ציור זה לא דבר שצריך ללמד את הילד. בדרך כלל  גם לא  דורשים מילד לצייר משהו ספציפי.

ציור הוא כלי ביטוי עבור הילד.

מה איכפת לך שהוא לא מצייר בית?

אם הוא היה צריך להמציא כזה סיפור כדי להציג את מה שאת קוראת קישקוש (וזה כמובן בשום אופן לא קישקוש) סימן שמשהו לא תקין.

או שהוא באמת לא מסוגל או שהוא מאוד לא מעוניין.

אני יכולה לספר על הבן שלי - לקחתי אותו לאיבחון בגיל 5 וכל מה שהוא הצליח להציג היה באמת איזה ציור מאוד לא ברור ובצדו סיפור מאוד יצירתי וחכם. המרפאה בעיסוק שאיבחנה אותו אמרה שהכל בסדר. שהוא כנראה ילד יותר "לשוני" - היא קראה לזה.

בדיעבד הסתבר שהילד דיסלקטי. לגמרי.

עצתי לך - להניח לזה.

דבר אחד טוב יכול לצמוח לך מן הדרישה שלך ממנו לצייר: כדאי ללמוד מן הסירוב שלו ומההתפתלות היצירתית.

אם יסתבר בהמשך שהוא חלילה סובל מקשיים בקריאה וכתיבה, גם במקרה הזה תצטרכי להרפות, להיות מאוד סבלנית לקצב שלו, ולא לדחוק אותו לפינה.

אני דואגת כי אני יודעת מהילדה הגדולה ששמים על זה דגש. המרפאה בעיסוק מאוד חפרה לנו בשנה שעברה שהילדה לא יודעת לצייר אנשים כמו שצריך וגם היא נטתה יותר לקשקש ופחות לצייר אובייקטים. היא הסבירה לנו שצריך לשבת וללמד אותם ממש, להקנות להם את המיומנויות האלו כשהם לא עושים את זה בעצמם, וגם הגננת שה האירה בעדינות את צומת לבנו שהדברים האלו חשובים.

סליחה שאני בוטה אבל אלו עצות גרועות ממש.

ילד שיודע - יופי.

ילד שלא בדיוק יודע - גם יופי. זו היצירה שלהם, זה מה שיוצא מהם, זה מה שהם מבטאים.

אולי קשה להם להעביר את התמונה שיש להם בראש לקווים ברורים ומסודרים? גם במקרה כזה, אם תלמדי אותם, את מלמדת אותם את הציור והיצירה שלך. לא את שלהם.

זה לגבי ציור חופשי.

אם מדובר במשימות ספציפיות של לעבור על קו מקווקו או משימות אחרות של תיאום עין יד - כאן יש ענין לכוון ולהדריך, בעיקר לגבי אחיזת עיפרון. אבל איך אפשר ללמד ילד לצייר את הציור שלו?

וגם למה זה כל כך חשוב? לכתיבה בהמשך? לא זה מה שיקדם את הכתיבה.

שמעתי ממנהלת המרכז להתפתחות הילד אצלנו בישוב עד כמה היא מצירה על כך שגננות מתעקשות להתערב בציורי ילדים. הן לא מבינות כמה הן יכולות ללמוד על הילד מתוך הציור שלו. הציור של ילד הרי הוא שיקוף של העולם הפנימי שלו. מה שייך בגיל כזה להקנות מיומוניות ציור?

זה שונה - כשמרפאה בעיסוק  מאבחנת, היא בודקת תוך כדי גם ידיעה לשונית של אברי הגוף ודברים נוספים. לכן תוך כדי איבחון שייך אולי לבדוק עם הילד מכיר את האיברים שהוא החסיר מן הציור ויודע את מקומם ואת הגודל היחסי שלהם לעומת מרכז הגוף.

אבל זה רק תוך כדי איבחון. וגם את זה הם משתדלים לעשות בעדינות ובמרומז רק כדי להפריד בין חוסר יכולת גרפית להבנה כללית ושימוש נכון בשפה.

אבל שלא בתוך איבחון - זה מיותר ומזיק.

מה שאת אומרת שילד חכם כמוהו מסתפק בקישקוש ושהוא חושב שהוא לא יודע לצייר - גם כאן נסיון ללמד אותו גורם נזק. את רואה בעצמך שהוא משתדל בכל דרך להתחמק מזה.

הפתרון כאן הוא להעצים יכולות אחרות שלו. למשל לומר "הסיפור על הבית שנהרס היה מדהים. אתה כזה חכם, ומצחיק ויצירתי". ואפשר אפילו לומר על הציורים (קישקושים כפי שקראת להם) שלו שהם "מאוד מעניינים. חכמים. צריך להתבונן בהם הרבה ואז אפשר למצוא בהם כל מיני דברים מפתיעים".

תמיד יהיו לילדים שלנו נקודות חולשה. ציור ילדי הוא לא תחום שנכון לחזק על ידי הנחיה או תרגול.

ולגבי חוות הדעת של הגננת לקראת העליה לכיתה א' - אל תיראי. בשביל זה את האמא שלו, ואת יכולה להעיד עד כמה הילד הזה חכם ומצויין ביכולות אחרות שלו.

את כל מה שאני כותבת לך כאן אני כותבת מנסיון אישי, כאמא לחמישה(! )בנים דיסלקטים.

איכשהו מתוך אינטואיציה בריאה, גם כשהיה מדובר בגדולים שלי כשהייתי אמא צעירה, עמדתי על כך שיעלו אותם לכיתה א' למרות חוסר היכולת הגרפית שהפגינו. סיפרתי בפני פסיכולוג הגן, היועצת ומנהל בית הספר על כל הצדדים האחרים שבהם הצטיינו (הרכבת פזלים מורכבים מאוד לגילם, היכולת ליצור דמויות אוריגמי בגיל צעיר מאוד, המבנים היצירתיים שבנו מלגו וכו').

הצבעתי על כך שילדים כאלו יכולים להישאר בגן גם עד הבר מצווה אם כל מה שבוחנים הוא הציור שלהם.

זה דבר ידוע שדוקא הילדים האלה חכמים במיוחד.

המקרה שלנו הוא קיצוני. וזה גם לא נגמר במעבר מן הגן לכיתה א'. היינו צריכים להילחם על הילדים האלה לכל אורך הדרך - שלא ישאירו אותם כיתה, שיכבדו אותם כתלמידים גם כשהם לא מסוגלים לקרוא ולכתוב, שהמורים והמחנכים ישתפו פעולה ויסגלו דרכים אחרות ויצירתיות כדי לשתף אותם בתהליך הלמידה.

אני מאחלת לך שילדייך ירכשו את הכתיבה והקריאה בקלות. כל מה שאני אומרת הוא שאין טעם להתעכב יותר מדי על נקודות החולשה של הילד רק בגלל דרישות מופרזות מצד המערכת.

אנחנו כהורים צריכים קודם כל לשים את הילדים שלנו לנגד עיננו - על נקודות החוזק ונקודות החולשה שלהם - לפני שאנחנו נלחצים מגורמים חיצוניים.

מהנסיון שלנו אפשר לומר שברגע ששלוות הנפש של הילד לנגד עיננו, גם המערכת (ובזה אני מתכוונת לכל הסוללה של אנשי המקצוע שמלווים את תהליך הלמידה) מרפה ולוקחת את הדברים בפרופורציה.

זוכרת את הקטע שהטייס מצייר כבשה אחרי כבשה ואף אחת מהן לא מוצאת חן בעיני הנסיך עד שהוא מצייר קופסה ואומר שהכבשה בתוכה והנסיך מאושר? ואת הכובע שהוא בעצם נחש שבלע פיל?

גם על הבן שלך צריך לכתוב ספרים כמה שהוא חכם ומתוק

והתחום של המעקב אחרי היכולת האמיתית שלו מכוסה בעצם

אז באמת נראה לי הגיוני להרפות מהעניין. אולי באמת הוא לא רוצה לצייר מה שאומרים לו. האמת זה זכותו בעקרון לא?

לענ"ד, תעזבי אותו.

ואל תחששי ש"יתייגו" אותו.. ממתי מהנדסים את הילדים?..

זה בא אחרי אסיפת הורים ראשונה של הגדולה שבה גיליתי שהיועצת הורתה על דעת עצמה להכניס את הבת החכמה והמוכשרת שלי לשיעורים של שילוב וכל זה על סמך פגישה בת עשר דקות בשנה שעברה שבה הגיעה לכל מיני מסקנות באמצעות ציור וראיון שבו הבת שלי בקושי דיברה כי התביישה. ולפי המורת שילוב זה ממש מיותר כי היא חכמה ומוכשרת. לא רציתי שיעשו דברים כאלו גם לבן שלי. 

מה שעשתה היועצת הוא מקומם ובניגוד לחוק ואת לא חייבת לשתף פעולה עם זה אם זה נראה לך לא מתאים.

תדעי שלפעמים המערכת משבצת ילדים לשילוב רק כדי שמור על מסגרת המשרה של מורת השילוב. את לא חייבת להסכים. את יכולה ברגע זה לבקש להוציא את הילדה משעות השילוב שנכפו עליכם.

ומי שיגיד שתמיד טוב לקבל שעות פרטניות - לא נכון. לא אם זה נעשה מאחורי הגב. לא אם מדובר בילדה שמרגישה שמנתקים אותה מכיתת האם ומתייגים אותה בזה.

חזקי ואמצי. 

דווקא אלך תחששי הוא יצא גאון ראי הוזהרת !!

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם