א- להציב לה גבול ברור. דיבורים זה סבבה אבל היא לא יכולה לכפות עליכם, רגשית או פיזית, לעבור דירה. זה נכון במקרה הזה ונכון בכל התערבות חיצונית אחרת. אתם זוג בוגר שיודע להחליט לבד מה טוב לו.

ב- אם היא מחפשת פורקן לפחדים שלה, את מוזמנת לייעץ לה לומר עליכם תהילים לשמירה, או לידור לבתי כנסיות וכד'

ג- כתוספת והשלמה להערה הקודמת, התחזקות במידות הבטחון יכולה להחזיר אדם לקו השפיות, הרוגע והשמחה, ולאפשר לו לחיות. ממליץ לשתיכן, ולכל מי שחש מעורער בעקבות האירועים הקשים. אני עצמי עברתי סמוך לפיגוע הארור הזה כמה דקות קודם, וכנראה שהייתי יוצא מדעתי אם לא היית מחובר ומקושר לה' המשגיח עלינו ומסדר הכל באופן שפאשלות פשוט לא ייתכנו.

אמא שלי אינה דתייה, מה שאולי מסביר חלק מהעניין. לדעתה עלינו לסמוך רק על עצמנו, וזה כמובן מגביר לחץ במצבים שפשוט אינם בשליטתנו.

מנגד, ראיתי תגובות של אנשים המגדירים את עצמם בני תורה (מהמגזר החרדי), האומרים "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם": לטענתם יש ממש איסור להתגורר ביודעין במקום שהוא יותר מסוכן, כאשר יש אפשרות לעבור למקום פחות מסוכן. 

בכל מקרה מסכימה לגבי הצבת גבול להורים בכל מה שקשור בהתערבות בחייהם של ילדים בוגרים ונשואים. 

"יותר מסוכן"?...

בשכונת בית ישראל הם היו פעם? היה שם פיגוע גדול.

בקו 2 מהכותל נסעו פעם?

בביכ"נ בהר נוף התפללו פעם?

בביתר עילית, שכבר כמה וכמה פעמים התנכלו שם לנוסעים, גרו פעם (או שבמקום "הפסד מרובה" שאני)?

וזכות מצוות כיבוש הארץ ואחיזתה תגן על מקיימיה, בעז"ה.

אז אילו חרדים טוענים ככה ?!

היא צודקת?....

אתם חלק מעם ישראל. אין דבר כזה "עם כל הכבוד להתיישבות"..

אם הייתם גרים בהר נוף ובעלך היה מתפלל בביכ"נ, מזה "אפשר להיזהר"?

מבקבוק תבערה, אפשר יותר להיזהר. אם אתם רוצים - יכולים לנסוע עם חלונות  ממוגנים. רואים מישהו כזה עומד עם ה"נשק" על הכביש, לעלות עליו בלי חשבונות יתרים (כשאני רואה חבורת צעירים ערבים על-יד הכביש, אני נוהג להאט.. בד"כ או שהם מנופפים לשלום, או שמתרחקים.. מי יודע? מתנחל שמאט על ידם, בטח יכול לעשות משהו...)

הזהירות הכי גדולה, זה שאנחנו יושבים בכל הארץ, בלי לפחד. כך יש סיכוי שהרשעים הללו יורתעו. אם אנשים יברחו אצלכם, יברחו גם אצלה. זו מציאות ריאלית לגמרי. היא חוששת? שתארגן את כל החברות שלה לשלוח מכתב לשר הביטחון מה ההפקרות הזו בכבישים...

אתם תחיו בשמחה, תנקטו אמצעי זהירות סבירים, תשתתפו בלעורר את הצבא לעשות מה שצריך, וגם את התושבים.

תעדכנו גם את אמא שלך באמצעי הזהירות הסבירים, ותגידי לה שאין אופציה שאתם עוברים. טוב לכם, אתם נזהרים - וחבל לדבר על זה ולדאוג. לפחות בישוב יש שמירה היקפית יותר מערים אחרות.

