א- להציב לה גבול ברור. דיבורים זה סבבה אבל היא לא יכולה לכפות עליכם, רגשית או פיזית, לעבור דירה. זה נכון במקרה הזה ונכון בכל התערבות חיצונית אחרת. אתם זוג בוגר שיודע להחליט לבד מה טוב לו.

ב- אם היא מחפשת פורקן לפחדים שלה, את מוזמנת לייעץ לה לומר עליכם תהילים לשמירה, או לידור לבתי כנסיות וכד'

ג- כתוספת והשלמה להערה הקודמת, התחזקות במידות הבטחון יכולה להחזיר אדם לקו השפיות, הרוגע והשמחה, ולאפשר לו לחיות. ממליץ לשתיכן, ולכל מי שחש מעורער בעקבות האירועים הקשים. אני עצמי עברתי סמוך לפיגוע הארור הזה כמה דקות קודם, וכנראה שהייתי יוצא מדעתי אם לא היית מחובר ומקושר לה' המשגיח עלינו ומסדר הכל באופן שפאשלות פשוט לא ייתכנו.

אמא שלי אינה דתייה, מה שאולי מסביר חלק מהעניין. לדעתה עלינו לסמוך רק על עצמנו, וזה כמובן מגביר לחץ במצבים שפשוט אינם בשליטתנו.

מנגד, ראיתי תגובות של אנשים המגדירים את עצמם בני תורה (מהמגזר החרדי), האומרים "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם": לטענתם יש ממש איסור להתגורר ביודעין במקום שהוא יותר מסוכן, כאשר יש אפשרות לעבור למקום פחות מסוכן. 

בכל מקרה מסכימה לגבי הצבת גבול להורים בכל מה שקשור בהתערבות בחייהם של ילדים בוגרים ונשואים. 

"יותר מסוכן"?...

בשכונת בית ישראל הם היו פעם? היה שם פיגוע גדול.

בקו 2 מהכותל נסעו פעם?

בביכ"נ בהר נוף התפללו פעם?

בביתר עילית, שכבר כמה וכמה פעמים התנכלו שם לנוסעים, גרו פעם (או שבמקום "הפסד מרובה" שאני)?

וזכות מצוות כיבוש הארץ ואחיזתה תגן על מקיימיה, בעז"ה.

אז אילו חרדים טוענים ככה ?!

היא צודקת?....

אתם חלק מעם ישראל. אין דבר כזה "עם כל הכבוד להתיישבות"..

אם הייתם גרים בהר נוף ובעלך היה מתפלל בביכ"נ, מזה "אפשר להיזהר"?

מבקבוק תבערה, אפשר יותר להיזהר. אם אתם רוצים - יכולים לנסוע עם חלונות  ממוגנים. רואים מישהו כזה עומד עם ה"נשק" על הכביש, לעלות עליו בלי חשבונות יתרים (כשאני רואה חבורת צעירים ערבים על-יד הכביש, אני נוהג להאט.. בד"כ או שהם מנופפים לשלום, או שמתרחקים.. מי יודע? מתנחל שמאט על ידם, בטח יכול לעשות משהו...)

הזהירות הכי גדולה, זה שאנחנו יושבים בכל הארץ, בלי לפחד. כך יש סיכוי שהרשעים הללו יורתעו. אם אנשים יברחו אצלכם, יברחו גם אצלה. זו מציאות ריאלית לגמרי. היא חוששת? שתארגן את כל החברות שלה לשלוח מכתב לשר הביטחון מה ההפקרות הזו בכבישים...

אתם תחיו בשמחה, תנקטו אמצעי זהירות סבירים, תשתתפו בלעורר את הצבא לעשות מה שצריך, וגם את התושבים.

תעדכנו גם את אמא שלך באמצעי הזהירות הסבירים, ותגידי לה שאין אופציה שאתם עוברים. טוב לכם, אתם נזהרים - וחבל לדבר על זה ולדאוג. לפחות בישוב יש שמירה היקפית יותר מערים אחרות.

היום ב"ה הצבא הרג במארב זורק אבנים. נקווה שבקרוב זו תהיה ההנחיה לכל התושבים. ערבי זורק אבן או משהו אחר - תירה עליו. פתרון צודק ובר קיימא. תוך זמן קצר כל ההפקרות הזו תיפסק.

שאת משפיעה עליה

ברגע שתשדרי רוגע פנימי, ובטחון, אז דברייך יתיישבו על ליבה

כל עוד זה לא כך, הקושי יגדל יותר ויותר..

ובנתיים- מצטרפת לדברי זהר הרקיע

נמצאים במקום שלדעתה הוא מסוכן.

ככה יצר הטבע את האמהות והסבתות.

מאידך גם אי אפשר להסביר להן שאנשים צעירים מעדיפים לגור במקומות פחות נוחים על פני מגורים עם האמא באותה דירה...

אז מה עושים?

אולי תביאי אותה לביקור שתתרשם?

בעיקר ליד מחלף ג'סר א-זרקא, אבל לא רק.

• שוד מכוניות היה גם בכביש 6 ובצומת גהה, שלא לדבר על דרום תל אביב שזה אקס טריטוריה שהמשטרה לא נכנסת לשם בכלל
• פיגועים היו גם בפתח תקווה. כולל כאלה עם הרבה הרוגים וכאלה שהסתכמו במטענים שאותרו ונוטרלו.
• יידויי אבנים היו גם בירושלים (עלי למשל זרקו שם אבן)
  
  
   
• להמשיך?

במה זה יעזור?

ושסטטיסטית המקום בו היא גרה לא מסוכן יותר ממקומות אחרים

אם לוקחים בחשבון את כל הסכנות (תאונות, פשע וכו'...)

ומפיגוע אפשר להמנע בדיוק כמו מתאונה....

ולא רגשית כמובן.... - מתאונות דרכים נפגעים פי כמה.
הטיעון כאילו מתאונות דרכים אפשר להיזהר מצחיק - מה עם נהגים חסרי אחריות???? יש הרבה מקרים שבככל לא תלויים בנו. מה עם פורצים שנכנסים אליה הביתה? האם היא תסתגר כל היום מתחת לפוך כדי להיזהר?

מבחינה רגשית - זה בעצם פחד מהלא ידוע.
כמו שהערבים שלי פחות מפחידים מהערבים שלך....
כשההורים שלי באים אלי מקרית ארבע הם אומרים - "גם לנו יש כפרים אבל אצלכם יותר מסוכן"... מגוחך אבל אמיתי.

ככה אמא שלך מרגישה -
הפריצות בעיר, האנסים, התאונות הרבות - לא מפחיד בכלל..... כי זה המוכר והידוע לה.
לעומת זאת היישוב השקט, שאפשר להשאיר בו את הדלת פתוחה גם בלילה ולא לפחד מפורצים (רק ממחבלים אבל מבחינה סטטיסטית הרבה פחות....), שילדים יכולים להסתובב בו הרבה יותר בבטחה מאשר בעיר, שכמעט אין בו תאונות - שם ממש מפחיד!...

וחוץ מזה את צריכה להסביר לאמא שלך שלך יש בחירות שונות ממנה בחיים.
כמו שהיא סומכת עלייך בכל תחום אחר ככה בתחום הזה היא לא יכולה לכפות עלייך.
את בחרת את הבחירות שלך ועליה לכבד את זה.

העניין הוא העמידה שלך מולה.
לומר - אמא יקרה, אנחנו בוחרים את מקום המגורים שלנו עפ"י שיקול דעתינו.

אנחנו ילדים גדולים וזה לא נושא לדיון.

את לא צריכה להצטדק.

כשאת מתפתלת מולה בתירוצים היא בעמדה של המבוגר האחראי עלייך.

ברוכה הבאה לעולם הגדולים. התחתנת ואת לא צריכה לתרץ או להסביר

תהיי חזקה בעמדתך והיא תאלץ להרגע בעצמה.

אל תקחי אחריות על הרגשות שלה

אז הסכנה זה כנראה ענין של עיתוי.

לפעמים ביו"ש מתחממים העניינים, לפעמים בדרום, לפעמים בצפון, ובזמן האחרון לפעמים גם במרכז...

כך שלפי "ונשמרתם" צריך לרדת מהארץ.

הפחד הוא נטו רגשי, כי אם מתבוניים בשכל- אז אין שום מקום בטוח בישראל. אולי בערבה, אבל גם שם נשפך עכשיו המון נפט ולכי תדיע...

אם יש משהו שאתם יכולים לעשות כדי להרגיע- נגיד למגן רכב נגד אבנים, או להשתדל לא לנסוע בלילות וכד'- אז תעשו ותרגיעו. אבל לא נראה נכון לעזוב את כל החיים שלכם רק בגלל שהיא פוחדת.

היו יותר אזעקות, כמובן. אבל כמה נפגעים היו במרכז הארץ??

בכל אופן כמו שכבר אמרתי לברוח זה ממש לא הפתרון. לא עקרונית ולא מעשית. 

שכיפת ברזל פספסה, והיו ניסים גדולים.כך שלדעתי כן היה יותר מסוכן בפועל.

לדעת בצורה מוחלטת ובטוחת שמה שלא אמור לקרות לך לא יקרה לך

פיגועים יש גם בהר נוף - המקום הכי בטוח בעולם (לשעבר) וטילים זורקים על כל הארץ

לדעת בודאות שהארץ הזאת שלנו וזכותינו לגור בכל מקום

בקיצר ...

רגשית אני באותו מצב של האמא. אני חילונית , אוהדת ההתיישבות ביהודה ושומרון. הייתי רוצה לגור שם , כשתהיה אפשרות , וגם תכננתי - אבל לאט לאט הפחד חלחל פנימה. 

הפתרונות הן לא ברמה של פורום באינטרנט , הפתרונות אצל האנשים שמקבלים החלטות במדינה הזו . יהודה ושומרון יכולים להיות חבל ארץ שמח ופורח - אבל בינתיים , אנחנו עם ישראל בגטו "המרכז". בעניין ירושלים , גם היא הפכה למקום שבו מתרחשים פיגועים , כך שהיא יוצאת דופן , יחסית לשאר הערים בארץ. באופן כללי "בטוח יותר" לגור בפריפריה מרכזית . אם נמשיך לחשוב ככה , זה יהיה חמור יותר , כי אשקלון כבר לא בטוחה למשל , ירושלים כאמור לא, ....מצב קשה. 

אם וכאשר אעבור לגור ביהודה ושומרון, אז כנראה לא ניסע הרבה מחוץ ליישוב . 

ובאמת אל תעשו את זה. אני עד היום כל כך מצטערת שההורים שלי החליטו לעזוב את קרית ארבע כשהייתי קטנה. אני מרגישה שלקחו לי את הילדות. הם עזבו בדיוק מהשיקולים האלו, של חשש בטחוני, והאמת שגם הקור קצת הציק להם יותר מידי. אבל היה עליהם לחץ אדיר של המשפחה שנמצאת בתוך הקו הירוק והם פשוט ארזו הכל וברחו תוך ממש בכמה ימים, וזו היתה טראומה בשבילנו, ואי אפשר לומר שהיה להם טוב התחלה כאן. רק בשנים האחרונות התחיל להיות להם טוב. ואני, כיום, כאמא, מתה מפחד לנסוע לאזורים מסוכנים. אני יודעת שאני משוגעת- אבל לפני חודש וחצי ילדתי ובימים שלפני הלידה תכננתי לנסוע לכותל להתפלל קצת, אבל זו היתה בתקופת הדריסות אז פשוט פחדתי לעשות את זה!! כספירתי את זה לאחותי הירושלמית היא ממש נעלבה בשביל העיר שלה, ובצדק. לימדו אותי לתת לפחד מהדברים האלו לנהל אותי. 

מבחינת "ונשמרתם לנפשותיכם"? 

מאחז פצפון שאין כפרים סביבו בטווח הקרוב ויש עליו שמירה טובה יכול להיות בטוח יותר מישוב מוסדר מוקף בכפרים.

דווקא הרבה פיגועים קרו לצערינו הגדול בישובים מסודרים לגמרי.

1. אנחנו החלוצים, אם לא היו חלוצים בקום המדינה לא הייתה מדינה והעם היהודי היה היום מוכה ומושפל פי כמה

(ראה ערך מה שהיה אחרי השואה באירופה)

עתיד כל העם היהודי יותר משמעותי מהסיכון הקטן שאני לוקח.

2. סטטיסטיקה: סטטיסטית יש יותר סיכוי להיפגע מתאונת דרכים מאשר בפיגוע, זה אומר שתושבי השפלה בוחנים כל נסיעה או יציאה החוצה אם היא נדרשת או לא?

ככלו של דבר, המצב לא מאוד מסוכן, אפשר להכנס לסטטיסטיקות של תאונות דרכים ולראות, הוא רק מצוייר ככזה.

ההתישבות חשובה.

"זקנת השבט" צודקת. אם מקבלי ההחלטות לא יחשבו על מה שהשמאלנים עלולים לעשות, ועל מה שהאנטישמים בארצות המערב עלולים לעשות, אלא ישנו את המדיניות באופן שירתיע את המחבלים -- אז נשב בשלווה גם ביהודה ושומרון וגם בכל חלקי הארץ האחרים. צריך ליישב את יהודה ושומרון ביהודים וכל מתפרע ערבי צריך לקבל כדור בראש בלי להתחשב בגילו. כמו כן, את המשפחות של המחבלים יש לגרש מארץ ישראל ואת רכושם להלאים. צריך להיות חזקים ולא להחזיר אותם [כפי שרבין ע"ה החזיר את 400 המחבלים שגרש בגלל לחץ בין לאומי.]. אם כך יהיה, יש סיכוי טוב שההשתוללות של הערבים תיפסק. אין ספק, שרוב הצרות שאנחנו חווים כיום הם תוצאה של נסיון האיוולת שקוראים לו "אוסלו".

אפשר להבין את האם/הסבתא שדואגת. לדעתי, אסור לדבר אליה בצורה הבוטה שמציע אלעד "הגבר". רואים שעל אף העובדה שאימה של "מלכת המטבח" היא חילונית, היא יודעת , יותר מאלעד, מה זה כיבוד הורים ומקיימת את המצווה הזאת. אמונה ב-ה' לא בהכרח מבטלת את החשש והפחד. אולי אם היו עוברים לבחירות איזוריות, וחברי הכנסת היו צריכים לדאוג לתושבים שהם מייצגים, אולי אז היתה משתפרת יכולתנו ללחוץ על חברי הכנסת ושרי הממשלה לחזור למדיניות של הרתעה.

ירגיעו את האמא שלה?

כי גם החלוצים של פעם הביאו את עצמם למצבים שאמרו כולנו עומדים בחזית וגם הילדים הם חיילי שעה. (בצורה כזו או אחרת).

גם היום יש ערכים שעליהם אומרים אנחנו כמשפחה באים ואומרים את שלנו בלי לעשות רעש וצילצולים, אבל אומרים את דעתנו בצורה מעשית, וזה כולל את כל המשפחה.

למשל כשאת מגיעה לישוב קטן, ואת שמה את הילדים שלך בגן שבמקום או במשפחתון את מחזקת אותו בעצם, נכון? ככה שגם להם יש תפקיד בענין...

זה ענין של הסתכלות. כללית או פרטית. נקודתית או מערכתית.

כאן אנחנו צריכים להעמיד אותנו על הסקלה, איפה אנחנו עומדים ולפי זה לדעת מה לעשות.

נניח שהיית צריך להקריב את חייך, או חיי הילד שלך

ובזה ב-100% היה נמנע חורבן גוש קטיף

כמה אנשים היו מסכימים?? 

השערתי היא שאף אחד...

כל מי שלוקח סיכון עדיין מאמין במעמקי נפשו שלא יקרה כלום. 

כשאנחנו הלכנו ברגל לגוש קטיף ידענו שיש סיכוי שאולי...  וכן, היינו מוכנים למסור את הנפש כדי שזה לא יקרה, כי אחד בשביל כולם - זו מסירות נפש.

מה זו מסירות נפש אם לא מוכנים למסור באמת את הנפש בשביל כלום? בשביל מה ומי נוצר המושג הזה?

נכון שלא קבוצה גדולה היתה מסכימה לזה, אבל היו כמה וכמה כאלה שהיו מוכנים.

ונכון שהוא מקוה שלא יקרה כלום, אבל הוא חושב לעצמו שאם יקרה - הוא מוכן ל שלם את המחיר, כי הערך של אותו ערך (א"י, יהדות, מצוותו או כל דבר אחר) כרגע גדול יותר.

הבן שלך יתגייס לצבא יום אחד

הוא וחבריו לוקחים את הסיכון הזה בחשבון

וכל גם כל מי שמתגורר ביו"ש.

ויש הבדל בין בן 18 שמגויס לצבא לבין ילד קטן שגר במקום מסוים כי כך ההורים שלו החליטו. 

אפילו בתוך הצבא, גיוס לשירות קרבי הוא בד"כ מתוך בחירה, או שאני טועה? 

שוב, אני לא אומרת שבהכרח לגור ביו"ש יותר מסוכן. יכול מאוד להיות שאם מחשבים את כל הגורמים (לדוג', פשיעה ותאונות דרכים מול מחבלים) זה לא יותר מסוכן. אבל לא סתם במאחזים בראשית דרכם יש יותר רווקים צעירים, נערים שיש להם אחריות רק לעצמם. ככל שאנחנו מתבגרים ונעשים בעלי משפחות, האחריות מתגברת ועמה הפחד. גם טבען של נשים לחשוש יותר. אני זוכרת את זה היטב, כאשר השתחררנו מבית החולים ונסענו הביתה עם התינוקת הראשונה בחושך, חטפתי פחד שאין כדוגמתו!!! כי פתאום זה לא היה רק אנחנו, שני מבוגרים, אלא גם חסרת ישע איתנו ברכב. 

אגב, לא רק בשומרון אנשים חוששים. יש ערים מעורבות בהם הערבים משתלטים על שכונות יהודיות. גם אלו הם אזורי עדיפות לאומית-יהודית. גדלתי בשכונה כזו, שם היה מפחיד להסתובב בלילה, ואני יכולה להעיד שכל תושבי השכונה חלמו לעזוב, וכל מי שהייתה לו האפשרות הכלכלית, עזב בלי לחשוב פעמיים. 

ברור לי לחלוטין שאם נמשיך להצטופף רק במקומות שאין בהם ערבים, בקרוב לא יישארו מקומות כאלה. 

זה נשמע שאת פוחדת על הילדים.

האמת אם היה משהוא שהיה מפחיד אותי על בסיס יומי בגלל הילדים היתי עוברת.

הרבה דברים אני חושבת שאני צריכה להזהר יותר רק כי זה לא רק החיים שלי זה גם חיי ילדים, שאולי אם היית שואלת אותם הם היו רוצים לשנות והם לא יכולים כי הם תלויים בך. הם חסרי ישע.

לפעמים בעלי נוהג מהר ברכב אני אומרת, מילא אתה נוסע לבד זה החיים שלך, אבל אתה לא תסלח לעצמך אי פעם בעולם אם יקרה להם משהוא בגלל חוסר אחריות שלך.

ברור שמה שצריך לקרות יקרה והכל בידי שמים, אבל את חוזרת על זה שגם בך יש פחד אז זה כבר נושא אחר.

מילא היית בטוחה בעצמך במאת האחוזים ומשדרת לכולם ולילדים בטחון, אבל אם פוחדת בעצמך. אז למה????

בשביל כסף של שכירות????

חובת ההשתדלות בחינת ונשמרתם היא במה שדרך בני אדם לעשות או לא לעשות

מה שכולם עושים - אפשר להשאיר בידי שמים למשל נסיעה בכביש או טיסה 

אבל דברים שאנשים לא עושים כי זה נחשב מסוכן זה משהו אחר וכאן יש עניין של ונשמרתם

מה שכן כאן יש בכלל לשאול האם זה מקום יותר מסוכן מכל מקום אחר מבחינה בטחונית

והתשובה לענ"ד היא לאו דווקא

אם תתקשרי למשטרה /צבא , תגידי להם, האם מוסכן לגור שם מבחינת ערבים. מה הם יגידו?

אם דרך בני אדם לבצע פעולה שיש בה X סיכון בשביל נופש

אבל דרך בני אדם לא לעשות את אותה פעולה עבור מצווה חשובה "כי זה מסוכן" אז זה המדד?

המדד הראשון תופס, השני הוא רק תירוץ או, כמו במקרה שלנו, תוצאה של חשיפה לתקשורת

מסבירים יפה שככה החלטנו ואנחנו מבקשים לכבד את ההחלטה שלנו.

וזהו! לא לתת לה לגרור אתכם לויכוח בעניין.

אני אומרת לאמא שלי שאני רוצה להיות עצמאית ולא לחיות על חשבון אחרים, ורק ביו"ש זה אפשרי.

אני לא יכולה לשכור דירת 2 חדרים זולה בעיר ולישון עם הילדים שלי באותו חדר, אני לא יכולה לשים ילדים לישון בסלון, אני לא יכולה לחיות בלי סלון ואני גם לא יכולה לשכור דירה גדולה בעיר ולהישאר עם מקרר ריק כל החודש...

אני מזכירה לה שהיא ואבא שלי (ע"ה) מעולם לא חיו על חסדיו של מישהו, ומעולם לא קיבלו עזרה מאף אחד, אז למה אני צריכה לעבור את ההשפלה הזו?

אולי טיעונים כאלו ישכנעו גם את אמא שלך.

אבל בגדול, לכל הורה הייתי אומרת את השורה הראשונה שכתבתי וזהו, לא צריך יותר.

הורים יכולים לדרוש כל מיני דברים לא מתאימים מילדיהם. קביעת מקום מגורים זה רק אחד מהם, ואי אפשר לתת להורים לנהל לנו את החיים. רק פיצוצים יצאו מזה....

בסוף מתרגלים...

שזה פשוט לא נושא לדיון, ולו רק מהפן הכלכלי נטו. 

לגור איתה - לא נגור.

לשכור בנפרד - אין לנו אפשרות. גם לה אין אפשרות להוסיף לנו עוד אלפיים בחודש. 

כך שהאפשרות היחידה שלנו חוץ מיו"ש זה בפריפריה המרוחקת. 

וכמובן שנזהר כמה שרק אפשר. 

כמו שכתבו לך, אם את תשדרי חוזק ובטחון, גם אמא שלך תנסה פחות לשכנע.

מגורים ביישוב זה בדרך כלל לא רק בחירה כלכלית, אלא גם אידאולוגית, חברתית וקהילתית, וגם איכות חיים אחרת.

מצד שני, כן הייתי מרגיעה אותה ואת עצמי ע"י זהירות נוספת בתקופה הזאת: לנסוע יותר באוטובוסים ופחות לעמוד בצמתים, לנסוע רק ברכב ממוגן, וגם לנסוע קצת פחות - לנסות לרכז כמה נסיעות ביחד (זה גם עדיף מבחינה כלכלית, וגם נגד תאונות דרכים).

האמת שנראה לי שהאמונה מוסיפה לחיינו איזה רוגע, ומי שלא מאמין קשה לו יותר, כי אין גבול להשתדלות הבטחונית שאפשר לעשות, אבל כשמאמינים, עושים השתדלות סבירה, ויודעים שהשאר תלוי לא רק בנו.

במדינות הגדולות

וגם קרוב מבחינת משך הטיסה.

יש גם את דובאי - לא הייתי שם עדיין ולא יודעת להמליץ 🙃

גם שם יש שפע של מסעדות כשרות

(חפשי בגוגל "מטיילים בכיפה"  אתר מעולה לתכנון נופש לדתיים) 

אולי עובר עליו משו...מצוברח ממשו...

ניסית לדבר איתו על זה?

התעלמות זו אלימות לכל דבר.

טיפול זוגי אולי יעזור. 

זו התנהגות חריגה ואכזרית כלפייך. לפעמים אין כוחות ואז קצת יורד החשק לדבר, אבל אם זה דפוס אי אפשר לתרץ כנפילה. את אשתו, הוא חייב להתאמץ עלייך. הוא מרגיל אותך בהענשה על התנהגויות שלא כפי רוחו, והעונש הוא נטישה.

אם זה באמת כמו שתיארת זה מאוד מאוד לא תקין. טיפול זוגי דחוף, אין משפיל מההתנהגות הזו.

ממליץ לא לתקוף חזרה אלא לפעול חכם. מן הסתם הוא גם בחור טוב ולכן אתם ביחד. אבל זו התנהגות אולטרה בעייתית, תיזהרי מאוד לא להיות מכילה כלפי דבר כזה

הייתי שולח אותו לתחקור של כמה דברים לנסות להבין איך הנפש שלו פועלת ולמה הוא מתגונן ככה. אבל הוא לא.

איך את מרגישה? מה עובר לך בגוף כשהוא עושה לך את זה ?

חלק מהחברה' כאן לקחו את זה קיצוני קצת, לטעמי. זו לא בהכרח אלימות, זה לא דורש טיפול דחוף, זה גם ממש אבל ממש לא מה שנקרא "טיפול שתיקה".

בסך הכל, מדובר לכאורה באדם טוב שעובר עליו משהו והוא מגיב לזה בצורה מסוימת. חבל באמת שהוא ככה מתנהג, וגם חבל שעובר עליו משהו, אבל זה קורה במשפחות הכי טובות. בשביל להבין כמה זה לא מבהיל, תדמיינו שהשטלה הזו הייתה נשאלת על ידי גבר, ביחס לאשתו. ברור שהתשובות היו שונות לגמרי, וזה משום שלנשים יש יותר לגיטימציה להביע רגשות, להעיר, לעמוד על דעתן וגם להתנהג בצורה כזו. אצלן זה נורמלי שיש תנודות במצב הרוח. מותר להבין שיש גם גברים כאלה. אף אחד לא מת מזה, וכנראה גם אף אחת לא תמות מזה.

לדעתי, תחכי קצת שזה יפשיר ותדברו, ותנסי בכנות להבין מה שורש העניין. דווקא ככל שתאפשרי לו לדבר בפתיחות, יש יותר סיכוי שהוא ילמד לדבר ולהעיר אם גרמת לו עוגמת נפש (אכתוב כאן משהו שיפחיד חלק מהחברות/ים, אבל יש מציאות כזו! יש שיח אלים מאוד כיום כלפי גברים, שגורם להרבה גברים עדינים לחוש שאסור להם להעיר ולדבר על מה שמפריע להם, ואז זה יוצא בצורות כאלה. אז אם באמת רוצים לפתור את הבעיה, צריך לגרום לו כן להעיר ולדבר ואולי זה יעזור).

כמובן שיש עוד הרבה אפשרויות. יכול להיות שזה מזג האוויר (פתאום נזכרתי בשיר היפה "מת אב ומת אלול" של ר' שמואל הנגיד, שמתאר את החוויה הזו בצורה מליצית ויפה), יכול להיות שזו איזו חוויה נפשית או אישית וגם יכול להיות שמישהי מדליקה אותו בחוץ ואז כשהוא חוזר אלייך הוא נכבה (לא תמיד זה סוף העולם, אבל אדרבה, ככל שתנהגו בחכמה ותפתרו את העניין בקלות, הוא יישאר אצלך ויבין כמה זה טוב).

בזכות אחד מחברי הפורום שהאיר את תשומת ליבי, אני רואה שלא מדובר באירוע חד פעמי שקרה לאחרונה, אלא באירוע שקורה מפעם לפעם.

אם זה אכן כך, זה שונה מהיחס המאוד סלחני שהצגתי. אם זה קורה רק בתקופה האחרונה, תנסי באמת להבין, אולי עכשיו ממש יש לו תקופה קשה (נניח, ואתן דוגמה מאירוע שהיה אצל קרובי משפחה שלי: זוג שגם ככה קצת דבוקים להורי האישה וכולם שם "לא מתים" על בעלה, מחליטים לעבור לגור אצלהם לתקופה ממשוכת, והגבר גם ככה מרגיש לא בנוח ועוד זוכה מדי פעם להערות קטנטנות מכיוונים שונים - את יכולה חהבין שזה מצב לא טוב מבחינתו, ובנוסף הוא מקבל עוד משקולת של 2 ק"ג כל יום-יומיים).

אבל כן, חד משמעית שזה לא מצב בריא וזה לא אמור לחזור על עצמו כל פעם שכועסים.

ממש ממש לא תקין

להישאר ככה זה לא יכול להיות

נשמע שכדאי לשוחח על המצב הזה בזמן נינוח ביניכם.

לשתף כמה זה פוגע בך, וכמה זה מכאיב לך, ולבקש שגם אם הוא פגוע ונסער יתנהל אחרת.

מוסיפה שיש אנשים ש"מענישים" בהתנהגות כזאת, ויש אנשים שהתגובה שלהם כשהם נסערים או כאובים היא התנתקות והסתגרות עד שהם נרגעים וחוזרים.

אם זה נעשה באופן מעניש, כדאי לפנות לעזרה חיצונית. אם זה חלק מדפוס התנהלות מסתגר בזמן קושי, אפשר להתחיל גם בשיח ביניכם.

כך או אחרת חשוב לשוחח על התחושות שלך מול זה. אפשר ורצוי, בכללית לדבר על התגובות והאוטומטים שלכם בזמני פגיעות. הרבה פעמים אצל זוגות אלה תגובות שמפעילות זו את זו.

לדוגמא צד שפגוע וצועק, ומלחיץ את הצד השני שרגיש להרמת קול, שמסתגר ומתרחק בגלל זה ואז הצד הראשון מרגיש נטוש, ויותר נפגע וכועס, וחוזר חלילה.

הרבה פעמים אופן התגובות הללו לפגיעות מוסיפות פגיעה נוספת, גם אם הצד השני צועק כי הוא פגוע, והצד המתרחק מתרחק כי הוא נסער, ושניהם לא מתכוונים לפגוע אחד בשני, אבל תכלס זה מה שקורה.

מודעות לאוטומטים האלה יכולה לסייע לשניכם (ולכל זוג) להתנהל יותר נכון בעיתות משבר.

איש שילמד שהוא כרגע פגוע וזקוק להסתגר שיגיד לפני כן, קשה לי לדבר עכשיו ואני צריך זמן לעצמי לעבד מה שהיה. הצד שהדחף שלו הוא להוציא את מה שמכעיס אותו, שילמד להגיד אני ממש ממש נפגעתי ממך ואני רוצה שנדבר על זה, מתי תהיי פנויה לשמוע אותי? וכן הלאה.

מטבע הפורמט, בני זוג עשויים לדרוך זה על הפצעים אחד של השני. זה לא באג אלא פיצ'ר, שבעבודה נכונה מאפשר לכל אחד להכיר לעומק את הפצעים והדפוסים שלו ושל בן הזוג, ולהתרפא בהתנהלות נכונה.

נשמע פה מהתגובות שאת במצב מזעזע והלך לך על הנישואים.

לא מקלילה, ובאמת זה קשה ברמות. זה השפלה נוראית וכאב מאד גדול לאישה.

רק אומרת שאני גם הייתי חווה את זה מבעלי, וב"ה אנחנו אחרי זה. אין דבר כזה היום.

הינו בטיפול טוב ב"ה. ובאמת שבאנו שתינו כדי לטפל ולא לשמוע ולהמשיך הלאה.

אבל לגמרי לגמרי אנחנו אחרי והסיכוי היום שיקרה דבר כזה הוא אפסי.

הוא פשוט הבין בעלי עד כמה זה לא רלוונטי ולא יכול להיות חלק מהחיים שלנו, ולמד להתמודד.

אש רק מעודדת אותך שאפשר לצאת מיזה. טיפול כמובן יועיל פי מאה מכל שיחה שלכם. אם יש לך סיכוי לשכנע אותו אז הכי טוב.

אם את רוצה המלצה למי שאנחנו הלכנו אפשרי באישי.

ולא אומרת לך טיפול עכשיו 40 שנה. הינו בטיפול ממוקד, כמה חודשים ואנחנו מעל זה.

בעז"ה שיהיה כה גם לכם.

חיבוק על הבדידות... לא קל בכלל.

למקרה שהדברים שאני כתבתי לא היו ברורים.

אני מסכימה מאוד עם הכתוב פה.

אני לפחות, המסר שהתכוונתי להעביר הוא שככה זה לא יכול להימשך וחייב עזרה חיצונית.

ממש לא התכוונתי שיש מקום להפסקת הנישואים.

ובכללי אני בעד הפסקה במקרים קיצוניים בלבד. 

מבינה לגמרי גם את הבהלה.

באמת זה ממש לא נעים.

אבל ב"ה אפשר לצאת מיזה. מטפלים ויוצאים והחיים אחרי הם כל כך אחרים.

החיים בצל החשש של 'אולי עכשיו משהו לא יתאים לו ויגזר עלי שקט של יומיים' זה זוועה.

אחרי שעובר החשש נפתחים עולמות. בעז"ה.

אני חושבת שלמרות שאמרת את זה בנחת, התפיסה שלך את הגברים עצובה.

אני לא חושבת שהם פוזלים לדשא של השכן. אני חושבת שהם יותר מתרשמים בקלות ממראה עיניים, אבל לפזול לדשא של השכן זה עניין של הלב ולא של מבט.

לא רואה לאן שיחה כזאת מקדמת. מילא אם היה תיאורטי, אבל הבאת דוגמא שבפועל משפילה את בעלך, וזה גם קצת מכה מתחת לחגורה, בשיחה אגבית להגיד לו שהוא התרגש מהמלצרית...זה משפיל.

את מתארת הרבה נחת וזרימה בתחילת השיחה, אבל לפי התגובה שלך בסוף את יכולה להבין שזה לא באמת קליל בעינייך - ובצדק.

את אומרת שלא נפגעת אבל זה רק כי בראש שלך נתת הסבר, אבל הנה ההסבר לא היה נכון וכן נפגעת.

וברור לגמרי למה. זה מעליב.

מיותר לגמרי מצד בעלך להגיד את זה

מיותר לגמרי מצידך לדחוק אותו לשם

וזה בדיוק הסיבה שהשיחה הזאת פשוט היה מיותרת מראש...

איך הייתי מגיבה?

כנראה בצורה תינוקית נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.

כלומר, כן, ברור שגם אנשים נשואים יכולים להתרשם מאנשים אחרים בני המין השני.

וגם אני לא חושבת שזו בעיה להעלות את זה כטענה כללית מול האיש.

אני חושבת שזו בעיה להביא את זה לחיים המציאותיים האישיים שלכם.

מילא היית אומרת על אנג'לינה ג'ולי שברור שהיא יפה, או שאפילו היית אומרת על בראד פיט.

אבל זה לא במציאות.

להביא למציאות, בטח כשאת נותנת את הדוגמה השלילית *עליו* (ולא עלייך), זה לבשל לעצמך את הדייסה.

קודם כל העיקרון של להגיד על הצד השני. דמייני שהשיחה הייתה בנושא אחר - קנאה, כעס משהו כזה. את מבינה שזה מאוד שונה אם תתני דוגמה על *עצמך* שהרגשת בה קנאה/כעס, מאשר שתתני עליו?

ולנושא שלכם ספציפית… איך זה יכול לעשות טוב לזוגיות שלכם? או של כל אחד? אם מדברים על זה פרקטית. על ההיא מהמסעדה. ההוא שהסתכל והמלצרית שכך וכך.

זה קצת כמו שתדברו לפרטי פרטים איך הרגשתם כלפי איזה אקס/ית מהעבר. נכון, כנראה היו שם תחושות של אהבה ומשיכה כלשהן, אבל למה לפרט??? איך זה מועיל?

היה, נגמר, מתרכזים בזוגיות שלכם, במחויבות ובייחוד שלכם אחד לשניה. זהו. 

כמה חוכמה תבונה ורגישות יש בך! ❤

ורק לגבי הסיפא -

זו ממש לא צורה תינוקית אלא הכי אנושית שיש,

ואישה ששומעת כך מבעלה ומרגישה פגיעה הכי מוצדקת בבלעדיות, במחמאות, במבט, בכיוונון הלב, שרוצה וצריכה להרגיש היחידה עבורו מגיבה מתוך מנגנון הגנה הכי אנושי שיש בדיוק כמו שהיטבת לתאר - או כעס (FIGHT) או עזיבת השיחה (FLIGHT) או שותקת (FREEZ).

שאלו מנגנוני ההגנה שלנו עד ה120 ולא רק בינקות, וטוב מאוד שהם שם כדי להגן עלינו ולאותת לנו שמשהו כאן באמת פגע בנו והיווה איום עלינו, ע"י איום על מימוש הצרכים שלנו במקרה הזה.

ותיווך נכון ונתינת מקום נכונה לעצמינו לכל המתחולל בנו גם ודווקא אז, ואח"כ תיקשור נכון של זה לבן/בת הזוג יכולים גם להביא לצמיחה גדולה, לריפוי, לבניית קומה נוספת.

לא נפגעתי כי חשבתי שזה מראה עיניים, אבל שהוא דיבר על השפתיים הרגשתי שזה כבר עניין של הלב, ולא האמנתי שהוא ממשיך לחזור על זה...

גם כשהוא התרגש מהמלצרית במסעדה זה פגע בכבודי כי היא הרגישה את זה, אבל הבלגתי עד אותו רגע שהעלתי את זה בשיחה בשבת

ופותח שרשורים הזויים.

ולא תקין בעליל כמובן.

אין סיכוי שהוא דיבר ככה על שפתיים מבלי שהוא חשב לנשק אותן.

ולהגיד שוב ושוב זאת אפילו לא מחשבה חולפת, ממש לקח את זה איתו.

חוסר טאקט מתמשך, אולי הוא חטף שבץ או משהו.

לא מדברת ספציפית על השרשור הזה,

אבל בהחלט באופן כללי:

את צודקת לגמרי שעלולים להיות פעמים (ואף פעמים רבות לצערינו) שיפתחו שירשורים לא אמיתיים.

כלומר שכל הנכתב בהם לא אמיתי, או חלק אמיתי וחלק לא.

או שהפותחת מזדהה כאישה, אך "היא" בעצם גבר.

או שהפותח מזדהה כגבר, אך "הוא" בעצם אישה.

או שמשנים את הפרטים בצורה שקשה לקלוע לסיטואציה האמיתית ולהתאים את המענה,

או שיש באמת מקרים אפילו של מטרידים או אנשים/נשים עם כוונות לא טובות כלל שמנצלים את הבמה ואז פונים באישי להמשך ולעשות עוד רע חלילה,

או "סתם" משועממים,

או נערים/ות,

או טרולים,

או מעוניינים להביא נושאים פרובוקטיבים או עם פן "גופני" / "מיני" / "מוצנע" וכן הלאה

וחשוב ממש להיזהר.

גם לבחור למי להגיב אפילו בבמה פתוחה

ובטח שבאישי

ותמיד אם לא מתאים או מרגיש מוזר אפשר לדווח, ובעיקר לשמור על עצמינו, כל אחד על עצמו או עצמה.

אז כאן ספציפית יכול להיות שהכל אמת לאמיתה? ודאי.

יכול להיות שלא? יכול.

איך נדע? לא יודעת אם אפשר לדעת בוודאות כמעט אף פעם, אבל כל אחד ומה שהוא/היא מרגישים.

וחשוב גם לעקוב ו"להיות עם היד על הדופק" אם משהו נראה חשוד.

וגם כשכתבתי את זה אישית אני באמביוולנטיות,

כי מאוד יכול להיות שהכל אותנטי ואז זה עלול לפגוע בפותחת, ומתנצלת מראש אם כך, לא זו הכוונה.

אך העיקרון באופן כללי חשוב מאוד בפני עצמו ולכן היה חשוב לי בכל זאת לכתוב ולחזק את הנקודה הזו עבור כולנו.

אינך אחראית על ולא תתורו שלו, לא באופן רוחני שתילחצי שיגיע לגיהנום , ולא ב'לחץ' להיות 'מלכת היופי' עבורו

הוא פתוח איתך וזה יפה .

הקטע שהוא המחיש לך ככה - אולי יש לו פער כלשהו נוירולוגי וכו

אינך חייבת לקחת ללב

תחשבי שבעלך יתלונן, שבגלל שקנה לך שמלה חדשה, ולמרות זאת התעכבת על כל חלון ראווה אחרי זה, סימן שאינך אוהבת אותו

ממש קשורה לנושא.

נראה שלא הבנת את כוונתי

שוב - התפעל ממשהו מסויים בחוסר טאקט

אבל משמע ששם נעצר

לגבי שיתוף עם חברותייך זה לכאורה בעייתי

כלומר, פגעו בי - למרות זאת אני יכול לפגוע בחזרה רק לפי התו'ל- הדין . ולא להשתולל יותר מדי. עם כל הכאב והכבוד .

ושוב ממליץ לבדוק אם קיים אצלו פער כלשהו נוירולוגי תקשורתי וכו

וגם אם כן, לא באתי לתת כאן דין וחשבון, נכנסתי כדי לקבל תמונה ותגובות שיפוטיות לא מעליבות אותי אבל פחות משרתות את המטרה שלשמה שיתפתי באנונימיות סיטואציה רגישה.

וזו לא סתם התפעלות בחוסר טאקט, יש פה חוסר כבוד ורגישות ופגיעה באינטימיות. זה לא נעצר שם, זה מלווה אותנו הרבה זמן...

אז כאן יש נקודה שניתן לפתוח

חוסר כבוד וכו שציינת

מתי התחיל , מדוע, האם ואיך ניתן לטפל

עוד משהו -

אנשים כאן כותבים על מנת לנסות לסייע

אז גם אם תגובה אינה מה שהפותח ציפה לקבל - לא צריך לקחת קשה

ולפעמים משהו לא בעניין עלול במבט שני לשפוך אור

נראה לי ש נגמרו לי השמות לא הגיבה כאן

מסתמא יהיה לה מה לאמר

ברור שזה אסור לו הלכתית להסתכל עליה ובטח שלא להתמוגג מיופיה.

והוא נכשל

אבל אפשר בקטע הזוגי להסביר, שהוא מעביר את ההתפעלות אלייך.

וגם לשיתוף איתך.

זה לא כל כך נורא מבחינה זוגית. לדעתי.

אולי סוג של רמז שהוא היה רוצה שתעשי עיצוב שפתיים כלשהו.

באמת אמירה מיותרת יחסית.

מבחינה הלכתית ומוסרית, ברור שההסתכלות והמשך ההתפעלות אסורה.

ולא רוצה עיצוב שפתיים, יש לי שפתיים עבות ויפות וכל מי ששמע שזה מה שאמר, אמר שמוזר שהוא אמר את זה דווקא לי...

אבל הגלגל ממשיך להתגלגל...

למה עוד אנשים בסביתך יודעים עליו שאמר כך? 

שהבעיה היא לא השפתיים שלי אלא האמירה שלו

וכאילו לרמוז לאישה לעשות עיצוב שפתיים זה חכם והגיוני, יש פה תגובות מפתיעות...

כי באמת לא סביר לשתף באמירה כזו של בעלך את הסובבים אותך

לגופו של עניין האמירה לא רלוונטית

לחשוב שגברים פוזלים לדשא של השכן זה לא חשיבה בריאה ונכונה לקשר זוגי ואם בעלך פועל ככה שיעשה עבודה עם עצמו..

גם גבר שהוא לא דוס ולא עם זקן וכיפה גדולה יכול להיות נאמן..המראה זה חארטה אז שיפסיק להתמקד במראה ויתחיל לעשות עבודה פנימית

וזה מקובל עלי שחושבים שאני טרול משועמם, זה לא לוחץ עלי לחשוף פרטים שאני מעוניינת לשמור לעצמי...

אבל אם יש פה נשים וגברים שאמירה כזאת עוברת על ידם בשתיקה, וחושבים שאישה ממשיכה להרגיש נאהבת ונחשקת אחרי דיבור כזה אז כדאי שיזכרו שהחיים והמוות ביד הלשון.

ואם למישהו נראה מוזר ששיתפתי והתייעצתי עם סובבים שלי לגבי אמירה כזאת, כנראה לא מבין כמה זו אמירה שפוגעת בליבה של האינטימיות.

אבל זו הנקןדה זה שיח אינטימי של בני זוג

לא מתאים לשתף אותו עם אף אחד

פרט לבעלי מקצוע במידת הצורך...

אבל אם מציע לך לצאת איתו בהמשך תתחמקי. אל תגידי למה.

אם כבר דיברתם על הנושא שהוא פלרטטן ומסתכל על נשים אחרות והוא יודע שזה כואב לך.

כואב לך זה אומר שזה אמור גם לכאוב לו

אם אשתו עצובה בגלל שהוא מסתכל על נשים אחרות אז הוא פוגע בעצמו

מה הענין שלך לצאת למסעדה איתו ולחזור כאובה

עד שהוא לא יבין שאין פלרטוטים ואין מבטים בצורה כזאת שמכאיבים לך אין סיבה לצאת איתו

אגב אני מסכימה עם הפסקה הראשונה שכתבת, גברים צריכים להעריך ולזכור מה יש להם בבית!

דרך הטבע שיש משיכות כל הזמן. כל עוד לא ממשים אותן חס וחלילה, אין מה לדבר על זה.

זה רק ייצור פגיעה, העלבה ומתח. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

אם פתחת בטיפשות את הנושא, קבלי את משיכותיו בכנות. כשמבשלים חמין מקולקל - אין מה להתפלא אם יוצא מזה קלקול קיבה.

יש ציפייה ליצור משיכה, ולכן היעלבות כששומעים על משיכה לאחרות. וזה גם נוגע בדימוי עצמי.

אי אפשר לעצור את המשיכות לאחרות, זה דרכו של עולם. אפשר להעצים את המשיכה אליך. באופן חיובי, לא באופן שלילי.

כלומר: טוב ורצוי לדבר על - כמה אני יפה בעיניך, נכון שאתה אוהב את השפתיים שלי, מה הכי יפה בי שאתה הכי אוהב ונמשך. כאלה שאלות, שיעשו רק טוב.

עכשיו שכבר נאמרה האמירה שלו - מציע לך לא למסגר אותה ולעשות ממנה עניין. זו תחושה רגעית של משיכה מקומית. זה לא אומר שהוא לא נמשך אליך ולא שאת פגומה.

אבל הוא לא חכם מספיק . אם היה חכם לא היה בוער לו לבהות באישה אחרת כשהוא נמצא ליד אשתו

עד שהם אירגנו יציאה ויצאו הוא יכל להתאמץ בשעתים של היציאה לא להסתכל על אישה אחרת.

מה יצא לו? התאמצו ליציאה ובמקום להתקרב אחד לשני יצא הפוך. וכל זה למה? כי לא יכל להתאפק ביציאה הזאת לא להסתכל על אישה אחרת ולא לכבד את האישה שלו.

לצאת זה טירחה זה ביביסיטר זה ארגון הילדים.

יצא שכרו בהפסדו

המלומדות, הנבונות והלא טיפשות בכלל, מזל שאתה כאן להציל אותי מהבעירות שלי.

אפשר לנעול את השרשור אני רואה שהוא מיצה את עצמו...

או שעבר פס מגנטי בפועל

האם יש בפירוט מס' טלפון של החברה

האם חיוב מוכר שעבר בעלות

האם מישהו שנתת לו לשלם משהו דרכך

האם הוצג? כן

זה אומר הכרטיס כאילו עבר בפועל? איך זה הגיוני?

בעלי אמר שאולי זה בית עסק ששינה שם וכתובת אבל איך אני יודעת מה הוא?

תכחישי עסקה דרך חברת האשראי. הם מאוד מקפידים על הדברים האלה.

קודם לבדוק טוב מי זה העסק הזה, רק אחר כך להכחיש אם הבירור לא עזר.

לא מקבלים קנס מחברת אשראי כל כך מהר. בתור מי שמתפעל כמה עסקים שסולקים ומקבלים הכחשות.

איך אני מבררת מי זה?

כי השם ממש לא מוכר לי, ולא הכתובת

קרה לי פעם גם שהיה לי חיוב מוזר וכשהשוותי תאריכים וסכומים הבנתי שזה סתם שייק שקניתי בריבר ומשום מה בחיוב הופיע "דעבול גלצבי" או איזה משהו הזוי דומה

תנסי להיזכר מה עשית באותו יום או אולי נתת את הכרטיס למישהו אחר?

אפשר גם לבדוק באתר של החברת אשראי עצמה פעמים יש שם יותר פירוט

את גדולה! צודקת חחחח

תודה גם ל @רק נשמה זה באמת שם מוזר מאוד למשהו אחר חחח

כיוונים מעניינים

ממליץ למצוא חצי שעה פנויה ולטפל

לפחות באפליקציה של מקס.

נניח אם אני מעבירה בביט משהו תפעולי, וזה יורד מהאשראי, כתוב באשראי ביט. אז אני מוסיפה הערה קטנה מה זה כדי שיהיה לי אח"כ.

או לפעמים גם על רכישות משמעותיות שלא ברור מה הן (נניח איזה מוצר חשמל. לכי תזכרי מה קנית במחסני חשמל ביוני).

ברוב הדברים כמובן לא צריך. רמי לוי זה רמי לוי, אין יותר מדי מה להתבלבל… 

סליחה על השליליות, אבל האם יש לדעתך הרבה זוגות שמצליחים לחיות בצורה האידיאלית עליה את מדברת?

נראה שכל כך הרבה זוגות מסתבכים, וגם אצל אלו שלא, נראה שיש יותר מדי מקרים שכלפי חוץ נראים מקסימום כבינוניות, ולא כמשהו מספק מספיק.

הם בד"כ לא יפרסמו זאת בראש חוצות או אפילו בפלטפורמה מצומצמת.

ויש עוד הרבה המון אחרים שיכולים בהחלט להגיע לשם. ואם לא מצליחים לבד אז עם העזרה הנכונה והמותאמת אליהם ביותר.

ויותר מהמילה "אידיאלית" שכתבת הייתי מגדירה זאת כ"השקעה", "לימוד", "כיוונון המשאבים למקום הנכון", "עבודה הכי מתגמלת" וכן הלאה...

כי זה לא "פוף" קורה או שלא

זה לא ש"אנחנו זוג "דפוק" והם לא"

זה לא ש"אין לנו את זה" ו"להם יש"

זה לא "לחיות בחלום ורוד על ענן כל החיים בלי להשקיע"

אלא זה באמת באמת לימוד

ואף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות

כולנו

ותורה היא ולימוד היא צריכה

וכלל שיותר נלמד ויותר ניישם נגדל לתוך זה ונצמח עוד ועוד, גם בתור האדם האינדיבידואל שאנחנו וגם בתור הזוג שאנחנו ב"ה.

הכל בראש, באמת.

מיליארדי אנשים חיים באסיה, אירופה ובאמריקה עם טמפרטורות נמוכות בעשרות מעלות צלזיוס לעומת ירושלים, והחיים שם נמשכים כרגיל, ילדים הולכים לגני השעשועים אחר הצהריים, אנשים עושים הליכות וריצות בשביל הכושר, ילדים במעונות יוצאים לחצר אם לא גשום או מושלג...

אין להם dna שונה שמגן עליהם מהקור, הם פשוט רגילים אליו ויודעים שהוא חלק מהחיים. הכל בראש. אם מחליטים שטמפרטורה נמוכה היא חלק מהחיים ופשוט ממשיכים כרגיל, אז זה קורה. 

בקיצור, אל תוותרו בגלל הקור על אף אטרקציה או משהו שאתם רוצים לעשות. תתלבשו חם וצאו ליהנות!

ואסביר:

ארון הבגדים של כל אחד מאיתנו מותאם לצרכים האישיים, מושפע ממזג האויר שרגילים אליו.  

בארץ - ארון הבגדים ומגוון הפריטים של תושבי הערבה ואילת בהכרח שונה מהמקביל לו של תושבי ירושלים, גוש עציון, הגליל העליון והגולן.  

בחו"ל, אופנת החורף מותאמת למזג האויר המקומי.  בגדים הרבה יותר חמים מהמקובל בישראל.  

שכנים שלנו (אנשים מבוגרים) שעלו לישראל לפני לא מעט שנים, היו עכשיו בטיול של שבועיים בארה"ב.  בביקור משפחתי לרגל יום הולדת לסבא שם.  בניו ג'רזי.  סיפרו שקפאו מקור !! נאלצו לקנות שם מעילים כי המעיל שהביאו מהארץ לא הספיק 🥶 - וזה מזג אויר שהם היו רגילים אליו בילדות ובשנות הנעורים עד שעלו לארץ. פשוט הביגוד  שיש להם היום כבר לא מותאם לסביבה הקודמת.

גם שאנחנו מטיילים בחו"ל ונכנסים לעשות שופינג - הרבה מאוד מהאופנה לא מתאימה למזג האויר בארץ. 

אבל הקור הירושלמי הוא לא הקור האירופאי, ולא דורש ביגוד מיוחד... 

פליז ג'וזף קאופמן שיש לכל תלמיד ישיבה תיכונית ומלווה אותו עד שאשתו זורקת לו בגיל 50, בהחלט עושה את העבודה.

אם אתם בקטע של יינות גם את יקב גוש עציון וגם את יקב פסגות שיש סיורי טעימות.

מוזיאון אסירי המחתרות מהמם אם אתם אוהבים היסטוריה.

אני אנסה לחשוב על עוד רעיונות...

כלומר, אני צריך לצאת לשלוש תפילות ביום.

חוץ מזה בפעם האחרונה בשלושה ימים עשינו טיול קצר בחוץ ושאר הזמן נתנו לעצמינו, לדבר, להקשיב ולהתפנק ביחד בלי 'כוננות ילדים' נון סטופ. בהנחה שיש חימום במקום שמתארחים בו - זה לא בעיה.

למען האמת, אולי ישתנה השבוע, נכון לכרגע עוד לא באמת התחיל החורף. שבוע שעבר בירושלים בשעות היום היה אפשר להיות קייצי לגמרי, בערב היה צריך סוודר.

לבדוק באתר של עיריית ירושלים.

או להתקשר ל106 לברר.

יש בירושלים מבחר מקומות בילוי .מוזאונים,אתרי מורשת.

שוק מחנה יהודה .שכונות כמו ימין משה או נחלת שבעה.

מוזיאון המדע בלי ילדים זו חוויה אחרת וממש מומלצת!

הגן הבוטני.

יש סדנת יצירה בקרמיקה השכונת מקור ברוך- 5 דקות הליכה מהשוק. אני רואה שם מלא זוגות.

מוזיאון המוזיקה- ממש קרוב למדרחוב.

מכון המקדש.

יש הרבה הופעות, חפשו לכם משהו שאתם אוהבים ושיתאים לכם (נדמה לי שאבו טבלה בירושלים בזמן הקרוב)