יכול בכלל להשפיע על החשיבה של בעלך בענין - או רק על שלך?..

[ואם יש לכם ההוצאה הישנה-ישנה של "שמירת שבת כהלכתה", אפשר לראות שם כמה דברים על "גילאים" לענין מצוות חינוך]

אם הוא מעוניין לשמוע ולדון ולשקול (מעוניין מעצמו, לא רק מסכים) - יש באמת מקום לדון. אבל אם הוא מאמין בדרכו, אני חושבת שאל לך לחשוש, גם אם את מאמינה ופועלת אחרת. זה בסדר שהתגובות של כל אחד מכם כלפי הילדה יהיו שונות. היא תתעשר מהטוב שבו ומהטוב שבך. הקב"ה ידע מה הוא עושה כשקבע שיהיו בכל בית גם אבא וגם אמא...

כי אני יכולה לשתף אותו בדברים שקראתי וזה יכול לגרום לו לשנות את דעתו.

אני לא חושבת שיש לנו את ההוצאה הישנה-ישנה של שש"כ, אבל אבדוק בלי-נדר.

בהתהוות- אני לא חושבת שבעלי מעוניין מעצמו, אלא יותר מסכים. ובכל זאת, זה חשוב בעיניי כי הקטנה חווה אותו הרבה יותר בצד הקשוח והנוקשה, גם בדברים שאפשר להגיב עליהם יותר בעדינות.

כי אחרת מה הענין.. סתם לגרום לויכוח בין איש לאשתו?...

היא קטנה, היא מנסה. צריך להגיב רך ובנחת, גם על דברים שרוצים ללמד. מלבד זה, שאפילו "לאפרושי מאיסורא" ע"י ההורים זה בין שנתיים לשלש, כשילד מבין "לא". מבין "לא", זה לא רק את המילה, בפשטות.

לדעתי, אם היא שופכת שוב את המיץ, למשל, מסתבר שזה משהו בין שובבות לבין לנסות מה תאמרו, לבין שאכן לא קולטת מה רציתם. משחק בעיניה. אז אפשר סתם לחייך לעצמכם ולהתעלם - מה שבדרך כלל קורה כשיש כבר ילדים גדולים יותר; אפשר להגיד בנחת ונעים, זה בשביל לשתות, ולהרחיק בעדינות. תבכה? לשאול: רוצה לשתות, קחי. תשפוך שוב, להגיד, שופכים בכיור, בואי. להעמיד על יד הכיור ולתת לשפוך.

ילדה "לא בשקט" בקידוש, לא אומרים כלום. היא לא אמורה להיות בשקט בשלב זה. אפשר לנסות בחביבות: "שש... אבא עושה קידוש".. אבל אם ממשיכה, להתעלם - ולא להמשיך להעיר על זה כלל. לחכות לגיל מבוגר יותר.

לא לשאול "למה היא עשתה". לא שייך.

ככלל, זה גיל ממש רך. אפשר להרגיל לדברים מסויימים בהדרגה. 

גם מה שצריך לא לאפשר, למשל שתנשוך שוב את אחותה, אפשר לעמוד על זה בנינוחות. לא לגרום לה הרגשה של "כנגד". "זה כואב לה, את לא יכולה עכשיו להיות על ידה". להרחיק בעדינות. תרצה לנסות שוב, לעקוב מקרוב. תוך כמה פעמים, תלמד. 

זו דעתי.

מסכימה עם בעלך מבחינה מעשית- ילד שאומרים לו לא לשפוך ושופך- לוקחים לו את הכוס, לאו דווקא בכעס אלא כדי שלא ישפוך שוב...

כרגע אנו מתמודדים עם בת 3 שמזכירה לי את התנהגות ביתך, אנו מפרשים זאת כרצון לצומי, ויש לה סיבות טובות לכך, יש מתחתיה תינוקת מהממת בת שנה ש"גונבת את ההצגה", ובאמת אנחנו צריכים להתחזק במתן תשומת הלב והבעת חום ואהבה לה, ואז היא פחות "מעצבנת" ועצבנית.

כיוון שכבר כתבת.

אם לוקחים בחביבות ובחיוך, או לא - זה הבדל גדול.

מלבד זה, אפשר למשל לומר, בנחת, אם את שופכת - אז לא נשים שוב מיץ בכוס כעת.. 

מה שברור, שהכל צריך להיות בנחת לגמרי. והיא אכן קטנה.

