ילדה ורצית מאד משהו וסבתא לא הרשתה לך.    - לנסות להשכיח ממנו זמנית את העניין ולעבור איתו למקום אחר שבו כל הצומי שהשקעת יהיה על דברים נעימים ולא על מאבק מתיש ומרגיז. (לעשות איתו פאזל, יצירה, לספר סיפור, 

 אם וכאשר זה יצליח כשכבר תוכלי לחלק את הממתק תוכלי לציין אותו על איך שהתגבר והצליח לחכות עד עכשיו. 

אני מרגישה שהילדים לא יודעים לבד להתגבר וזה נקודות שבהם הם צריכים אותנו יותר בצמידות. בהמשך (אולי עוד הרבה זמן) הילד ידע להשתמש בכלי הזה כדי לעזור לעצמו להתגבר על הקושי ובעצם את נותנת לו כלי לחיים כשאת משקפת לו את מה שאתם עושים עכשיו -."אנחנו עושים משהו אחר כדי שלא יהיה קשה לך לחכות"  ... ומצד שני את הצומי הוא ילמד לקבל ממקומות טובים של הצלחה ולא של מריבות מבאסות. 

מקווה ממש שזה יעזור. 

שמתי לב שנוטים להציע רכיבה על סוסים כפתרון לכל בעיה רגשית...

אני לא שוללת שזה יכול לעזור,

אך יש עוד הרבה אופציות ולפעמים אפילו שהרכיבה מגבירה את הבטחון העצמי של הילד וכד',

אין בה ביטוי לרגשות שלו או עיבוד שלהם. צריך לבחון מה מתאים לכל מקרה.

יש טיפול באמנות, במוזיקה, ע"י בע"ח, ועוד.....

התנהגת ממש טוב.

הוא צחק מתוך מבוכה, כי הוא הבין שהוא לא בסדר.

אל תדאגי לאט לאט אם תעמדי על הגבולות בבית הוא יבין ותראי תוצאות.

וגם אני מוצאת את עצמי במצבים של "ראש בראש" מולה, הרבה בענייני אוכל.

אני לא יודעת אם שלך כזה גם- אבל שלי היא מאוד ילדה שרווח והפסד משחקים אצלה תפקיד חשוב.

עד כדי כך שאם היא לוקחת אוכל או ממתק בלי רשות, אני רק צריכה להגיד לה שחבל, כי היא תפסיד אח"כ משהו אחר, והיא בדר"כ מחזירה את זה. ולהפך- כשהיא מתגברת- אז אני משתדלת לצ'פר- לאו דווקא באוכל אבל במשהו אחר.

אני בעצמי לא בטוחה אם זו דרך נכונה, כל הרווח והפסד הזה, אבל מה שבטוח שזה עזר להרגעת הרוחות בבית מאז שהתחלנו בזה, וזה גם יתרון חשוב.

מה שעוד עוזר לי איתה- זה כשאני משדרת לה שאני מבינה אותה ואת המקום שלה. נניח- "אני רואה שהעוגה הזאת ממש מגרה אותך..בטח, היא כזאת טעימה עם כל השוקולד צ'יפס שממש עושה חשק לאכול אותה. אנחנו נשמור אותה לסוף הארוחה ואז תוכלי לטעום, ובינתיים נשים במקום שלא תראי אותה ואז יהיה לך יותר קל להתגבר..".

פעם הבא אולי לא לתת לא ממתק ולא צומי ואז הוא יבין שאין טעם

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות