ב"ה
ביום שישי האחרון דיברתי עם הרב שלי, והוא המליץ לי להתחיל לעסוק בפגישות וכו' (להתחיל להיות לנ"ו).
עוד לוקח לי קצת זמן לעכל, אבל באופן כללי אני שמח מזה ורוצה באמת להתחיל.
אח"כ דיברתי על זה עם ההורים שלי, והם העלו נקודה חשובה שעשויה להיות בעלת השפעה ממשית.
יש לי עוד בערך שנה (ואולי קצת יותר) עד שאסיים את השירות הסדיר שלי בצבא. אז יש בזה כמה בעיות, שלחלקן הרב שלי כבר התייחס ביום שישי; אבל אבא שלי העלה שיקול נוסף.
בצבא האדם משתנה. הדברים שהוא עושה במהלך היום-יום שלו שונים לגמרי ממה שהוא עושה כשהוא בישיבה, ולכן הדברים שהראש שלו עסוק בהם, הדברים שמעניינים אותו והצורה שבה הוא חושב, שונה מבד"כ. ולכן בזמן הצבא אתה שונה קצת ממי שאתה, אי-אפשר (או קשה הרבה יותר) להכיר את מי שאתה בחיים הרגילים דרך ההיכרות עם מי שאתה בצבא, כי בצבא אתה בתקופת-חיים קצרצה שהיא מאוד יוצאת דופן, ומשפיעה על צורת החיים שלך - אבל רוב ההשפעות הניכרות שלה חולפות, כי אתה חוזר להתעסק רוב היום סביב דברים אחרים, כמו שהתעסקת לפני הצבא (תורה וכו').
מה דעתכם? עד כמה זה מפריע? האם זה אומר לדחות בכ"ז, או לנסות לקחת את זה בחשבון ולעשות עם זה משהו - ואם כן, מה לעשות עם זה?
