יכול בכלל להשפיע על החשיבה של בעלך בענין - או רק על שלך?..

[ואם יש לכם ההוצאה הישנה-ישנה של "שמירת שבת כהלכתה", אפשר לראות שם כמה דברים על "גילאים" לענין מצוות חינוך]

אם הוא מעוניין לשמוע ולדון ולשקול (מעוניין מעצמו, לא רק מסכים) - יש באמת מקום לדון. אבל אם הוא מאמין בדרכו, אני חושבת שאל לך לחשוש, גם אם את מאמינה ופועלת אחרת. זה בסדר שהתגובות של כל אחד מכם כלפי הילדה יהיו שונות. היא תתעשר מהטוב שבו ומהטוב שבך. הקב"ה ידע מה הוא עושה כשקבע שיהיו בכל בית גם אבא וגם אמא...

כי אני יכולה לשתף אותו בדברים שקראתי וזה יכול לגרום לו לשנות את דעתו.

אני לא חושבת שיש לנו את ההוצאה הישנה-ישנה של שש"כ, אבל אבדוק בלי-נדר.

בהתהוות- אני לא חושבת שבעלי מעוניין מעצמו, אלא יותר מסכים. ובכל זאת, זה חשוב בעיניי כי הקטנה חווה אותו הרבה יותר בצד הקשוח והנוקשה, גם בדברים שאפשר להגיב עליהם יותר בעדינות.

כי אחרת מה הענין.. סתם לגרום לויכוח בין איש לאשתו?...

היא קטנה, היא מנסה. צריך להגיב רך ובנחת, גם על דברים שרוצים ללמד. מלבד זה, שאפילו "לאפרושי מאיסורא" ע"י ההורים זה בין שנתיים לשלש, כשילד מבין "לא". מבין "לא", זה לא רק את המילה, בפשטות.

לדעתי, אם היא שופכת שוב את המיץ, למשל, מסתבר שזה משהו בין שובבות לבין לנסות מה תאמרו, לבין שאכן לא קולטת מה רציתם. משחק בעיניה. אז אפשר סתם לחייך לעצמכם ולהתעלם - מה שבדרך כלל קורה כשיש כבר ילדים גדולים יותר; אפשר להגיד בנחת ונעים, זה בשביל לשתות, ולהרחיק בעדינות. תבכה? לשאול: רוצה לשתות, קחי. תשפוך שוב, להגיד, שופכים בכיור, בואי. להעמיד על יד הכיור ולתת לשפוך.

ילדה "לא בשקט" בקידוש, לא אומרים כלום. היא לא אמורה להיות בשקט בשלב זה. אפשר לנסות בחביבות: "שש... אבא עושה קידוש".. אבל אם ממשיכה, להתעלם - ולא להמשיך להעיר על זה כלל. לחכות לגיל מבוגר יותר.

לא לשאול "למה היא עשתה". לא שייך.

ככלל, זה גיל ממש רך. אפשר להרגיל לדברים מסויימים בהדרגה. 

גם מה שצריך לא לאפשר, למשל שתנשוך שוב את אחותה, אפשר לעמוד על זה בנינוחות. לא לגרום לה הרגשה של "כנגד". "זה כואב לה, את לא יכולה עכשיו להיות על ידה". להרחיק בעדינות. תרצה לנסות שוב, לעקוב מקרוב. תוך כמה פעמים, תלמד. 

זו דעתי.

מסכימה עם בעלך מבחינה מעשית- ילד שאומרים לו לא לשפוך ושופך- לוקחים לו את הכוס, לאו דווקא בכעס אלא כדי שלא ישפוך שוב...

כרגע אנו מתמודדים עם בת 3 שמזכירה לי את התנהגות ביתך, אנו מפרשים זאת כרצון לצומי, ויש לה סיבות טובות לכך, יש מתחתיה תינוקת מהממת בת שנה ש"גונבת את ההצגה", ובאמת אנחנו צריכים להתחזק במתן תשומת הלב והבעת חום ואהבה לה, ואז היא פחות "מעצבנת" ועצבנית.

כיוון שכבר כתבת.

אם לוקחים בחביבות ובחיוך, או לא - זה הבדל גדול.

מלבד זה, אפשר למשל לומר, בנחת, אם את שופכת - אז לא נשים שוב מיץ בכוס כעת.. 

מה שברור, שהכל צריך להיות בנחת לגמרי. והיא אכן קטנה.

לא פירטתי כדי לא להאריך יותר מדי, אבל מה שהיה הוא לא שהקטנה סתם שפכה מהכוס אל הרצפה; היא שפכה מכוס עם מכסה (עם חורים), לתוך קערת משחק, וממנה שתתה.

אני לא אוהבת שהיא עושה את זה כי לא פעם נשפך גם על הרצפה קצת, וגם אז אני צריכה לשטוף עוד כלי, אבל לא היה כאן איזה מעשה חמור.

אני לא מבין.

הרי ברור שזה משחק שלה, כך היא לומדת את הענין. ממש חמוד.

מה איכפת לכם?..

הרי "נשפך קצת על הריצפה", או "צריכה לשטוף עוד כלי" - זה לא שייך כלל לכוונותיה.

הקלקול הוא, לדעתי, כשעושים מזה "עבירה", כי אז זה כבר הופך לקונפילקט בין מה שחשה שההורים רוצים למה שהיא.

אז חבל להביא לכך, וחבל להעיר. וכי כמה זמן את חושבת זה יימשך? אחרי שתמצה את הלימוד המענין הזה, היא תפסיק. הכי טוב לשמוח יחד איתה.

יש לי תאומים בגיל הזה, שנולדו פגים, ויש להם עדיין עיכוב בהתפתחות. אני כבר לא זוכרת איך זה בגיל הזה, ובאמת רוצה לדעת מה הנורמה של רמת ההבנה בגיל הזה, כדי לדעת אם בזה הם גם מעוכבים, או שלא.

אז אחכה לתשובות נוספות

ותודה!

חלק מהילדים שמגיעים לגן שלי, הם בתחילת השנה בני שנתיים ושמונה.

הילדים לומדים בגן במשך שנתיים.

בגן אנו רואים איך משמעת זה ענין התפתחותי שמגיע בהדרגה.

ככל שהילד צעיר יותר, כך הוא פחות בשל למשמעת ושליטה עצמית.

יש לזכור שהמרד של גיל שנתיים, לא חולף בפתאומיות, אלא בהדרגה.

המקרים שאת מתארת לגבי הילדה שלך, הם הכי נורמאלים לגילה.

אין צורך לכעוס עליה, ולא להתרגש ממעשי השובבות שלה.

מצד שני אסור לוותר לה.

יש לנהוג אתה בתקיפות ובעקביות, אך לעשות זאת בהרבה רוגע.

אם היא שופכת מים, היא מן הסתם כבר לא צמאה, ואפשר לקחת לה את הכוס.

יש לומר לה ברוגע: "את כבר לא צמאה. בכוס לא משחקים."

אצלי בגן בתחילת השנה, בכל פעם שאני עומדת לחלק כוסות מים אני מזכירה את כללי השימוש בכוס: מחזיקים ישר בשתי הידיים, לא שופכים, לא מכניסים את היד לכוס וכו'

כמובן שהזכרת הכללים לא נעשית כשיחת מוסר אל כחידון: נראה מי הילד שזוכר מה עושים עם הכוס?

בהצלחה!

ללמוד דברים מאודחשובים על הדרך שהעולם פועל, על כבידה, על מרקמים שונים ועוד המון...

אחרי שנים הילדים האלה מגיעים לפיזיותרפיסטיות שנותנות להם לשחק בבוץ, כי מה שנחסך מהם בינקות גובה מחיר כבד בתחושתיות ובמיומנויות שונות... ובגיל מאוחר קשה יותרלהשלים.

אז בגן מילא, אני מבינה שקשה לאפשר, וממילא הגן בשבילי בגיל כזה הוא פתרון של אין ברירה לאימהות עובדות ולא יכול לספק תנאים אידיאליים להתפתחות של פעוטות, ולכן ב"ה שהוא רק כמה שעות ביום. בשאר היום, כשהתינוק בבית - חשוב לאפשר את זה! כשהוא ימצה את השלב ויפיק ממנו את כל התועלות שהיה צריך הוא מעצמו יניח לזה ויעבור לחקות את הדרך שהמבוגרים לידו שותים.

דעתי..

ילדים צריכים לשחק במים. לכן יש בחצר הגן שולחן מים, ובבית יש אמבטיה.

ילדים צריכים גם ללמוד נימוסי שולחן.

זה לא בא מעצמו.

ילד שנכנס לגן בגיל 3 זה לא אותו ילד שיוצא בגיל 5.

בגן נעשית עבודה רבה.

בבתי ספר בהם יש הזנה, הארוחה ניתנת באין ברירה, והילדים מאוד מזלזלים באוכל.

למורים אין זמן להשקיע בכישורי חיים.

אבל בגנים שבהם פועל צהרון האכילה הנכונה היא חלק מתוכנית העבודה שלנו.

אם לא נלמד את הילד בגן לאכול בנימוס, מתי הוא ילמד?

למה לילד בן 3-7 צריך שיהיו נימוסי שולחן???

הוא ילמד בשלב שזה מתישב עם הגיון ולא רק עם כללים נוקשים.

כשהילדה שלי למדה בגן תקשורת, כל סדר היום שלה נסוב סביב התנסויות של תחושה: וחוויה.משחקי ג'ימבורי, מסלולים מוטורים, משחקי מים, משחק בקערות של קטניות, מריחת קרמים ועיסויים,  כלכלת בית (כן! כל יום!), משחקי חול בחצר ושולחן חול בגן, פיסול בחומרים שונים, ציורים, הדבקות ושימוש במגוון עצום של חומרי יצירה בעלי מרקמים שונים.

אבל בזמן האוכל הילדים למדו איך לאכול בנימוס.

ראיתם פעם אדם מוגבל בשכלו שאוכל בצורה דוחה?

בגן הזה ילדים מוגבלים מקבלים עולם ומלואו, אבל לומדים איך להתנהג.

ובכוס מותר לשחק. ואם מפריע בגן שהיא שופכת כי זה על הרצפה, אפשר סתם לקחת בנחת כי "אני רואה שכבר גמרת לשתות".

להגיד לילדים בגיל כזה כ"כ הרבה "לא" - לדעתי זה לא..

ובכלל כדאי לזכור, שבית זה לא גן. חיים שם.

מילדה בת שנתיים וחצי (עם התפתחות שפתית ורגשית תקינה כמובן) אפשר בהחלט לצפות שתבין את הדרישות שתיארת כאן.

אבל לענ"ד השאלה היא לא מה אפשר לצפות או לא לצפות מילדה בגילה, אלא מהי הדרך החינוכית שלכם בבית.

אתם צריכים לגבש דרך חינוכית תואמת ביניכם לטובת הילדים שלכם.

אתם צריכים להחליט יחד מה מותר ומה אסור לילדים לעשות כדי שלא יהיה מצב שאבא אומר משהו ואמא אומרת משהו אחר.

אתם צריכים להחליט איך מגיבים כשהילד עובר על אחד הכללים בבית (עושים פרצוף כועס? מסבירים? גוערים בנחת? ) זו עבודה רבה וחשובה מאין כמוה.

יש בימינו הרבה קורסי הורות/ סדנאות הורים וספרי הדרכה הורית. למשל ספרי "לייף סנטר"- "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו" ועוד כמה ספרים (אני לא זוכרת כרגע את השמות של הספרים אבל יש להם בטח אתר) מעולים ומומלצים מאד.

ואני רק רוצה להזכיר משפט חכם בחינוך ילדים בגיל הרך ששמעתי מהרב יעקובסון בשם ר' ישראל סלנטר- "אמור מינימום שבמינימום 'לא' ועל כל 'לא' עמוד כסלע איתן" צריך להיות חכם ולהבליג על דברים שלא חייבים לאסור (כדי שגם אתם וגם הילדים תוכלו לעמוד בכל האיסורים) אבל אם משהו אסור- לא להישבר מהבכיות והנידנודים של הילדים.

בהצלחה!

וכן אפשר להדריך אותם למשמעת והבנה. זה אפילו חשוב

אבל- גם את ה"לא" צריך להגביל..

יש דברים שהם עושים כדי ללמוד את סביבתם

או כדי למשוך תשומת לב

וכו' וכו'

ואלו דברים שרק אתם בתור הורים מרגישים.

ברור לי שהקטנה שלי מבינה מה זה לא, ומבינה את מה שאני אומרת לה.

השאלה-השאלות שלי הן:

1. האם בגיל 2.6 ילד זוכר את הדברים שאסרנו עליו? האם הוא זוכר רק חלק או הכל?

2. האם כשילד בן 2.6 עושה משהו שאסרנו עליו בעבר, הוא זוכר את העונש שקיבל בעבר (ו"מסתכן שנית"), או לא?

3. האם בגיל 2.6 אפשר לצפות מילד שיבוא להתלבש אחרי הפעם השניה שקוראים לו, או שזה טבעי שהוא "בורח" כל הזמן?

4. האם כשאוסרים משהו על ילד בן 2.6, צריך להסביר לו בצורה מפורטת מה אסור לעשות? האם צריך לומר לו מה יקרה אם יעשה את הדבר האסור?

ועוד על זו הדרך... לזה הייתה כוונתי. הרי אני לא מצפה מבת השנתיים וחצי שתתנהג כמו בת ה-4. רואים שיש הבדל מהותי בהתנהגות שלהן (לא רק מבחינת אופי). אז למה אפשר לצפות מילדה בת 2.6, ועל איזה דברים אפשר לומר שהיא קטנה מדי וצריכה יותר תיווך והכוונה, לדוגמא?

בתנאי שזה לא הרבה מדי

נראה לי שעונש לא ממש מרתיע בגיל הזה

היא בורחת ולא מקשיבה כי היא רוצה צומי

זה טבעי שילד שקוע באמצע משחק לא יבוא להתלבש אבל לברוח זה בשביל צומי

להסביר בצורה מפורטת זה קצת קשה - זה אמור להיות משהו פשוט - כמו לא זורקים משחקים מחלון - משהו פשוט וקצר שאסור תמיד

וכאילו לא לזכור את מה שאסרנו עליהם, להתנסות שוב במשהו שהיה אסור, ולא להשמע להורים אחרי פעם אחת..

אבל הם בהחלט מבינים.

הסבר בצורה מפורטת- צריך לומר את הדברים בתימצות ובצורה ברורה. 

באופן כללי צריך לזכור שאף אחד מאתנו הוא לא "קוסם".. לאף אחד אין פתרונות קסם ותשובות חד משמעיות..

כולנו לומדים תוך כדי תנועה, וגם זה קשור לאופיו של הילד- שלגבי הנקודה הזו, רק ההורים יכולים להיטיב לדעת מה נכון ומה לא

עד שהוא קלט. וגם כשהסברתי לו למה אסור הוא הפנים יותר.

למשל כזרק משחקים מהחלון ירדנו למטה והראיתי לו את השברים והוא היה עצוב מזה. ככה כמה פעמים.

כשרציתי להרגיל אותו לישון צהריים בחופש הבטחתי לו הפתעה אבל גם הגדרתי כללים ברורים והפכנו את זה למן שיר:

"מי שהולך לישון יפה יפה, ולא קם מהמי-טה!

ולא פותח את ה-תריס!

ולא מדליק את ה-אור!

ולא קורא לא-מא!

ולא קורא לא-בא! (לא משנה שהוא בכלל היה בעבודה).

ומתנהג יפה יפה,

כשנקום הוא יקבל- שלוק!"

(לא הכנסתי לו רעיונות לראש את הכל הוא ביצע קודם)

ההפתעה גרמה לו לרצות לישון יפה והשיר גרם לו להבין איך הולכים לישון יפה.

ועוד משהו שעכשיו נזכרתי: בכל כלל שאסור אני מנסה לחשוב איך כן מותר.

אסור לקפוץ לשלוליות עם נעליים- מותר עם מגפיים.

אסור לגעת בכלי זכוכית על השיש- מותר בכלי פלסטיק ובסכו"ם ובסכינים לא חדים (אנחנו שוטפים ביחד כלים)

אסור לזרוק חפצים קשים- מותר לזרוק כדורים וכריות.

תוך כדי שאני מלמדת אותו מה מותר אני מדרבנת אותו לפעול כך (הולכת לשחק איתו מלחמת כריות) ככה הוא מקבל תשומת לב חיובית, פורק את האנרגיה שרצה, ומפנים את הכלל.

בוודאי לא "עונש"..

ילד בגיל הזה לא מבין כשאומרים לו שאסור?

[וגם ההבנה הזו, צריכה ביאור. הוא יכול לתפוס שההורים אינם מעוניינים, אבל לא ממש להפנים שזה "אסור". אלא להבין את ההתניה: עושה - אבא/אמא יגידו משהו. סוג של אילוף]

השאלה אם זה מה שצריך בשלב הזה של החיים.

ילד בן שנתיים וחצי, צריך קודם כל לחיות ולשמוח, ללמוד בערנות את העולם, לחוות יחס נעים ומעודד. חם ואוהב.

הוא לא בא להתלבש אחרי הפעם השניה שקוראים לו - נו... אז יש אפשרות לנסות בנועם, ולהגיד כל הכבוד כשמגיע, ולהרגיל בהדרגה. ויש אפשרות ל"סנקציה"; זה שייך?

לדבר איתו על "אסור" עם פירוט והסברת ה"עונש"?  לא שייך לדעתי כלל.  יש מקום, בהדרגה, על דברים מסויימים שרואים שמכאיבים לאח/ות הקטנה, שנעשים מתוך סתם "השתוללות" (לא כל דבר זה כך. הרבה זה דרך של למידה ושמת חיים), להסביר כמו שמדברים אל ילד קטן, שלא עושים את זה, זה כואב; זה לא יפה. ולומר ב"אילוץ", אז אי אפשר לעמוד על ידה, ולהרחיק קצת. וכד'. וכשרוצה שוב - לנסות שוב, וכו', עד שלומד. ולשבח כשזה "בסדר".

ובכלל, ה"ענישה". זה לא ה"ענין".

הילדים שלי יודעים ששווה להם להתלבש- בבוקר כדי לקבל אוכל צריך להתלבש, לנעול נעליים וליטול ידיים.

בערב מי שמתלבש ראשון בוחר סיפור, ואם כולם מוכנים מוקדם אפשר לבחור יותר סיפורים.

לא תמיד זה עובד על כולם, אבל באופן כללי זה יעיל מאוד.

מה שמנחה אותנו-

קודם כל, אני מאד מאמינה ביחס של 1:5. 

על כל הערה שלילית- 5 הערות חיוביות.

זה נכון בזוגיות, וגם עם הילדים ובעיקר- עם עצמי. (ועם שאר העולם..)

זה בונה לילד הערכה עצמית, ביטחון עצמי והבנה שגם אם יש לו במה להשתפר- הוא טוב.

אנחנו מאד מאמינים בגבולות ברורים. ואני כן רואה שהילד מקבל אותם ומצליח רוב הזמן לעמוד בהם.

מה שכן- אני לא אוסרת שום דבר שאני לא מתכוונת לעמוד מאחוריו. לפני שאני אומרת את ה"לא" אני שואלת את עצמי- עד כמה אני מוכנה להתעקש על הלא הזה? ואם הוא יתחיל עכשיו לצעוק ולבכות ולהתעקש? עד כמה זה חשוב לי? ואם אני מחליטה שאני לא רוצה לפתוח פה מלחמת עולם- אני מרשה מההתחלה או לפחות נותנת לא מרוכך יותר "אני מעדיפה שלא תעשה את זה" או "אולי נעשה משהו אחר במקום" ואז אם הוא מקשיב- יופי. אם לא- אז לא נורא.

אם נניח אני אומרת לו "לא להרביץ" והוא שוב מרביץ- אז מיד יש תגובה. או שאני מחבקת אותו חזק, או שאני שמה בלול. 

אם אמרתי לו לא לשפוך (אני כן משתדלת לתת לו לשחק באוכל, אבל עד גבול מסויים.) והוא כן שפך- אני לוקחת אבל בנחת וברוגע. 

סה"כ זה גיל שכבר כן מבינים גבולות, וגם בודקים אותם. וחייבים לתת להם גבולות ברורים- כדי שהם ירגישו בטוחים. הם בודקים את הגבולות כי זה נותן להם ביטחון לדעת שיש גבול, והגבול הזה לא זז. 

כמובן שגבולות נורמאליים.

ומעבר לזה- המון המון המון אהבה והערכה.

אני כל הזמן אומרת לו- כמה הוא ילד טוב ומקסים ונהדר. ומעצימה כל פעם שהוא מתנהג יפה. 

נניח באוכל- אני מתמקדת כמעט אך ורק באיך שהוא אוכל יפה. ואם הוא לא אוכל יפה- אני משתדלת להתעלם (עד גבול מסויים..) 

ויש הבדל בין ההבנה ליכולת לבצע. 

יש לי בת בגיל קרוב, ואני מצפה ממנה לדי הרבה...

בעניין של הפרות משמעת- אתם מחליטים מה הכללים ועל זה מתעקשים (בנחת אך באסרטיביות). אם יש משהו שהיא לא מסוגלת לעמוד בו, עדיף לא להציב את הגבול.

אני די מסכימה עם התגובה של בעלך, וזה לא משנה מה חומרת המעשה האובייקטיבית. (זה משנה רק לשיקולים שלכם - איפה להציב את הגבול.) 

בהצלחה!

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...