א- להציב לה גבול ברור. דיבורים זה סבבה אבל היא לא יכולה לכפות עליכם, רגשית או פיזית, לעבור דירה. זה נכון במקרה הזה ונכון בכל התערבות חיצונית אחרת. אתם זוג בוגר שיודע להחליט לבד מה טוב לו.

ב- אם היא מחפשת פורקן לפחדים שלה, את מוזמנת לייעץ לה לומר עליכם תהילים לשמירה, או לידור לבתי כנסיות וכד'

ג- כתוספת והשלמה להערה הקודמת, התחזקות במידות הבטחון יכולה להחזיר אדם לקו השפיות, הרוגע והשמחה, ולאפשר לו לחיות. ממליץ לשתיכן, ולכל מי שחש מעורער בעקבות האירועים הקשים. אני עצמי עברתי סמוך לפיגוע הארור הזה כמה דקות קודם, וכנראה שהייתי יוצא מדעתי אם לא היית מחובר ומקושר לה' המשגיח עלינו ומסדר הכל באופן שפאשלות פשוט לא ייתכנו.

אמא שלי אינה דתייה, מה שאולי מסביר חלק מהעניין. לדעתה עלינו לסמוך רק על עצמנו, וזה כמובן מגביר לחץ במצבים שפשוט אינם בשליטתנו.

מנגד, ראיתי תגובות של אנשים המגדירים את עצמם בני תורה (מהמגזר החרדי), האומרים "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם": לטענתם יש ממש איסור להתגורר ביודעין במקום שהוא יותר מסוכן, כאשר יש אפשרות לעבור למקום פחות מסוכן. 

בכל מקרה מסכימה לגבי הצבת גבול להורים בכל מה שקשור בהתערבות בחייהם של ילדים בוגרים ונשואים. 

"יותר מסוכן"?...

בשכונת בית ישראל הם היו פעם? היה שם פיגוע גדול.

בקו 2 מהכותל נסעו פעם?

בביכ"נ בהר נוף התפללו פעם?

בביתר עילית, שכבר כמה וכמה פעמים התנכלו שם לנוסעים, גרו פעם (או שבמקום "הפסד מרובה" שאני)?

וזכות מצוות כיבוש הארץ ואחיזתה תגן על מקיימיה, בעז"ה.

אז אילו חרדים טוענים ככה ?!

היא צודקת?....

אתם חלק מעם ישראל. אין דבר כזה "עם כל הכבוד להתיישבות"..

אם הייתם גרים בהר נוף ובעלך היה מתפלל בביכ"נ, מזה "אפשר להיזהר"?

מבקבוק תבערה, אפשר יותר להיזהר. אם אתם רוצים - יכולים לנסוע עם חלונות  ממוגנים. רואים מישהו כזה עומד עם ה"נשק" על הכביש, לעלות עליו בלי חשבונות יתרים (כשאני רואה חבורת צעירים ערבים על-יד הכביש, אני נוהג להאט.. בד"כ או שהם מנופפים לשלום, או שמתרחקים.. מי יודע? מתנחל שמאט על ידם, בטח יכול לעשות משהו...)

הזהירות הכי גדולה, זה שאנחנו יושבים בכל הארץ, בלי לפחד. כך יש סיכוי שהרשעים הללו יורתעו. אם אנשים יברחו אצלכם, יברחו גם אצלה. זו מציאות ריאלית לגמרי. היא חוששת? שתארגן את כל החברות שלה לשלוח מכתב לשר הביטחון מה ההפקרות הזו בכבישים...

אתם תחיו בשמחה, תנקטו אמצעי זהירות סבירים, תשתתפו בלעורר את הצבא לעשות מה שצריך, וגם את התושבים.

תעדכנו גם את אמא שלך באמצעי הזהירות הסבירים, ותגידי לה שאין אופציה שאתם עוברים. טוב לכם, אתם נזהרים - וחבל לדבר על זה ולדאוג. לפחות בישוב יש שמירה היקפית יותר מערים אחרות.

היום ב"ה הצבא הרג במארב זורק אבנים. נקווה שבקרוב זו תהיה ההנחיה לכל התושבים. ערבי זורק אבן או משהו אחר - תירה עליו. פתרון צודק ובר קיימא. תוך זמן קצר כל ההפקרות הזו תיפסק.

שאת משפיעה עליה

ברגע שתשדרי רוגע פנימי, ובטחון, אז דברייך יתיישבו על ליבה

כל עוד זה לא כך, הקושי יגדל יותר ויותר..

ובנתיים- מצטרפת לדברי זהר הרקיע

נמצאים במקום שלדעתה הוא מסוכן.

ככה יצר הטבע את האמהות והסבתות.

מאידך גם אי אפשר להסביר להן שאנשים צעירים מעדיפים לגור במקומות פחות נוחים על פני מגורים עם האמא באותה דירה...

אז מה עושים?

אולי תביאי אותה לביקור שתתרשם?

בעיקר ליד מחלף ג'סר א-זרקא, אבל לא רק.

• שוד מכוניות היה גם בכביש 6 ובצומת גהה, שלא לדבר על דרום תל אביב שזה אקס טריטוריה שהמשטרה לא נכנסת לשם בכלל
• פיגועים היו גם בפתח תקווה. כולל כאלה עם הרבה הרוגים וכאלה שהסתכמו במטענים שאותרו ונוטרלו.
• יידויי אבנים היו גם בירושלים (עלי למשל זרקו שם אבן)
  
  
   
• להמשיך?

במה זה יעזור?

ושסטטיסטית המקום בו היא גרה לא מסוכן יותר ממקומות אחרים

אם לוקחים בחשבון את כל הסכנות (תאונות, פשע וכו'...)

ומפיגוע אפשר להמנע בדיוק כמו מתאונה....

ולא רגשית כמובן.... - מתאונות דרכים נפגעים פי כמה.
הטיעון כאילו מתאונות דרכים אפשר להיזהר מצחיק - מה עם נהגים חסרי אחריות???? יש הרבה מקרים שבככל לא תלויים בנו. מה עם פורצים שנכנסים אליה הביתה? האם היא תסתגר כל היום מתחת לפוך כדי להיזהר?

מבחינה רגשית - זה בעצם פחד מהלא ידוע.
כמו שהערבים שלי פחות מפחידים מהערבים שלך....
כשההורים שלי באים אלי מקרית ארבע הם אומרים - "גם לנו יש כפרים אבל אצלכם יותר מסוכן"... מגוחך אבל אמיתי.

ככה אמא שלך מרגישה -
הפריצות בעיר, האנסים, התאונות הרבות - לא מפחיד בכלל..... כי זה המוכר והידוע לה.
לעומת זאת היישוב השקט, שאפשר להשאיר בו את הדלת פתוחה גם בלילה ולא לפחד מפורצים (רק ממחבלים אבל מבחינה סטטיסטית הרבה פחות....), שילדים יכולים להסתובב בו הרבה יותר בבטחה מאשר בעיר, שכמעט אין בו תאונות - שם ממש מפחיד!...

וחוץ מזה את צריכה להסביר לאמא שלך שלך יש בחירות שונות ממנה בחיים.
כמו שהיא סומכת עלייך בכל תחום אחר ככה בתחום הזה היא לא יכולה לכפות עלייך.
את בחרת את הבחירות שלך ועליה לכבד את זה.

העניין הוא העמידה שלך מולה.
לומר - אמא יקרה, אנחנו בוחרים את מקום המגורים שלנו עפ"י שיקול דעתינו.

אנחנו ילדים גדולים וזה לא נושא לדיון.

את לא צריכה להצטדק.

כשאת מתפתלת מולה בתירוצים היא בעמדה של המבוגר האחראי עלייך.

ברוכה הבאה לעולם הגדולים. התחתנת ואת לא צריכה לתרץ או להסביר

תהיי חזקה בעמדתך והיא תאלץ להרגע בעצמה.

אל תקחי אחריות על הרגשות שלה

אז הסכנה זה כנראה ענין של עיתוי.

לפעמים ביו"ש מתחממים העניינים, לפעמים בדרום, לפעמים בצפון, ובזמן האחרון לפעמים גם במרכז...

כך שלפי "ונשמרתם" צריך לרדת מהארץ.

הפחד הוא נטו רגשי, כי אם מתבוניים בשכל- אז אין שום מקום בטוח בישראל. אולי בערבה, אבל גם שם נשפך עכשיו המון נפט ולכי תדיע...

אם יש משהו שאתם יכולים לעשות כדי להרגיע- נגיד למגן רכב נגד אבנים, או להשתדל לא לנסוע בלילות וכד'- אז תעשו ותרגיעו. אבל לא נראה נכון לעזוב את כל החיים שלכם רק בגלל שהיא פוחדת.

היו יותר אזעקות, כמובן. אבל כמה נפגעים היו במרכז הארץ??

בכל אופן כמו שכבר אמרתי לברוח זה ממש לא הפתרון. לא עקרונית ולא מעשית. 

שכיפת ברזל פספסה, והיו ניסים גדולים.כך שלדעתי כן היה יותר מסוכן בפועל.

לדעת בצורה מוחלטת ובטוחת שמה שלא אמור לקרות לך לא יקרה לך

פיגועים יש גם בהר נוף - המקום הכי בטוח בעולם (לשעבר) וטילים זורקים על כל הארץ

לדעת בודאות שהארץ הזאת שלנו וזכותינו לגור בכל מקום

בקיצר ...

רגשית אני באותו מצב של האמא. אני חילונית , אוהדת ההתיישבות ביהודה ושומרון. הייתי רוצה לגור שם , כשתהיה אפשרות , וגם תכננתי - אבל לאט לאט הפחד חלחל פנימה. 

הפתרונות הן לא ברמה של פורום באינטרנט , הפתרונות אצל האנשים שמקבלים החלטות במדינה הזו . יהודה ושומרון יכולים להיות חבל ארץ שמח ופורח - אבל בינתיים , אנחנו עם ישראל בגטו "המרכז". בעניין ירושלים , גם היא הפכה למקום שבו מתרחשים פיגועים , כך שהיא יוצאת דופן , יחסית לשאר הערים בארץ. באופן כללי "בטוח יותר" לגור בפריפריה מרכזית . אם נמשיך לחשוב ככה , זה יהיה חמור יותר , כי אשקלון כבר לא בטוחה למשל , ירושלים כאמור לא, ....מצב קשה. 

אם וכאשר אעבור לגור ביהודה ושומרון, אז כנראה לא ניסע הרבה מחוץ ליישוב . 

ובאמת אל תעשו את זה. אני עד היום כל כך מצטערת שההורים שלי החליטו לעזוב את קרית ארבע כשהייתי קטנה. אני מרגישה שלקחו לי את הילדות. הם עזבו בדיוק מהשיקולים האלו, של חשש בטחוני, והאמת שגם הקור קצת הציק להם יותר מידי. אבל היה עליהם לחץ אדיר של המשפחה שנמצאת בתוך הקו הירוק והם פשוט ארזו הכל וברחו תוך ממש בכמה ימים, וזו היתה טראומה בשבילנו, ואי אפשר לומר שהיה להם טוב התחלה כאן. רק בשנים האחרונות התחיל להיות להם טוב. ואני, כיום, כאמא, מתה מפחד לנסוע לאזורים מסוכנים. אני יודעת שאני משוגעת- אבל לפני חודש וחצי ילדתי ובימים שלפני הלידה תכננתי לנסוע לכותל להתפלל קצת, אבל זו היתה בתקופת הדריסות אז פשוט פחדתי לעשות את זה!! כספירתי את זה לאחותי הירושלמית היא ממש נעלבה בשביל העיר שלה, ובצדק. לימדו אותי לתת לפחד מהדברים האלו לנהל אותי. 

מבחינת "ונשמרתם לנפשותיכם"? 

מאחז פצפון שאין כפרים סביבו בטווח הקרוב ויש עליו שמירה טובה יכול להיות בטוח יותר מישוב מוסדר מוקף בכפרים.

דווקא הרבה פיגועים קרו לצערינו הגדול בישובים מסודרים לגמרי.

1. אנחנו החלוצים, אם לא היו חלוצים בקום המדינה לא הייתה מדינה והעם היהודי היה היום מוכה ומושפל פי כמה

(ראה ערך מה שהיה אחרי השואה באירופה)

עתיד כל העם היהודי יותר משמעותי מהסיכון הקטן שאני לוקח.

2. סטטיסטיקה: סטטיסטית יש יותר סיכוי להיפגע מתאונת דרכים מאשר בפיגוע, זה אומר שתושבי השפלה בוחנים כל נסיעה או יציאה החוצה אם היא נדרשת או לא?

ככלו של דבר, המצב לא מאוד מסוכן, אפשר להכנס לסטטיסטיקות של תאונות דרכים ולראות, הוא רק מצוייר ככזה.

ההתישבות חשובה.

"זקנת השבט" צודקת. אם מקבלי ההחלטות לא יחשבו על מה שהשמאלנים עלולים לעשות, ועל מה שהאנטישמים בארצות המערב עלולים לעשות, אלא ישנו את המדיניות באופן שירתיע את המחבלים -- אז נשב בשלווה גם ביהודה ושומרון וגם בכל חלקי הארץ האחרים. צריך ליישב את יהודה ושומרון ביהודים וכל מתפרע ערבי צריך לקבל כדור בראש בלי להתחשב בגילו. כמו כן, את המשפחות של המחבלים יש לגרש מארץ ישראל ואת רכושם להלאים. צריך להיות חזקים ולא להחזיר אותם [כפי שרבין ע"ה החזיר את 400 המחבלים שגרש בגלל לחץ בין לאומי.]. אם כך יהיה, יש סיכוי טוב שההשתוללות של הערבים תיפסק. אין ספק, שרוב הצרות שאנחנו חווים כיום הם תוצאה של נסיון האיוולת שקוראים לו "אוסלו".

אפשר להבין את האם/הסבתא שדואגת. לדעתי, אסור לדבר אליה בצורה הבוטה שמציע אלעד "הגבר". רואים שעל אף העובדה שאימה של "מלכת המטבח" היא חילונית, היא יודעת , יותר מאלעד, מה זה כיבוד הורים ומקיימת את המצווה הזאת. אמונה ב-ה' לא בהכרח מבטלת את החשש והפחד. אולי אם היו עוברים לבחירות איזוריות, וחברי הכנסת היו צריכים לדאוג לתושבים שהם מייצגים, אולי אז היתה משתפרת יכולתנו ללחוץ על חברי הכנסת ושרי הממשלה לחזור למדיניות של הרתעה.

ירגיעו את האמא שלה?

כי גם החלוצים של פעם הביאו את עצמם למצבים שאמרו כולנו עומדים בחזית וגם הילדים הם חיילי שעה. (בצורה כזו או אחרת).

גם היום יש ערכים שעליהם אומרים אנחנו כמשפחה באים ואומרים את שלנו בלי לעשות רעש וצילצולים, אבל אומרים את דעתנו בצורה מעשית, וזה כולל את כל המשפחה.

למשל כשאת מגיעה לישוב קטן, ואת שמה את הילדים שלך בגן שבמקום או במשפחתון את מחזקת אותו בעצם, נכון? ככה שגם להם יש תפקיד בענין...

זה ענין של הסתכלות. כללית או פרטית. נקודתית או מערכתית.

כאן אנחנו צריכים להעמיד אותנו על הסקלה, איפה אנחנו עומדים ולפי זה לדעת מה לעשות.

נניח שהיית צריך להקריב את חייך, או חיי הילד שלך

ובזה ב-100% היה נמנע חורבן גוש קטיף

כמה אנשים היו מסכימים?? 

השערתי היא שאף אחד...

כל מי שלוקח סיכון עדיין מאמין במעמקי נפשו שלא יקרה כלום. 

כשאנחנו הלכנו ברגל לגוש קטיף ידענו שיש סיכוי שאולי...  וכן, היינו מוכנים למסור את הנפש כדי שזה לא יקרה, כי אחד בשביל כולם - זו מסירות נפש.

מה זו מסירות נפש אם לא מוכנים למסור באמת את הנפש בשביל כלום? בשביל מה ומי נוצר המושג הזה?

נכון שלא קבוצה גדולה היתה מסכימה לזה, אבל היו כמה וכמה כאלה שהיו מוכנים.

ונכון שהוא מקוה שלא יקרה כלום, אבל הוא חושב לעצמו שאם יקרה - הוא מוכן ל שלם את המחיר, כי הערך של אותו ערך (א"י, יהדות, מצוותו או כל דבר אחר) כרגע גדול יותר.

הבן שלך יתגייס לצבא יום אחד

הוא וחבריו לוקחים את הסיכון הזה בחשבון

וכל גם כל מי שמתגורר ביו"ש.

ויש הבדל בין בן 18 שמגויס לצבא לבין ילד קטן שגר במקום מסוים כי כך ההורים שלו החליטו. 

אפילו בתוך הצבא, גיוס לשירות קרבי הוא בד"כ מתוך בחירה, או שאני טועה? 

שוב, אני לא אומרת שבהכרח לגור ביו"ש יותר מסוכן. יכול מאוד להיות שאם מחשבים את כל הגורמים (לדוג', פשיעה ותאונות דרכים מול מחבלים) זה לא יותר מסוכן. אבל לא סתם במאחזים בראשית דרכם יש יותר רווקים צעירים, נערים שיש להם אחריות רק לעצמם. ככל שאנחנו מתבגרים ונעשים בעלי משפחות, האחריות מתגברת ועמה הפחד. גם טבען של נשים לחשוש יותר. אני זוכרת את זה היטב, כאשר השתחררנו מבית החולים ונסענו הביתה עם התינוקת הראשונה בחושך, חטפתי פחד שאין כדוגמתו!!! כי פתאום זה לא היה רק אנחנו, שני מבוגרים, אלא גם חסרת ישע איתנו ברכב. 

אגב, לא רק בשומרון אנשים חוששים. יש ערים מעורבות בהם הערבים משתלטים על שכונות יהודיות. גם אלו הם אזורי עדיפות לאומית-יהודית. גדלתי בשכונה כזו, שם היה מפחיד להסתובב בלילה, ואני יכולה להעיד שכל תושבי השכונה חלמו לעזוב, וכל מי שהייתה לו האפשרות הכלכלית, עזב בלי לחשוב פעמיים. 

ברור לי לחלוטין שאם נמשיך להצטופף רק במקומות שאין בהם ערבים, בקרוב לא יישארו מקומות כאלה. 

זה נשמע שאת פוחדת על הילדים.

האמת אם היה משהוא שהיה מפחיד אותי על בסיס יומי בגלל הילדים היתי עוברת.

הרבה דברים אני חושבת שאני צריכה להזהר יותר רק כי זה לא רק החיים שלי זה גם חיי ילדים, שאולי אם היית שואלת אותם הם היו רוצים לשנות והם לא יכולים כי הם תלויים בך. הם חסרי ישע.

לפעמים בעלי נוהג מהר ברכב אני אומרת, מילא אתה נוסע לבד זה החיים שלך, אבל אתה לא תסלח לעצמך אי פעם בעולם אם יקרה להם משהוא בגלל חוסר אחריות שלך.

ברור שמה שצריך לקרות יקרה והכל בידי שמים, אבל את חוזרת על זה שגם בך יש פחד אז זה כבר נושא אחר.

מילא היית בטוחה בעצמך במאת האחוזים ומשדרת לכולם ולילדים בטחון, אבל אם פוחדת בעצמך. אז למה????

בשביל כסף של שכירות????

חובת ההשתדלות בחינת ונשמרתם היא במה שדרך בני אדם לעשות או לא לעשות

מה שכולם עושים - אפשר להשאיר בידי שמים למשל נסיעה בכביש או טיסה 

אבל דברים שאנשים לא עושים כי זה נחשב מסוכן זה משהו אחר וכאן יש עניין של ונשמרתם

מה שכן כאן יש בכלל לשאול האם זה מקום יותר מסוכן מכל מקום אחר מבחינה בטחונית

והתשובה לענ"ד היא לאו דווקא

אם תתקשרי למשטרה /צבא , תגידי להם, האם מוסכן לגור שם מבחינת ערבים. מה הם יגידו?

אם דרך בני אדם לבצע פעולה שיש בה X סיכון בשביל נופש

אבל דרך בני אדם לא לעשות את אותה פעולה עבור מצווה חשובה "כי זה מסוכן" אז זה המדד?

המדד הראשון תופס, השני הוא רק תירוץ או, כמו במקרה שלנו, תוצאה של חשיפה לתקשורת

מסבירים יפה שככה החלטנו ואנחנו מבקשים לכבד את ההחלטה שלנו.

וזהו! לא לתת לה לגרור אתכם לויכוח בעניין.

אני אומרת לאמא שלי שאני רוצה להיות עצמאית ולא לחיות על חשבון אחרים, ורק ביו"ש זה אפשרי.

אני לא יכולה לשכור דירת 2 חדרים זולה בעיר ולישון עם הילדים שלי באותו חדר, אני לא יכולה לשים ילדים לישון בסלון, אני לא יכולה לחיות בלי סלון ואני גם לא יכולה לשכור דירה גדולה בעיר ולהישאר עם מקרר ריק כל החודש...

אני מזכירה לה שהיא ואבא שלי (ע"ה) מעולם לא חיו על חסדיו של מישהו, ומעולם לא קיבלו עזרה מאף אחד, אז למה אני צריכה לעבור את ההשפלה הזו?

אולי טיעונים כאלו ישכנעו גם את אמא שלך.

אבל בגדול, לכל הורה הייתי אומרת את השורה הראשונה שכתבתי וזהו, לא צריך יותר.

הורים יכולים לדרוש כל מיני דברים לא מתאימים מילדיהם. קביעת מקום מגורים זה רק אחד מהם, ואי אפשר לתת להורים לנהל לנו את החיים. רק פיצוצים יצאו מזה....

בסוף מתרגלים...

שזה פשוט לא נושא לדיון, ולו רק מהפן הכלכלי נטו. 

לגור איתה - לא נגור.

לשכור בנפרד - אין לנו אפשרות. גם לה אין אפשרות להוסיף לנו עוד אלפיים בחודש. 

כך שהאפשרות היחידה שלנו חוץ מיו"ש זה בפריפריה המרוחקת. 

וכמובן שנזהר כמה שרק אפשר. 

כמו שכתבו לך, אם את תשדרי חוזק ובטחון, גם אמא שלך תנסה פחות לשכנע.

מגורים ביישוב זה בדרך כלל לא רק בחירה כלכלית, אלא גם אידאולוגית, חברתית וקהילתית, וגם איכות חיים אחרת.

מצד שני, כן הייתי מרגיעה אותה ואת עצמי ע"י זהירות נוספת בתקופה הזאת: לנסוע יותר באוטובוסים ופחות לעמוד בצמתים, לנסוע רק ברכב ממוגן, וגם לנסוע קצת פחות - לנסות לרכז כמה נסיעות ביחד (זה גם עדיף מבחינה כלכלית, וגם נגד תאונות דרכים).

האמת שנראה לי שהאמונה מוסיפה לחיינו איזה רוגע, ומי שלא מאמין קשה לו יותר, כי אין גבול להשתדלות הבטחונית שאפשר לעשות, אבל כשמאמינים, עושים השתדלות סבירה, ויודעים שהשאר תלוי לא רק בנו.

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

בפורום פתוח שקוראים בו נשים וגברים וניער גם כשחלק גם מכירים אחד את השני אישית.

פשוט אני קצת נואש, זה מציק לי כבר הרבה זמן.

אולי יהיה מישהו אנונימי שיוכל לשתף

שניהם כתבו ספרים בנושא.

הרבנית נעמי שפירא אשתו של הרב שפירא גם כתבה ספר מקביל לנשים בעניין זה.

ולצורת הסתכלות על הנושא.

מחפש רב עם רוח יותר צעירה

יש לו שיעור ביוטיוב עם עבודת סאונד לא מוצלחת אבל אפשר להתאמץ להקשיב.

יותר מידי בשבילי

טוב

אבל ביקשת תגובה נשית - לא מעניין אותי איך בעלי מתמודד ואני לא רוצה לדעת

זה שלו עם עצמו ועם בורא עולם ושיהיה לו בהצלחה

בעיניי לא נכון ולא צריך להכניס אותה להתמודדות הזו, זה יכול מאוד לאתגר אותה נפשית מולך ומול עצמה ובשביל מה בעצם? מה אתה מצפה שיקרה אחרי? שהיא תתמוך בך? לא יקרה. זה יחליש אותה

שהיא תהיה אוזן קשבת? היא לא המטםלת שלך ואל תיצור בה תלות כזו, זו ציפייה לא הוגנת

חוץ מזה שזה מאוד לא גברי בעיניי לשתף את אשתף בדבר כזה. שמור על פאסון גם אם זה רק כלפי חוץ

ואין פה בגידה בעיניי

אשתך נושאת אליך עיניים וסומכת עליך. אם היא מציאותית היא יודעת שיש לך התמודדות

אם לא - למה לפרק לה את האשליה?

גם בעלי לא יודע כל מה שאני חושבת ועובר עליי

לא על כל דבר צריך לדבר לדעתי

למה אם היא אוזן קשבת זה הופך אותה למטפלת?

כלומר האם אין איזה אלמנט של כנות בנישואין גם בלי מטרה לפתור את הבעיה בה משתפים?

האם אין חשיבות לשיתוף (גם בדברים קשים והתמודדויות בין השאר) בפני עצמו?

באמת שואל מתוך רצון לשמוע עוד דעות ולא מתכוון חס ושלום לתקוף אם זה נשמע ככה

1. כי זה לא שיתוף בעלמא, זה שיתוף על קושי שגם משפיע על ההסתכלות שלה עליו הרבה פעמים, וכמו שכתבתי יכול לגרום לה לסיבוכים עם עצמה. היית רוצה שאשתך תשתף אותך בזה שיש לה קושי דומה מול גברים אם היה לה כזה? היית מסתכל על זה כשיתוף בעלמא ולא היה פוגע לך בתחושת הבלעדיות מולה?

   אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

2. כי בהרבה מערכות יחסים יש דינמיקת אמא ילד שגורמת לאישה לרצות לפתור לבעלה את הבעיות. אף גבר לא רוצה שאשתו תיזום לו פתרונות בעניין

3. בטח שיש עניין של שיתוף.

   גם גברים נופלים בזה אגב, שאישה משתפת לשם השיתוף והפריקה והגבר רץ למצוא לה פתרונות במקום לתת לה אמפתיה ולהכיל

   תלוי מה משתפים ואיך.

   אולי אחרים יענו לך אחרת, שיתפתי את דעתי בעניין

לשאלתך אין תשובה אחת שמתאימה לכל אחד או ליתר דיוק לכל זוג,

זוג שלכל אחד מהם יש את החוסן, ההכלה, האמון והביטחון בקשר ומצליחים לשתף דברים כאלה בצורה טובה, זה נפלא, ויכול גם לעזור בהתמודדות.

אך אני מתאר לעצמי שאצל רוב הזוגות זה לא ככה.

וזה גם בסדר.

אם אתה מרגיש שהיא לא תוכל להכיל - מציע שלא תכניס אותה לזה. מדובר באתגרים שמטבע הדברים אמורים להתמודד איתם כעיקרון לבד.

אבל - זה לא אומר שאשתך לא יכולה לעזור לך בהתמודדות. היא יכולה לעזור גם מבלי לדעת כלום.

מבלי לעשות כלום.

עצם זה שאתה אוהב אותה ומרגיש שהיא היתה לוקחת מידע על כשלונות בצורה קשה - יכול להוות כלי נשק עוצמתי במלחמה זו.

בפרט לפי תיאורך שאתה מרגיש שיש בזה מימד של בגידה בה.

בכל התמודדות, תזכיר לעצמך שאתה אוהב את אשתך יותר מאת עצת היצר השפל הז:

נשים אחרות? מה לך להן שה' כבר נתן לך את האשה הנפלאה בתבל עבורך?

להסתכל על מישהי ברחוב? מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק? כל השאר זה שקר והבל.

אי שמירת הברית? איך תכניס את הפולש הזה למרחב הזוגי - מיני המקודש שאמור להתקיים רק בינך ובין אשתך?

יש מצבי קיצון, (אף אם אולי לא כל כך נדירים למרבה הצער), שבהם צד אחד (לרוב הבעל) ממש נזקק לתמיכה לפחות רגשית מהצד השני (לרוב האשה) על מנת לצאת מבור שהוא לא מצליח להיחלץ ממנו לבד, למרות שניסה שוב ושוב ושוב. אך הכאב והפגיעה עלולים להיות משמעותיים מאד, ולא תמיד הצד הפגוע יצליח באמת להתגבר על הכאב ולסייע.

בכל אופן, נשמע שאתה כעיקרון מתגבר ומצליח, ואם כן אתה אתה ראוי להערצה!

תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה), אך לכן במקום לספר לה - תתחזק על ידה!

בהצלחה גיבור!

תתאר לך אדם שמן מאוד מאוד, שמגיע לדיאטנית.

נניח שהיא תגיד לו ''מה זה בורקס? סתם פחמימות ריקות עם שומן טראנס, פויה!

ומה זה שווארמה בלאפה? אתה לא צריך את זה! אתה יכול להיות שבע ומאושר גם עם אוכל בריא!'' וכיוצ''ב.

עובדתית, היא צודקת בכל מילה שהיא אומרת. אבל בפועל, זה יעזור לו אולי לכמה שעות, מקסימום ליומיים.

בסוף לגוף ולמוח יש רצונות, חשקים, מאוויים ויצרים, והם לא יושתקו על ידי החדרת משפטים מהסוג הזה.

אציין שגם אני עצמי חוויתי משפטים כאלה על נושא אחר כשהייתי נער, ולמעט תסכול, דיכאון והאשמה עצמית - הם לא הועילו בדבר.

בנוסף, יש לך כשלים שפשוט לא מסתדרים עם המציאות (להבדיל מהדיאטנית בדוגמה למעלה שאמרה אמת אבל זה לא מועיל ולא מוביל לשינוי התנהגות, אצלך חלק מהדברים פשוט לא מסתדרים עם המציאות):

''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?'' - אשתו היא לא האחת והיחידה שבה הוא חושק, הוא בן אדם אנושי ולא רובוט, יצרים ומאויים לא נכבים ביום שבו אנחנו מתחתנים.

לתת לו הרגשה כאילו המצב הנורמלי זה להימשך רק לאשתך ואילו הוא יוצא דופן, זה רק מוריד ומשפיל ומכניס לעצב ולא מקדם כלום וגם לא אמת.

לא מנטרל את ההתמודדות.

אך גישה כזאת לדעתי מסייעת למי שרוצה להצליח בהתמודדות יותר מאשר הגישה ההפכית - יצירת ניתוק בין ההתמודדות עם היצר ובין המרחב הזוגי, ובחירה לראות בכשלונות כמשהו אישי שלא נוגע לבת הזוג. התפיסה הנכונה היא שההתמודדויות הדתיות שלנו הן לא רק אישיות אלא כל אחד הוא חלק מכלל, וההצלחה בכל התמודדות מזכה את הכלל, ונפילה פוגעת בכלל.

והכלל מורכב ממעגלים מעגלים, הזוג, המשפחה, הקהילה, האומה, והעולם. זו תפיסה שמעבר לכך שהיא צודקת - היא גם מעצימה, ומסייעת מאד בהתמודדות.

כשכתבתי ''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?''

הדגש הוא על באמת. חבל שלא הדגשתי במקור.

כשבוחרים בשכל שהחשק לאשה הוא נפלא, מקודש, ואמיתי - וחשקים אחרים הם רעים, רדודים, מתעתעים ושקריים - קל יותר להתגבר.

לא שהם לא קיימים - אך אפשר לבחור להתייחס אליהם בביטול, עם כל הקושי שבדבר.

היא לא בזה שאתה לא מספר.

בכל מצב אתה לא אשם בהתמודדויות שלך, אבל אם משהו בהתמודדות שלך פוגע גם בה גם בלי שהיא יודעת, אתה אחראי לטפל בזה אצל מטפל. מסכימה עם מי שאמרה שהיא לא המטפלת שלך. אל תצפה ממנה שתחבק אותך עם סכין קצבים ביד.

זה אומנם לא קשור אליה ולא באשמתה בשום צורה, אבל ההשלכות של זה ושל השיח איתה על זה בהכרח קשור אליה.

מעריך מאוד שנתתם מעצמכם בנושא רגיש כזה.

@פינג פונג

אהבתי מאוד את המשפט הזה: תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה).

לצערי מסכים עם @פשוט אני..

בפרקטיקה של החיים מרגיש שיש פה משהו גדול יותר מהרוח החיובית והסיסמאות האלו.

יש פה קושי עמוק של תחושת הסתרה ובגידה. אני הכי בעולם רוצה שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי גם אם היתה יודעת...

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך...

מרגיש שקרן, בוגד, ולא ממצה כלום מהקשר שלנו.

אני כל כך מנסה להיכנס לראש שלה, לנסות להבין מה היא תחשוב אם תדע.

אשתי יותר פתוחה, יותר משתפת, גם בנושאים האלו. היא צדיקת עולם לעומתי, הדברים שהיא משתפת וזה מה שעובר עליה באמת אני מרגיש שהיא לא מסתירה, זה דברים קטנים ממש ובכל זאת ממש קשה לי להכיל את זה. אז מה היא תגיד כשהיא תשמע מה עובר עליי???

תודה ל@המקורית

על הזווית הנשית בעניין. לימד אותנו הרבה מאוד.

רק אשמח לשאול את כולכם, בסוף כולנו מודים שהדבר הזה קיים, יש משיכות בין שתי המינים גם בקשר הזוגי. האם נכון לטאטא את זה, להטיל וטו על הנושא הזה כביכול על זה לא מדברים.

