לפרק לה את המשימות, למשימות קטנות, ולהחמיא על כל צעד:

תפשטי גרב אחת. מעולה!

מה עכשיו?

לפשוט את הגרב השנייה. יופי!

כשתסיימי לפשוט גם את החולצה תספרי לי!

מניסיון שלי - זה לא קל (לאימא), אבל עוזר למיקוד במשימות!

השיטה הכי טובה שמצאתי כדי להתמודד עם זה-

פשוט להיכנס בזה! 

להבין ש"להשכיב לישון" זה לא דבר שצריך שיקרה הכי מהר כדי שאפשר להמשיך הלאה בלוז יום עמוס של אמא,

זה דבר שיש בו המון התרחשויות שצריכות את הזמן והמקום שלהן כדי להתרחש

יש שם הרבה הקניה של כישורי חיים מאוד חשובים - כמו סדר ואירגון, התנהלות בזמנים, ניקיון והגיינה, להתלבש ולהתארגן, 

הקניה של יכולת להירגע ולהירדם (כן זה יכולת חשובה מאוד, ולא באה טבעי( 

יש שם הרבה התרחשות של קבלה מאמא, אינטראקציה מאוד משמעותית, שיכולה להיות מוקרנן חום ואהבה- ומקנה לילד את האהבה הזו 

אם היית צריכה לכתוב את ה45 דק של זמן התארגנות והרדמה- באותה צורה שסטודנטיות כותבות מערך שיעור (שגם הוא 45 דק)- איך זה היה יוצא לך? 

מטרות ידע- 

מטרות מיומנות- 

מטרות ערכיות- 

מטרות ריגשיות- 

אתגרים  לאור הכירות עם "התלמידות"- 

חלוקת הפעילויות לזמן (יחידות של 10 דק בערך) - --- --- 

וכולי 

זה הזמן בנחת שיש לי לזה. מבחינתי כבר מארוחת ערב אני בהשכבות. ואני גם יודעת בהתאם שאם לא אכלנו ארוחת ערב בזמן ההשכבה תהיה מאוחרת ובטח קצת יותר קשה כי הילדים עייפים.

(נגיד היום אכלנו ארוחת ערב אחרי מסיבת חנוכה ביתית בשעה שבד"כ הם במיטות ואחד הילדים בכה בהיסטריה לפני המקלחת, נרגע במקלחת ואח"כ עד שהלבשתי אותו והכנסתי למיטה - והוא לא היה הראשון שהולבש..)

סתם 2 נקודות קטנות שעזרו לי הן:

1. צחצוח שיניים אנחנו עושים במקלחת אחרי שמסתבנים ולא כמשהו בנפרד אחרי פיזמה או עם מגבת סביבם.

2. קריאת שמע זה כמה דקות בנחת עם כל אחד. לפני ואחרי הם יכולים קצת לפטפט איתי אבל בד"כ הם כמעט ולא צריכים את זה, הם שמחים שאני שוכבת רק לידם או עושה נעים ומסתכלת בעיניים וכו

ואני עוזרת ולפעמים מלבישה כאלו שיודעים לבד מצויין. במיוחד אם עייפים ואין להם כוח, תכלס זה יותר זריז לשני הצדדים

מצטרפת למה שהאחרות כתבו. וגם:

- יש ילדים (במיוחד עם בעיות התארגנות) שרצפים ו"טקסים" מאוד מועילים להם. למשל - להתרגל שכל יום מייד אחרי א. ערב היא נכנסת ראשונה למקלחת, אחרי מקלחת מתלבשים במקום קבוע ובסדר קבוע וכו. עוד המלצה לבעיות התארגנות היא פשוט להתחיל מוקדם יותר... יש ילדים שאוהבים את הנחת שלהם, ויש עוד הרבה מקומות שבהם הן יצטרכו לעמוד בלחצים ובלו"זים. כיוון אחר לגמרי - לנסות להמריץ, למשל: בואי נראה עם סטופר בכמה זמן את מצליחה להתארגן... או - בואי נראה אם תספיקי היום לשחק קצת לפני השינה במשחק (האהוב עליה) - אם תזדרזי תוכלי לשחק עד שהקטנה תסיים להתארגן...

עוד כיוון זה טבלה - אצלי הגדול למד להתקלח לבד בזכות טבלה. הוא רצה גם מעצמו, והטבלה דרבנה אותו.

לגבי הקטנה - חשבתי על כיוונים של הסחת דעת. לספר משהו מצחיק, לשאול מה היה בגן ותו"כ "להתלבש עליה".

וביחס אלייך - ראיתי פעם המלצה ככ נכונה: בדרכ זה הזמן ביום שגם לנו כבר מתחיל להיגמר המצבר... לעצור שנייה, להתפנק עם כוס קפה במקום לשטוף עוד צלחת, לנשום עמוק ולדעת שאת עומדת בפני משימה חשובה ומשמעותית - השכבה נעימה ומוצלחת - וצריך כוחות לפני משימה כזו...

את כל האמור לעיל אני עוד לא ממש הצלחתי ליישם, אבל אני מנסה... בהצלחה

התשובות שמעליי מעולות ממש. קראתי אותן וכמעט נהיה לי חשק להתחלף איתך, לקבל על עצמי השכבה של הבנות שלך, רק בשביל לנסות ליישם אותן

א-ב-ל אם, רק אם, את בכל זאת מרגישה שזה גדול עלייך, ושאין לך חשק - אז אני מציעה לפנות לכיוון ההפוך: לעבור להלביש בעצמך את הגדולה.

אם לך אין חשק לסצנת ההתלבשות שלה, ולה אין חשק להתלבש לבד - אז לדעתי אין הרבה תועלת בלעמוד על זה יום-יום, ועוד בדיוק בשעה ששתיכן גמורות.

מניסיוני המיומנות נרכשת לאו דווקא בצבירת הרבה שעות מאמץ שהן בתדר פנימי של 'כי צריך', 'כי זה חשוב', 'כי מה יהיה בהמשך' - אלא בהבזקים של מוטיבציה, של רצון עמוק ללמוד / ללמד.

אני מתכוונת למוטיבציה שלך או שלה. כל אחד משניהם מעולה - אם הוא באמת קיים, אם אפשר להרגיש אותו באוויר. 

על מה שיכול לגרום לך מוטיבציה כבר כתבו. תאמיני לי שגם אם זה לא קיים - יגיעו דברים שיגרמו לילדה מוטיבציה.

אצלנו למשל היה זינוק בהלבשה העצמית כשהגיעו ימים שלוגים (אנחנו גרים במקום שיש הרבה כאלה). כשמתלבשים בבוקר או בערב לא הייתה לילדון הרבה מוטיבציה - מה אכפת לו להישאר בלי בגדים, או בפיג'מה? זה דאגות של ההורים, לא שלו... אבל כשהיה שלג בחוץ הוא מעצמו רצה נורא לצאת ולשחק, ואני הרשיתי רק עם גרביים, נעליים, מעיל, כובע, כפפות... ולא נחפזתי לעזור לו. אז כשהוא בוער מרצון לצאת הוא בעצמו מנסה להזדרז ולהתלבש! וככה הוא לומד.

זו רק דוגמה אחת - בכל בית ועם כל ילד אפשר 'לתפוס גלים', לרכוב על סיטואציות שיכולות לעורר את ההתלהבות של הילד ללמוד משהו חדש. ולפעמים אפילו לא צריך לחפש - פשוט מגיע הגיל שהילד רוצה להיות עצמאי בגלל עצם העניין, שכיף להיות עצמאי

ולגבי הקטנה - מה דעתך ללמוד בעל פה איזה סיפור חמוד בחרוזים ולספר לה בכל פעם תוך כדי הלבשה? שהיא תתרכז לשמוע ותשכח להשתולל...

ראיתי את זה בספר של רעיונות לשמחקי ילדים לפי שיטת מונטסורי או משו כזה... 

לתרגל התלבשות - בצורה נפרדת מלבישה עצמית 

בספר זה היה בצורה של מסגרות שיש על כל אחד 2 בדים שמחוברים ברוכסן\ כפרותים\ תיקתק 

ומשחקים בזה בלרכסן או לכפתר

לדעתי זה לא מספיק מקיף את כל צרכי ההתלבשות- 

יותר יעיל- להלביש בובות!!! בצורה מפורטת 

לבובה יש ערכת בגדים יפה שכוללת את כל הבגדים שמסתבכים בללבוש אותם- גרביים, כפתורים, סוודר... 

בזמן רגוע אפשר לשחק שוב ושוב ושוב בלהלביש את הבובה , עד שהילדה לומדת את המיומנות ויכולה לנסות את זה על עצמה

(אפשר גם לשחק- הילדה מלבישה את הבובה, אמא מלבישה את הילדה, וככה להשחיל דרך הבובה תירגול הלבשה לילדה בזמן נינוח) 

אני חושבת שאין לה שום קשיי התארגנות אלא שאין לה שום סיבה להזדרז כמו שכתבו חוסר מוטיבציה

אני אישית מלבישה את בן 4 שלי למרות שהוא יודע לעשות את זה לבד כבר שנתיים

כשהוא מעוניין אז הוא בהחלט מסתדר לבד

גם לי מאוד קשה עם השכבה במיוחד עם טקס, אני מרגישה שאני נכנסת למקום של להריץ משימות במקום להשכיב את הילדים

ועוד בעיה נוספת שלפעמים אנחנו נכנסים למצב שאנחנו כבר רוצים להשכיב אותם וילדים דווקא מעוניינים להישאר ערים כמה שיותר ואז... 

את הזמן שלוקח לי הכל ומתחילה את ההתארגנות מספיק מוקדם כדי שילכו לישון בשעה שהם אמורים.

למשל  ב 7 הקטנים שלי (שלוש וחצי ושנה ו 10) צריכים להיות במיטה, אז ב 5 וחצי-רבע ל 6 ארוחת ערב 

אם אני רואה שהתראך הזמן, אז אני אלביש ואתקתק יותר, ואוותר על הלבשה עצמאית. אם גם בן ה 5 וחצי עייף ומצטרף אליהם, אעזור גם לו להתלבש (אם במילים ואם ממש בהתלבשות). מקסימום משתדלת לדאוג לעצמאות שלהם בדברים אחרים.

לגבי הקטנה- בגיל הזה אני משתדלת הרבה הסחות דעת ומשחקים- איפה היד? הנה! וכו' וגם לנסות לתת לה לבד ולעזור כשהיא מבקשת. גם גיליתי שאם היא יושבת עלי ולא שוכבת יותר קל לי להלביש את הקטנה (חוץ מטיטול כמובן...)

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

בעבר היית אוטומטית עושה בשבילה הכול בשירותים - כי היה שלב שבו זה התאים ונצרך. היה שלב שהיא נזקקה לך להכול.

מתישהו תפסת שזה לא חייב להיות כך - כי את לא באמת תקועה על אוטומט, את לוחצת על 'רענן' פעם בכמה זמן, ובודקת איפה הדברים עומדים, ואם מה שהיה נכון לאתמול נכון גם להיום. תכלס זה גם מה שאת עושה בשרשור הזה - לא? עד לפני כמה זמן כנראה התאים לך שכל העול היה על הכתפיים שלך, כרגע את מרגישה שזה כבר נעשה כבד מדי, וזה הזמן לעצור ולבחון מחדש את הכלים שלרשותכם והפתרונות האפשריים.

העברת אליה תפקידים - כי הבדיקה העלתה שהיא יכולה ושזה מתאים כרגע, אבל השארת אצלך את החלק הקשה עבורה, כי את קשובה למציאות ולא תקועה על תפיסה שאחת מכן חייבת לעשות הכול.

למה פירטתי את כל זה? כי זו התשובה שלי לשאלה מתי הגיוני לצפות שיקרה תהליך כזה גם בהתלבשות. טווח הגיל ההגיוני לזה הוא עצום, יש מגוון כל כך גדול של רמות בשלות של ילדים באותו גיל... בעיניי אין מה לצפות לגיל מסוים דווקא שבו היא תהיה בשלה, אלא פשוט להישאר ערה למציאות, כמו שאת ממילא וכמו שהסיפור עם השירותים הראה. יום אחד תראי שזה בא ממנה, שפתאום היא מתעקשת לעשות לבד, או שהיא תרצה לישון אצל חברה ותבין שזה אפשרי רק אם היא יודעת לעזור לעצמה ותתמלא מוטיבציה, או תרצה ללבוש סוודר שאת לא מתלהבת ממנו ותעזור לעצמה כשאת לא רואה... או שזה בכלל יבוא ממך כי פתאום תהיה לך שוב תחושה שהגיע הזמן לניסיון מחודש - מה שלא יהיה, נשארים קשובים למציאות ורואים הזדמנויות נפתחות דווקא כיף שזה בא בהפתעה, ואת לא יודעת מראש למתי לצפות.

(למעלה כתבתי על הבן שלי שלמד להתלבש לבד כשרצה לצאת לשלג וקפצתי על ההזדמנות. אז עוד משהו על אותו ילדון: בניגוד לאחיו הגדולים, הוא התמהמה מאוד להיפתח אל עולם המספרים. הראש שלו היה מלא בחברים דמיוניים ועולמות שלמים עבורם, וממש לא היה שם מקום לעניינים שוליים כמו מנייה. הוא הגיע לרמת עיכוב כזאת שאפילו אני השאנטי כבר התחלתי להיות מוטרדת, להתייעץ פה ושם עם אנשים, להכין לו סיפורים על מספרים וכאלה - והכול כאילו עובר לידו. כלום לא נכנס לו לראש. עד שפתאום בבת אחת הוא נפתח למספרים, וזה הפך להיות ה-תחום שמעניין אותו בחיים. פשוט מדהים, הוא הלך וספר כל היום. חודש קודם הוא בקושי גמגם את המספרים עד חמש, בהיסוס ובטעויות, ופתאום הוא כבר מבין איך עוברים מעשרת לעשרת, איך מחברים, איך מחסרים - הכול! תוך זמן כל כך קצר! אז למרות כל הקושי בלחכות לרגע, יש משהו כל כך מיוחד ומרנין בזה שפתאום עוברים שלב בלי שיהיה לנו מושג מראש מתי זה יקרה... כשרואים את התוצאה בסוף מרגישים שהיה שווה לחכות)

לגבי מה שכתבת שלא טוב לעשות עבורה דברים שהיא יכולה לעשות בעצמה - פעם האמנתי בזה מאוד (למדתי את זה משיטת אדלר, והייתי מאוד סגורה עליה). היום אני מאמינה שלא טוב לי לעשות עבור הילדים דברים שהם *רוצים* לעשות בעצמם, או דברים שעושה לי רע לעשות עבורם (כלומר לא בחשיבה לטווח ארוך אלא ברגע זה ממש, אני מאוד לא רוצה לעשות את הדבר הזה והזה עד כדי כך שאני מסוגלת לגייס את כל המשאבים הפנימיים הדרושים כדי לחולל שינוי. יש לי דוגמאות אם תרצי, בינתיים נראה לי שהארכתי מספיק...).

שוב לשיקולך. כך או כך הרבה הצלחה.

אני לא מאריכה, אבל קראתי בעיון, ויותר מפעם אחת (:

מעניין אותי לשמוע את ההרחבה של הפסקה השניה, כאן או במסר אישי, אם וכשיתאים לך.

שוב תודה.

דוגמה טובה שיש לי בשלוף: נמאס לי לנקות את מה שהילדים שלי מפזרים על הרצפה והכיסא וסביב הצלחת כשהם אוכלים. ממש נמאס לי מזה והרגשתי שזה מתסכל אותי וגורם לי בארוחות להיות עצבנית וכל הזמן להשגיח על איך שהם אוכלים ולהעיר להם ברוגז (רוגז כזה שנובע מתוך ייאוש - אההה... עוד שביל של גרגרי אורז ועוד רבע שעה של צחצוח בשבילי אחרי האוכל כשהם יפרחו מאושרים לעיסוקיהם). נמאס לי כל כך שהרגשתי שהמאמץ שאני אצטרך להקדיש כדי להדריך אותם איך מנקים הוא קטן ולגמרי אפשרי בשבילי לעומת המשך המצב הקיים. נמאס לי כל כך שיכולתי לגבש תוכנית ולחכות כמה ימים שהזמן והנסיבות יסתדרו ויתאימו לאתגר חדש בבית - כי הייתי ממש נחושה שזה יצליח. בחרתי את היום שהייתי הכי רגועה, והייתה לנו אווירה הכי טובה ונעימה, והסברתי שמעכשיו כל אחד אחראי בסוף כל ארוחה להשאיר אחריו סביבה נקייה, ושבתור התחלה הם יקראו לי כדי שאאשר שזו אכן סביבה נקייה, ואני כאן כדי לענות על שאלות ולהסביר איך הכי יעיל לנקות את מה שנשפך בארוחה.

ההתחלה לא הייתה להם כל כך קלה ופשוטה, ולי היה מאמץ לעודד אותם שזה אפשרי ולהדריך - וגם מאמץ לעמוד על זה ולהסב את תשומת הלב בכל פעם ששכחו - אבל לנגד עיניי עמד הזיכרון הטרי של התסכול בלנקות אחריהם, והמאמץ נראה לי לגמרי שווה את זה. והם למדו והתרגלו, וגם למדו ללכלך בארוחה הרבה פחות ולאכול יותר מנומס, כי הם כבר מבינים שחוסר תשומת לב בארוחה עולה בהרבה מאמץ אחרי הארוחה.

לעומת זאת, דברים שהם מסוגלים לעשות בעצמם אבל אני עושה בשבילם:

אני מבשלת להם ומכבסת להם (נשמע טריוויאלי? לא בכל תרבות זה טריוויאלי! לא בכל תקופה זה היה טריוויאלי! אם באמת היינו עושים כל מאמץ כדי שכל ילד יעשה לבד כל דבר שהוא מסוגל, והייתה לזה בעינינו חשיבות עליונה על פני דברים אחרים שילדים יכולים לעשות עם הזמן שלהם, והיינו מקדישים כל מאמץ אפשרי לאמן אותם - מגיל די צעיר הם היו יכולים לדאוג לרוב צרכיהם לבד. אה, וגם להתפרנס לבד...)

אני מכינה להם כריכים לבית ספר (כרגע הם לא בבית ספר, אבל ברמת העיקרון). הם מסוגלים לעשות את זה לבד, ואני בתור ילדה תמיד עשיתי את זה לבד, והבטתי בהתנשאות נדהמת ומשועשעת על ילדים שההורים הכינו להם - אבל היום זה נראה לי פינוק כיפי, ואני שמחה לפנק אותם בזה.

אני מסדרת את הבית בכל יום לקראת ארוחת ערב, ומחליטה בכל פעם אם לקרוא להם הפעם להצטרף או לא. תלוי עד כמה הבית מבולגן, תלוי בזמן ובכוחות שלי, ותלוי בעיסוק שלהם באותו רגע (יש עיסוקים שממש חבל לי לתלוש אותם מהם). יש הרבה ימים שאני מסדרת לבד ונהנית מזה (זמן לעשות גם סדר בראש) ולא מרגישה שום צורך לצרף גם אותם. החלטתי שכשטוב לי וטוב להם המצב הקיים, אין טעם להשתעבד לעיקרון חינוכי שרק יקשה על כל הצדדים. יש להם מספיק הזדמנויות להתחנך כשקשה לי המצב הקיים

כל הנ"ל עסק במוטיבציה שלי. גם המוטיבציה של הילדים חשובה. כשילד רוצה מעצמו לבשל - חשוב לי כן לאפשר ולא לחנוק את הרצון עם 'כשתגדל'.

הנקודה שלי היא שכדי לשנות מצב קיים צריך מוטיבציה. כשלילד יש מוטיבציה לשנות - כדאי שההורה יירתם (ולרוב זה נוחת עלינו בזמן הכי לא מתאים...). כשלהורה יש מוטיבציה לשינוי - מצפים שהילד יירתם. כשלאף אחד אין מוטיבציה לשינוי - בעיניי עדיף להשאיר את המצב הקיים.

מניחה שיהיה מי שיחלוק, וזה בסדר. מוכנה בשמחה לענות ולהמשיך את הדיון.

קראתי הכל יותר מוקדם היום, ועכשיו אני עייפה מכדי להגיב בהרחבה כמו שאני רוצה.

רק שאלה אחת בינתיים, שעלתה לי כשקראתי- בני כמה ילדייך? (והאם לגיל שלהם יש משקל בהחלטות שלך מה לבקש מהם ומה לא?)

אבל בגדול כמובן שהגיל רלוונטי. מהתינוק אני לא אדרוש לנקות אחריו בסוף הארוחה... אבל העיקרון הוא אותו עיקרון בכל גיל - ללמד ילד לעשות לבד זו השקעה, וההשקעה הזאת מתאימה כשלאחד הצדדים יש רצון חזק והתלהבות לעניין, ומיותרת כששני הצדדים רק סובלים ממנה. לדעתי...

אני מקשרת את השאלות שלך לגבי ההשכבה, עם השרשור "הילדים לאן?"

ובכן, נשמע שמאוד קשה לך, ואת חייבת עזרה.

יש אפשרות להגיע לשינויים עם הבעל כמו שמטרי מציעה?

אם לא, אני הייתי מציעה לך להיעזר בבייבי סיטר בתשלום פעמיים או שלוש בשבוע, שתעזור לך, ותהיה אתך בשעת ההשכבה.

שווה להשקיע בבחורה כזו, ולא לכרוע תחת הנטל.

אם תהיה לך מישהי טובה באמת, והילדות יתרגלו אליה. היא תוכל להיות פתרון טוב לימים הראשונים שלאחר הלידה.

כתבת שעלול להיות להן קשה אחרי הלידה, אם בעלך יצא מהבית בשעות שהבייבי סיטר תהיה. אבל אם הן יתרגלו אליה, היא תהיה בשבילן כמו אחות גדולה וזה יהיה מצוין. בעלך יוכל להיות איתן בשעות הצהריים, והבחורה תגיע לשעת המקלחות וההשכבה.

את לא אמורה להסתדר לבד! את רק בן אדם!

נ.ב

לא כל ילדה בת ארבע בשלה להתלבש לבד, גם אם היכולות הפיזיות שלה טובות, זה עדיין קשה רגשית. כמו שלא כל תינוק בן שנה מסוגל להיפרד מבקבוק. אני מציעה שבשלב הזה את תלבישי אותה, ותדרשי ממנה רק להתפשט. אחרי תקופה, שהיא תטמיע את משימת ההתפשטות, תדרשי ממנה ללבוש רק בגד אחד וכך הלאה.

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

פשוט להרגיל אותם לאט לאט שיש מישהי אחרת.

לטפטף להם יומיים לפני "גריזלדה תגיע מחר, והיא ממש מתוקה, אין מה לפחד ממנה" וכו' וכו'..

ככה כל יום.

עד שגריזלדה תבוא והן יהיו במקום יותר רגוע.

אני באמת מעריכה אותך בטירוף, את עושה כ"כ הרבה לבד, אני ממזמן הייתי קורסת בום בום..

אבל, סורי על הפסימיות, את גם בנאדם ואת ממש לא רוצה להגיע לקריסה לכן זה הזמן לפעול ולשנות..

ב"ה מצטרף למשפחה בקרוב עוד תינוק שידרוש תשומת לב מרובה.. ושלב ההשכבות יהיה לפחות בחצי שנה הראשונה לחייו מתיש עם שתיהן..

אז אפשר ומומלץ כמו שאמרתי להרגיל אותן מעכשיו לגריזלדה המהממת המתוקה... ואיזה כיף יהיה איתה...

וגם כמובן לדבר עם בעלך.

שזה נראלי הקטע העוד יותר קשה רגשית מאשר להרגיל את הבנות לעוד נוכחות מטפלת בהן חוץ מאמא היקרה..

כמו שכתבו פה,

שהוא יכין ארוחות ערב אם זה קטע שבא לו בקלות..

אני מניחה שזה יותר מורכב אצלכם הנושא הזה של השותפות בנטל בבית...

ורק מאחלת לך שבאמת תמצאו פיתרון לזה ושלאט לאט יראו שיפור והתקדמות...

בינתיים חיבוק..

לקח לי קצת זמן להבין איך הגעת לשם "גריזלדה", ואז קלטתי בפלאפון את הפרסומת ל"ג'רוזלם פוסט", וזה נהיה ברור

תודה רבה על העצות. מקווה שאצליח ליישם בהצלחה

אבל אל תקחי אותי קשה.

אני דאגנית במיוחד.

רק כדי שתהיי ממש בטוחה שהבייביסיטר בסדר.

בעיקרון הגדולה מפחדת "מאנשים ש[היא] לא מכירה אותם".

בד"כ כשאני אומרת לה שהיא תישאר עם הבייביסיטרית הזו והזו, היא מקבלת את זה בסדר. ולפעמים אח"כ היא אומרת שהיא מפחדת, ובכך מבטאת את חוסר הרצון שלה להישאר איתה (גם בפועל אני רואה שהיא מתחילה כמעט מיד לשחק ולדבר איתה, שזה סימן מצוין בעיניי).

תודה על ההערה, בכל מקרה (:

מאוד מעניין אותי לשוחח איתך באופן אישי, בתור בייביסיטרית שעוזרת בהשכבה.

אם מתאים לך, אשמח אם תפני באישי. אם לא, אשאל כאן בעז"ה.

תודה.

עוברים עליי ימים סוחטים מאוד, אז אני לא מספיקה להגיע לזה... בעז"ה היום בערב או מחר.

בעזרת ה'

אנחנו באותה סירה, אם הילדה שלך רוצה להתלבש לבד- זה טוב! תני לה! היא רוצה ללמוד להיות עצמאית. כשהיא תגדל- כ"כ תרצי שהיא תתלבש לבד, זה יחסוך לך הרבה זמן בבוקר! אבל אם לא תתני לה להתאמן לבד- איך היא תלמד?

חוץ מזה- שמתי לב שהרבה זמן אני מבזבז על ויכוחים עם הילדה, יותר זמן מאשר שהיא תתלבש לבד!!

ללא ספק- לפעמים את חייבת לצאת לעבודה ואין זמן, זה בסדר, אך לפעמים (במיוחד בערב) יש אפשרות לתת יותר מקום לילד.

מקווה שהובנתי.

או לא לגמרי הובנתי- הבעיה היא לא שהילדה רוצה להתלבש לבד ואני רוצה בכוח להלביש אותה. להיפך- הבת שלי מעדיפה שאני אלביש אותה ואעשה עבורה, ואני מעדיפה שהיא תהיה יותר עצמאית.

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...