נכתב במקור לתחרות הסיפור הקצר בעולם קטן.
----
'מי יכול היה לצפות שצימאון האדמה ונדידת הציפורים והגעגוע לענן ישפיעו כך על הלבבות. כל מה שקרה בעונה ההיא היה תמוה. כי מרגע שהוא הסיר את כובעו והרים את ראשו הוא הבחין בה.'
תומר נאנח. הפסקה הזאת הייתה כ"כ קטנה על דף A4 שעליה הודפסה עד שהיה נראה כאילו היא עומדת לטבוע בריק הלבן שכיסה את שאר העמוד.
הוא חש מבולבל. בכל הדרך הקשה שהובילה אותו עד למקומו הנוכחי הוא תמיד ידע מה עליו לעשות.
כבר בילדותו, כשהיה כותב כתבות לעיתון בית הספר היו כולם אומרים עליו שהוא כישרון מיוחד. אך תומר לא ישב במקום. הוא הקים בלוג אינטרנטי, שזכה לצפיות רבות מכל רחבי הארץ. הצלחתו לא נבעה רק מסגנון הכתיבה הייחודי והעוצמתי שלו, אלה גם בגלל ההחלטות שתומר לקח על עצמו. הוא ידע על מה לדבר, מתי לדבר, ואיך לדבר. והקהל אהב את זה.
בגיל 26 לקראת החתונה הוא ידע שהוא יצטרך למצוא פרנסה. יחד עם כל הצלחותיו באמתחתו, יצא תומר לעולם העיתונות האמיתי. אך לכל עיתון שאליו ניסה תומר להיכנס הוא קיבל רק דחיה. לאט לאט הבין תומר שלא כולם מרוצים מן ההצלחות שהוא השיג. אל תוך תודעתו חלחלה ההבנה שעורכי העיתונים הגדולים חוששים מפניו. הם מעדיפים לסגור לו דלת בפרצוף מאשר להכניס אותו למערכת בידיעה שבבוא היום הוא ינסה לנשל אותם ממעמדם.
אך תומר היה חכם. הוא לא נתן למשחק התפקידים הזה למנוע ממנו להגשים את חלומו.
הוא עזב את העיתונים הגדולים ופנה למערכת של עיתון שכונתי קטן שנודע אז בשם "ידיעון השכונה".
הידיעון הזה היה עיתון עלוב וזוטר ללא ספק שיצא רק בסופי שבוע, ורק מעט אנשים ידעו על קיומו.
עורך העיתון באותה תקופה היה אדם מבוגר ועצל, שרק מתוך דפדוף קל בעיתון ניתן היה לראות שהוא אינו עמל שעות נוספות על העיתון. העורך שמח לזרוק את העיתון מידיו, והשד יודע למה הוא לא עשה זאת עד כה.
ברגע שתומר נכנס לתוך המערכת הוא גילה שלא רק העורך זנח את עבודתו אלא גם הכתבים.
הוא הבין שיהיה עליו לבנות את העיתון הזה מאפס, אך דבר זה לא הרתיע אותו כלל וכלל.
הוא החל לכתוב כתבות ומאמרים לעיתון, וכמו שאנחנו כבר יודעים, תומר ידע איך למשוך את תשומת לבם של קוראיו.
הוא השקיע לילות כימים בתמיכת אשתו ומשפחתו על מנת להרים את העיתון הקטן. וכך עם הזמן, החלו כתבים צעירים בעלי יוזמה להצטרף אל צוות העיתון, ותומר קיבל אותם בשמחה.
הידיעון כבר לא היה לשבועון אלה לעיתון יומי. ושמו הפך מ"ידיעון השכונה" ל"ידיעון העיר".
השכר הגדול על השקעתו של תומר לא אחר לבוא. ולעיתון החלו לזרום עיתונאים בכירים ובעלי שם, ואנשים עשירים שחיפשו מקום להשקיע בו את כספם. "ידיעון העיר" הפך ל"ידיעון הארץ".
לתומר נדרש רק עשור על מנת להקים עיתון חזק יש מאין, שיוכל להתחרות בעיתונים הגדולים שהפנו לו את הגב בעברו.
העיתון שגשג. כמעט ולא היה איש בצוות שזכר את ימי השבועון "ידיעון השכונה". למעשה חשוב לציין שגם מרבית הכתבים מהתקופה הרחוקה ההיא עזבו את העיתון מהר מאוד.
הכתבים הללו היו רובם כבר מעל גיל הפנסיה, והיו עייפים מרוב עבודה. כשהעיתון החל לרוץ, רובם עזבו אותו מרצונם החופשי, ואילו האחרים קיבלו את מכתב הפיטורין מתומר ולא הפגינו עצב רב.
רק כתב אחד נשאר מאותה תקופה, ותומר לא העז לפטר אותו.
היה זה אדם זקן. אנשים שיעיפו בו מבט יסברו שהוא בטח בסביבות גיל 90, אם כי לאמיתו של דבר הוא כבר היה מעל גיל 100.
הזקן הזה היה מסוג נדיר של זקנים מרשימים, שכוחם לא בגד בהם למרות גילם המופלג.
גבו היה זקוף והליכתו הייתה אייתנה. רק הקמטים בפניו, עורו המצטמק, ושתיקתו האיומה סימנו שאינו בחור צעיר.
רוב עובדי העיתון שהיו אנשים צעירים ויכלו בגילם להיות בניו, נכדיו או ניניו, סלדו ממנו. שתיקתו והמבט העצוב שעל פניו הרחיקו אותם ממנו. הוא היה בודד.
שמו של הזקן היה יחזקאל זילבוביץ', ורק תומר ידע מיהו.
כשתומר הגיע למערכת העיתון "ידיעון השכונה" הוא כלל לא האמין שיחזקאל נמצא שם. הוא סבר שיחזקאל כבר פרש מעבודתו לפני שנים. הוא לא האמין שיפגוש אותו, עיתונאי וסופר דגול, בתוך עיתון כ"כ זוטר.
כמו ילד המתלהב ממציאת סוכרייה במגרה ריקה, כך תומר התלהב ממציאתו את יחזקאל.
יחזקאל היה בעברו עיתונאי מבריק ממש כמו תומר. עבודותיו זיכו אותו אפילו בפרס פוליצר. הוא היה עיתונאי אדיר וסופר מפולפל.
תומר מינה את הזקן לכותב את מדור הסיפורים של מהדורת סוף השבוע.
הוא האמין שהוא יוכל להעצים עוד יותר את העיתון שהוא בורא יחד עם הזקן. ויחד הם ירימו את העיתון למעלה.
אך העניינים עם יחזקאל לא התקדמו כפי שציפה.
ראשית, קולו של יחזקאל אבד. הוא יכול היה לדבר, ומדי פעם פלט מילה פה, ומילה שם. אך רוב זמנו הוא שתק.
מספר רב של פעמים ניסה תומר לדלות ממנו מידע על עברו, או מדוע נעלם מאור הזרקורים. אך יחזקאל היה שומר על שתיקתו, ונראה שעצם המחשבה על עברו מעבירה בו זעזוע עמוק.
אם הייתה זו רק השתיקה תומר עוד יכול היה לקבל זאת. אך נראה שגם כתיבתו הפכה איטית יותר ויותר.
הסיפורים של יחזקאל היו צריכים לצאת בכל מהדורת סוף שבוע, אך חלפו לפחות כמה שבועות בין כתיבת סיפור אחד לשני.
גם רמת הסיפורים ירדה. הסיפורים שסיפק היו או משעממים, או מסובכים ובלתי מובנים. קוראים רבים החלו להתלונן על סיפוריו ולקרוא לפיטוריו.
תומר לא היה מסוגל לפטרו. הוא קרא את יחזקאל שוב ושוב לשיחה, וביקש ממנו לכתוב סיפורים טובים כמו שהיה כותב בעברו. יחזקאל היה שותק ויוצא חפוי ראש.
וכך היה מסתגר במשרדו שעות על גבי שעות במהלך שבועות, כאשר כל פעם כמות הזמן בין סיפור אחד לשני גדלה.
העובדים הצעירים הציצו בחוצפה אל תוך חור המנעול אל משרדו כדי לראות מה הוא עושה כל אותו הזמן. כל מה שהצליחו לראות היה את יחזקאל יושב ליד שולחנו, ודומם כמו אבן.
הצעירים בחנו את הראיות והנתונים וגזרו את דינו של הזקן.
"הוא מתבטל" אמרו לכל מי שנקרה בדרכם. דעת הצעירים כבשה חיש מהר את כל צוות העיתון. בעלי המניות החליטו שזהו בזבוז כסף נוראי להעסיק בטלן זקן ועל כן פנו אל תומר בדרישה לפטר את העובד הסורר.
תומר ניסה לשווא לדחות את הקץ. הזקן הגיע לזמן שיא. חודשיים שלמים והוא לא סיפק את סיפורו.
תומר החליט שעליו לנהל שיחה רצינית עם הזקן ולהחליט לאן פניהם מועדות.
הוא ביקש ממזכירתו לקרוא ליחזקאל אל משרדו, יחד עם הסיפור שהספיק לכתוב עד כה.
יחזקאל הגיע למשרד עם דף A4.
הדף כלל אך ורק פסקה קטנה בעלת 33 מילים בלבד, שאותה כאמור קרא הקורא היקר בתחילת הסיפור.
33 מילים לחודשיים שלמים. הזקן לא השאיר לתומר שום ברירות.
תומר היה נסער. הוא לא רצה לפטר את הזקן. הוא העריך והעריץ את עבודותיו הישנות. הוא ממש היה גיבור הילדות שלו.
אך המציאות בדמות בעלי המניות טפחה בכוח על פניו.
היה זה או לפטר את הזקן, או לאבד את העיתון.
הבחירה הייתה פשוטה אך קשה יותר מכל דבר אחר.
תומר הסביר לזקן את כל המצב, מן השורשים ועד לצמרת. הוא אמר לו שאין לו עוד ברירות.
הוא ניסה לזרוק לו גלגל הצלה, ושאל את הזקן האם יוכל להשלים את הסיפור עד סוף השבוע.
אך הזקן לא ניסה לתפוס את הגלגל ושתק.
בנקיפות מצפון אדירות שלף תומר את מכתב הפיטורין מן המגרה והגיש אותה לזקן.
הזקן נדם. השתיקה הזאת הייתה איומה. פניו הביעו צער מהול בתום. כמו תינוק שלא מבין על מה נענש.
איש אינו יודע מה עבר על הזקן במהלך חייו המופלגים. החיים נהיו קשים אליו. הוא ניסה להילחם בדממה, אך הובס בסוף הקרב.
באותו הלילה של יום הפיטורין, השיב הזקן את נשמתו לבורא.
הוא השאיר אחריו פסקה קטנה. אך בשבילו הייתה היא עולם ומלואו.
)