היום ב"ה הצבא הרג במארב זורק אבנים. נקווה שבקרוב זו תהיה ההנחיה לכל התושבים. ערבי זורק אבן או משהו אחר - תירה עליו. פתרון צודק ובר קיימא. תוך זמן קצר כל ההפקרות הזו תיפסק.

שאת משפיעה עליה

ברגע שתשדרי רוגע פנימי, ובטחון, אז דברייך יתיישבו על ליבה

כל עוד זה לא כך, הקושי יגדל יותר ויותר..

ובנתיים- מצטרפת לדברי זהר הרקיע

נמצאים במקום שלדעתה הוא מסוכן.

ככה יצר הטבע את האמהות והסבתות.

מאידך גם אי אפשר להסביר להן שאנשים צעירים מעדיפים לגור במקומות פחות נוחים על פני מגורים עם האמא באותה דירה...

אז מה עושים?

אולי תביאי אותה לביקור שתתרשם?

בעיקר ליד מחלף ג'סר א-זרקא, אבל לא רק.

• שוד מכוניות היה גם בכביש 6 ובצומת גהה, שלא לדבר על דרום תל אביב שזה אקס טריטוריה שהמשטרה לא נכנסת לשם בכלל
• פיגועים היו גם בפתח תקווה. כולל כאלה עם הרבה הרוגים וכאלה שהסתכמו במטענים שאותרו ונוטרלו.
• יידויי אבנים היו גם בירושלים (עלי למשל זרקו שם אבן)
  
  
   
• להמשיך?

במה זה יעזור?

ושסטטיסטית המקום בו היא גרה לא מסוכן יותר ממקומות אחרים

אם לוקחים בחשבון את כל הסכנות (תאונות, פשע וכו'...)

ומפיגוע אפשר להמנע בדיוק כמו מתאונה....

ולא רגשית כמובן.... - מתאונות דרכים נפגעים פי כמה.
הטיעון כאילו מתאונות דרכים אפשר להיזהר מצחיק - מה עם נהגים חסרי אחריות???? יש הרבה מקרים שבככל לא תלויים בנו. מה עם פורצים שנכנסים אליה הביתה? האם היא תסתגר כל היום מתחת לפוך כדי להיזהר?

מבחינה רגשית - זה בעצם פחד מהלא ידוע.
כמו שהערבים שלי פחות מפחידים מהערבים שלך....
כשההורים שלי באים אלי מקרית ארבע הם אומרים - "גם לנו יש כפרים אבל אצלכם יותר מסוכן"... מגוחך אבל אמיתי.

ככה אמא שלך מרגישה -
הפריצות בעיר, האנסים, התאונות הרבות - לא מפחיד בכלל..... כי זה המוכר והידוע לה.
לעומת זאת היישוב השקט, שאפשר להשאיר בו את הדלת פתוחה גם בלילה ולא לפחד מפורצים (רק ממחבלים אבל מבחינה סטטיסטית הרבה פחות....), שילדים יכולים להסתובב בו הרבה יותר בבטחה מאשר בעיר, שכמעט אין בו תאונות - שם ממש מפחיד!...

וחוץ מזה את צריכה להסביר לאמא שלך שלך יש בחירות שונות ממנה בחיים.
כמו שהיא סומכת עלייך בכל תחום אחר ככה בתחום הזה היא לא יכולה לכפות עלייך.
את בחרת את הבחירות שלך ועליה לכבד את זה.

העניין הוא העמידה שלך מולה.
לומר - אמא יקרה, אנחנו בוחרים את מקום המגורים שלנו עפ"י שיקול דעתינו.

אנחנו ילדים גדולים וזה לא נושא לדיון.

את לא צריכה להצטדק.

כשאת מתפתלת מולה בתירוצים היא בעמדה של המבוגר האחראי עלייך.

ברוכה הבאה לעולם הגדולים. התחתנת ואת לא צריכה לתרץ או להסביר

תהיי חזקה בעמדתך והיא תאלץ להרגע בעצמה.

