אם בעלך הוא תלמיד חכם, או לפחות "משקיע" בתורה, אז באמת ראוי לסמוך עליו.

וגם אם את רוצה בדברים מסוימים, מן הסתם אפשר לעשות את זה בצורה מעודנת יותר.

אני מניח שאם מראש היית אומרת, אולי נשאל רב ליתר ביטחון, או משהו כזה - היה עובר. אבל אם זה הפך לנושא שכאילו אינך סומכת עליו, זו כבר בעיה.  אולי תשאלי רב על זה עצמו?....  דומני שהרב יגיד לך שמוטב לפחות עד סקאלה מסויימת לסמוך על הבעל, מאשר הדקדקנות ההלכתית על חשבון תחושתו ושלום הבית.

למה זו "מניפולציה" (בהנחה שאכן יש לו "הבנה" כלשהי בתחום)?..  תארי לך שהיית אומרת על משהו שהוא יפה לאשה, והוא היה אומר שרוצה לשאול אשה אחרת..  מבחינה מסויימת, יש בכך דמיון.. כי לגביו זה כאילו תחום "שלו", שבו את לא סומכת עליו. כלומר: לדידו יתכן שדווקא הרצון שלך לשאול הוא ה"מניפולציה".. דרך להראות שהוא לא מבין יותר, לא "נותן כיוון"...

לכן, החוכמה היא קודם כל לתת תחושת אמון, הערכה, זה גם "דקדוק הלכתי" חשוב.  אח"כ להגיע להבנה שבוודאי את "סומכת עליו", אבל שיסכים שבעניינים שיכולים להיות בעייתים, ורק כדי לא להיכשל חלילה, אז תשאלו. אולי אפילו ישאל בעצמו עבור שניכם..

לפני שנדון האם תשאלי רב או לא- עלייך לכבד אותו ולתת לו את שרביט ההנהגה.זה ממש משפיל ולא נעים לבן זוג לשמוע את בת זוגו לא סומכת עליו וגם הפוך... את חייבת למצוא את הדרך לעשות זאת בנועם, ולבדוןק גם- למה את לא סומכת עליו ובמה, וגם אם שמעת פעם או למדת משהו שסותר את דבריו- להציג זאת בנועם ובענווה, ואז מן הסתם הוא יקשיב לך ותדברו על זה.

אז זה ממש מעליב אותו..

אשאל רב אחר..

הכי טוב שיש "רב" בבית... אם תתני אמון - זה יכול מאד לבנות את היחס ביניכם בעז"ה. ואז, אם תהיינה שאלו שנראות חמורות יותר - מן הסתם יסכים להתייעצות נוספת של שניכם.

הייתי יכול להבין מהיכן מגיעה הפגיעה אצלו.

גבר צריך שיעריכו אותו, שיכבדו אותו,

כך הוא במיטבו ובדרך זו הוא גם מעניק ומשפיע לך בחזרה.

יתכן והוא רואה את הדחיפות לשאול מישהו אחר, ולא משנה אם מדובר אפילו ברב הראשי, כפגיעה במעמדו ובאמון שאת נותנת לו.

בעלי היקר והאהוב למד ב"ה הרבה הלכה, ועבר את רוב מבחני ההסמכה עד שהחליט לשנות מסלול.

אז מבחינת ידע - הוא באמת יודע המון. ב"ה שזכינו.

אבל עד כמה שאני מתרשמת מהמציאות שסביבי, רבנים לומדים (מהניסיון? או אולי זה גם ממש לימוד בפני עצמו אי שם במסלול ההסמכה?) עוד משהו מעבר לבקיאות בהלכה. לומדים איך לתווך בין הלכה למציאות, איך להתאים תשובה לשואל, איך לדרג שיקולים הלכתיים. ולרבנים יש סמכות להקל בדברים שמי שהוא לא רב לא יכול להקל על דעת עצמו.

הפורומים מלאים באמירות "אל תחמירי לעצמך, תשאלי רב". למשל בנושא הריון בצום - זה כתוב בפורום השכן עשרות פעמים בשבוע שלפני תשעה באב... ואני הייתי רואה ועיניי כלות, כי מבחינת בעלי - הוא יודע שצריך לצום, אז מה יש לשאול?

אני לא יודעת אם זה בדיוק עלבון, אולי גם קצת, אבל זה בעיקר תפיסה הלכתית (שהוא מיישם אותה כמובן גם על עצמו) שלא אוהבת 'חיפוש קולות'. מבחינתו אם לא יודעים מה ההלכה צריך לשאול, אבל אם יודעים - והוא כאמור ב"ה יודע הרבה - אין מה לשאול. צריך לקיים בלב שלם.

אז בהלכות נידה שמשותפות לשנינו אני באמת לא שואלת, גם על מצבים שנראה לי שיש סיכוי להקל, כי זה עניין שנוגע גם לבעלי וחשוב לו לקיים את ההלכה לפי הבנתו.

אבל בדברים שנוגעים רק לי (למשל - שתיית מים לפני קידוש, דיבור עם הילדים בזמן התפילה) במשך שנים התקשיתי מאוד, אבל לאחרונה אני כבר כן פונה לרבנים. בעלי אמנם לא הכי אוהב את הגישה, אבל הוא עוד פחות אוהב - ולגמרי לא שייך אליו - הרעיון שהוא צריך להגיד לי מה לעשות ואני אמורה לציית. מבחינתו אם זה מה שאני רוצה לעשות - הוא יבלע את זה וישתוק כי זאת זכותי.

קשה לי לעשות דברים שלא נכונים בעיני בעלי האהוב, ואני כל כך לא רוצה לצער אותו, אבל הקושי שלי עם ההלכה כפי שהוא מציב אותה גבר, ואחרי כמה שנות נישואין התחלתי לפנות לרבנים בעניינים שונים.

וכשהתחלתי לקבל תשובות מקלות בדברים שהוא שנים אסר לי הוא היה בהתחלה מופתע ("איך אפשר להתיר את זה?"), אבל קיבל בלב שלם מתוך הערכתו לרבנים שפניתי אליהם. ועם השנים הוא מתרגל לכך יותר ויותר, מבין יותר שבאמת יש טעם לפנות, ולכן גם לי הרבה יותר קל לפנות.

כתבתי לפותחת, אבל אם לאחרים יש מה להגיב, אשמח מאוד לקרוא. אני רואה שאני שונה מהכיוון הכללי כאן. אבל אולי אם פורשים את מכלול השיקולים זה נשמע אחרת?

בסופו של דבר, הוא אומר לי, את יכולה לשאול, אבל זה שאת לא סומכת על בעלך, זו הבעיה..

האם תסכימי להזדהות בפני אלעד, שיקשר בינינו?

הבעל אמור להיות הרב בבית. את יכולה לעודד את בעלך שיהיה לו רב מובהק. אבל לא לסמוך על אמירתו ההילכתית זה יותר גרוע ממעליב. כך פשוט לא אמור להתנהל בית יהודי. לכל אחד התפקיד שלו בבית.

כבר אמרתי, היה אפשר להגיע למצב של לשאול מה שבאמת צריך - בלי כל זה.. עייני במה שכתבה זו שכביכול "הזדהתה" איתך, ובגישתה שעולה מכל דבריה.

גם בעלי תלמיד חכם עם סמיכה ולכן אני סומכת על בקיאותו ולמרות שהוא נוטה להחמיר עדין הוא משתדל להתחשב בי ובילדים בנסיבות בריאותיות.

כל פעם שמישהיא שואלת משהו על בעלה אומרים לה שזה סימטום למשהו יותר עמוק.

נכון בעצם את צודקת זה יכול להיות סימטום ליראת שמיים.

ועכשיו תתקיפו שיראת שמיים לא מחייב החמרה. אז אני יודעת את זה כבר.  אבל עוד יותר לא מחייב שמשהו שלא אוהבים אצל הבעל הוא סימפטום למשהו עמוק.

אצלך מדובר כנראה על מישהו שהוא "מחמיר" לעצמו בכמה עניינים, ובתומו חשב לנהוג כך גם לאשתו בעניינים שלה.

ורואים את היחס הטוב ביניכם מתוך הצורה שבה כתבת. את הרצון בכלל לא להגיע למצב כזה, שאכן עיצב מציאות במשך כמה שנים.

את, לדעתי, לא "שונה מהכיוון הכללי" כאן; פשוט זה ענין אחר למדי..

את הרי באמת רצית ללכת באותה גישה עקרונית שכתבו כאן, רק ראית באופן מעשי שיש לפעמים בעיה בפסיקה, שהיא מחמירה ביחס למה שאת שומעת בכללי וקשה לך לנהוג כך לפעמים.

אצלך, זה לא בעיה ש"לא פייר" שאשה לא יכולה לברר בעצמה סוגיה הלכתית..  אלא סתם בעיה מעשית.

וברור שגם במציאות שלך - היחס של הכבוד לבעל ולידע התורני שלו וכו', זה דבר מאד חשוב. הרי זה ענין עיקרי אצלו. ולכן, בעניינים לא קריטיים, כדאי לקבל בשמחה את דעתו. ממש לכבד מהלב.

ובעניינים שקשה, אז אם פונים למישהו שהוא באמת פוסק כזה שגם הוא מקבל את גדלותו, ועושים את זה מתוך ש"חשבתי אולי יש צד להקל בכ"ז אז שאלתי, כי זה באמת לא-פשוט לי", כנראה שזה נראה אחרת. עובדה.  וגם במקרים כאלו, הכי טוב היה אם הבקשה היתה מהבעל עצמו אם הוא מוכן אולי לבדוק עם מישהו שמפורסם כפוסק גדול, אם יש מקום להקל, למשל.

ואינני בטוח שאם היית נוקטת בגישה כזו מההתחלה - ולא אחרי כמה שנות נישואין כדברייך - אז זה היה מתקבל אותו דבר. כנראה הוא קודם הפנים שהוא, כלשונך, "בעלך האהוב", ושאת מאד מכבדת אותו ואת ידיעותיו, וממילא אינו לוקח "אישית" כשאת מרגישה נאלצת..

שלום לך! אני ממש מזדהה עם ההרגשה שלך. אם אכן מדובר על צימאון להתחבר בזכות עצמך.

אולי תוכלי להסביר לבעלך שהעניין זה לא הוא ושאת  סומכת עליו אלא שיש לך רצון להבין ולברר את הדברים (סוג של מרחב בזוגיות) גם בלימוד התורה והמצוות אנחנו צריכות מרחב. ולכן אולי תוכלי להסביר את זה לבעלך שהוא לא הנושא פה אלא את והצורך שלך להגיע לדברים והבנה של למה ככה ולא אחרת והדרך שלך היא בשאלת רב ולא דרכו (מישהו מחוץ למרחב הזוגי).

אני אישית הרבה פעמים פותחת דברים מבררת לבד וכו' גם כשאני יודעת מה עמדת וגישת בעלי אפילו כדי להתחבר ולהבין יותר. 

זה פשוט לא התפקיד שלנו לברר הלכות! מה שאני יודעת אני יודעת ומה שלא- אני ישאל את בעלי!! אם יש משהו שצריך בירור הוא ילך וישאל רב ואני לא אתערב!!

כשיש אשה שמתווכחת עם בעלה/מישהו שלומד על דברי תורה והלכה אני מזועזעת!

זה בעיני אחת הבעיות בכל המדרשות היום שנשים התחילו להתבלבל. כי כשבת דודה שלי היא זאת שמחליטה לבעלה מה כשר ומה לא, וכשאני מתארחת והאשה מתווכחת עם בעלה על ההלכות זה לא בסדר!

