הסיפור ששלחתי בזמנו לתחרות של "עולם קטן". ממש אשמח לתגובות!!

השביל הזה מתחיל כאן.

"מי יכול היה לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות.

כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה. כי מרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה"...

********

אסף סיים לקרוא, הרים את עיניו ופגש במבטה. עיניים גדולות, כחולות כים, ניבטו אליו בסקרנות.

-"זהו להיום ילדונת. את צריכה לישון" אמר וסגר את המחברת.

-" עוד קצת"... מלמלה בחיוך עייף.

-"שֵדַה קטנה..." הוא רכן קדימה, מושיט ידו לדגדג אותה.

"..כבר קראנו קצת.. וע--וד קצת.. עכשיו הולכים לישון. נמשיך פעם הבאה."

היא צחקה, מתפתלת במיטתה בניסיון לחמוק מידו.

-"מבטיח מבטיח?"

הוא חייך אליה חיוך שרק היא מצליחה להוציא ממנו.

-"מבטיח מבטיח".

-"טוב. חסר לך סלא".איימה עליו באצבע מונפת ובחיוך שובב, חושפת גומות.

הוא היטיב את השמיכה סביבה, מקפיד לכסות גם את דובון הפרווה-"התינוקי" שלה, הצמיד נשיקה למצחה וכיבה את המנורה.

רק לאחר שנרדמה, מחבקת בחוזקה את הדובון, הרשה לעצמו להתרווח בכיסאו.

מבלי שרצה נתקע בראשו המשפט שאמרה לו האחות היום, רגע לפני שנכנס אל חדרה.

" כל כך קטנה, וכל כך יפה, וכל כך חולה".

הוא נאנח, ופתח שנית את המחברת. מתעכב על המילים, מניח לעצמו לצלול שוב אל היום ההוא..

*********

זו הייתה העונה הכי לא אידיאלית לטיולים.

האדמה הסדוקה מכמיהה לגשם שלא בא, עומס החום שהפציע בתחילת תמוז וסירב להיעלם, השריפות שהשתוללו בשטחים נרחבים. ולמרות הכל, הוא היה נחוש לצאת לטיול ההוא. הטיול שלו.

זו הייתה החלטה שהפציעה בליבו כבר אז, בימים הטרופים ההם במחלקה האונקולוגית.

זה היה הגעגוע הבלתי מוסבר לאדמה, למרחבים, לים ולשמיים, שתפח בו מיום ליום. שאחז בליבו בלילות של כאב.

זו הייתה הכמיהה שנתנה לו כוח.

הכמיהה לריח החריף-מתוק של אדמה. לשלווה הנספגת בו כשהמים מערסלים את גופו.

הוא מצא עצמו עוצם את העיניים וחש ברוחות על לחייו. במגע האדמה ברגליו היחפות. היה יושב אל מול החלון, מביט בעננים ומדמיין את עצמו בחוץ.

ומשם, מתוך הגעגוע שכסס בו ולא נתן לו מנוחה, מכל הזיכרונות ומהכמיהה הנואשת, צמח לו החלום הכי גדול שלו.

חלום שהיה משנן לעצמו, לאלוקיו, ולכל מבקר שרק היה מוכן לשמוע.

" כשכל זה ייגמר, עוד חודש, או עוד שנה או שנתיים, אני אורז תיק ויוצא לטייל. לעשות את שביל ישראל.וביום שאסיים את המסלול, אז אדע שניצחתי. שהחלמתי. שחזרתי להיות אותו אסף של 'לפני'..."  

כמה ייחל לכך. חלם שתינתן לו היכולת להסיט את ווילון הזמן ולשוב אל הילד המאושר שהיה פעם.

חלם להצמיח כנפיים, להתעופף אל היכלות של מעלה ולמחוק מספר דברי ימי חייו את הפרק הארור ההוא.

פעמים, מצא את עצמו תוהה אם האסף  החקוק בדמיונו אכן היה.

אם לא הייתה דמותו הזייה קודחת שהזה מתוך טישטוש התרופות.