לא פירטתי כדי לא להאריך יותר מדי, אבל מה שהיה הוא לא שהקטנה סתם שפכה מהכוס אל הרצפה; היא שפכה מכוס עם מכסה (עם חורים), לתוך קערת משחק, וממנה שתתה.

אני לא אוהבת שהיא עושה את זה כי לא פעם נשפך גם על הרצפה קצת, וגם אז אני צריכה לשטוף עוד כלי, אבל לא היה כאן איזה מעשה חמור.

אני לא מבין.

הרי ברור שזה משחק שלה, כך היא לומדת את הענין. ממש חמוד.

מה איכפת לכם?..

הרי "נשפך קצת על הריצפה", או "צריכה לשטוף עוד כלי" - זה לא שייך כלל לכוונותיה.

הקלקול הוא, לדעתי, כשעושים מזה "עבירה", כי אז זה כבר הופך לקונפילקט בין מה שחשה שההורים רוצים למה שהיא.

אז חבל להביא לכך, וחבל להעיר. וכי כמה זמן את חושבת זה יימשך? אחרי שתמצה את הלימוד המענין הזה, היא תפסיק. הכי טוב לשמוח יחד איתה.

יש לי תאומים בגיל הזה, שנולדו פגים, ויש להם עדיין עיכוב בהתפתחות. אני כבר לא זוכרת איך זה בגיל הזה, ובאמת רוצה לדעת מה הנורמה של רמת ההבנה בגיל הזה, כדי לדעת אם בזה הם גם מעוכבים, או שלא.

אז אחכה לתשובות נוספות

ותודה!

חלק מהילדים שמגיעים לגן שלי, הם בתחילת השנה בני שנתיים ושמונה.

הילדים לומדים בגן במשך שנתיים.

בגן אנו רואים איך משמעת זה ענין התפתחותי שמגיע בהדרגה.

ככל שהילד צעיר יותר, כך הוא פחות בשל למשמעת ושליטה עצמית.

יש לזכור שהמרד של גיל שנתיים, לא חולף בפתאומיות, אלא בהדרגה.

המקרים שאת מתארת לגבי הילדה שלך, הם הכי נורמאלים לגילה.

אין צורך לכעוס עליה, ולא להתרגש ממעשי השובבות שלה.

מצד שני אסור לוותר לה.

יש לנהוג אתה בתקיפות ובעקביות, אך לעשות זאת בהרבה רוגע.

אם היא שופכת מים, היא מן הסתם כבר לא צמאה, ואפשר לקחת לה את הכוס.

יש לומר לה ברוגע: "את כבר לא צמאה. בכוס לא משחקים."

אצלי בגן בתחילת השנה, בכל פעם שאני עומדת לחלק כוסות מים אני מזכירה את כללי השימוש בכוס: מחזיקים ישר בשתי הידיים, לא שופכים, לא מכניסים את היד לכוס וכו'

כמובן שהזכרת הכללים לא נעשית כשיחת מוסר אל כחידון: נראה מי הילד שזוכר מה עושים עם הכוס?

בהצלחה!

ללמוד דברים מאודחשובים על הדרך שהעולם פועל, על כבידה, על מרקמים שונים ועוד המון...

אחרי שנים הילדים האלה מגיעים לפיזיותרפיסטיות שנותנות להם לשחק בבוץ, כי מה שנחסך מהם בינקות גובה מחיר כבד בתחושתיות ובמיומנויות שונות... ובגיל מאוחר קשה יותרלהשלים.

אז בגן מילא, אני מבינה שקשה לאפשר, וממילא הגן בשבילי בגיל כזה הוא פתרון של אין ברירה לאימהות עובדות ולא יכול לספק תנאים אידיאליים להתפתחות של פעוטות, ולכן ב"ה שהוא רק כמה שעות ביום. בשאר היום, כשהתינוק בבית - חשוב לאפשר את זה! כשהוא ימצה את השלב ויפיק ממנו את כל התועלות שהיה צריך הוא מעצמו יניח לזה ויעבור לחקות את הדרך שהמבוגרים לידו שותים.

דעתי..

ילדים צריכים לשחק במים. לכן יש בחצר הגן שולחן מים, ובבית יש אמבטיה.

ילדים צריכים גם ללמוד נימוסי שולחן.

זה לא בא מעצמו.

ילד שנכנס לגן בגיל 3 זה לא אותו ילד שיוצא בגיל 5.

בגן נעשית עבודה רבה.

בבתי ספר בהם יש הזנה, הארוחה ניתנת באין ברירה, והילדים מאוד מזלזלים באוכל.

למורים אין זמן להשקיע בכישורי חיים.

אבל בגנים שבהם פועל צהרון האכילה הנכונה היא חלק מתוכנית העבודה שלנו.

אם לא נלמד את הילד בגן לאכול בנימוס, מתי הוא ילמד?

למה לילד בן 3-7 צריך שיהיו נימוסי שולחן???

הוא ילמד בשלב שזה מתישב עם הגיון ולא רק עם כללים נוקשים.

כשהילדה שלי למדה בגן תקשורת, כל סדר היום שלה נסוב סביב התנסויות של תחושה: וחוויה.משחקי ג'ימבורי, מסלולים מוטורים, משחקי מים, משחק בקערות של קטניות, מריחת קרמים ועיסויים,  כלכלת בית (כן! כל יום!), משחקי חול בחצר ושולחן חול בגן, פיסול בחומרים שונים, ציורים, הדבקות ושימוש במגוון עצום של חומרי יצירה בעלי מרקמים שונים.

אבל בזמן האוכל הילדים למדו איך לאכול בנימוס.

ראיתם פעם אדם מוגבל בשכלו שאוכל בצורה דוחה?

בגן הזה ילדים מוגבלים מקבלים עולם ומלואו, אבל לומדים איך להתנהג.

ובכוס מותר לשחק. ואם מפריע בגן שהיא שופכת כי זה על הרצפה, אפשר סתם לקחת בנחת כי "אני רואה שכבר גמרת לשתות".

להגיד לילדים בגיל כזה כ"כ הרבה "לא" - לדעתי זה לא..

ובכלל כדאי לזכור, שבית זה לא גן. חיים שם.

מילדה בת שנתיים וחצי (עם התפתחות שפתית ורגשית תקינה כמובן) אפשר בהחלט לצפות שתבין את הדרישות שתיארת כאן.

אבל לענ"ד השאלה היא לא מה אפשר לצפות או לא לצפות מילדה בגילה, אלא מהי הדרך החינוכית שלכם בבית.

אתם צריכים לגבש דרך חינוכית תואמת ביניכם לטובת הילדים שלכם.

אתם צריכים להחליט יחד מה מותר ומה אסור לילדים לעשות כדי שלא יהיה מצב שאבא אומר משהו ואמא אומרת משהו אחר.

אתם צריכים להחליט איך מגיבים כשהילד עובר על אחד הכללים בבית (עושים פרצוף כועס? מסבירים? גוערים בנחת? ) זו עבודה רבה וחשובה מאין כמוה.

יש בימינו הרבה קורסי הורות/ סדנאות הורים וספרי הדרכה הורית. למשל ספרי "לייף סנטר"- "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו" ועוד כמה ספרים (אני לא זוכרת כרגע את השמות של הספרים אבל יש להם בטח אתר) מעולים ומומלצים מאד.

ואני רק רוצה להזכיר משפט חכם בחינוך ילדים בגיל הרך ששמעתי מהרב יעקובסון בשם ר' ישראל סלנטר- "אמור מינימום שבמינימום 'לא' ועל כל 'לא' עמוד כסלע איתן" צריך להיות חכם ולהבליג על דברים שלא חייבים לאסור (כדי שגם אתם וגם הילדים תוכלו לעמוד בכל האיסורים) אבל אם משהו אסור- לא להישבר מהבכיות והנידנודים של הילדים.

בהצלחה!

וכן אפשר להדריך אותם למשמעת והבנה. זה אפילו חשוב

אבל- גם את ה"לא" צריך להגביל..

יש דברים שהם עושים כדי ללמוד את סביבתם

או כדי למשוך תשומת לב

וכו' וכו'

ואלו דברים שרק אתם בתור הורים מרגישים.

ברור לי שהקטנה שלי מבינה מה זה לא, ומבינה את מה שאני אומרת לה.

השאלה-השאלות שלי הן:

1. האם בגיל 2.6 ילד זוכר את הדברים שאסרנו עליו? האם הוא זוכר רק חלק או הכל?

2. האם כשילד בן 2.6 עושה משהו שאסרנו עליו בעבר, הוא זוכר את העונש שקיבל בעבר (ו"מסתכן שנית"), או לא?

3. האם בגיל 2.6 אפשר לצפות מילד שיבוא להתלבש אחרי הפעם השניה שקוראים לו, או שזה טבעי שהוא "בורח" כל הזמן?