הרי בסוף הרבה זוגות מאותגרים בזה. אולי הגיע הזמן לפתוח הכל, לחשוף, לעבור כמה ימים/שבועות/חודשים קשים ואז, אחרי המבול נראו ראשי ההרים - אולי אז הקשר בינינו יהיה טוב יותר? עמוק יותר, מודע יותר מכיל יותר נאמן יותר?

הרבה גברים מאותגרים בזה

צריך לעשות הפרדה בין הקשר שלך איתה לניסיון שלך

ולא, זה לא משבר שעובר אחרי כמה חודשים

זה עלול ליצור פצע עמוק של אי אמון לטווח ארוך

לדעתי לא חכם אבל תעשה מה שאתה חושב

אתה או היא?

שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך ופחות בוגד (מילים שלך)

שהיא תנחם ותכיל למרות שהיא במצב הנבגד? (לדבריך)

אם אתה מחפש מקום לפרוק ולהתנחם, תתחיל במישהו שהוא לא ה"נפגע", תטפל במה שאתה רוצה לטפל, וכשאתה בתהליך של טיפול, אפשר לשתף.

אצלנו זה נושא שכן מדובר, אבל לא נחשב כבגידה אלא יותר התמודדות אישית, אבל אתה כן רואה את זה כבגידה, אז מה מטרת השיתוף?

עצם המציאות שאני לא מספר מרגישה לי כבגידה.

זה מה שכתבתי

אלא בזה שיש לך משהו להסתיר.

לא כל דבר נכון לומר לבן הזוג. יש דברים שהשתיקה יפה להם.

תפתור את ההתמודדות בדרך אחרת. היא צריכה להיפתר, אבל לא זו הדרך.

אישתך ממש לא צריכה לשמוע ממך שאתה נמשך לנשים אחרות. זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות.

זה שיתוף שיכול לפגוע בה, אל תשתמש בה רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך.

אני לא נגד שיתוף, אנחנו דווקא כן מדברים על זה ואני מאמינה שככל שיש פחות הסתרות בזוגיות הקשר יותר עמוק, אבל לא ממקום כזה שרואה יותר אותך ופחות אותה.

אגיד רק שאחרי 20 שנה, וכשכבר יש לנו ביטחון מאוד עמוק בקשר, אנחנו בהחלט משתפים אחד את השני, וזה בעיקר עוזר להבין יותר איך השני עובד (למרות שלעולם לא נבין באמת), ויוצר אצלי יותר ויותר הערכה על המלחמה היומיומית שהוא נלחם בה עבורנו.

ושתי עצות בשבילך-

1. לשתף בצורה כללית יותר (נגיד- 'איזה קשה זה ללכת ליד הים בקיץ'). גם יתן לך קצת אפשרות לפרוק, וגם לגלות איך היא מגיבה לשיתוף כזה כללי (אני מניחה שזה לא משהו שיפיל אותה מהכיסא).

2. להבהיר בשיתוף שאתה נלחם. מתאמץ. בשבילה ובשבילכם. כי היא זו שבאמת באמת חשובה לך, וכל הפיתויים שמסביב הם רק רגעים חולפים- מול הטוב הנכון, הנצחי והאינסופי שיש ביניכם.

3. להחמיא לה בלי סוף. להתפעל ממנה. לבנות אצלה את הביטחון שהיא שלך ולא משנה מה. זאת התשתית שבעזרתה תוכל יום אחד לשתף באמת ולקבל את התגובה שאתה רוצה.

אישה שיודעת ומרגישה שהיא ה דבר מבחינת בעלה, יש לה הרבה יותר כח וחוסן להתמודד עם דברים שקורים ושיתופים מורכבים

כי הרבה מהקושי הוא סביב הרגשה שאולי היא לא מספיק שווה או שיש מישהי יותר ממנה. ברגע שהיא רגועה מהבחינה הזו יכולה להיות לה הרבה יותר פניות להקשבה ותמיכה

אז תלך בדרכי הצדיקים ותדבק בהם!

העיצה על הכל היא תפילה!

תקפיד מאוד על תפילות בזמנן זה מגן ומציל חיים.

השכמת הבוקר ותפילת שחרית בזמנה,

כי ללא זה אין טעם לתפילה, וזו ההתחלה ממש.

מקווה כל יום ותיקון הכללי מציל חיים, הטומאה נעלמת.

לגביי שיתוף עם האישה -

היא לא תבין כי אין לה!!!

תשתף את בורא עולם ואת הצדיקים,

רק הם יעזרו לך.

כל אדם הוא בבחינת רצוא ושוב עליות וירידות -

עד שזוכה לחזור בתשובה שלימה ואין לו נפילות.

גם אין יום ללא פגע אז זה מלחמת נצח.

אבל תמיד מנצחים.

כרגע, בלי קשר לשאלתך. בהמשך אולי אצליח להתייחס.

"

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך..

"

"

אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

"

זה דוגמאות מבחינתי לשני הצדדים. לשני הקצוות שאתה מעלה פה.

מניסיון שלי נשים אינן יכולות להבין את מורכבות ההתמודדות ואת האופי שלה. מצד שני, אנחנו הגברים לא מסוגלים להבין את המורכבות אצלן.

בין אם אנחנו מבינים ובין אם לא, יש משהו שצריך להיות לנגד עיננו תמיד. גם הגבר וגם האישה צריכים לדעת דבר אחד עקרוני. התתמודדות שלך היא לא ההתמודדות שלי.

על ההבנה הזו אפשר לבנות עוד קומה.

הקומה השניה היא - אסביר לאור דברים שלמדתי בספר התניא (אלו הדברים שלי ולא של בעל התניא - לכן אם יש שגיאה או חוסר דיוק זה לא מה שהמחבר התכוון). שאם יש לאדם הרהור עבירה והוא הסיח אותה - הוא צריך 1. לשמוח שהוא בינוני. כלומר, שהצליח בהתמודדות. 2. אם הוא עצוב זה גלל שהוא גס רוח (גאוותו) שהוא חושב שהוא צדיק ולא מגיע לו שייפלו לו מחשבות רעות. (פרק כז בליקוטי אמרים).

הקומה השלישית היא - אמון.

אם בעל בחר לאשתו על התמדדות שלו - היא צריכה לשמוח. שהוא לא מסתיר. שהיא העוגן שלו. הכי יפה בעולם היא לא תהיה - הכי יפה בעיניו - היא כן.

אישית -

כן אספר ואשתף הכל. הכל.

אם אני צריך עזרה. ואם הצלחתי. ואם נפלתי. וכשקמתי. ואני הייתי רוצה לשמוע ממנה באותה מטבע.

נכון - היא לא מבינה. ואני לא מבין. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני.

כי

1. אנחנו לא מבינים את התמודדות

2. אם נפלה מחשבה רעה זה כי אני בינוני

3. יש בנינו אמון .

אם באיזה אופן המחשבה שנפלה לא נשארה רק בגדר מחשבה. והיא התגלגלה - למעשה, מחשבה, דיבור.. יש פה משנו אחר.. חציו בגידה בה' חציו בגידה באישה.

.וגם אז יש לדון באופי וברמת השיתןף.

והחליטה לשים רגל על רגל

ולתת לבעלה לג'נגל את החזקת הבית עליו.

החולשה של הדור.

המפרקת את רוב הבתים.

פינקו אותן, כל הזמן אמרו לה את יפה את שווה.

אני בתור גרוש שמחפש שידוך באתרים האלה

ולא מהיום אומר לך.

הפינוק הזה וההגזמות האלה מוביל אותם לחיי בדידות.

גרושה+6 מקצה הארץ, בת 40

בטוחה שיבוא כבר מבוגר שכבר לא רוצה

ילדים ויקבל אותה ואת ילדיה ויממן אותה.

ואני שואל

אם הוא לא מעוניין בילד משותף,

למה שהוא יעזוב את כל הרווקות 45

שאתרי ההיכרות מלאים מוצפים מהן.

ואת כל הרווקות חוזרות בתשובה 42

גם שמציפות את אתרי ההיכרות.

ויגיע לקצה הארץ בשביל לממן גרושה וילדיה

שכל מה שהיא עשתה זה לריב עם בעלה.

וכל זה בלי ציפייה שיהיה להם ילד משותף.

ואפילו אם תאמר שהיא תמצא את אותו

אדם שיממן בשביל בדל יופי שנותר בה

והולך להעלם בשנים האחרונות.

זה ממש דוחה אותי.

זהו כסף שקונה יופי.??

על זה את מתבססת?

הכל מבוסס על גאווה מטופשת שהביאה את החורבן

המביאה עוד הרבה חורבנות עד היום.

ומי שאחראי לזה הוא מי שנתן לה את התחושה

שהיא שווה והיא שווה, והוא לא שווה אותה.

הביא אותה לחיי בדידות נצחיים.

באלגנט.

חברה אמיתית

שרואה חברה שלה מתקרבת לגיל 36

גיל שממנו אפשר רק לרדת.

בגלל החוסר ביכולת לסיכויי לילדים משותפים.

נותנת לחברה שלה ניעור אמיתי

אומרת לה "תתחתני עם עמוד חשמל ברחוב

מבחינתי" את לא יפה, ולא שווה כלום,

המשפחה שאת עדיין יכולה להקים שווה יותר!!

כאילו שהיופי נועד למטרות מסחר ואגו.

זה נראה כניצול פרצה, בסוף היא תישאר לבד.

באחריות ומנסיון.

ברגע שאתם נשואים, אתה ערב אוטומטית לכל חוב שלה, וגם להפך כמובן.

כלומר אם היא תיכנס לחוב בחשבון בנק שהוא רק שלה, זה לא ימנע מהבנק לעקל חשבון בנק שהוא רק שלך.

גרים באותו הבית, חיים מאותה המשכורת.

הפרדת חשבונות תיראה כצעד מלאכותי ולכן לא תמנע מהבנק או מכל נושה אחר לגעת בכל החשבונות.

אפילו זוגות פרודים עם בתים נפרדים מתקשים להוכיח שההפרדה לא מלאכותית, כדי שיהיה אסור לעקל להם נכסים בגלל החוב של השני

פה לא נראה לי המקום לפתור בעיות כלכליות ושלום בית

יש ברוך ה' כיום מלא גורמים מקצועיים שיטפלו בבעיות מהסוג הזה, מציע לך לגבי הנושא הכלכלי לפנות ל'פעמונים', זו עמותה, היא בחינם, ממש בחינם, תנסו! הם קצת (הרבה) יעזרו לכם לצאת מהברוך הזה (אולי גם אם אשתך לא עובדת)

לגבי שלום הבית כמובן שיועצים\מטפלים זוגיים הם המקום לנושא הזה, מאמין ששווה כל שקל.

@אדם פרו+

אתה שופך את כל הלכלוך הזה על בן אדם שעוד יכול לעשות הרבה עבודה עם עצמו כי אתה מחפש חברים לצרה...

אני משתתף בצערך ובקושי, אבל אל תזיק לאנשים אחרים.

איך אני יודע את זה - זה שקוף! אתה מפיל עליו דברים שהוא לא אמר.. דברים שאתה פגשת בזוגיות שלך.. הוא לא דיבר בכלל על היופי של אשתו ועל כל השאר שכתבת.. כל כך לא יפה לדבר ככה... זה יכול ממש להזיק

אני הייתי מוחק את התגובה המזעזת הזו. באמת.

ועכשיו בקשר אליך,

דבר ראשון מצטער שהיית צריך לקרוא כזאת תגובה,

מקווה שלא נגרם לך נזק, ושתתקן אותו, כי זה באמת היה תגובה לא לעניין.

אני שואל אותך, למה אתה כל כך מהר מתייאש. אני במצב שלך בדיוק, הלכנו למקימי, באמצע תהליך, וזה מדהים. מכל מצב אפשר לצאת. בפרט שאתם לא נשמעים במצב הכי גרוע...

הרבה פעמים אנחנו מנסים לגלגל את כל האשמה על נשותנו, זה הכי קל בעולם. אבל תמיד תמיד אם תחשוב יותר טוב תראה איפה אתה גם קשור למצב הזה.

לפעמים הסיבה הכלכלית זה טריגר. יש דברים אחרים שמפריעים ואז גם זה.

תנסה רגע להתנתק, לחזור לרגעים הראשונים של הנישואין. כמה אתם אוהבים, כמה אתם באמת זוג משמיים. לפני שהחיים התחילו לבלוע אותכם.

בסוף האהבה הזאת זה הכי חשוב.

מכאן תתקדמו ביחד לליווי כלכלי. כי מלווה כלכלי הוא לא יועץ זוגי... ולא נעים שזה יתפרץ מולו.. גם לא יהיה לו יותר מידי מה לומר. לכן תיישבו את זה ביניכם SOS ותלכו מהר לייעוץ כלכלי.

כל יום שעובר זה הפסד.

נשמע שאתה סוחב את זה הרבה זמן.

בהנחה שכל מה שאתה כותב פה לאורך השנים נכון ואמת, מדובר בסיפור שמתגלגל הרבה זמן.

קודם כל, זה ממש יפה שאתם עוד על זה, זה מראה שיש לך ולה הרבה מאוד כוחות, ואתם עושים עבודה ממש מדהימה.

קטונתי מלייעץ לך, אבל היה משפט אחד שתפס אותי, משהו שכתבת לפני כמה שנים טובות.

"אנחנו זוג נשוי כמה חודשים, אני מאד אוהב אותה"

אתה גם מתאר שם פער בסגנון ובכל זאת התחתנתם מאהבה.

תראה, כשאנחנו מתחתנים זה כי אהבנו, קליק של נשמות.

וזה האמת לעולם.

רק מה, החיים בולעים.

חיים אכזריים שכבר אין אוויר לנשימה.

כל נשוי, בהבטחה, לפעמים חושב - עדיף לי להתגרש, הרבה יותר קל...

כולם ככה.

הלוואי שנצליח להזכיר לעצמנו אהבה ישנה, איך אהבנו פעם עד השמיים, איך אמרנו על הכל עוד נתגבר ביחד, איך הבטחנו לעצמנו שביחד שום דבר לא ישבור אותנו, את אהבתנו.

לפעמים בגלל מה שעברנו הכל כבר מכוסה, הכל חסום. מה שעברנו כיסה את האהבה בתהומות של יאוש, ונדמה לנו שהיא איננה עוד. לא שייך לעורר אותה, להחזיר אותה.

בפרט אתה אחרי כל כך הרבה זמן של התמודדות...

הלוואי שהשם יתן לכם את הכח להאמין שבוודאי ישנו. שעוד לא מאוחר. שבוודאי ישנה אהבה, והיא בבית שלכם, ביניכם, מחכה להתגלות שוב מבין רסיסי הלילה.

הלוואי.

בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי, בחלקם גם היחיד. בדורות קודמים זו היתה המציאות הנפוצה ברוב העולם, כשבמקביל כל או כמעט כל הטיפול בבית - הכנת אוכל, נקיון וכד' היו על האשה. כיום מכל מיני סיבות ונסיבות המציאות השתנתה, אבל כן, עד היום בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי.

יש סוגיא אחרת של התנהלות אחראית. לקחת הלוואה כשלא יודעים מאיפה מחזירים אותה, זה לא אחראי, להתנהל ככה באופן קבוע זו הפקרות.

צריך לשבת ביחד מול דף/טבלת אקסל, לעקוב אחרי ההכנסות ורק לפיהם להוציא הוצאות. זו א', ב' של התנהלות אחראית (ג' זה גם לחסוך, אבל זה שלב הבא).

אם יש מאזן שלילי - צריך לראות איפה מצמצמים הוצאות או מגדילים הכנסות.

בגדול, צריך ללמוד להתנהל בשיח ולא לעשות דברים מאחורי הגב.

נשמע שאתם צריכים טיפול זוגי, לא רק כלכלי.

לראות את הצורך אחד של השני, לקחת אחריות, לתקשר.

לפן הכלכלי יש עצות פרקטיות, למשל כרטיס דביט או הגבלה של האשראי,

אבל נשמע שזה הרבה יותר עמוק מ"אישה בזבזנית"

להפריד חשבונות לא יתן לך כלום, גם שם היא יכולה להיכנס לבור שלא תהיה מודע עליו והחובות של שניכם.

היא לא דואגת שתתגרשו? היא תצטרך להתמודד עם חצי מהחובות בעצמה.

היא לא עובדת כי יש ילדים קטנים? היא מבזבזת או קונה צרכים בסיסיים?

אתה מצליח לראות את המקום שלה בתוך כל זה?

אם תרצה שיתוף פעולה, השלב הראשון הוא לראות ולהכיר בצורך שלה (לא בהכרח לספק אותו מידית).

לא יודע אם פרודוקטיבית, אבל אהבתי את השאלות פה.

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

באמת חצה גבולות

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

@יעל מהדרום

לק"י

אם יש לך שאלות, מוזמן לכתוב כאן.

בהצלחה!!

אז ככה אני בתוך קשר עם מישהי, והולך ממש טוב ונעים.

אני סוכב איתי מגיל קטן דיכאון, בשנים האחרונות לוקח כדורים.

לאחרונה זה עלה הסיפור הזה של הדיכאון ומה זה אומר לחיות ליד אדם כזה.

ואני די עומד נבוך מול זה, איך אפשר לבקש ממנה לבחור במשהו שכזה? אני יודע בעיקר איך זה משפיע אלי, לא איך לחיות לידי.

בכללי איך אתה מתפקד מבחינת מטלות בית? מתפרנס? אושפזת כבר פעם? כל כמה זמן יש לך משבר אם בכלל? או שזה בכלל דכדוך מתמשך? מוכר בביטוח לאומי?

התיפקוד שלי די גבוה, שאני בטוב אני מתפקד כמו 3 אנשים ביחד.

לקחתי משהו כמו 4 שנים כדורים שלא היו נכונים לי, שם היה יותר נפילות, בשנה האחרונה אני לוקח כדורים שהרבה יותר טובים לי בפער. אפשר לספור על יד אחת את כמות הימים שפספסתי בגלל זה עבודה.

מעולם לא התשפזתי, הנפילה הרצינית האחרונה היית בין הכדורים, בדיוק במלחמה הראשונה עם אירן.

ועכשיו חזרנו וזה עלה עכשיו, בעיקר מצד המשפחה שלה, וזה מאוד הפחיד אותי ואז גם אותה.

אני מאמינה שהיא תצליח לשדר את זה למשפחה שלה.

המלצה שאני מכירה היא לצאת תקופה, ולתת למשפחות של שניכם להכיר אתכם. שלא יחששו המילה 'דיכאון' אלא יכירו את האדם שמאחוריו.

נשמע שמצבך מצוין, אבל הדברים די טריים.

ממליצה גם לתת לבחורה תכנית גיבוי, למי היא פונה כשרואה שאתה לא בטוב, בהסכמתך כמובן.

תצליחו!!

לק"י

האמת שקשה לי לייעץ בנושא הזה.

אני רק חושבת שהיא לא חייבת לשתף את כל בני המשפחה שלה. אולי מישהו אחד ספציפי שיידע לכוון אותה.

ובנוסף אם אתה מטפל בעצמך, מאוזן, עובד/ לומד/ עושה משהו עם עצמך, זה מצב פחות מרתיע.

כן צריך לדעת, שלפעמים יש עליות וירידות במצב. אבל גם אדם שבריא לחלוטין לפני החתונה, עלול לחלות פתאום.

כשהתחתנו הוא היה ממש בתחילת שנת אבל, וחלק ממנה הוא היה בסוג של דיכאון

אני לא חושבת שאתה לא ראוי אני חושבת שכמו בכל נישואין צריך להכיר את הפלוסים והמינןסים של הבן זוג ולדעת שלפעמים היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה.

ושיהיה לשניכם נכונות לעבודה אישית וזוגית.

כן, הוא לא סבל מדיכאון כשהכרנו.

היא יודעת מראש חלק משמעותי מהמגבלות שלך, ויודעת שאתה מספיק אמיץ וחכם בשביל לטפל בזה.

לא כל אשה זוכה לדעת על זה מראש (וכמובן נכון גם בהיפוך המינים)

סה משהו זצריך לבחור.

אם סה רק המשפחה שלה מהססת , זה אולי פחות גרוע..

אבל עדיין יכולה להיות לזה השפעה עליכם.

לצערי המושג הזה דיכאון הוא שקוף ולא מספיק במודעות

בהצלחה.