האם היה אפשר לברר בשיחת טלפון את אותה אי-התאמה-מוחלטת שהתבררה בפגישה?

כדי להימנע ממצב של 'פגישה הזויה' אפשר להקדים שיחת טלפון ארוכה, ובכך להקטין את הסיכוי לאכזבה. 

כך עשיתי כמה פעמים. (שעות של שיחות טלפון)

אמנם ישנו חשש הפוך של הפסקת הקשר לפני פגישה שהיתה עשויה להוביל לנישואין. 

בהצלחה. 

אני יכולה להגיד שכבר בטלפון היה עניין שהתלבטתי לגביו. דק שבדקים.

ולא היה לי אפשרות לברר את זה, רק פגישה פנים אל פנים אימתה את החשש.

אני לא חושבת שהפתרון טמון בבירור טוב או מקיף יותר.

אני שמה לב שאפשר להגדיר באותם אוסף תכונות כמה בחורים, וכל אחד מהם יהיה בהחלט שונה מחברו.

הדרך שבה כל תכונה מתבטאת אצל כל אדם היא שונה, ויותר מכך, המכלול של האדם זה דבר שהוא מעבר לרשימת תכונות.

כך שאני מרגישה שכמה שאברר על הנק' שחשובות לי, זה לא יפתור את הבעיה.

אחרי הפגישה חשבתי על זה- יש דברים שאמרו לי עליו והם לא נכונים? חירטטו/ייפו/עיגלו?

וואלה לא.

הכל נכון.

ועדיין, זה היה פשוט לא שייך.

למה? כנראה כי זה מנפלאות האדם. כמה שמנסים להגדיר ו"לתמלל" אותו, זה רק קצה קצהו.

ופה גם הבעיה במקרה הזה.

לא שאני מבטל את הסינון חלילה - אדם רציני לא רוצה לבזבז זמן וכסף על עוד דייטים לא קשורים.

אבל בסופו של דבר למפגש החי עם הדברים יש תמיד מה לחדש לנו מעבר לחברים/מכרים/קולגות/וואצאפים/טלפונים או כל דבר אחר ואין מנוס מהפתעות! 

אבל בסופו של דבר אני חושב שמה שאת צריכה להזהר פה הוא דווקא הלב שלך ולא הסינון.

כשלון פוגע, ושאנחנו צוברים כשלונות הלב מתחיל לחוש את המציאות עצמה ככשלון - אפילו אם השכל יורה אחרת.

אדם שנבגד כל חייו ליבו כבר פיתח "מבט" שכל אדם בחזקת בוגד עד שיוכח אחרת, למרות שהדעת יכולה להגיד ההפך.

ללב לוקח זמן להחלים ורק חיים יכולים לרפא חיים, לא דעת ומילים.

(שמעתי סיפור שבא אדם לרב טאו לאחר שעקב עבודתו, שהוא נאלץ לבוא במגע יומיומי עם רמאויות ושקרים כהגדרת העבודה, הוא אינו מסוגל לסמוך על אנשים - הרב טאו שלח אותו להיות גנן בגן ילדים.

המגע עם החיות התמימות והטבעיות של ילד קטן החזירו את מה שאבד ולא ווערטים נחמדים על מותר האדם מין הבהמה)

נשמע שיצאת ונכשלת יותר מידי - את במצב לא בריא. כמובן שאינני איש מקצוע או ת"ח ולכן אינני מחליף התייעצות עם גורם שמכיר את נפש האדם בצורה אמונית ומדעית שלמה.

אך מהכיוון שלי נשמע שהגעת כבר למצב שבלב שלך כל הצעה בחזקת לא מתאימה עד שיוכח אחרת (אני כרגע נתון במצב כזה.)

ועל כן להמשיך לצאת עלול להיות רק הרחבה של הבור שקיים! את צריכה לקחת קצת זמן לנשום ולמצוא דרך לגרום לעצמך לחדש את האמון במה שהחיים יזמנו לך ובכך שתגיע לך הצעה שתתאים ותזרום לך בטבעיות ובכיף.

זאת דעתי, מדגיש שוב - אינני מכיר אותך או יודע מה עבר עליך! אני מדבר רק מעולמי וממה שאני קולט ועל כן תמיד עידף להתייעץ עם ת"ח שמכיר אותך.

המון בהצלחה!!!!! שה' ישלח לך בחור ירא שמים במהרה ובלי מאמץ

אני חושבת שהתחושה הזו שאחרי הפגישה (שכנראה התבטאה דרך ההודעות שלי..)

היא כזו דווקא כי ב"ה לא הגעתי למצב שאתה מתאר.

כי בדרך פלא אני כל פעם מאמינה מחדש שזה ילך!

שהוא נשמע מתאים. שאני בכיוון טוב..

ואז מגיעה הנחיתה למציאות.

הפסקות אני לוקחת והרבה...

באמת בשביל להגיע עם כח ואמון מחודש.

והשאלה שהעלתי היא בדיוק בשביל "להיזהר על הלב שלי". 

לאט לאט אני באמת מבינה שכנראה אין דרך אחרת מלנסות, לצאת, לגלות, להתאכזב(לרוב).. עד המציאה.

השירשור הזה חיזק לי שכנראה באמת אין אלטרנטיבה.

זה לא בירור באופן שגוי, זה לא שיטה שפספסתי.. זה הדרך שצריכים לעבור.

אני חושבת שהידיעה הזו היא בעצמה כבר משחררת. (כמו שאמרה ברכה11)

אין לי אלא להשליך על ה' יהבי.

ותודה על התגובה.

אבל כשאני מסתכל על עצמי בתחילת הדרך ובכלל המנגון הבסיסי של בריאות היא שהחולי הוא דבר זר

שאמנם יש להיזהר ממנו אך הוא לא "מטריד" אותנו באופן מהותי.

הייתי יוצא לפגישות בלב שקט ומקסימום לא אז קצת מתבאסים וממשיכים.

המחשבות של "איך אמצא משהו שיהיה כיף?" "מתי אפסיק לפגוש דברים לא מתאימים?" 

"האם ניתן למנוע את זה?" באו לי לאחר שחיקה ולא בתחילת הדרך.

הפסקות של זמן הן לא בהכרח מה שמחזיר! השאלה היא מה עושים בהפסקה!

זה כמו שאדם רוצה לא להתעסק בפלאפון אז הוא שם אותו על שקט לידו, כולנו יודעים שזה לא באמת מנתק אותו מהמכשיר.

אבל כן - אין מנוס מהבעיה וזה כבר אמרו לפני פה.

אבל הנקודה היא הכוחות שאנו לוקחים איתנו אל תוך הבעיות.

או כדברי משפט מגניב ששמעתי פעם -

הכאב הוא בלתי נמנע, אבל הסבל הוא בחירה.

בכל מקרה מקווה שתצליחי ובכיף  

מה אתה חושב שכדאי לעשות בהפסקות? ואם כבר מגיעים להרגשות האלה, לא מהשכל- מהלב, בלי רצון, זה פשוט מין תחושה כזאת.. מה כדאי לעשות?

כי אני לא משוכנע שהבנתי את כוונתך.

ולגבי ההפסקות - חוששני שזה אישי, כל אחד ותהליך הבניה שלו והחורים שקיימים אצלו בעקבות המסע  המתמשך.

לא דומה אחד לשני, ככה נראה לי לפחות

במציאות זה לא ככה

כולם נפגשים עם כל מיני אנשים ברמות התאמה הזויות כאלו ואחרות 

מה שכן, לפעמים עם הזמן את כבר יודעת מה ממש לא מתאים לך ויודעת לשאול את זה לפני כן 

כמה זה קורה שבבירורים הכול נשמע פצצה ואת מגיעה לפגישה...

ופשוט רואה שמילים והגדרות זה לא בנאדם...

והעיקר שאת הכימיה ביניכם (או את העדרה ;)) אף אחד לא יכול לדעת מראש.

לדעתי דבר ראשון אין ברירה חייבים להשלים מראש עם זה שלפעמים יוצאים סתם ויש תקוות ואכזבות סתם... קשה אבל אולי הידיעה הזאת תקטין קצת את האכזבה.

דבר שני את יכולה לברר עוד יותר, לנסות לחשוב מה הפריע לך בבחורים קודמים, מה חשוב לך ולשאול דווקא עליו.

גם אם בסוף כן תחליטי להפגש- תדעי לפחות שיש לך איזה כמה דברים שאת לא בטוחה בהם וככה גם תקטיני צפיות.

אני מנסה לאחרונה (לא שתמיד מצליחה..) פשוט לקחת את כל הענין באיזי... ללכת בקטע כיף, להנות מלראות יפה יותר ערב אחד ואח"כ פשוט לצחוק על זה עם חברות והמשפחה...

ותמיד להתפלל שלכל צד שלא יהיה שיהיה מהר ובקלות!

מסכימה איתך מאוד.

"לדעתי דבר ראשון אין ברירה חייבים להשלים מראש עם זה שלפעמים יוצאים סתם ויש תקוות ואכזבות סתם... קשה אבל אולי הידיעה הזאת תקטין קצת את האכזבה."

צודקת לגמרי.. זו כנראה הידיעה שאני צריכה להפנים כרגע.

השאלה שהעלתי חשובה לי באופן כללי, כך שבכל מקרה תודה על התגובות!

רק רציתי לשתף בקשר לספציפי האחרון...

החלטתי להיכנס לפייסבוק שלו, אולי משם אדע עליו יותר.

מאת ה' עשיתי את זה ליד חברה שלי.

פתאום היא שואלת אותי "הי מאיפה את מכירה אותו?!"

אמרתי לה שאני באמת לא מכירה..

מסתבר שהיא עבדה במקביל אליו באותו מוסד והיא ממש מכירה אותו.

היא מכירה אותי טוב ויכלה להגיד לי בביטחון שזה נשמע לה ממש לא קשור!

ממה שהיא סיפרה לי החלטתי שאנחנו לא שייכים...  (לא משהו רע, אבל באמת לא מתאים)

וה' בדרכיו חסך לי עוד פגישה מיותרת

(המסקנה שלי- כנראה אין דרך קסמים לחסוך פגישות כאלה, אבל לה' יש דרכים. תפילה..)

כנראה השם ריחם עליך שלא תעברי כרגע עוד אכזבה...

מנסיוני האישי אין מנוס מפגישה פנים מול פנים.

הכרתי מישהו (דרך אתר) שגר בחו"ל והיינו בקשר טלפוני (גם מייל, הודעות, סקייפ וכו...) לתקופת זמן ממושכת עד שבסופו של דבר הגיע לארץ ואחרי שנפגשנו הבנו שזה פשוט לא מתאים, אז לא עזרו כל השעות הארוכות של שיחות הטלפון שנעשו, הפגישה בסוף היא זו שהובילה למסקנה שזה לא זה....

שתהיה לך הרבה הצלחה וסייעתא דשמעייא!

בעזרת ה'

כמו שאמרת, לגלות התאמה בלי להיפגש זה קסם, ובחיים שלנו אין קסמים. הכל בחיים עניין של השקעה. הציפייה להתאמה ללא נסיונות פגישה זו אשליה דמיונית של סרטים בהוליווד. כדי להתחתן צריך לצאת, לנסות.

מה שכן הייתי ממליץ לך (בתור שדכן עם קצת נסיון בתחום) זה לשנות תפיסה. צריך לבוא לפגישה בראש אחר. את הולכת לחפש את בעלך, בן הזוג שלך לחיים. לא צריך לפחד מחוסר התאמה, קורה לכולם, ובסופו של דבר רובנו נשואים ברוך ה'.

ברור שצריך לברר ולבדוק לפני שנפגשים, אך  לא צריכים להקים ועדת חקירה על חוסר התאמה, קורה.

שיהיה בהצלחה רבה

ברור שזה לא לכתחילה,אך אם נפגשת עם בחור- זה לא סתם. אנו עושים את ההשתדלות שלנו. מבררים בודקים והשאר על ה'. כל פגישה זה לא סתם גם אם בסוף לא תתחתנו, ה' מפגיש בניכם לא סתם, אולי את צריכה ללמוד ממנו משהו..או כל דבר אחר. אני חושבת שכשאנו הולכים בתמימות ובביטחון עם ה' אז זה לא שוחק כ"כ מהר. אנחנו ביידים שלו הולכים אחריו לאן שיוליך אותנו.כמובן שחלק מזה הוא שה' רוצה שנבדוק וניראה אבל בתחום היכולת שלנו, כמו שרבים אמרו פה- עד שלא נפגשים אי אפשר באמת לדעת.

בהצלחה "ישועת ה' כהרף עין"

מברכת אותך באור בהירות הדרך.

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

איזה הצעה שהצעתי לחבר.

תתיעץ עם אנשים שמבינים

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

מה אנשים יגידו,

האם הם יהיו רגישים,

עם טאקט -

זה לא בבחירתי ובשליטתי.

ותמיד יהיו אנשים שיגידו משהו חסר טאקט\לא רגיש,

ולא תמיד זה יהיה מישהו שנוח לי להגיד לו משהו, לשקף לו את הבעיתיות.

מה שאתה מגדיר כמידה נכונה, זה עניין סובייקטיבי בעיני,

ולכן

זה משאיר בידיים שלי את הבחירה מה לעשות עם מה שנאמר.

אני יכולה לבחור לאיזה כיוון לקחת את הדברים.

כמה הם ישפיעו עליי.

בסופו של דבר קשרים עם חברות מבוססים על מה שקורה לנו בחיים.

וחברות נשואות - קורה להן בחיים זוגיות, משפחה, ילדים.

אם הן יהיו חייבות לא להזכיר את הדברים האלה בנוכחותי, מהר מאוד החברות שלנו תלך ותתמסמס,

ויישארו רק החברות שבאותו סטטוס שלי.

אמרתי כבר בהודעה הקודמת - "אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך"

אני כמוך, אני גם לא רוצה שאנשים ילכו לידי על ביצים, וכן, אני גם רוצה לשמוע חוויות מנישואים ומאנשים שונים על מה שהם חווים שלהם יש ולי אין - ואין לי עם זה שום בעיה.

אז קצת מוזר לי שהסברת לי את מה שכבר אמרתי, ברור שאני רוצה לשמוע (כמעט) הכל, השאלה מתי ואיך.

ולגבי הגישה שאת מביאה פה - 

נראה לי שאת גם כמוני וכמו פותחת השרשור תבחרי להעלב אם את חושבת שזה מעליב לפי ההערכה הסובייקטיבית שלך.

רק את מציגה שלפעמים אי אפשר לשקף את הבעיותיות לצד השני, זה בהחלט נכון. זה לא אומר שמשהו מסויים לא מעליב.

זה כן אומר (ופה אני מסכים איתך) שאני ישלים עם זה, אבל כן, מי שיהיה יותר חסר טקט כלפי זה ישפיע על הקשר שלי איתו.

ולא נראה לי שפותחת השרשור כתבה משהו ביחס לבחירה שלה על מה שהיא יכולה לשלוט בו, אז לא נראה לי ששייך דיון על זה בהקשר לתגובה שלה.

ולפרוק דבר שמציק מצד הזולת - יכולה להיות התמודדות מצויינת.

ברור שההתמודדות לא נעצרת בכך, נכון, אבל זה לא סותר את האמור לעיל.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

אני מאוד  מסכימה עם זה.......והרבה!

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

ככה מעודדים יהודי שעומד להקים בית?!

כבר היינו בסרט הזה ארי"ק יקר, זוכר?........

אברך יקר. זה הכל בצחוק. אתה אוהב ללמוד והרב שלך ממליץ על זה, והיא מסכימה (ואפילו יש לה מסירות נפש) -

תלך על זה וימים יגידו.

בהצלחה!

בנישואין? ואני התרעמתי עליך?

אבל מאז מכירים אותך טוב יותר ופחות מתלהמים (כלומר, אני)....

ספיציפית אני לא אמרתי שאני יהיה אברך הרבה שנים, שאלתי רק על הכנה לחתונה והתגלגלנו לנושא עבודה - לימוד תורה.

אני גם חושב שזה מאוד חשוב ובעז,ה אני אתייעץ עם רב שמכיר אותי ויגיד לי מה הכי מתאים לי.

אשרייך!

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

הכרתי יהודים חשובים שגם עבדו. אפילו במקומות לא רק דתיים כל כך. הם היו אבל תלמידי חכמים. ממש.

עם משמעת עצמית  חזקה.

היום - לא בטוחה שיהודי תורני, כפי שהיו הם, מסוגל להגיע למדרגתם, כשהוא עובד שעות רבות, לא במשרה תורנית.

הרחוב משפיע. הסביבה משפיעה. זו לא החממה של הישיבה, כוילל (למוטב, במקרה הזה). השפה. מכירים את הסיפור

של הרב זריצקי בספרו "בצל צח", בו מתנגדת הבת להינשא לבחור שגם עובד?

גם הבנים שלי חושבים כמותכם. בכל זאת, חושבת שלהוסיף עוד שנים מספר, רק בלימוד תורה נטו, ברצינות,

יכול מאוד להועיל, כשחייבים לצאת לעולם הגדול.

היו לא מעט ישובים חקלאים חרדיים של תנועת פועלי אגודת ישראל - כמו כפר חסידים, קוממיות, קיבוץ חפץ חיים, היה את מפעל השטיחים של החרדי אברהם שפירא, שמעתי סיפורים מסבא שלי המאוד מבוגר (כיפה סרוגה, גר במושב דתי) שבצעירותו עבד עם ארגון טהרת המשפחה החרדי ממאה-שערים בהקמת מקוואות ביישובי העולים בצפון, והרבה מהחרדים של אז התעסקו בעבודת כפיים.

החרדים של פעם גם היו חזקים מאוד  בבורסה ליהלומים.