אבל התמונות שבאלבומו, והשירים שבמחברתו, סיפרו לו שהיה.

ובוקר אחד, נעמד מול המראה וחיפש נואשות את הילד ההוא בבן דמותו הנשקף אליו.

העביר את ידו באיטיות על הקרחת, נעץ מבט פיכח בעיניים הכבויות שהשיבו לו מבט עמום.

וההבנה שהיכתה בו פתאום העבירה גלי כאב בכל גופו.

ההבנה שהילד ההוא שהיה בו פעם איננו.

הילד ההוא מת ונקבר בין חולות הזמן.

מת.

ואולי לעולם לא ישוב.

ובלהט הרגע,  נטלו ידיו את המחברת, ופתאום התעצם חלומו לממדי ענק.

קיבל יעד ומטרה ותכלית.

ובעמוד חדש, נקי מאכזבות העבר שירטטו ידיו את הכתובת:

" לצאת לטיול בשביל ישראל. למצוא את אסף מחדש"  

****

היום שבו פגש בה דווקא התחיל רגוע.

משהו משלוותו הקודמת תפס בו.

הוא חש ששתיקת האדמה פותחת מחוזות נעולים בנפשו. משהו בתוכו החל לרגוע. משהו מהסערה הגדולה שהייתה בו החל שוקט.    

זה היה השבוע השלישי לטיולו, והוא מצא עצמו יושב אל מול שיריו הישנים. מניח לעצמו להיות לאחד עם המילים שנבעו מתוכו אז, ומצאו מקום בליבו גם היום:

" נפשי צמאה אליךָ.

אליךָ, מלכי ואלוהָיי.

לשמוע קולךָ, לחזות באורךָ

ולדעת סודךָ- סודותָיי "

הוא שנה ושילש, מייחל שייפתח לו הפתח. שייבקע לו שנית השער שנדמה שננעל בנפשו.

וכאשר פקח את עיניו, כמו ניעור מחלום, היא הייתה שם.

ברגע שהסיר את כובעו והרים את ראשו מהגיטרה הבחין בה.

היא עמדה במרחק מה. היצור המתוק ביותר שפגש מעודו. כבת שלוש נראתה, אך משהו בעיניה נשקף אליו בוגר מכפי גילה.

כשגילתה שהבחין בה, האיר חיוך נבוך את פניה. חושף גומות בלחייה. כשפסעה עוד צעד לקראתו ונכנסה אל מעגל האור, זרחו תלתליה הזהובים בשמש.

-"שלום" פנה אליה. -"איך קוראים לך"?

היא הידקה את אחיזתה בדובון שבידה ולא ענתה.

-"רוצה לשבת לידי?" ניסה שוב.

שוב שתקה, אך כעת התקדמה לעברו.

קריאה עמומה נישאה אליהם מבין העצים

-"שיר, את באה לשתות חמודה"?

נדמה היה שהקריאה פעלה עליה קסם, והיא נפנתה אליו:

" סֶה אמא סֶלִי. כל היום היא אומרת לי לסתות. גם אמא סלך ככה?"

• "אממ.. אמא שלי בבית שלנו" השיב לה משועשע. "אבל את צריכה להקשיב לאמא שלך. היא רוצה שתהיי בריאה".

עננה כעוסה התקדרה בשמי עיניה. היא אספה את הדובון אל חיקה.

-" אבל אני ביכלל לא בריאה! יס לי לוקמייה ביכלל.."

"יש לי לוקמייה...!!"

סחרחורת אחזה בו.

המחלה הארורה ההיא...

ליבו געש. גרונו נחנק בדמעות.

הוא רצה לקום ולצרוח אל השמיים.

...זה לא יכול להיות!!

לא היצור המלאכי הזה.. לא גם היא..

פתאום הבין את הבגרות שנשקפה ממבטה.

ברגע הראשון רצה לברוח.

ברגע שאחריו רצה לחבק אותה.

ולא ידע אז שהכאב הצורב מחד, והצורך להיות לה למרפא מאידך, ילוו אותו עוד ימים רבים.

ולא ידע אז שהיום הוא רק היום הראשון במסע שעוד יעבור. איתה ולצידה.  

****

אסף צנח על מיטתו מותש.

הוא ערך חישוב מהיר בראשו: רק לפני יממה וחצי נפרד משיר, מבטיח לה שוב ושוב שיבוא לבקרה תכף כשינחת בארץ. בזמן שחלף כבר הספיק לבלות עם החניכים בלונה פארק, ברחוב האומנים ובערב הוקרה מרגש בקהילה היהודית.

חצי ישן חיבר את הפלאפון לחשמל, עובר על ההודעות שהתקבלו בשעות האחרונות.

הודעה אחת הכתה בו.

"אסף, אתה לא זמין. שיר תפסה זיהום. היום הייתה מצוקה נשימתית והוחלט להרדים אותה. בנתים מקבלת אנטיביוטיקה. מקווים שעד שתשוב נבשר בשורות טובות. עכשיו רק תפילות!"

תוך שניות התעורר לחלוטין. והגעגוע, הכאב והדמעות, חצבו מילים של אמת מליבו.

' שירוש מתוקה שלי!

אני יודע שאת שוכבת עכשיו ומחכה לי, ואני רחוק ממך. מחבק ומשמח ילדים אחרים שזקוקים לי גם הם.

אבל אני בטוח שגם אם עכשיו הגוף שלך קצת חלש, בפנים את נלחמת. כי אני יודע שאת נמרה! לוחמת אמיתית!

כי אני למדתי כמה את מיוחדת...

את יודעת, שיר, ביום שבו יצאתי מבית החולים נשבעתי שלא אשוב לשם עוד.

חלמתי לעשות את שביל ישראל.

הייתי בטוח שאבק הדרכים יטשטש ויימחק את הזיכרונות הרעים מהמחלה. יימחק את הפרק הזה מיומן חיי.

חיפשתי לשוב אל מי שהייתי לפני המחלה, ובטוח הייתי שהמסע בשביל ישראל יביא אותי לשם.

מה שלא ידעתי אז, שיר, הוא שה' יתברך ייעד לי מסע מסוג אחר לחלוטין.

חיפשתי לעשות את שביל ישראל,

ומצאתי את עצמי צועד בשביל יָשַר-אֶל עצמי! במסלול של כנות וישרות אל מעמקי הנפש.

את לימדת אותי לחפש את המסלול הישר, שהדרך לצעוד בו היא רק מתוך הקשבה עמוקה לישרות הלב.    

חשבתי שאם רק אמחק בכל הכח את שנות החולי, אמצא את האני שהייתי בטרם.

ואת לימדת אותי שהדרך הנכונה היא לא בניתוק הפרק ההוא משביל חיי, אלא בבניית גשר.

גשר שיחבר בין השביל הישן לחדש.

ובכוחך למדתי איך לפסוע בגשר הזה.

איך לדרוך בכל כאבי העבר מתוך מקום חדש של עוצמה וריפוי.

רק בכוחך שבתי אל בית החולים.

והפעם, כדי לתת.

כדי להיבנות.

כדי להירפא ולרפא.

את הטיול שלי בשביל ישראל כבר אדחה כנראה לשנים יפות יותר,

אבל את המסע בשביל ה"יָשַר-אֶל" , אני מבטיח לך להמשיך בכל יום.

להמשיך לצעוד אל עצמי. בלי לפחד ובלי להסס.

בעוז, בגבורה, ובחיוך. כמו שלימדת אותי.

וכשיגיע הרגע, ותפקחי את העיניים, אני אהיה שם להמשיך את הסיפור שלנו מהמקום שבו עצרנו.

מבטיח מבטיח!! '

אני זקן חצוף. הם אומרים.

השמים פתוחים, קרועים, ואלוהי האהבה מדבר איתי. לחישות צורמות, נשפכות במהירות, שוטפות את אוזני החלודות. מילים קצרות. אותיות מעורבבות. 

אתה אהבה חלש חרא קטן אין עוד אלוהים קיבלתי למה כעס חרטה תנסה חלש חלשים כולם אתה אני -

המוח הזה מלא להתפקע כשהם רצות בו, צורחות בו את שתיקתם. בי. אני מנסה לעכל ולא לקרוס. לספוג הכל אל עצמותי השבריריות

ילד טיפש. הם אומרים.

אני שומע אותם, לא שומע לא רוצה לשמוע , הראש שלי מתפוצץ בקרוב על כל המועדון אם לא יקרה, האותיות הארורות ממשיכות לנשוך בראשי כל פיסת היגיון – 

אתה אני איפה לישון חרא לקום לעזוב מקולקל מאוד אלוהים ימלא חסרון שרפ-

גוזל מסכן, היא אמרה.

והנה גם היא בראשי, אהובה קטנה, שדה, שטן גדול הצטרף, מילותיה יורקות לתוך עיני, נושכות את צווארי המחורבן בלי רחמים.

אני יודע שצריך להחזיק מעמד, אבל הפעם זה חזק מדי, ברוטלי, כל הגוף שלי רועד ומוחי מלא באור מסנוור ורותח מצירופי לשון

מתוך כל הרעש קול שקט לחש בצלילות מתוק להחליא

הנה, בדיוק אתה.

----------

הוא הצמיד יד במיומנות לצווארו, אבל כל מי שראה את הגופה הזאת ידע שלא יהיה דופק. הוא סימן לפרמדיק השני שנאנח.

שאלוהים יעזור לנוער של היום. הוא קם והתרחק מהזירה, מפנה בקבוקי אלכוהול בדרכו.

---

אשמח לביקורות, אם כי זה פשוט נכתב בפרץ מוטיבציה אחד אז טעויות לשוניות בהחלט אפשריות.

אני כותבת הרבה סיפורים ואוהבת את זה מאוד, מרגישה שאני מצליחה לראות את העולם גם מזווית שונה וזה עוזר לי גם בחיים עצמם...

היום חשבתי על זה ותהיתי איך מרגיש האדם הפוגע...

איך שאני רואה את זה הרבה פעמים יש את הטוב, יש את הרע ויש את המנוצל על ידי הרע, זה שבטוחים עד כמעט סוף הסיפור שהוא בצד הרע ואז מבינים שהוא עשה דברים רעים מחוסר ברירה או כאלו... אז את זה אני יודעת לכתוב אבל את הרע-לא ומעניין אותי אם מישהו יודע לכתוב אותו, למה הוא עושה את זה, אם הוא מבין שזה רע או לא, זה גם מתנגש לי קצת עם הידיעה שבאדם יש טוב ורע ואין דבר כזה רע מוחלט...

קיצור, אם יש למישהו משהו להגיב-אשמח מאוד🙏

אממ זה קשור לתקופה יותר של פרשת נוח אבל בפועל נוגע בכל תקופה בחיים.

האם אני עושה את הדבר הנכון?

בינתיים בפנים אני מחזיק מעמד.

יודע שבינתיים אני בטוח,

אבל מרגיש פספוס.

אולי זה טוב לצאת קצת.

לראות, להסתובב, לדעת,

להרגיש.

אתה יודע?

לא מזמן שמעתי קול שאמר

“!יהודי, צא מן התיבה”

זאת הייתה צעקה.

צעקה מעומק הלב.

צעקה שקוראת לך,

ולא נותנת לך להישאר אדיש.

צעקה שישר קמת ועשית

זה אתה שצועק.

מתוך תוכך.

יודע שאתה חייב להתחיל.

להתחיל בלצאת מהתיבה.

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.

למילים יש משחק מיוחד

הן יודעות להעלם כשאין אף אחד

ובמקום לעזור להפנים

משנות את סדרן ועומדות בצפנים

הלב מתבונן מהצד

מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד

רק ביחד הוא פועם כרגיל

ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל

איך הכל רק נהיה מתוסבך

לקמט את הכל ולקלוע לפח

אך יש אור שעולה בין שורות

תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט

זו סמפוניה בכלל לא מוכרת

קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון

לא סיפרו לי על דרך אחרת

ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.