סיפרנו להורים שלי,שבוע אחרי שידענו,

גם להם זה נכד ראשון וחיכינו הרבה להריון והם היו מאוד שותפים ומעורבים.

להורים של בעלי סיפרנו בחודש רביעי,אצלם יש כבר כמה נכדים

ומאוד חששנו שהם יספרו את זה הלאה אז הרגשנו הכי בנח לספר אז.

(גם אצלנו זה הריון ראשון)

שחושבים לא לספר להורים מיד??? כבר ראיתי כאן כמה אשכולות בענין, אנחנו מספרים באותו יום שקיבלנו בדיקת דם חיובית, למה לא לשמח אותם? כמובן עם אזהרה שלא לספר לאף אחד.

אבל עדיין מאוד שמחתי שהם ידעו ותמכו....

ואם לא מתחשק שכל הגיסים והגיסות ידעו??

למה לא לשמח את הורים?

ומקבלי מהם מההתרגשות טלפונים של "מה נשמע" בתדירות גבוהה...

כי בעלי רוצה שנספר להם ביחד, ואני מפחדת שחמותי "תפלוט" כמו שקרה לה עם מלא אחרים. היא פשוט לא מבינה רצון של לשמור בסוד, אז חיכינו בשקט. אצל ההורים שלי זה ראשון אצל בעלי זה 11...

לשני הצדדים. ובהריון הראשון היה חשש גדול יותר מאשר בפעמים הבאות. 

כי אם ח"ו ההריון לא מחזיק, יש עוגמת נפש גדולה. למה לצער גם את ההורים? או להזמין שאלות חטטניות ("אולי זה קרה כי לא הפסקת להניק את הגדול??"). אני אישית במצב כזה בכלל לא הייתי רוצה שאף אחד יידע.

בסוף השליש הראשון, אחרי שאני עושה שקיפות עורפית, אני הרבה יותר רגועה. או אפילו אפשר למשוך עד סקירת המערכות הראשונה ולראות שהכל בסדר. 

וזה היה הדבר הכי נכון בשבילי כי יצא שהרגשתי מזעזע בתקופת החגישם ואמא שלי שידעה יכלה לתמוך בי ולסייע לי.

בעלי לא התאפק וביקש רשות מאוד יפה לספר לאמא שלו אז בערך שבוע אחרי שגילינו על ההריון (5-6) הוא סיפר לאמא שלו שסיפרה לאבא שלו. ידעתי שאפשר לסמוך עליה, ואכן אני שבוע 15 ועדיין לא סיפרנו והיא לא צייצה מילה לאף אחד.

לאחיות שלי ואחי סיפרתי בסביבות שבוע 8 כי כאמור היה תקופת החגים ודיי גרנו אצלהם בבית אז זה היה מטומטם לא לספר להם אחרי שהם ראו איך אני מתנהגת ומרגישה...

לחברה טובה סיפרתי ולכל שאר העולם עוד לא וזה כולל גיסים וגיסות, חברות טובות דודים דודות וכו'... אני בגירסא של "ידעו כשתצא בטן"...

אולי עכשיו אני יהיה קצת פחות תוקפנית בהתחמקויות שלי כשמישו שואל, אאולי אפילו יודה באוזני חלק מהעולם שאני בהריון, אבל ליזום את הלספר נראה לי שלא 

אה וזה הריון ראשון, נכד ראשון, נין ראשון וכו מהצד שלי, וזה נכד רביעי מהצד של בעלי.

כשגם ככה לא היה טעם להסתיר כי כל היום הקאתי. גם לחמי חמותי..

מתוך אמונה שהחודש ראשון הוא חודש קריטי לעובר ועדיף לשמור את זה בדסקרטיות-זה חודש שהעובר עוד לא יושב טוב ברחם ויש סכנה גדולה יותר להפלה

ב"ה הכל היה בסדר....

אבל בהריון הבא דחיתי את העניין רק לאחר שראיתי שיש עובר באולטרסאונד הראשון- שבוע 8-9 בערך.

ב-2 המקרים אמרתי את זה בגלל שאצלי החודשים הראשונים של ההריון הכי קשים והרגשתי זוועה.

לכן, משיקולים שונים החלטנו להגיד.

אם זה לא היה ככה הייתי מחכה אפילו לסיום שליש ראשון.

יום קבלת תוצאת בדיקת דם. להורים משני הצדדים.

לאחים נשואים וכו' שבוע 10 כי היה לנו אירוע והרגשתי זוועה.

הריון שני: יום אחרי קבלת  התוצאה לאמא שלי, לחמותי שבוע אח"כ.

לאחים נשואים שבוע 8- לא כי רציתי, פשוט כי ראו בטן....

חמתי בסוף חודש שלישי. למה?? כי אומרים לה לא לספר ותמיד "נפלט" לה...

אז לא מספרים לה בהתחלה!

אחיות שלי ידעו מההתחלה כי הם היו שותפות לטיפולים שעברנו ובאותה תקופה הן גם היו בהריון אז היה לי חשוב לשמח אותן ש... שלושתינו בהריון ביחד.

להורים שלי בהריון ראשון, ביום שעשיתי בדיקה ויצא חיובי,

אבל אני לא דוגמה, הם מאוד מאוד מעורבים לי בחיים,

לטוב ולרע, ויש לזה סיבות שקצרה היריעה מלהכיל.. 

היו להם תקופות לא פשוטות איתי ורציתי לשמח אותם בכך שיהיה להם נכד/ה ראשון/ה.

בהריון השני, חשבתי לפני שאני לא פוריה, כי לא קיבלתי וסת כמה חודשים טובים אחרי

שהפסקתי לקחת גלולות תקופה של שנתיים וחצי. 

והייתי מאוד מבואסת. הכל היה נראה תקין בבדיקות של ההורמונים, אבל עדיין לא קיבלתי,

הלכתי למומחה לפוריות והוא אמר שכניראה שזה כי אני סובלת מעודף משקל רציני. 

שבועיים אחר כך, הייתי בסרטים שאני אולי בהריון ולא יודעת ומה יהיה, היינו אצל ההורים באותה שבת 

וכל השבת שיגעתי לאמא שלי את השכל. במוצ"ש היא פשוט נסעה לסופר-פארם, קנתה בדיקה ביתית 

ואמרה משהו בסיגנון של תעשי, תנוח דעתך ותפסיקי להיות בלחץ בלי סיבה. 

הבדיקה מיותר לציין, יצאה חיובית, ולא יכולתי להסתיר את זה ממנה כמובן... 

לחמותי וחמי סיפרתי בחודש שני, כי הייתי צריכה שישגיחו על הילדה כשאני נוסעת לאיזושהי בדיקה,

ואם אני מבקשת בייביסיטר ושואלים למה, אני לא יכולה להתחמק מהם, אחרי זה הם נכנסים ללחץ שיש סודות ומסתירים מהם משהו, אני לא יודעת לשקר. יאמר לזכותם שאין להם פה גדול והם שמרו על זה בסוד עד שהסכמתי שיספרו. 

לכל העולם?  אמא שלי כבר טרחה לספר באושר גדול וגאווה רבה לכל קרובת משפחה מדרגה 800, לכל החברות שלה, לפקידה בדואר ולמוכרת בחנות בקניון, כשהייתי בחודש רביעי, בטענה שמותר לה, שרואים בטן, ושגם לה יש זכויות על הנכדות שלה. אמת, גם לא יש זכויות. היא בחיים לא אמרה לא כשביקשתי ממנה שתשמור על הילדה או תקנה לה משהו, ותמיד היא עוזרת לי כשאני צריכה וכשאני לא צריכה. ככה שאין לי זכות לבוא בטענות.

סיפרנו.

עם השני כבר בהתחלה אחרי שראו דופק באולטרסאונד.

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר