מתנצל מראש על האורך
אני קורא את השרשורים ובאמת באמת שואל את עצמי -
האם העיסוק הרב בנושא עושה לנו רע או טוב?
אני לא יכולתי שלא לקרוא את כל ה"תסמינים" שרשומים פה ולשניה אני מדמיין אותי ועוד הרבה אנשים לצידי -
"מתנצל הרבה"? זה יוסי
"יס מן"? זה אני (כבר לא כלכך אבל פעם יותר
)
"מחמיא הרבה"? זה אורי (השמות כמובן פיקטיביים לצורך המחשה)
וכן הלאה.
האם כולם בעלים מכים?! אני יודע שלא.
אבל אני לא יכול לחוש מהעיסוק בנושא שנקודת ההנחה שנכנסת לנו בתודעה היא "כל גבר הוא בחזקת רע עד שיוכח אחרת".
והשאלה שלי היא - לאיפה הדרך הזאת תוביל אותנו? האם בהכרח לצמצום הסבל ולשיפור איכות חיינו? אני בספק. ואפילו חושב שדווקא להפך.
העיסוק בתסמינים כתסמינים הוא רע מאוד בעיני, שכמו בכל דבר בעולם החומרי - הוא כלי למשהו. והמשהו הזה יכול להיות רע או טוב.
זכור לי פעם שהייתי נוכח בעת שאב למשפחה מסויימת בירר אודות משפחה אחרת לפרטי פרטים באופן שאותי אישית כמעט הגעיל (האחות היא דתיה לאומית? אהה מה היא עושה?)
והוא אמר לי שהם לא רוצים ליפול על משפחה בעייתית.
אז אמרתי לו בכנות "תגיד לי? אתה מגדיר את המשפחה שלך בעייתית? אז למה אתה חושב שהשני בחזקת בעייתי? למה אתה לא מסיק שאם אתה נורמלי אז כנראה שגם השני נורמלי?"
אינני אומר לא לברר אבל אני באמת מרגיש שמהעיסוק בצורה של "תסמינית" ולא בצורה של "סוגיה נפשית/רוחנית" אנחנו מחדירים לנו לתודעה ולראש דברים מאוד שליליים ומגבירים חשדנות ועויינות בין המינים.
דבר שבעיני יתנקם בנו אחרי זה (ניתן לראות את דבריהם של הפמיניסטיות הרדיקליות או המיזנדיות - יש מלחמה של ממש בין המינים איבה ועויינות, אני כשאני קורא כתבה מהצד הזה של המפה מרגיש שאני אשם מעצם העובדה שנולדתי גבר. אני בשבילן בחזקת אנס עד שאתחנן ואתנצל על כך שנולדתי גבר ותוכח "חפותי".)
כמובן שאינני בא לבטל את הצורך החשוב לעסוק בנושא על מנת למנוע סבל עצום ונוראי!
אבל אני רק שואל את עצמי ואתכם - האם זאת הדרך? האם אין שום מוצא אחר?