לא אמרתי שלא צריך לברר וללמוד. אבל בבית הסמכות ההלכתית- היא הבעל בבלעדיות! ומעולם לא שאלתי רב שאלה- תמיד זה עבר דרך אבא שלי ומהחתונה דרך בעלי!

ברוך ה' הם תלמידי חכמים..

"לכו נא הגברים ועבדו את ה' " - עצת פרעה.

תורתנו תורת חיים. איש ואשה שותפים לדרך של עבודת ה', ורבים וטובים שמעתי מתייעצים עם נשותיהם על ענייני כשרות. ברוב הבתים המטבח הוא הממלכה של האשה, וטבעי שהיא תתרגל הלכות כשרות יום יום ותדע יותר לענות בשליפה מבעלה.

אנחנו צריכים ללמוד ענוה מר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שפסק לחמותו שעליה לאכול ביו"כ, וכשהיא התקשתה לקבל זאת וטענה כנגדו - אמר לה: יודעת מה, בואי נלך לשאול רב... 

כשפוסק הדור לא עוסק בשאלות 'פגיעה בסמכות' אלא חותר לאמיתה של תורה, ורוצה להניח את דעת השואלת שזו אכן ההלכה, אני מקווה שגם אני כבעל אם דעתי קשה לאשה שאיתי ביכולתי להעלות בעצמי הצעה לפנות לפוסק אחר, להניח דעתה, שתהיה שלמה ובטוחה בהלכה שהיא מקיימת.

גם לו הייתי רב לא הייתי רוצה שמישהו יקבל עליו את פסיקתי מחוסר ברירה ומתחושת הכרח.

חבל להיות שבויים בתפיסות של סמכות, טריטוריה, מאבקי כוח, אגו גברי... זה לא שייך לנו. תורתנו תורת חיים... 

ציטוט לא ממין הענין. ולא קשור לכך שהתורה היא "תורת חיים"..

ר' שלמה זלמן, מן הסתם גדל במציאות בדיוק כמו שתיארה הקודמת.

ואשתו של ר' שלמה זלמן מן הסתם מעולם לא הציעה "לשאול רב" אחרי שהוא אמר משהו..  אם כבר, אז ללמוד ממנו לא רק מה שאמר לחמותו בענין כזה, שכל אחד מבין את משמעות התשובה שלו אליה בנושא זה... ואכן בעל מידות מופלא.

מי שתופס את הנושא הזה כאילו הוא בא מתוך תפיסות של "פגיעה בסמכות", יש בכך חוסר הבנה בסיסי. 

ולא ראיתי שמישהו כאן - ממה שקראתי - השיג על כך שבעל יעלה הצעה לשאול פוסק גדול יותר, אם קשה לאשתו עם משהו..

אם אשתי מציעה לשאול רב - להפך - מקווה שההצעה היתה באה ממני אם הייתי רואה שדעתה של אשתי לא נוחה עם תשובתי.

כאשר אין מראש גישה כזו, של "מה פתאום שדווקא הוא יגיד"... וזו לא נורמה שגרתית.

אז אם אשה "קשה לה" עם איזו תשובה - וממילא זה גם דבר חריג ולא "תחביב" - מן הסתם זה בדיוק מה שהוא יציע. כמו עוד עניינים שבין אדם לחברו.

שמתחיל בזה שלאישה קשה, וכשהיא לא מקבלת הבנה בקושי - כשבעלה אוחז בגישת "בבית יהודי אשה צריכה לנהוג לפי הפסק של בעלה" - היא עצמה מתקוממת ומרגישה שלא רואים בה אדם שלם בפני עצמו, לאמייחסים משקל גם למחשבותיה בעניין, ומכאן תחושת המחנק שקורה כאן דבר שהוא לא הוגן... אם היחס לאשה מלכתחילה היה ראוי - לא היתה התקוממות...

אולי אני טועה וזה לא המקרה. אולי זו האשה שמראש לא התיחסה בכבוד, קשה לדעת את כל ההשתלשלות. אני רק באתי להעיר שלא בהכרח שהגישה מראשהיתה כמו שמתואר לעיל.

גם ניכר מההודעה שלה וממה שהבהירה. זו לא בעיה של יחס-לא-ראוי..

וככלל, לא צריך ש"הבעל יאחז מגישה" דוגמטית כזו, בשביל לומר הלכה...  זה יותר מידי תיאורטי, אלו דברים טבעיים לגמרי. חבל "לנפח" תאוריות של בעיות. באופן נורמלי, אדם שהוא תורני אכן אשתו שואלת אותו הלכה, ועם זה הוא לגמרי מתחשב בקשייה, בתור אדם ובתור אשתו. זה לא ענין של "סברות".

אבל לא מבינות בהלכה. נכון הפז"מ שלנו נמוך יותר ולכן ברור שיש כמה שיודעים יותר מאיתנו אבל משהו פה לא מתיישב על ליבה וחשוב לעבודת ה' שהיא תתחבר ותבין את הדברים הויכוח נובע מזה שבעלה לא הצליח וזה לא נורא לפעמים מישהו מבחוץ יכול להצליח יותר. 

אנשים פה נתקעו בטעות על השאלה של פסיקת הלכה

אבל אילו נמשיל את זה- כדי להבין יותר 

בעלך טכנאי מכונות כביסה, אבל כל פעם שנתקעת לך המכונה - את מתקשרת לטכנאי חיצוני ולא מבקשת מבעלך שיתקן

האם לגיטימי שבעלך ייעלב מזה? 

כן!! 

ברור שכן!!! 

כמו שאת תיעלבי אם הוא יגיד לך שהבישולים של אמא שלו טעימים יותר משלך....  

מה את יכולה לעשות בנדון? 

להתנסח בצורה אחרת. 

לשדר שאת הכי סומכת על בעלך, הכי מכבדת ומעריכה את הידע ושיקול הדעת שלו, 

ועל כל זה- יש דברים שאת צריכה מענה נרחב יותר, שטוב לך לעשות את ההפרדה בין "בעלי" לבין "איש מקצוע לשאלות" 

או כיוון אחר- 

הלכה זה לא התחום של בעלים או גברים

זה תחום של כל מי שמחוייב להלכה- לדעת אותה

ולכן- תעשי לבעלך ולעצמך רק טוב- אם תלמדי ממנו

פשוט ככה. תגידי לו- יש לי שאלה ככה וככה, וגם תסביר לי למה ענית לי ככה וככה

או שתביני יותר, או שתביני ולא תסכימי איתו, ואז הוא יבין מאיפה את שואלת רב, או שלא תביני ואז הרב יסביר, או שמתוך הדיון שלכם הוא יבין אותך יותר.... 

גם אז הייתי שואלת אותו ולו רק בשביל לכבד אותו! נותנת לו לברר. סומכת עליו שאם הוא לא יודע הוא לא יגיד סתם. אין לו שום מטרה להכשיל אותי.

גם חמי לא רב וחמותי מורה לתושב"ע ובכל זאת אני שומעת אותה שואלת אותו. מעולם לא שמעתי אותה אומרת אני ילך לרב לשאול או משהו בסגנון.(אחרי היכרות של 4 שנים וקשר מצויין ברוך ה')

הפותחת גם ציינה שבעלה כן ת"ח. ואם זה פוגע בו אז ברור מאיפה זה בא..

בכל מה שקשור לצד התורני שבבית הבעל הוא שצריך להחליט! לאשה יש מספיק תפקידים אחרים...

מציאות נורמלית לגמרי,

ומרבים שלום בעולם..

כלומר: אם זה אדם אחראי, ירא שמיים, ו"מקל" לאשתו (שזה מה שקורה עפ"י רוב אצל כאלה..), אז אותו דבר.

אם היא חוששת שיש פה ממש טעות ועלולה להיכשל, אז גם באותה דרך. מתוך שדר של אמון והערכה, "ליתר ביטחון", אפשר להגיע לאותו יעד..

בעלי למד הרבה, אך לא תמיד הלימוד הגיע לשורת הדין אלא דיונים והתפלספויות

וכשהיה צריך לקבל החלטה בבית ובטעות שאלתי אותו (כי באמת הייתי רגילה לנהוג כך מאבא שלי) גיליתי שהוא מחמיר מאוד, או שהטיעונים והמסקנות ממש לא ממין העיניין.

אז פתרתי בכך שהתחלנו ללמוד ביחד ספרי הלכה (כמובן שהוא רצה משנ"ב אך אני התעקשתי על פוסק בן זמננו)

והוא נוכח מעצמו לגמרי עד כמה היה מופתע משורת הדין. 

והאמת והשלום אהבו.

אם כיום יש קושי אני משתפת אותו מתוך פליאה והתעניינות בשאלות רב שיש ברשת וכך הוא רואה את טווח התשובות האפשריות. וזה לגמרי פתח אותו במקום הזה. ב"ה.

אז כל התשובות היפות על "הוא הסמכות!" הן תשובות של בעלים ולא בהכרח מבינים את הקושי והמצור (לא בהגזמה בכלל) שהנפש נמצאת בה במצב הזה וישנן דרכים עוקפות- 

ולגמרי על זה נאמר שלאשה יש בינה יתרה כי יש לה את הכשרון לסובב מצבים ודרכים כך שהכבוד נשאר במקומו.

התגובה לעיל בסגנון קצת "קיצוני".

אבל לא נכון מה שכתבת שהתשובות על "הוא הסמכות" או משהו דומה, היו תשובות של בעלים..

אלו שהשיבו כך - היו נשים בעיקר. כנראה תחושה בריאה.

ואכן, כדברייך, כשצריך אפשר להגיע לדברים שחשובים גם בדרכים שאינן מתנגשות ביחס של כבוד (ואגב, הדוגמה שהבאת "לא משנה ברורה אלא דווקא פוסקי זמננו", מראה לכיוון השני. כי ברור שאם יש אופציה ללמוד מ"ב זה קודם. זו דווקא דוגמה כמה חשוב להביא בחשבון אם "מצויים בתחום"..).

הרי גם אני הסכמתי שהדרך הזו לא נכונה.

ודאי שאסור להעליב.

רק שהסגנון בסוף היה קצת "מחודד"...

הענין עם פוסק בן זמננו, שהוא לא בא במקום המשנ"ב חלילה אלא על גביו. הוא הרי מכיר את המשנ"בעל בורייה, ולפעמים נראה שבכ"ז הוא פוסק אחרת.

קח למשל בעל שמברר ענין של מראה דמי ורואה לפי המדדים ההלכתיים הרגילים שהמראה מטמא, אבל אם אשתו תפתח לו פוסק בן זמננו הוא יופתע לראות שאולי כשיש התקן לא מפעילים את המדדים הרגילים של המשנ"ב אלא הדין שונה.

וכך יכול להיות בעוד נושאים כגון צום בהריון ואחרים שהוזכרו כאן - שבנסיבות מסוימות לא הולכים בפשטות לפי המשנ"ב, ובשביל זה צריך פוסק בן זמננו. ואם הבעל לא משתכנע שיש טעם ללכת לפוסק, אפשר לעתים להראות לו פסקים שנכתבו לאחרות, שיראה בעיניו שלעתים רבנים פוסקים אחרת ממה שעולה בפשטות מהספרים. וזה תואר כאן בשרשור יותר מפעם אחת.

וכן, כשבעל לא מוכן ללכת לפוסק והאשה לא מוצאת דרכים לשכנעו, היא אכן יכולה לצעוק במר לבה 'לא פייר'... כשכואב - צועקים. אולי זו לא הצעקההנכונה והראויה ביותר, אבלכדאי להגיע אל הכאב שמאחורי, ולתת לה דרכים להאיר את עיני בעלה בנועם ובאהבה. לא להניח שהיא פשוט לא בסדר וזהו.

הנושא של "מראה" - זה לא שייך. המשנה ברורה בכלל לא מדבר על נושאים כאלה.  אולי זו בדיוק דוגמה למה שאמרתי, שצריך קודם כל להכיר את ה"מַטריה".  

ב. אכן, יש דברים של "מציאויות" מתחדשות, שיש לגביהן התייחסויות בפוסקי זמננו. וגם יש דברים נוספים, כדוגמת הצומות ה"קלים" שהיום נוהגים רבים מאד להקל בהם (או להחמיר ב"נפשות") לנשים בהריון וכד'.

ונכון שלעיתים יש מקום בחוכמה להעלות סברה, שכדאי לברר לגבי שאלות ספציפיות שיש מקום לחשוב שקיים בהן שינוי מציאות לגבי מה שכתוב בספר שלומדים, וכד'.

ההערה על המשנה ברורה, היתה על כך שהחליטו ללמוד ביחד ספרי הלכה, והיתה "התעקשות על פוסק בן זמננו ולא מ"ב".. וזה לא כ"כ שייך. כאילו הוא לא "מספיק טוב".. ספר היסוד הוא המ"ב. רוב ההלכות בו לא "השתנו" בגלל המציאות ואין הוא "מחמיר" סתם.. וכמובן שיש מקום במקרה שנראה שאכן מדובר בשאלה כזו, לראות מעבר לכך.  

לא מדבר על מקרה שסתם קשה לה ללמוד בספר כזה, פחות "קריא" בקלות מספרים של עכשיו..

וגם נכון, שאם יש "החמרות" קבועות לא סבירות, אז יש מקום איכשהו "לצאת מזה". זה כלל לא מה שדובר כאן בשרשור. ולא ראיתי מישהו שצעק על מקרה כזה סתם ש"היא לא בסדר".. ובוודאי שראוי במקרה כזה, אם קורה, להציע איך לסובב את הדברים בדרכי נועם.  מה שדובר פה אם בסדר או לא, היה על סתם הנחה כאילו אין סיבה שאשה תיתן אמון מיוחד בבעלה שהוא "רב".. זה היה נושא השרשור, וטוב שמי שהעלתה אותו הבינה את הענין.

משפחות, והפתרון שלך מעולה!! בינה יתרה - אהבתי

לרוב גבר אוהב להגיע לתוצאה לבד.

זאת דרכם של רוב הגברים.

רוב הגברים השגיים יותר מרוב הנשים.

זה יכול להתבטא למשל במצב אותו תיארת.

זה גם יכול להתבטא בעוד מצבים שונים שהרקע לכולם דומה.

למשל בנסיעה. 

מגיעים לעיר ואין וויז (כמעט לא קורה כבר בימנו)

רוצים לדעת איפה נמצא מסעדה מסוימת או רחוב מסוים.

האישה תוריד אוטומטית את החלון ותשאל את עובר האורח הראשון.

הגבר ירצה להסתדר לבד.

זה חשוב לו.

כל פניה לאחרים פוגעת לו במקום שלו. 

אין לי ספק שאת מכירה את המצב הזה שתיארתי רק הרגע.

הכלל הוא, שאם "ההגה" אצלו אז את צריכה ללמוד לתת לו את המרחב שלו.

אם ההגה אצלך עשי ככל העולה על רוחך.

אם למשל הוא עוזר לך בבישולים

אל תסבירי לו שקודם מפרידים בין החלמון לחלבון ורק אז מקציפים.

תני לו לעשות את כל הטעויות בעולם ולגשת אליך.

הוא יעשה זאת יופי, אם זה יבוא ממנו.

בתקווה שהערה זאת עזרה לך ולו.

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם