הסיפור ששלחתי בזמנו לתחרות של "עולם קטן". ממש אשמח לתגובות!!

השביל הזה מתחיל כאן.

"מי יכול היה לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות.

כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה. כי מרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה"...

********

אסף סיים לקרוא, הרים את עיניו ופגש במבטה. עיניים גדולות, כחולות כים, ניבטו אליו בסקרנות.

-"זהו להיום ילדונת. את צריכה לישון" אמר וסגר את המחברת.

-" עוד קצת"... מלמלה בחיוך עייף.

-"שֵדַה קטנה..." הוא רכן קדימה, מושיט ידו לדגדג אותה.

"..כבר קראנו קצת.. וע--וד קצת.. עכשיו הולכים לישון. נמשיך פעם הבאה."

היא צחקה, מתפתלת במיטתה בניסיון לחמוק מידו.

-"מבטיח מבטיח?"

הוא חייך אליה חיוך שרק היא מצליחה להוציא ממנו.

-"מבטיח מבטיח".

-"טוב. חסר לך סלא".איימה עליו באצבע מונפת ובחיוך שובב, חושפת גומות.

הוא היטיב את השמיכה סביבה, מקפיד לכסות גם את דובון הפרווה-"התינוקי" שלה, הצמיד נשיקה למצחה וכיבה את המנורה.

רק לאחר שנרדמה, מחבקת בחוזקה את הדובון, הרשה לעצמו להתרווח בכיסאו.

מבלי שרצה נתקע בראשו המשפט שאמרה לו האחות היום, רגע לפני שנכנס אל חדרה.

" כל כך קטנה, וכל כך יפה, וכל כך חולה".

הוא נאנח, ופתח שנית את המחברת. מתעכב על המילים, מניח לעצמו לצלול שוב אל היום ההוא..

*********

זו הייתה העונה הכי לא אידיאלית לטיולים.

האדמה הסדוקה מכמיהה לגשם שלא בא, עומס החום שהפציע בתחילת תמוז וסירב להיעלם, השריפות שהשתוללו בשטחים נרחבים. ולמרות הכל, הוא היה נחוש לצאת לטיול ההוא. הטיול שלו.

זו הייתה החלטה שהפציעה בליבו כבר אז, בימים הטרופים ההם במחלקה האונקולוגית.

זה היה הגעגוע הבלתי מוסבר לאדמה, למרחבים, לים ולשמיים, שתפח בו מיום ליום. שאחז בליבו בלילות של כאב.

זו הייתה הכמיהה שנתנה לו כוח.

הכמיהה לריח החריף-מתוק של אדמה. לשלווה הנספגת בו כשהמים מערסלים את גופו.

הוא מצא עצמו עוצם את העיניים וחש ברוחות על לחייו. במגע האדמה ברגליו היחפות. היה יושב אל מול החלון, מביט בעננים ומדמיין את עצמו בחוץ.

ומשם, מתוך הגעגוע שכסס בו ולא נתן לו מנוחה, מכל הזיכרונות ומהכמיהה הנואשת, צמח לו החלום הכי גדול שלו.

חלום שהיה משנן לעצמו, לאלוקיו, ולכל מבקר שרק היה מוכן לשמוע.

" כשכל זה ייגמר, עוד חודש, או עוד שנה או שנתיים, אני אורז תיק ויוצא לטייל. לעשות את שביל ישראל.וביום שאסיים את המסלול, אז אדע שניצחתי. שהחלמתי. שחזרתי להיות אותו אסף של 'לפני'..."  

כמה ייחל לכך. חלם שתינתן לו היכולת להסיט את ווילון הזמן ולשוב אל הילד המאושר שהיה פעם.

חלם להצמיח כנפיים, להתעופף אל היכלות של מעלה ולמחוק מספר דברי ימי חייו את הפרק הארור ההוא.

פעמים, מצא את עצמו תוהה אם האסף  החקוק בדמיונו אכן היה.

אם לא הייתה דמותו הזייה קודחת שהזה מתוך טישטוש התרופות.

אבל התמונות שבאלבומו, והשירים שבמחברתו, סיפרו לו שהיה.

ובוקר אחד, נעמד מול המראה וחיפש נואשות את הילד ההוא בבן דמותו הנשקף אליו.

העביר את ידו באיטיות על הקרחת, נעץ מבט פיכח בעיניים הכבויות שהשיבו לו מבט עמום.

וההבנה שהיכתה בו פתאום העבירה גלי כאב בכל גופו.

ההבנה שהילד ההוא שהיה בו פעם איננו.

הילד ההוא מת ונקבר בין חולות הזמן.

מת.

ואולי לעולם לא ישוב.

ובלהט הרגע,  נטלו ידיו את המחברת, ופתאום התעצם חלומו לממדי ענק.

קיבל יעד ומטרה ותכלית.

ובעמוד חדש, נקי מאכזבות העבר שירטטו ידיו את הכתובת:

" לצאת לטיול בשביל ישראל. למצוא את אסף מחדש"  

****

היום שבו פגש בה דווקא התחיל רגוע.

משהו משלוותו הקודמת תפס בו.

הוא חש ששתיקת האדמה פותחת מחוזות נעולים בנפשו. משהו בתוכו החל לרגוע. משהו מהסערה הגדולה שהייתה בו החל שוקט.    

זה היה השבוע השלישי לטיולו, והוא מצא עצמו יושב אל מול שיריו הישנים. מניח לעצמו להיות לאחד עם המילים שנבעו מתוכו אז, ומצאו מקום בליבו גם היום:

" נפשי צמאה אליךָ.

אליךָ, מלכי ואלוהָיי.

לשמוע קולךָ, לחזות באורךָ

ולדעת סודךָ- סודותָיי "

הוא שנה ושילש, מייחל שייפתח לו הפתח. שייבקע לו שנית השער שנדמה שננעל בנפשו.

וכאשר פקח את עיניו, כמו ניעור מחלום, היא הייתה שם.

ברגע שהסיר את כובעו והרים את ראשו מהגיטרה הבחין בה.

היא עמדה במרחק מה. היצור המתוק ביותר שפגש מעודו. כבת שלוש נראתה, אך משהו בעיניה נשקף אליו בוגר מכפי גילה.

כשגילתה שהבחין בה, האיר חיוך נבוך את פניה. חושף גומות בלחייה. כשפסעה עוד צעד לקראתו ונכנסה אל מעגל האור, זרחו תלתליה הזהובים בשמש.

-"שלום" פנה אליה. -"איך קוראים לך"?

היא הידקה את אחיזתה בדובון שבידה ולא ענתה.

-"רוצה לשבת לידי?" ניסה שוב.

שוב שתקה, אך כעת התקדמה לעברו.

קריאה עמומה נישאה אליהם מבין העצים

-"שיר, את באה לשתות חמודה"?

נדמה היה שהקריאה פעלה עליה קסם, והיא נפנתה אליו:

" סֶה אמא סֶלִי. כל היום היא אומרת לי לסתות. גם אמא סלך ככה?"

• "אממ.. אמא שלי בבית שלנו" השיב לה משועשע. "אבל את צריכה להקשיב לאמא שלך. היא רוצה שתהיי בריאה".

עננה כעוסה התקדרה בשמי עיניה. היא אספה את הדובון אל חיקה.

-" אבל אני ביכלל לא בריאה! יס לי לוקמייה ביכלל.."

"יש לי לוקמייה...!!"

סחרחורת אחזה בו.

המחלה הארורה ההיא...

ליבו געש. גרונו נחנק בדמעות.

הוא רצה לקום ולצרוח אל השמיים.

...זה לא יכול להיות!!

לא היצור המלאכי הזה.. לא גם היא..

פתאום הבין את הבגרות שנשקפה ממבטה.

ברגע הראשון רצה לברוח.

ברגע שאחריו רצה לחבק אותה.

ולא ידע אז שהכאב הצורב מחד, והצורך להיות לה למרפא מאידך, ילוו אותו עוד ימים רבים.

ולא ידע אז שהיום הוא רק היום הראשון במסע שעוד יעבור. איתה ולצידה.  

****

אסף צנח על מיטתו מותש.

הוא ערך חישוב מהיר בראשו: רק לפני יממה וחצי נפרד משיר, מבטיח לה שוב ושוב שיבוא לבקרה תכף כשינחת בארץ. בזמן שחלף כבר הספיק לבלות עם החניכים בלונה פארק, ברחוב האומנים ובערב הוקרה מרגש בקהילה היהודית.

חצי ישן חיבר את הפלאפון לחשמל, עובר על ההודעות שהתקבלו בשעות האחרונות.

הודעה אחת הכתה בו.

"אסף, אתה לא זמין. שיר תפסה זיהום. היום הייתה מצוקה נשימתית והוחלט להרדים אותה. בנתים מקבלת אנטיביוטיקה. מקווים שעד שתשוב נבשר בשורות טובות. עכשיו רק תפילות!"

תוך שניות התעורר לחלוטין. והגעגוע, הכאב והדמעות, חצבו מילים של אמת מליבו.

' שירוש מתוקה שלי!

אני יודע שאת שוכבת עכשיו ומחכה לי, ואני רחוק ממך. מחבק ומשמח ילדים אחרים שזקוקים לי גם הם.

אבל אני בטוח שגם אם עכשיו הגוף שלך קצת חלש, בפנים את נלחמת. כי אני יודע שאת נמרה! לוחמת אמיתית!

כי אני למדתי כמה את מיוחדת...

את יודעת, שיר, ביום שבו יצאתי מבית החולים נשבעתי שלא אשוב לשם עוד.

חלמתי לעשות את שביל ישראל.

הייתי בטוח שאבק הדרכים יטשטש ויימחק את הזיכרונות הרעים מהמחלה. יימחק את הפרק הזה מיומן חיי.

חיפשתי לשוב אל מי שהייתי לפני המחלה, ובטוח הייתי שהמסע בשביל ישראל יביא אותי לשם.

מה שלא ידעתי אז, שיר, הוא שה' יתברך ייעד לי מסע מסוג אחר לחלוטין.

חיפשתי לעשות את שביל ישראל,

ומצאתי את עצמי צועד בשביל יָשַר-אֶל עצמי! במסלול של כנות וישרות אל מעמקי הנפש.

את לימדת אותי לחפש את המסלול הישר, שהדרך לצעוד בו היא רק מתוך הקשבה עמוקה לישרות הלב.    

חשבתי שאם רק אמחק בכל הכח את שנות החולי, אמצא את האני שהייתי בטרם.

ואת לימדת אותי שהדרך הנכונה היא לא בניתוק הפרק ההוא משביל חיי, אלא בבניית גשר.

גשר שיחבר בין השביל הישן לחדש.

ובכוחך למדתי איך לפסוע בגשר הזה.

איך לדרוך בכל כאבי העבר מתוך מקום חדש של עוצמה וריפוי.

רק בכוחך שבתי אל בית החולים.

והפעם, כדי לתת.

כדי להיבנות.

כדי להירפא ולרפא.

את הטיול שלי בשביל ישראל כבר אדחה כנראה לשנים יפות יותר,

אבל את המסע בשביל ה"יָשַר-אֶל" , אני מבטיח לך להמשיך בכל יום.

להמשיך לצעוד אל עצמי. בלי לפחד ובלי להסס.

בעוז, בגבורה, ובחיוך. כמו שלימדת אותי.

וכשיגיע הרגע, ותפקחי את העיניים, אני אהיה שם להמשיך את הסיפור שלנו מהמקום שבו עצרנו.

מבטיח מבטיח!! '

דני - פרק 1

בָּרָה -

בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,

וָאֵרָא וְאִירָא:

אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,

אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.

ניסים והשפם

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

יש שני סיפורי אגדות

שממוחי לא יוצאים –

אחד אהוב, ואחד משונה.

כל אחד ומה שרצה –

בל או פיונה.

מי פה יהיה זה שישתנה?

האם אהפוך למפלצת ירוקה,

או שאתה תהפוך להיות בן אצולה?

לשניהם היה לב זהב

מתחת למעטה החספוס.

שניהן היו נסיכות,

אבל הסוףףףף,

אוי, הסוף.

אצל פיונה הוא כואב,

אצל בל הוא מהדהד.

וסופי, מה עליו?

אני???

אני נסיכה.

השאלה –

מה אתה.....