הסיפור ששלחתי בזמנו לתחרות של "עולם קטן". ממש אשמח לתגובות!!
השביל הזה מתחיל כאן.
"מי יכול היה לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות.
כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה. כי מרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה"...
********
אסף סיים לקרוא, הרים את עיניו ופגש במבטה. עיניים גדולות, כחולות כים, ניבטו אליו בסקרנות.
-"זהו להיום ילדונת. את צריכה לישון" אמר וסגר את המחברת.
-" עוד קצת"... מלמלה בחיוך עייף.
-"שֵדַה קטנה..." הוא רכן קדימה, מושיט ידו לדגדג אותה.
"..כבר קראנו קצת.. וע--וד קצת.. עכשיו הולכים לישון. נמשיך פעם הבאה."
היא צחקה, מתפתלת במיטתה בניסיון לחמוק מידו.
-"מבטיח מבטיח?"
הוא חייך אליה חיוך שרק היא מצליחה להוציא ממנו.
-"מבטיח מבטיח".
-"טוב. חסר לך סלא".איימה עליו באצבע מונפת ובחיוך שובב, חושפת גומות.
הוא היטיב את השמיכה סביבה, מקפיד לכסות גם את דובון הפרווה-"התינוקי" שלה, הצמיד נשיקה למצחה וכיבה את המנורה.
רק לאחר שנרדמה, מחבקת בחוזקה את הדובון, הרשה לעצמו להתרווח בכיסאו.
מבלי שרצה נתקע בראשו המשפט שאמרה לו האחות היום, רגע לפני שנכנס אל חדרה.
" כל כך קטנה, וכל כך יפה, וכל כך חולה".
הוא נאנח, ופתח שנית את המחברת. מתעכב על המילים, מניח לעצמו לצלול שוב אל היום ההוא..
*********
זו הייתה העונה הכי לא אידיאלית לטיולים.
האדמה הסדוקה מכמיהה לגשם שלא בא, עומס החום שהפציע בתחילת תמוז וסירב להיעלם, השריפות שהשתוללו בשטחים נרחבים. ולמרות הכל, הוא היה נחוש לצאת לטיול ההוא. הטיול שלו.
זו הייתה החלטה שהפציעה בליבו כבר אז, בימים הטרופים ההם במחלקה האונקולוגית.
זה היה הגעגוע הבלתי מוסבר לאדמה, למרחבים, לים ולשמיים, שתפח בו מיום ליום. שאחז בליבו בלילות של כאב.
זו הייתה הכמיהה שנתנה לו כוח.
הכמיהה לריח החריף-מתוק של אדמה. לשלווה הנספגת בו כשהמים מערסלים את גופו.
הוא מצא עצמו עוצם את העיניים וחש ברוחות על לחייו. במגע האדמה ברגליו היחפות. היה יושב אל מול החלון, מביט בעננים ומדמיין את עצמו בחוץ.
ומשם, מתוך הגעגוע שכסס בו ולא נתן לו מנוחה, מכל הזיכרונות ומהכמיהה הנואשת, צמח לו החלום הכי גדול שלו.
חלום שהיה משנן לעצמו, לאלוקיו, ולכל מבקר שרק היה מוכן לשמוע.
" כשכל זה ייגמר, עוד חודש, או עוד שנה או שנתיים, אני אורז תיק ויוצא לטייל. לעשות את שביל ישראל.וביום שאסיים את המסלול, אז אדע שניצחתי. שהחלמתי. שחזרתי להיות אותו אסף של 'לפני'..."
כמה ייחל לכך. חלם שתינתן לו היכולת להסיט את ווילון הזמן ולשוב אל הילד המאושר שהיה פעם.
חלם להצמיח כנפיים, להתעופף אל היכלות של מעלה ולמחוק מספר דברי ימי חייו את הפרק הארור ההוא.
פעמים, מצא את עצמו תוהה אם האסף החקוק בדמיונו אכן היה.
אם לא הייתה דמותו הזייה קודחת שהזה מתוך טישטוש התרופות.
אבל התמונות שבאלבומו, והשירים שבמחברתו, סיפרו לו שהיה.
ובוקר אחד, נעמד מול המראה וחיפש נואשות את הילד ההוא בבן דמותו הנשקף אליו.
העביר את ידו באיטיות על הקרחת, נעץ מבט פיכח בעיניים הכבויות שהשיבו לו מבט עמום.
וההבנה שהיכתה בו פתאום העבירה גלי כאב בכל גופו.
ההבנה שהילד ההוא שהיה בו פעם איננו.
הילד ההוא מת ונקבר בין חולות הזמן.
מת.
ואולי לעולם לא ישוב.
ובלהט הרגע, נטלו ידיו את המחברת, ופתאום התעצם חלומו לממדי ענק.
קיבל יעד ומטרה ותכלית.
ובעמוד חדש, נקי מאכזבות העבר שירטטו ידיו את הכתובת:
" לצאת לטיול בשביל ישראל. למצוא את אסף מחדש"
****
היום שבו פגש בה דווקא התחיל רגוע.
משהו משלוותו הקודמת תפס בו.
הוא חש ששתיקת האדמה פותחת מחוזות נעולים בנפשו. משהו בתוכו החל לרגוע. משהו מהסערה הגדולה שהייתה בו החל שוקט.
זה היה השבוע השלישי לטיולו, והוא מצא עצמו יושב אל מול שיריו הישנים. מניח לעצמו להיות לאחד עם המילים שנבעו מתוכו אז, ומצאו מקום בליבו גם היום:
" נפשי צמאה אליךָ.
אליךָ, מלכי ואלוהָיי.
לשמוע קולךָ, לחזות באורךָ
ולדעת סודךָ- סודותָיי "
הוא שנה ושילש, מייחל שייפתח לו הפתח. שייבקע לו שנית השער שנדמה שננעל בנפשו.
וכאשר פקח את עיניו, כמו ניעור מחלום, היא הייתה שם.
ברגע שהסיר את כובעו והרים את ראשו מהגיטרה הבחין בה.
היא עמדה במרחק מה. היצור המתוק ביותר שפגש מעודו. כבת שלוש נראתה, אך משהו בעיניה נשקף אליו בוגר מכפי גילה.
כשגילתה שהבחין בה, האיר חיוך נבוך את פניה. חושף גומות בלחייה. כשפסעה עוד צעד לקראתו ונכנסה אל מעגל האור, זרחו תלתליה הזהובים בשמש.
-"שלום" פנה אליה. -"איך קוראים לך"?
היא הידקה את אחיזתה בדובון שבידה ולא ענתה.
-"רוצה לשבת לידי?" ניסה שוב.
שוב שתקה, אך כעת התקדמה לעברו.
קריאה עמומה נישאה אליהם מבין העצים
-"שיר, את באה לשתות חמודה"?
נדמה היה שהקריאה פעלה עליה קסם, והיא נפנתה אליו:
" סֶה אמא סֶלִי. כל היום היא אומרת לי לסתות. גם אמא סלך ככה?"
"אממ.. אמא שלי בבית שלנו" השיב לה משועשע. "אבל את צריכה להקשיב לאמא שלך. היא רוצה שתהיי בריאה".
עננה כעוסה התקדרה בשמי עיניה. היא אספה את הדובון אל חיקה.
-" אבל אני ביכלל לא בריאה! יס לי לוקמייה ביכלל.."
"יש לי לוקמייה...!!"
סחרחורת אחזה בו.
המחלה הארורה ההיא...
ליבו געש. גרונו נחנק בדמעות.
הוא רצה לקום ולצרוח אל השמיים.
...זה לא יכול להיות!!
לא היצור המלאכי הזה.. לא גם היא..
פתאום הבין את הבגרות שנשקפה ממבטה.
ברגע הראשון רצה לברוח.
ברגע שאחריו רצה לחבק אותה.
ולא ידע אז שהכאב הצורב מחד, והצורך להיות לה למרפא מאידך, ילוו אותו עוד ימים רבים.
ולא ידע אז שהיום הוא רק היום הראשון במסע שעוד יעבור. איתה ולצידה.
****
אסף צנח על מיטתו מותש.
הוא ערך חישוב מהיר בראשו: רק לפני יממה וחצי נפרד משיר, מבטיח לה שוב ושוב שיבוא לבקרה תכף כשינחת בארץ. בזמן שחלף כבר הספיק לבלות עם החניכים בלונה פארק, ברחוב האומנים ובערב הוקרה מרגש בקהילה היהודית.
חצי ישן חיבר את הפלאפון לחשמל, עובר על ההודעות שהתקבלו בשעות האחרונות.
הודעה אחת הכתה בו.
"אסף, אתה לא זמין. שיר תפסה זיהום. היום הייתה מצוקה נשימתית והוחלט להרדים אותה. בנתים מקבלת אנטיביוטיקה. מקווים שעד שתשוב נבשר בשורות טובות. עכשיו רק תפילות!"
תוך שניות התעורר לחלוטין. והגעגוע, הכאב והדמעות, חצבו מילים של אמת מליבו.
' שירוש מתוקה שלי!
אני יודע שאת שוכבת עכשיו ומחכה לי, ואני רחוק ממך. מחבק ומשמח ילדים אחרים שזקוקים לי גם הם.
אבל אני בטוח שגם אם עכשיו הגוף שלך קצת חלש, בפנים את נלחמת. כי אני יודע שאת נמרה! לוחמת אמיתית!
כי אני למדתי כמה את מיוחדת...
את יודעת, שיר, ביום שבו יצאתי מבית החולים נשבעתי שלא אשוב לשם עוד.
חלמתי לעשות את שביל ישראל.
הייתי בטוח שאבק הדרכים יטשטש ויימחק את הזיכרונות הרעים מהמחלה. יימחק את הפרק הזה מיומן חיי.
חיפשתי לשוב אל מי שהייתי לפני המחלה, ובטוח הייתי שהמסע בשביל ישראל יביא אותי לשם.
מה שלא ידעתי אז, שיר, הוא שה' יתברך ייעד לי מסע מסוג אחר לחלוטין.
חיפשתי לעשות את שביל ישראל,
ומצאתי את עצמי צועד בשביל יָשַר-אֶל עצמי! במסלול של כנות וישרות אל מעמקי הנפש.
את לימדת אותי לחפש את המסלול הישר, שהדרך לצעוד בו היא רק מתוך הקשבה עמוקה לישרות הלב.
חשבתי שאם רק אמחק בכל הכח את שנות החולי, אמצא את האני שהייתי בטרם.
ואת לימדת אותי שהדרך הנכונה היא לא בניתוק הפרק ההוא משביל חיי, אלא בבניית גשר.
גשר שיחבר בין השביל הישן לחדש.
ובכוחך למדתי איך לפסוע בגשר הזה.
איך לדרוך בכל כאבי העבר מתוך מקום חדש של עוצמה וריפוי.
רק בכוחך שבתי אל בית החולים.
והפעם, כדי לתת.
כדי להיבנות.
כדי להירפא ולרפא.
את הטיול שלי בשביל ישראל כבר אדחה כנראה לשנים יפות יותר,
אבל את המסע בשביל ה"יָשַר-אֶל" , אני מבטיח לך להמשיך בכל יום.
להמשיך לצעוד אל עצמי. בלי לפחד ובלי להסס.
בעוז, בגבורה, ובחיוך. כמו שלימדת אותי.
וכשיגיע הרגע, ותפקחי את העיניים, אני אהיה שם להמשיך את הסיפור שלנו מהמקום שבו עצרנו.
מבטיח מבטיח!! '