4. האם כשאוסרים משהו על ילד בן 2.6, צריך להסביר לו בצורה מפורטת מה אסור לעשות? האם צריך לומר לו מה יקרה אם יעשה את הדבר האסור?

ועוד על זו הדרך... לזה הייתה כוונתי. הרי אני לא מצפה מבת השנתיים וחצי שתתנהג כמו בת ה-4. רואים שיש הבדל מהותי בהתנהגות שלהן (לא רק מבחינת אופי). אז למה אפשר לצפות מילדה בת 2.6, ועל איזה דברים אפשר לומר שהיא קטנה מדי וצריכה יותר תיווך והכוונה, לדוגמא?

בתנאי שזה לא הרבה מדי

נראה לי שעונש לא ממש מרתיע בגיל הזה

היא בורחת ולא מקשיבה כי היא רוצה צומי

זה טבעי שילד שקוע באמצע משחק לא יבוא להתלבש אבל לברוח זה בשביל צומי

להסביר בצורה מפורטת זה קצת קשה - זה אמור להיות משהו פשוט - כמו לא זורקים משחקים מחלון - משהו פשוט וקצר שאסור תמיד

וכאילו לא לזכור את מה שאסרנו עליהם, להתנסות שוב במשהו שהיה אסור, ולא להשמע להורים אחרי פעם אחת..

אבל הם בהחלט מבינים.

הסבר בצורה מפורטת- צריך לומר את הדברים בתימצות ובצורה ברורה. 

באופן כללי צריך לזכור שאף אחד מאתנו הוא לא "קוסם".. לאף אחד אין פתרונות קסם ותשובות חד משמעיות..

כולנו לומדים תוך כדי תנועה, וגם זה קשור לאופיו של הילד- שלגבי הנקודה הזו, רק ההורים יכולים להיטיב לדעת מה נכון ומה לא

עד שהוא קלט. וגם כשהסברתי לו למה אסור הוא הפנים יותר.

למשל כזרק משחקים מהחלון ירדנו למטה והראיתי לו את השברים והוא היה עצוב מזה. ככה כמה פעמים.

כשרציתי להרגיל אותו לישון צהריים בחופש הבטחתי לו הפתעה אבל גם הגדרתי כללים ברורים והפכנו את זה למן שיר:

"מי שהולך לישון יפה יפה, ולא קם מהמי-טה!

ולא פותח את ה-תריס!

ולא מדליק את ה-אור!

ולא קורא לא-מא!

ולא קורא לא-בא! (לא משנה שהוא בכלל היה בעבודה).

ומתנהג יפה יפה,

כשנקום הוא יקבל- שלוק!"

(לא הכנסתי לו רעיונות לראש את הכל הוא ביצע קודם)

ההפתעה גרמה לו לרצות לישון יפה והשיר גרם לו להבין איך הולכים לישון יפה.

ועוד משהו שעכשיו נזכרתי: בכל כלל שאסור אני מנסה לחשוב איך כן מותר.

אסור לקפוץ לשלוליות עם נעליים- מותר עם מגפיים.

אסור לגעת בכלי זכוכית על השיש- מותר בכלי פלסטיק ובסכו"ם ובסכינים לא חדים (אנחנו שוטפים ביחד כלים)

אסור לזרוק חפצים קשים- מותר לזרוק כדורים וכריות.

תוך כדי שאני מלמדת אותו מה מותר אני מדרבנת אותו לפעול כך (הולכת לשחק איתו מלחמת כריות) ככה הוא מקבל תשומת לב חיובית, פורק את האנרגיה שרצה, ומפנים את הכלל.

בוודאי לא "עונש"..

ילד בגיל הזה לא מבין כשאומרים לו שאסור?

[וגם ההבנה הזו, צריכה ביאור. הוא יכול לתפוס שההורים אינם מעוניינים, אבל לא ממש להפנים שזה "אסור". אלא להבין את ההתניה: עושה - אבא/אמא יגידו משהו. סוג של אילוף]

השאלה אם זה מה שצריך בשלב הזה של החיים.

ילד בן שנתיים וחצי, צריך קודם כל לחיות ולשמוח, ללמוד בערנות את העולם, לחוות יחס נעים ומעודד. חם ואוהב.