אל תקחי אחריות על הרגשות שלה

אז הסכנה זה כנראה ענין של עיתוי.

לפעמים ביו"ש מתחממים העניינים, לפעמים בדרום, לפעמים בצפון, ובזמן האחרון לפעמים גם במרכז...

כך שלפי "ונשמרתם" צריך לרדת מהארץ.

הפחד הוא נטו רגשי, כי אם מתבוניים בשכל- אז אין שום מקום בטוח בישראל. אולי בערבה, אבל גם שם נשפך עכשיו המון נפט ולכי תדיע...

אם יש משהו שאתם יכולים לעשות כדי להרגיע- נגיד למגן רכב נגד אבנים, או להשתדל לא לנסוע בלילות וכד'- אז תעשו ותרגיעו. אבל לא נראה נכון לעזוב את כל החיים שלכם רק בגלל שהיא פוחדת.

היו יותר אזעקות, כמובן. אבל כמה נפגעים היו במרכז הארץ??

בכל אופן כמו שכבר אמרתי לברוח זה ממש לא הפתרון. לא עקרונית ולא מעשית. 

שכיפת ברזל פספסה, והיו ניסים גדולים.כך שלדעתי כן היה יותר מסוכן בפועל.

לדעת בצורה מוחלטת ובטוחת שמה שלא אמור לקרות לך לא יקרה לך

פיגועים יש גם בהר נוף - המקום הכי בטוח בעולם (לשעבר) וטילים זורקים על כל הארץ

לדעת בודאות שהארץ הזאת שלנו וזכותינו לגור בכל מקום

בקיצר ...

רגשית אני באותו מצב של האמא. אני חילונית , אוהדת ההתיישבות ביהודה ושומרון. הייתי רוצה לגור שם , כשתהיה אפשרות , וגם תכננתי - אבל לאט לאט הפחד חלחל פנימה. 

הפתרונות הן לא ברמה של פורום באינטרנט , הפתרונות אצל האנשים שמקבלים החלטות במדינה הזו . יהודה ושומרון יכולים להיות חבל ארץ שמח ופורח - אבל בינתיים , אנחנו עם ישראל בגטו "המרכז". בעניין ירושלים , גם היא הפכה למקום שבו מתרחשים פיגועים , כך שהיא יוצאת דופן , יחסית לשאר הערים בארץ. באופן כללי "בטוח יותר" לגור בפריפריה מרכזית . אם נמשיך לחשוב ככה , זה יהיה חמור יותר , כי אשקלון כבר לא בטוחה למשל , ירושלים כאמור לא, ....מצב קשה. 

אם וכאשר אעבור לגור ביהודה ושומרון, אז כנראה לא ניסע הרבה מחוץ ליישוב . 

ובאמת אל תעשו את זה. אני עד היום כל כך מצטערת שההורים שלי החליטו לעזוב את קרית ארבע כשהייתי קטנה. אני מרגישה שלקחו לי את הילדות. הם עזבו בדיוק מהשיקולים האלו, של חשש בטחוני, והאמת שגם הקור קצת הציק להם יותר מידי. אבל היה עליהם לחץ אדיר של המשפחה שנמצאת בתוך הקו הירוק והם פשוט ארזו הכל וברחו תוך ממש בכמה ימים, וזו היתה טראומה בשבילנו, ואי אפשר לומר שהיה להם טוב התחלה כאן. רק בשנים האחרונות התחיל להיות להם טוב. ואני, כיום, כאמא, מתה מפחד לנסוע לאזורים מסוכנים. אני יודעת שאני משוגעת- אבל לפני חודש וחצי ילדתי ובימים שלפני הלידה תכננתי לנסוע לכותל להתפלל קצת, אבל זו היתה בתקופת הדריסות אז פשוט פחדתי לעשות את זה!! כספירתי את זה לאחותי הירושלמית היא ממש נעלבה בשביל העיר שלה, ובצדק. לימדו אותי לתת לפחד מהדברים האלו לנהל אותי. 

מבחינת "ונשמרתם לנפשותיכם"? 

מאחז פצפון שאין כפרים סביבו בטווח הקרוב ויש עליו שמירה טובה יכול להיות בטוח יותר מישוב מוסדר מוקף בכפרים.

דווקא הרבה פיגועים קרו לצערינו הגדול בישובים מסודרים לגמרי.

1. אנחנו החלוצים, אם לא היו חלוצים בקום המדינה לא הייתה מדינה והעם היהודי היה היום מוכה ומושפל פי כמה

(ראה ערך מה שהיה אחרי השואה באירופה)

עתיד כל העם היהודי יותר משמעותי מהסיכון הקטן שאני לוקח.

2. סטטיסטיקה: סטטיסטית יש יותר סיכוי להיפגע מתאונת דרכים מאשר בפיגוע, זה אומר שתושבי השפלה בוחנים כל נסיעה או יציאה החוצה אם היא נדרשת או לא?

ככלו של דבר, המצב לא מאוד מסוכן, אפשר להכנס לסטטיסטיקות של תאונות דרכים ולראות, הוא רק מצוייר ככזה.

ההתישבות חשובה.

"זקנת השבט" צודקת. אם מקבלי ההחלטות לא יחשבו על מה שהשמאלנים עלולים לעשות, ועל מה שהאנטישמים בארצות המערב עלולים לעשות, אלא ישנו את המדיניות באופן שירתיע את המחבלים -- אז נשב בשלווה גם ביהודה ושומרון וגם בכל חלקי הארץ האחרים. צריך ליישב את יהודה ושומרון ביהודים וכל מתפרע ערבי צריך לקבל כדור בראש בלי להתחשב בגילו. כמו כן, את המשפחות של המחבלים יש לגרש מארץ ישראל ואת רכושם להלאים. צריך להיות חזקים ולא להחזיר אותם [כפי שרבין ע"ה החזיר את 400 המחבלים שגרש בגלל לחץ בין לאומי.]. אם כך יהיה, יש סיכוי טוב שההשתוללות של הערבים תיפסק. אין ספק, שרוב הצרות שאנחנו חווים כיום הם תוצאה של נסיון האיוולת שקוראים לו "אוסלו".

אפשר להבין את האם/הסבתא שדואגת. לדעתי, אסור לדבר אליה בצורה הבוטה שמציע אלעד "הגבר". רואים שעל אף העובדה שאימה של "מלכת המטבח" היא חילונית, היא יודעת , יותר מאלעד, מה זה כיבוד הורים ומקיימת את המצווה הזאת. אמונה ב-ה' לא בהכרח מבטלת את החשש והפחד. אולי אם היו עוברים לבחירות איזוריות, וחברי הכנסת היו צריכים לדאוג לתושבים שהם מייצגים, אולי אז היתה משתפרת יכולתנו ללחוץ על חברי הכנסת ושרי הממשלה לחזור למדיניות של הרתעה.

ירגיעו את האמא שלה?

כי גם החלוצים של פעם הביאו את עצמם למצבים שאמרו כולנו עומדים בחזית וגם הילדים הם חיילי שעה. (בצורה כזו או אחרת).

גם היום יש ערכים שעליהם אומרים אנחנו כמשפחה באים ואומרים את שלנו בלי לעשות רעש וצילצולים, אבל אומרים את דעתנו בצורה מעשית, וזה כולל את כל המשפחה.

למשל כשאת מגיעה לישוב קטן, ואת שמה את הילדים שלך בגן שבמקום או במשפחתון את מחזקת אותו בעצם, נכון? ככה שגם להם יש תפקיד בענין...

זה ענין של הסתכלות. כללית או פרטית. נקודתית או מערכתית.

כאן אנחנו צריכים להעמיד אותנו על הסקלה, איפה אנחנו עומדים ולפי זה לדעת מה לעשות.

נניח שהיית צריך להקריב את חייך, או חיי הילד שלך

ובזה ב-100% היה נמנע חורבן גוש קטיף

כמה אנשים היו מסכימים?? 

השערתי היא שאף אחד...

כל מי שלוקח סיכון עדיין מאמין במעמקי נפשו שלא יקרה כלום. 

כשאנחנו הלכנו ברגל לגוש קטיף ידענו שיש סיכוי שאולי...  וכן, היינו מוכנים למסור את הנפש כדי שזה לא יקרה, כי אחד בשביל כולם - זו מסירות נפש.

מה זו מסירות נפש אם לא מוכנים למסור באמת את הנפש בשביל כלום? בשביל מה ומי נוצר המושג הזה?

נכון שלא קבוצה גדולה היתה מסכימה לזה, אבל היו כמה וכמה כאלה שהיו מוכנים.

ונכון שהוא מקוה שלא יקרה כלום, אבל הוא חושב לעצמו שאם יקרה - הוא מוכן ל שלם את המחיר, כי הערך של אותו ערך (א"י, יהדות, מצוותו או כל דבר אחר) כרגע גדול יותר.

הבן שלך יתגייס לצבא יום אחד

הוא וחבריו לוקחים את הסיכון הזה בחשבון

וכל גם כל מי שמתגורר ביו"ש.

ויש הבדל בין בן 18 שמגויס לצבא לבין ילד קטן שגר במקום מסוים כי כך ההורים שלו החליטו. 

אפילו בתוך הצבא, גיוס לשירות קרבי הוא בד"כ מתוך בחירה, או שאני טועה? 

שוב, אני לא אומרת שבהכרח לגור ביו"ש יותר מסוכן. יכול מאוד להיות שאם מחשבים את כל הגורמים (לדוג', פשיעה ותאונות דרכים מול מחבלים) זה לא יותר מסוכן. אבל לא סתם במאחזים בראשית דרכם יש יותר רווקים צעירים, נערים שיש להם אחריות רק לעצמם. ככל שאנחנו מתבגרים ונעשים בעלי משפחות, האחריות מתגברת ועמה הפחד. גם טבען של נשים לחשוש יותר. אני זוכרת את זה היטב, כאשר השתחררנו מבית החולים ונסענו הביתה עם התינוקת הראשונה בחושך, חטפתי פחד שאין כדוגמתו!!! כי פתאום זה לא היה רק אנחנו, שני מבוגרים, אלא גם חסרת ישע איתנו ברכב. 

אגב, לא רק בשומרון אנשים חוששים. יש ערים מעורבות בהם הערבים משתלטים על שכונות יהודיות. גם אלו הם אזורי עדיפות לאומית-יהודית. גדלתי בשכונה כזו, שם היה מפחיד להסתובב בלילה, ואני יכולה להעיד שכל תושבי השכונה חלמו לעזוב, וכל מי שהייתה לו האפשרות הכלכלית, עזב בלי לחשוב פעמיים. 

ברור לי לחלוטין שאם נמשיך להצטופף רק במקומות שאין בהם ערבים, בקרוב לא יישארו מקומות כאלה. 

זה נשמע שאת פוחדת על הילדים.

האמת אם היה משהוא שהיה מפחיד אותי על בסיס יומי בגלל הילדים היתי עוברת.

הרבה דברים אני חושבת שאני צריכה להזהר יותר רק כי זה לא רק החיים שלי זה גם חיי ילדים, שאולי אם היית שואלת אותם הם היו רוצים לשנות והם לא יכולים כי הם תלויים בך. הם חסרי ישע.

לפעמים בעלי נוהג מהר ברכב אני אומרת, מילא אתה נוסע לבד זה החיים שלך, אבל אתה לא תסלח לעצמך אי פעם בעולם אם יקרה להם משהוא בגלל חוסר אחריות שלך.

ברור שמה שצריך לקרות יקרה והכל בידי שמים, אבל את חוזרת על זה שגם בך יש פחד אז זה כבר נושא אחר.

מילא היית בטוחה בעצמך במאת האחוזים ומשדרת לכולם ולילדים בטחון, אבל אם פוחדת בעצמך. אז למה????

בשביל כסף של שכירות????

חובת ההשתדלות בחינת ונשמרתם היא במה שדרך בני אדם לעשות או לא לעשות

מה שכולם עושים - אפשר להשאיר בידי שמים למשל נסיעה בכביש או טיסה 

אבל דברים שאנשים לא עושים כי זה נחשב מסוכן זה משהו אחר וכאן יש עניין של ונשמרתם

מה שכן כאן יש בכלל לשאול האם זה מקום יותר מסוכן מכל מקום אחר מבחינה בטחונית

והתשובה לענ"ד היא לאו דווקא

אם תתקשרי למשטרה /צבא , תגידי להם, האם מוסכן לגור שם מבחינת ערבים. מה הם יגידו?

אם דרך בני אדם לבצע פעולה שיש בה X סיכון בשביל נופש

אבל דרך בני אדם לא לעשות את אותה פעולה עבור מצווה חשובה "כי זה מסוכן" אז זה המדד?

המדד הראשון תופס, השני הוא רק תירוץ או, כמו במקרה שלנו, תוצאה של חשיפה לתקשורת

מסבירים יפה שככה החלטנו ואנחנו מבקשים לכבד את ההחלטה שלנו.

וזהו! לא לתת לה לגרור אתכם לויכוח בעניין.

אני אומרת לאמא שלי שאני רוצה להיות עצמאית ולא לחיות על חשבון אחרים, ורק ביו"ש זה אפשרי.

אני לא יכולה לשכור דירת 2 חדרים זולה בעיר ולישון עם הילדים שלי באותו חדר, אני לא יכולה לשים ילדים לישון בסלון, אני לא יכולה לחיות בלי סלון ואני גם לא יכולה לשכור דירה גדולה בעיר ולהישאר עם מקרר ריק כל החודש...

אני מזכירה לה שהיא ואבא שלי (ע"ה) מעולם לא חיו על חסדיו של מישהו, ומעולם לא קיבלו עזרה מאף אחד, אז למה אני צריכה לעבור את ההשפלה הזו?

אולי טיעונים כאלו ישכנעו גם את אמא שלך.

אבל בגדול, לכל הורה הייתי אומרת את השורה הראשונה שכתבתי וזהו, לא צריך יותר.

הורים יכולים לדרוש כל מיני דברים לא מתאימים מילדיהם. קביעת מקום מגורים זה רק אחד מהם, ואי אפשר לתת להורים לנהל לנו את החיים. רק פיצוצים יצאו מזה....

בסוף מתרגלים...

שזה פשוט לא נושא לדיון, ולו רק מהפן הכלכלי נטו. 

לגור איתה - לא נגור.

לשכור בנפרד - אין לנו אפשרות. גם לה אין אפשרות להוסיף לנו עוד אלפיים בחודש. 

כך שהאפשרות היחידה שלנו חוץ מיו"ש זה בפריפריה המרוחקת. 

וכמובן שנזהר כמה שרק אפשר. 

כמו שכתבו לך, אם את תשדרי חוזק ובטחון, גם אמא שלך תנסה פחות לשכנע.

מגורים ביישוב זה בדרך כלל לא רק בחירה כלכלית, אלא גם אידאולוגית, חברתית וקהילתית, וגם איכות חיים אחרת.

מצד שני, כן הייתי מרגיעה אותה ואת עצמי ע"י זהירות נוספת בתקופה הזאת: לנסוע יותר באוטובוסים ופחות לעמוד בצמתים, לנסוע רק ברכב ממוגן, וגם לנסוע קצת פחות - לנסות לרכז כמה נסיעות ביחד (זה גם עדיף מבחינה כלכלית, וגם נגד תאונות דרכים).

האמת שנראה לי שהאמונה מוסיפה לחיינו איזה רוגע, ומי שלא מאמין קשה לו יותר, כי אין גבול להשתדלות הבטחונית שאפשר לעשות, אבל כשמאמינים, עושים השתדלות סבירה, ויודעים שהשאר תלוי לא רק בנו.

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.