הוא לא בא להתלבש אחרי הפעם השניה שקוראים לו - נו... אז יש אפשרות לנסות בנועם, ולהגיד כל הכבוד כשמגיע, ולהרגיל בהדרגה. ויש אפשרות ל"סנקציה"; זה שייך?

לדבר איתו על "אסור" עם פירוט והסברת ה"עונש"?  לא שייך לדעתי כלל.  יש מקום, בהדרגה, על דברים מסויימים שרואים שמכאיבים לאח/ות הקטנה, שנעשים מתוך סתם "השתוללות" (לא כל דבר זה כך. הרבה זה דרך של למידה ושמת חיים), להסביר כמו שמדברים אל ילד קטן, שלא עושים את זה, זה כואב; זה לא יפה. ולומר ב"אילוץ", אז אי אפשר לעמוד על ידה, ולהרחיק קצת. וכד'. וכשרוצה שוב - לנסות שוב, וכו', עד שלומד. ולשבח כשזה "בסדר".

ובכלל, ה"ענישה". זה לא ה"ענין".

הילדים שלי יודעים ששווה להם להתלבש- בבוקר כדי לקבל אוכל צריך להתלבש, לנעול נעליים וליטול ידיים.

בערב מי שמתלבש ראשון בוחר סיפור, ואם כולם מוכנים מוקדם אפשר לבחור יותר סיפורים.

לא תמיד זה עובד על כולם, אבל באופן כללי זה יעיל מאוד.

מה שמנחה אותנו-

קודם כל, אני מאד מאמינה ביחס של 1:5. 

על כל הערה שלילית- 5 הערות חיוביות.

זה נכון בזוגיות, וגם עם הילדים ובעיקר- עם עצמי. (ועם שאר העולם..)

זה בונה לילד הערכה עצמית, ביטחון עצמי והבנה שגם אם יש לו במה להשתפר- הוא טוב.

אנחנו מאד מאמינים בגבולות ברורים. ואני כן רואה שהילד מקבל אותם ומצליח רוב הזמן לעמוד בהם.

מה שכן- אני לא אוסרת שום דבר שאני לא מתכוונת לעמוד מאחוריו. לפני שאני אומרת את ה"לא" אני שואלת את עצמי- עד כמה אני מוכנה להתעקש על הלא הזה? ואם הוא יתחיל עכשיו לצעוק ולבכות ולהתעקש? עד כמה זה חשוב לי? ואם אני מחליטה שאני לא רוצה לפתוח פה מלחמת עולם- אני מרשה מההתחלה או לפחות נותנת לא מרוכך יותר "אני מעדיפה שלא תעשה את זה" או "אולי נעשה משהו אחר במקום" ואז אם הוא מקשיב- יופי. אם לא- אז לא נורא.

אם נניח אני אומרת לו "לא להרביץ" והוא שוב מרביץ- אז מיד יש תגובה. או שאני מחבקת אותו חזק, או שאני שמה בלול. 

אם אמרתי לו לא לשפוך (אני כן משתדלת לתת לו לשחק באוכל, אבל עד גבול מסויים.) והוא כן שפך- אני לוקחת אבל בנחת וברוגע. 

סה"כ זה גיל שכבר כן מבינים גבולות, וגם בודקים אותם. וחייבים לתת להם גבולות ברורים- כדי שהם ירגישו בטוחים. הם בודקים את הגבולות כי זה נותן להם ביטחון לדעת שיש גבול, והגבול הזה לא זז. 

כמובן שגבולות נורמאליים.

ומעבר לזה- המון המון המון אהבה והערכה.

אני כל הזמן אומרת לו- כמה הוא ילד טוב ומקסים ונהדר. ומעצימה כל פעם שהוא מתנהג יפה. 

נניח באוכל- אני מתמקדת כמעט אך ורק באיך שהוא אוכל יפה. ואם הוא לא אוכל יפה- אני משתדלת להתעלם (עד גבול מסויים..) 

ויש הבדל בין ההבנה ליכולת לבצע. 

יש לי בת בגיל קרוב, ואני מצפה ממנה לדי הרבה...

בעניין של הפרות משמעת- אתם מחליטים מה הכללים ועל זה מתעקשים (בנחת אך באסרטיביות). אם יש משהו שהיא לא מסוגלת לעמוד בו, עדיף לא להציב את הגבול.

אני די מסכימה עם התגובה של בעלך, וזה לא משנה מה חומרת המעשה האובייקטיבית. (זה משנה רק לשיקולים שלכם - איפה להציב את הגבול.) 

בהצלחה!

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם